נושאים נוספים
	התקשרות גליון 813 - כל המדורים ברצף
	ההוראה מאדני המשכן ועניינו של ז' אדר
	"מביא גאולה לעולם"
	מבצע פורים
	פרשת תרומה
	הלכות ומנהגי חב"ד

מתוך ג' התרומות, מה המיוחד בתרומת האדנים שבה דווקא נאמר "לי"? * תחילת העבודה היא בשפלות וביטול של קבלת עול, ורק אז ניתן לבנות משכן מקרשים ויריעות – כוחות פנימיים וכוחות מקיפים * ומדוע ז' אדר אינו יום שמחה ו"הילולא", כמו אצל רשב"י והבאים אחריו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהתחלת¹ הפרשה נאמרה תיבת "תרומה" ג' פעמים: א) "ויקחו לי תרומה"; ב) "אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי"; ג) "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת".

ואיתא בירושלמי² שג' התרומות הם: תרומת בקע לגולגולת שנעשו מהם האדנים. תרומת המזבח בקע לגולגולת לקנות מהם קרבנות ציבור. תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד.

ומפרש בירושלמי ג' הפעמים שנאמרה תיבת "תרומה" בפסוק – על איזו תרומה מרמז כל אחד מהם: "ויקחו לי תרומה" – קאי על תרומת האדנים, "תקחו את תרומתי" – על תרומת המזבח, "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם גו'" – על תרומת המשכן.

ואופן הלימוד מהפסוק הוא:

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם", שעל זה נאמר "זהב וכסף ונחושת גו'", כל י"ג או ט"ו הדברים³ – קאי על נדבת המשכן.

"תקחו את תרומתי", שעל זה נאמר "אשר ידבנו לבו" – קאי על קרבנות, שבהם נוגע מחשבה שבלב (וכמו כן גם תפלות שכנגד תמידין תקנום⁴ – שהרי התפלה היא עבודה שבלב⁵, שעיקרה הוא מחשבה).

נשאר אפוא הלשון "ויקחו לי תרומה" – שקאי על תרומת האדנים.

על-פי זה נמצא שתיבת "לי" נכתבה בתרומת האדנים דווקא.

האמת היא ש"ויקחו לי" קאי על כל ג' התרומות, ובעומק יותר קאי על כללות התורה והמצוות, כדאיתא בתניא⁶ בשם הזהר⁷, שעל-ידי תורה ומצוות נעשה "ויקחו לי" – "אותי אתם לוקחים"⁸. אבל אף-על-פי-כן, נכתבה תיבת "לי" בפירוש בנוגע לאדנים דווקא.

והיינו, שדווקא באדנים ישנו בגילוי העניין ד"לי" – "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם"⁹.

ב. האדנים היו החלק היותר תחתון של המשכן. ואף-על-פי-כן היו דווקא הם היסוד של המשכן כולו, גם של הקרשים והיריעות, אף שהיו למעלה מהאדנים.

עניינם של האדנים בעבודת האדם הוא – שפלות וביטול.

הקרשים בנפש האדם הם הכוחות הפנימיים, שכל ומדות. ולכן היו עשר אמות, כנגד עשר כוחות הנפש¹⁰. והיריעות הם הכוחות המקיפים.

האדנים הם למטה מכל העבודות הפרטיות, שזהו עניין השפלות והביטול של קבלת עול. ואף-על-פי-כן היה זה דווקא היסוד של המשכן כולו, כפי שאנו אומרים¹¹: "ונפשי כעפר לכל תהיה", ודווקא על-ידי זה – "פתח לבי בתורתך ובמצוותיך תרדוף נפשי".

ג. וזהו גם הטעם לכך שתרומת האדנים היתה רק בשנה הראשונה, אבל שאר התרומות היו גם לאחרי זה – כי:

שפלות וביטול – הם יסוד והתחלת העבודה, שצריכים להיות לכל לראש; ולאחרי כן, כאשר ישנו כבר היסוד – צריכים לעסוק במדריגות פרטיות שבעבודה.

ולכן, התחלת עבודת היום היא – "מודה אני" ו"הודו להוי'", כי, הודאה וביטול הם התחלת ויסוד העבודה; ולאחרי כן באים המדריגות הפרטיות: פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע, קריאת שמע וכו'.

