צו את אהרון... זאת תורת העולה (ו,ב)
אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס (רש"י)
מבאר זאת המגיד ממזריטש ברוחניות העניינים:
"זאת תורת" – הפסוק מדבר בעסק התורה.
"העולה" – עסק התורה עולה למעלה מכל הקורבנות.
"על מוקדה" – בתנאי שלומדים את התורה מתוך התלהבות הבאה מאהבת הבורא ויראתו.
"על המזבח" – זה האדם, שנברא ממקום כפרתו, מן המזבח.
"כל הלילה" – כל ימי האדם בעולם הזה, הדומה ללילה.
"ואש המזבח תוקד בו" – תיקוד בו אש התורה.
"לא תכבה" – כנאמר (יהושע א), "והגית בו יומם ולילה".
"אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות" – הזירוז על עסק התורה הוא גם לדורות, שהרי עסק התורה לא יתבטל לעולם.
"ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" – שיטתו של רבי שמעון בר-יוחאי היא, שעל האדם להימנע מעסק הפרנסה ולהקדיש את כל עיתותיו ללימוד התורה, "אפשר אדם חורש כו' תורה מה תהא עליה" (ברכות לה). ואין לך חסרון כיס גדול מזה.
(אור-תורה צו, עמ' לח)
צו את אהרון (ו,ב)
ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חיסרון כיס (רש"י)
מדוע נאמר זירוז זה דווקא כאן ולא במצוות אחרות שיש בהן חסרון כיס?
אלא: כשיהודי מוציא כסף על מצווה, אין צורך לזרזו על כך, שכן הוא יודע שהוצאה זו הכנסה היא, ועל-דרך מאמר רז"ל (שבת קיט), "עשר בשביל שתתעשר"; אבל כשמדובר בהוצאת כסף של הקדש לצורך הקרבת התמיד, מתלבש היצר-הרע באצטלא דקדושה וטוען: אולי צריכים להוציא כסף זה למטרה אחרת, חשובה יותר? הרי מדובר בכספי ציבור, וכל פרוטה יקרה. חישובים כאלה עלולים למנוע את קיום המצווה בזריזות.
על כך באה התורה בזירוז מיוחד, לאמור: הקב"ה יודע את כל החשבונות טוב יותר ממך, ועליך לקיים את מצוותיו ללא היסוסים, במהירות וזריזות.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת צו תשל"א)
זאת תורת העולה היא העולה (ו,ב)
לו היה אדם מצוי בעלייה תמידית בעבודתו, לא היה מתענג בה תענוג אמיתי, שכן 'תענוג תמידי אינו תענוג'. רק על-ידי הירידה שבאה מזמן לזמן אפשר להגיע לתענוג אמיתי.
זהו שרמז הכתוב: "זאת תורה העולה" – המילת "זאת" באה למעט, והיא רומזת לירידה בעבודת האדם. "היא העולה" – ירידה זו היא לצורך עלייה, שכן דווקא היא מביאה לתענוג אמיתי בעבודת הבורא.
(כתר-שם-טוב עמ' טז)
זאת תורת העולה (ו,ב)
בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה (רש"י)
בגמרא (מנחות עב) אמרו, שעיקר הקטר חלבים הוא ביום, אלא שאפשר להקטירם גם בלילה.
ויש להסביר זאת בעבודת האדם לקונו:
"יום" – רומז לאור ולגילוי, ככתוב (בראשית א) "ויקרא אלוקים לאור יום", שזהו עסק התורה והמצוות המגלה את אור ה' בעולם.
"לילה" – רומז לחושך ולהעלם, שזהו העסק בדברי הרשות שמעלימים על תכלית חייו האמיתית של האדם בעולמו.
המשמעות הפנימית של הקטרת החלבים ביום היא "הקטרת" התענוג שבעבודת הבורא (חלב רומז לתענוג), כלומר: לעבוד את ה' אך ורק כדי לקיים את הרצון העליון, לא משום התענוג שבעבודה זו.
