כומר העיירה חיכך את ידיו בהנאה. סוף-סוף נפלה לידו הזדמנות-פז להפליל את היהודי ועמו את יהודי הסביבה. הפעם גם הפריץ ישתכנע כי היהודים הם בני-אדם מסוכנים ורעי-מעללים.
זה קרה בעיירה קטנה ברוסיה. התגוררו בה כמאתיים משפחות לא-יהודיות, ומשפחה יהודייה אחת. יהודי פשוט וירא-שמים היה יצחק. שמו הטוב הלך לפניו כאיש ישר וטוב-לב, והתושבים הלא-יהודים העריצו אותו.
את פרנסתו הפיק יצחק מהפונדק שחכר מהפריץ המקומי. אף הפריץ כיבדו מאוד וראה בו ידיד טוב ונאמן. לא-אחת ניסו חבריו של הפריץ לשכנעו לנשל את היהודי מהפונדק ולהעבירו לאיש אחר, אך הוא דחה את ההצעות האלה על הסף. להפך, הוא היה משתבח בידידו היהודי, שבזכות עצותיו הנבונות עסקיו משגשגים והולכים.
יצחק נהג כבוד גם בכומר העיירה. כל אימת שבא לפונדק הקפיד להושיבו ליד שולחן מיוחד, ושם קיבל שירות מיוחד ביד רחבה. אולם הכומר קינא ביהודי על האהדה הרבה שהוא זוכה לה. שנאתו גברה והתעצמה במרוצת הזמן, והוא המתין לשעת-כושר שבה יוכל לפגוע בחוכר התמים.
ימי הפורים התקרבו ובאו. יצחק נהג לערוך בפורים משתה גדול, והוא עצמו היה טורח ונוסע לכפרי האזור ומזמין בעצמו את כל היהודים העניים לבוא ולשמוח על שולחנו בסעודת החג.
הכומר ראה את ההכנות לסעודה הגדולה וחמתו בערה בו. הוא לא היה יכול לשאת את המחשבה שהיהודים יתקבצו לסעודה חגיגית וישמחו על מפלתו של צורר היהודים.
בדיוק אז נקרתה לפניו הזדמנות שציפה לה. אישה אלמנה ביקשה ממנו לבוא אל בנה השוכב על ערש דוויי, ולקבל ממנו וידוי לפני מותו. הכומר בא לראות את הנער ונוכח כי אלה רגעיו האחרונים. במוחו השטני התבשלה מזימה מרושעת.
הוא אמר לאישה כי עליה ללכת מיד אל הכנסייה להתפלל לרפואת בנה, וכי גם הוא יֵלך אל ביתו כדי להפעיל את 'קסמיו' למען רפואת הנער. כשהתרחקה האישה מהבית, הורה הכומר למשרתו להכניס את הנער לתוך שק ולהביאו לבית הכומר. המשרת מילא את ההוראה כפי שנצטווה.
כעבור שעה קלה הופיע הכומר בפתח הכנסייה ואמר לאישה כי 'תפילותיו' ו'קסמיו' הועילו לנער וכי מצבו השתפר ועליה לגשת לטפל בו. האישה רצה בשמחה לטפל בבנה המחלים, ולתדהמתה גילתה כי בנה נעלם.
מבוהלת רצה האישה אל הכומר בבכי וביללה: "בני נעלם כאילו בלעתו האדמה". הכומר נראה נחרד למשמע הבשורה ואמר: "שובי לביתך ואני אחקור את הדבר. בינתיים עלייך לשתוק ולא לספר לאיש מכל אשר אירע".
ליל פורים הגיע. ביתו של יצחק מלא אורחים, המצפים לסעודה הגדולה ביום המחר. מאוחר בלילה הורה הכומר למשרתו לקחת את השק ובו הגופה ולהניחו בחצר ביתו של היהודי.
לאחר שהמשימה הושלמה השביע הכומר את משרתו לבל יוציא הגה מפיו על המעשה, וליתר ביטחון שלח אותו אל ידידו הכומר בעיירה הסמוכה, ונתן בידו מכתב שבו ביקש מידידו להשהות אצלו את המשרת כמה ימים.
לאחר מכן פנה אל בית הכפרייה והחל לשכנעה כי יד היהודים במעל. הוא שם דברים בפיה כי אכן, בדרכה לכנסייה ראתה שני יהודים חשודים סובבים בקרבת ביתה. האישה הסכימה לגשת לתחנת המשטרה ולהתלונן על חשדה כי היהודים חטפו את בנה והרגוהו.
בתוך כך מיהר הכומר אל בית הפריץ וסיפר לו על חטיפתו של הנער. הכומר טען בתוקף כי ידו של היהודי יצחק בפרשה. הפריץ הבטיח לשלוח מיד כוח משטרה לבדוק את העניין.
בעיצומו של יום הפורים פרצו אנשי המשטרה לתוך ביתו של יצחק, ואליהם נלווים הפריץ והכומר. מפקד המשטרה הכריז כי יצחק מואשם בחטיפת נער נוצרי ורציחתו, כדי להשתמש בדמו לאפיית המצות. יצחק החוויר והכחיש כל קשר לעניין, אך המפקד השתיקו והורה לאנשיו לעשות חיפוש מדוקדק בבית ובחצר.
השוטרים חיפשו ככל שיכלו ושבו אל מפקדם ריקם. הכומר ניסה לכוון את השוטרים אל הפינה שבה הטמין משרתו את השק, אך לא נמצא שם דבר.
בתוך כך פנה אחד היהודים האורחים אל המפקד ואמר: "אני סבור כי הכומר הוא שהרג את הנער מתוך כוונה להניחו כאן ולהעליל על היהודי. ייתכן שלא הספיק לעשות זאת, ואם-כן הגופה עדיין בביתו".
הכומר זעם על חוצפתו של היהודי, אך הסכים ברצון כי ייעשה חיפוש בביתו. כמה שוטרים נשארו בבית היהודי, ואילו המפקד, הפריץ ומלוויהם יצאו אל ביתו של הכומר. דלת המחסן נפתחה, ומיד נתגלה לנגד עיניהם שק, והריח שעלה ממנו לא הניח מקום לספק.
הכומר נאסר מיד ולאחר משפט קצר נידון לתלייה.
אך כיצד ידע אותו אורח להפנות את השוטרים אל בית הכומר? – האיש מילא את פיו מים. רק כעבור שנים סיפר את אשר אירע:
בליל פורים יצא החוצה לשאוף אוויר. פתאום ראה דמות נושאת שק על גבה חומקת אל החצר ומטמינה שם את השק. האורח הלך בעקבות האיש וראה כי הוא נכנס אל ביתו של הכומר. הוא החליט מיד כי הדבר הטוב ביותר הוא להחזיר את השק לבעליו... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