וזהו גם הטעם שתיבת "לי" נאמרה בתרומת האדנים דווקא: לקיחת העצמות, "לי" – היא על-ידי ביטול דווקא. "לא באש הוי'", "לא ברעש הוי'" ו"לא ברוח הוי'", כי אם, ב"קול דממה דקה"¹² – "תמן קאתא מלכא"¹³ (וכמבואר בארוכה ד' עניינים אלו בהמשך תער"ב¹⁴).

ד. וכיוון שיסוד ושורש העבודה הוא עניין האדנים, שעל-ידי זה "ויקחו לי", והרי "עוז וחדוה במקומו"¹⁵ – צריכים לעשות זאת בשמחה.

ובפרט בעמדנו בשבת מברכים חודש אדר, ש"משנכנס¹⁶ אדר מרבין בשמחה"¹⁷.

* * *

ה. ישנו מאמר ארוך של הצמח-צדק¹⁸ (שמביא גם כמה מאמרים של רבינו הזקן), שתוכנו – בכללות – בנוגע לעניין הספיחים, ובנוגע לעניין הילולא ויאָרצייט של צדיקים, ותוכן הדברים:

איתא בזהר פרשת תרומה¹⁹, שזמן הגלות (משחרב בית המקדש, שעל זה נאמר²⁰ "ונהר יחרב ויבש") הוא בבחינת "גנתא לא עאל בה ההוא גננא", היינו, שה"גנן" (הקב"ה) אינו נכנס בה"גן",

– וכפי שמצינו בישעיה²¹ שבני-ישראל הם בדוגמת כרם (גן) של הקב"ה, "ויקו לעשות ענבים" –

ומה שישנו עניין של גידול וצמיחה – הרי זה באופן ש"מגרמיה אזדרע כו'", שזהו עניין הספיחים, שצומחים מאליהם על-ידי הזריעה שהיתה כמה זמן לפני זה, ודוגמתו בזמן הגלות, שאז ישנו עניין הספיחים מה"אור זרוע לצדיק"²² ש"זרע ליה קב"ה ("ההוא גננא") בגנתא" בזמן שבית המקדש היה קיים.

ועל דרך זה מבאר רבינו הזקן באגרת הקודש²³ הידועה שכתב "לנחמם בכפלים" על פטירת צדיק, "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי"²⁴, שאז ישנם "גידולי גידולין מן אור זרוע לצדיק בשדה אשר ברכו ה' כו'", והיינו, שכל עניני העבודה שנולדים אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו על-ידי תורתו ועבודתו הם בבחינת "גידולי גידולין".

וכיוון שכל עניין ישנו גם בנגלה דתורה, ברמז על כל פנים – הנה על זה מביא במאמר²⁵ דברי הגמרא²⁶ "עד ארבעין שנין לא קאי איניש אדעתא דרביה", היינו, שכאשר הרב משפיע שכל לתלמידו, הנה "גם אחר זמן רב (ארבעין שנין) יוכל התלמיד לירד עוד לעומק דעת הרב על-ידי השפעה זו שהשפיע בו . . מה שלא השיג מקודם" – שעניין זה הוא ב"בחינת ספיחים", שהרי אין זה באופן שלאחרי ארבעין שנין צריך הרב ללמוד עמו עוד הפעם, אלא באופן שהתלמיד מתבונן ומתעמק בלימוד שלימדו הרב לפני ארבעין שנין, ועל-ידי זה מגלה את אמיתית ופנימיות דעת רבו, ונמצא, שאין כאן עניין של זריעה חדשה של הרב, כי אם תוצאה מהזריעה שהיתה לפני ארבעין שנין – ספיחים.

ויש להוסיף, שכיוון שמצינו שמשך זמן של "דור" הוא כ"ה שנים²⁷ (על-פי רוב), נמצא, שמשך הזמן דארבעין שנין הוא בבחינת "גידולי גידולין".

ו. ומבאר במאמר, שעניין זה נוגע גם ללידת הנשמות (על דרך האמור לעיל בנוגע לעניין השפעת השכל) – שבזמן הגלות, "גנתא דלא עאל בה ההוא גננא", אי אפשר להיות הייחוד לצורך לידת נשמות חדשות, כי אם רק "לחדש נשמות ישנות ומגולגלות", שהם בבחינת ספיחים, שכבר נזרעו בעבר.