ואילו הקטר החלבים בלילה משמעותו – שיש "להקטיר" גם את התענוג שבדברי הרשות, לעסוק בהם רק כפי הצורך, לשם שמים.
אולם עיקר הקטר החלבים הוא ביום דווקא, שכן הצורך לבטל את התענוג שבדברי הרשות – אין בו משום חידוש כל-כך; עיקר החידוש הוא שחייב אדם "להקטיר" גם את התענוג שבעסק התורה והמצוות.
(ליקוטי שיחות כרך ג עמ' 950)
והרים את הדשן... ושמו אצל המזבח... והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה (ו,ג-ד)
פעם נאמר כאן "והרים את הדשן" ופעם נאמר "והוציא את הדשן". יש כאן רמז לשני סוגים של 'דשן' בעבודת ה', שאחד מהם יש להרים ואת השני להוציא.
דשן בכלל הוא פסולת, ובעבודת-ה' הוא רומז למרירות ולעצבות שאדם מרגיש על שפלות מצבו. תחושות אלה הן בבחינת פסולת, שכן בדרך-כלל צריך לעבוד את ה' מתוך שמחה דווקא.
אלא שיש הבדל בין מרירות לעצבות:
"והרים את הדשן" – נאמר על המרירות. במידה זו יש גם חלק טוב, שהרי היא מביאה בסופו של דבר לשמחה עצומה, ויש לנצלה למען העניין החיובי שבה.
"והוציא את הדשן" – נאמר על העצבות. מידה זו אינה מביאה שום תועלת בעבודת-ה', ולא עוד אלא שהיא "אסקופה הנדרסת לכל מיני רע"; ויש להוציאה ולבערה מקרבנו.
(סידור עם דא"ח עמ' לא)
אש תמיד תוקד על המזבח (ו,ו)
תמיד – אפילו בשבת, תמיד – אפילו בטומאה (ירושלמי יומא פ"ד)
"מזבח" – רומז לחיצוניות הלב (כי המזבח האמור כאן הוא המזבח החיצון).
"אש תמיד תוקד על המזבח" – ה'אש' של אהבת-ה' צריכה להיות מורגשת גם בחיצוניות הלב, ולא דיי באהבה הפנימית והמוסתרת.
"תמיד, אפילו בשבת" – שבת, שתוכנה התעלות מעובדין דחול, רומזת להשגת אלוקות, המרוממת ומבדילה את האדם מענייני העולם. גם בעל השגה גדולה באלוקות אינו רשאי להסתפק בכך, אלא עליו לעורר בליבו אהבה גלויה ומורגשת לקב"ה.
"תמיד, אפילו בטומאה" – אפילו מי שנטמא בחטאים ובעוונות חייב ויכול לעורר ולגלות את 'אש התמיד' האלוקית הטמונה בנפשו.
(ליקוטי שיחות כרך א, עמ' 217)
זה קרבן אהרון ובניו... ביום הימשח אותו (ו,יג)
אהרון אוכל כל הקרבנות, ועכשיו יצא ממנו קרבן? (ויק"ר פ"ח)
"אהרון אוכל כל הקרבנות" – אהרון מברר את הקרבנות ומעלה אותם לשורשם על-ידי אכילתו, דבר המוכיח שהוא עצמו מבורר בתכלית, שאם לא כן, לא היה יכול לברר את זולתו.
"עכשיו יצא ממנו קרבן?" – כיצד אפוא ייתכן שהוא בעצמו נזקק לבירור ולהעלאה על-ידי הבאת קרבן משלו?
התשובה היא, שבזכות זה שאהרון יורד מדרגתו כדי לברר ולהעלות את הבחינות שלמטה ממנו, הוא מתעלה לבחינות הנעלות ממנו ומתברר על-ידן.
(ליקוטי-תורה ויקרא עמ' ז) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