אמנם, ישנו אופן של לידת נשמות שנעשה על-ידי הייחוד של נשמות הצדיקים, שזהו עניין יום הילולא:

על-ידי עבודת הצדיק, "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו", בחיים חיותו עלי אדמות – נעשה נחת רוח גדול למעלה. ולאחרי כן, בעת הסתלקותו, אזי עולה כל עבודתו למעלה בעילוי אחר עילוי (כמבואר באגרת הקודש²⁸), ועל-ידי זה פועל למעלה נחת רוח גדול ביותר, שנקרא בלשון הקבלה בשם "ייחודים".

ועל-ידי גודל הנחת רוח – פועלים שיומשך מלמעלה לידת נשמות חדשות (לא רק נשמות שבבחינת ספיחים) אף-על-פי שזהו עניין שאינו שייך בזמן הגלות על דרך הרגיל.

וזהו שהסתלקות הצדיק נקרא בשם "הילולא", כפי שמצינו בזהר (בהאידרא)²⁹ הלשון "הילולא דרשב"י", שהתרגום של "הילולא" הוא חתונה ³⁰ – כי, ענינה של חתונה הוא שעל-ידי זה יהיה קיום מצות "פרו ורבו"³¹, שהוא עניין המשכת נשמות מלמעלה למטה, וזהו גם עניין ההילולא שבהסתלקות הצדיק, שעל-ידי זה נמשכים נשמות חדשות.

ז. ועל-פי זה מבאר במאמר³² החילוק שבין משה רבינו לרשב"י, שז' אדר הוא יום תענית³³, ואילו ל"ג בעומר הוא יום הילולא, שהוא עניין של שמחה³⁴:

"בזמן הבית", ועל דרך זה בזמן המשכן שהיה בהיות בני-ישראל במדבר, שאז היה גילוי אלקות, "דגננא בעצמו עאל בגנתא" – היה "שלימות יחוד קוב"ה ושכינתיה", "יחוד קוב"ה ממש", ולכן לא היה צורך בייחוד שעל-ידי נשמות הצדיקים בעת הסתלקותם, שלגבי אמיתית הייחוד דקוב"ה ממש, "אין עולה בשם לשיהיה נקרא הילולא". ולכן, הסתלקות משה רבינו אינה אלא עניין של ירידה.

מה שאין כן הסתלקות רשב"י שהיתה בזמן הגלות (שהרי כבר היתה אז גלות רומי³⁵) – כיוון שאז לא היה שלימות הייחוד דקוב"ה ממש (גנתא דלא עאל בה ההוא גננא), ואז ישנו רק היחוד שנעשה על-ידי נשמות הצדיקים בעת הסתלקותם, "אז גם בחינה זו נקרא הילולא", כמבואר בזהר (בהאידרא)²⁹ שאז היו פניו מאירים, שהוא עניין תוספת אור גדול למעלה על-ידי עליית כללות עבודתו של רשב"י בעת הסתלקותו.

ח. אמנם, על-פי זה היה צריך להיות עניין של הילולא ביום ההסתלקות של כל הצדיקים?

ויובן על-פי המבואר בכמה מקומות (וכמדובר גם אשתקד³⁶) שבשביל לפעול ענין של "הילולא" יש צורך בחיבור שני ענינים: יש לפעול ענין של פנימיות, וביחד עם זה, יש להמשיך זאת בגילוי.

והענין בזה – כידוע³⁷ שענין הולדת הולד צריך להיות נמשך מפנימיות המוחין (שלכן "קטן אינו מוליד"³⁸), ובלשון הרמב"ם³⁹: "כח הגוף וחייו ומאור העינים"; ומשם צריך להיות נמשך כל ציור רמ"ח אברים כו', נשמה בגוף, היינו, שצריך להיות נמשך בגילוי.

וענין זה פועלים רק הצדיקים שעבודתם היתה באופן של חיבור ב' ענינים הנ"ל – שלקחו "רזין דרזין", והמשיכו זאת בגילוי עד למטה מעשרה טפחים, באופן שיהיה שייך גם ל"חוצה".

ולכן, אצל צדיקים גופא, הנה רק אצל יחידי סגולה מצינו הלשון "הילולא", שאז אין זה ענין של תענית, אלא הפכו כו'.

ט. ובענין זה ישנה הפעולה ד"זרעו בחיים" – "ושננתם לבניך אלו התלמידים", כולל גם תלמידי תלמידיו שהם "גידולי גידולין":

כאשר "זרעו בחיים" ממלאים את רצונו וממשיכים בפועל את עניני תורתו ועבודתו עד למטה מעשרה טפחים דה"חוצה" – אזי עושים מ"יום הסתלקות" "יום הילולא".

ועל-ידי זה פועלים גם את עניין "חיים עד העולם"⁴⁰ (כפי שמסיים בהאידרא²⁹) – שממשיכים מעצמיות החיים למעלה, "כי עמך מקור חיים"⁴¹, "עד העולם", בעולם התחתון, "עולם" מלשון העלם⁴² (והסתר), ופועלים שיומשך בו הפירוש השני ד"עולם" – מלשון נצחיות, שעניין זה הוא רק מצד אין-סוף בעצמו, שאין בו שינויים, ולכן שם הוא אמיתית ענין הנצחיות.

ועניין זה נעשה על-ידי ההמשכה מבחינת הפנימיות, רזין דרזין, להיות נמשך עד ל"חוצה" – שפועלים שגם בההעלם וההסתר, יתגלה – הן על-ידי זה שמכיר בעצמו והן על-ידי זה שפועל הכרה זו בכל הסביבה – ענין הנצחיות, מצד התורה ומצות שנעשים בהעלם וההסתר, ועל-ידי זה בטלים כל ההעלמות וההסתרים, ורואים ש"אני הוי' לא שניתי"⁴³, ו"אין עוד מלבדו"⁴⁴.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת משפטים, מבה"ח וער"ח אדר ה'תשח"י. תורת-מנחם כרך כב עמ' 82-84. והתוועדות יו"ד שבט ה'תשי"ט. תורת מנחם כרך כה עמ' 24-28)

_____________

1)    מכאן עד סוס"ג – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 162, והמשכה בע' 165 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

2)    שקלים רפ"א.

3)    ראה לקו"ש חכ"א ע' 153. וש"נ.

4)    ברכות כו, ב. זח"ב כ, ב.

5)    תענית ב, א.

6)    פמ"ז.

7)    ח"ב קמ, ב.

8)    תנחומא אמור יז.

9)    ראה ויק"ר פ"ב, ב. וראה גם לקו"ת במדבר ט, ג.

10)  ראה תקו"ז תי"ט (סא, א).

11)  בתפלת "אלקי נצור כו'" (ברכות יז, א).

12)  מלכים-א יט, יא-יב.

13)  תקו"ז בהקדמה (ג, רע"ב).

14)  ח"ב פשצ"ח ואילך.

15)  דה"א טז, כז.

16)  תענית כט, סע"א.

17)  חסר הסיום (המו"ל).

18)  ד"ה להבין כו' גנתא לא עאל בה ההוא גננא – נדפס בספר ההשתטחות (קה"ת, תשנ"ו) ע' לט ואילך. וש"נ.

19)  ח"ב קסו, סע"ב ואילך.

20)  ישעי' יט, ה. איוב יד, יא. וראה זח"א ו, ב. כה, א. כו, א. ועוד. לקו"ת במדבר יג, סע"ג. אוה"ת נ"ך (כרך ב) ע' א'נ ואילך. ובכ"מ.

21)  ה, א ואילך.

22)  תהלים צז, יא.

23)  סכ"ז (קמה, סע"ב ואילך).

24)  זח"ג עא, ב.

25)  שם ע' מד.

26)  ע"ז ה, רע"ב.

27)  ראה מדרש תהלים צ, יז. מלבי"ם לדברי הימים-א (ימי קדם) ג, כד.

28)  סז"ך-וכ"ח.

29)  בסוף האדר"ז (ח"ג רצו, ב).

30)  ראה עירובין נד, א ובפרש"י.

31)  בראשית א, כח.

32)  שם ע' מח.

33)  טושו"ע או"ח סתק"פ ס"ב.

34)  ראה גם שיחת יו"ד שבט תשט"ו ס"ג (תו"מ חי"ג ע' 218). וש"נ.

35)  ראה שבת לג, ב.

36)  ראה גם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט דאשתקד בתחלתה (תו"מ חכ"ב ע' 30 ואילך). וש"נ.

37)  ראה לקו"ת בשלח ב, סע"ד. ואתחנן ג, סע"ב. ובכ"מ.

38)  סנהדרין סח, סע"ב.

39)  הל' דעות פ"ד הי"ט.

40)  תהלים קלג, ג.

41)  שם לו, יו"ד.

42)  לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.

43)  מלאכי ג, ו.

44)  ואתחנן ד, לה.