חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:08 זריחה: 6:45 ט"ז בתשרי התש"פ, 15/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 496 - כל המדורים ברצף


גיליון 496, ערב שבת פרשת וארא, כ"ט בטבת ה'תשס"ד (23.1.2004)

דבר מלכות

העצה ל"מצרים" היא "דם" - חיות והתלהבות בענייני קדושה

הקרירות לענייני קדושה, היא שורש כל העניינים המנגדים לקדושה, ולכן המכה הראשונה היתה במים, שמסמלים קרירות * לאחר מכת דם, המסמלת חמימות לענייני קדושה, באה מכת צפרדע, שתוכנה קרירות לענייני ה'לעומת זה' * מכאן הוראה לכל הדורות - להתחיל ב"עשה טוב" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. דובר1 כבר פעמים רבות, שכל העניינים שבתורה, לא רק הדינים, אלא גם הסיפורים2, הם הוראה - תורה מלשון הוראה3 - בכל זמן ובכל מקום, עד סוף כל הדורות. וזהו עניין נצחיות התורה.

והיינו, שגם הסיפורים והמאורעות הקשורים עם מעמד ומצב שאינו שייך בדורותנו אלה, הנה מצד נצחיות התורה, גם הם הוראה בכל דור.

האמור הוא בנוגע לכל סיפורי התורה, ומכל-שכן הסיפורים אודות יציאת מצרים:

מצוות זכירת יציאת מצרים היא בכל יום, כיוון שעניין יציאת מצרים ישנו בעבודה הרוחנית של האדם בכל יום, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן באריכות בתניא4 ובתורה-אור5. ואם כן, בודאי שכל הסיפורים שהתורה מספרת אודות אופן יציאתם של ישראל ממצרים בגשמיות, הם הוראה גם באופן "יציאת מצרים" ברוחניות.

התחלת יציאת מצרים היתה על-ידי עשר המכות, שעל-ידן נשברה גאוות פרעה וגאוות מצרים. והרי זה תוכן פרשתנו, שבה מסופר אודות המכות - דם צפרדע כו'.

ב. התחלה פרשתנו היא אודות קושי השיעבוד והגלות במצרים.

הפרשה מתחילה בתיבות "וארא אל אברהם גו'", שהם מענה הקב"ה למשה רבינו על שאלתו (בסוף פרשת שמות) "למה הרעותה לעם הזה גו'  והצל לא הצלת את עמך".

הגלות היתה קשה כל כך, והחושך חזק כל-כך - חושך כפול ומכופל - עד שאפילו אצל משה רבינו, שהוא תכלית החכמה והשכל דקדושה, הנה אפילו בשכלו לא היה מקום לזה, ושאל "למה הרעותה לעם הזה".

וגם לאחרי כן, כאשר משה רבינו מסר לישראל את מענה הקב"ה "לכן אמור לבני ישראל אני הוי' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים גו'"6 וד' לשונות של גאולה - "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"7.

אפילו הגילוי היוצא מגדר הרגיל של שם הוי', שנתגלה אז, כמו שנאמר "לכן אמור לבני ישראל אני הוי'"8, שהוא גילוי נעלה ביותר - לא שבר גילוי זה את הגלות אצלם, ולכן "ולא שמעו אל משה גו'".

ובוודאי שהאשמה לא היתה מצד השליח שמסר את דברי הקב"ה, שהרי השליח היה משה רבינו, ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"9,  דהיינו שאפילו הגוף הגשמי דמשה היה צינור וכלי למסור את דבר הקב"ה כמות שהוא.

כידוע10 החילוק בין משה לכל הנביאים, שאצל כל הנביאים היה צריך להיות התפשטות הגשמיות בשעת הנבואה, כיוון שגופם הגשמי לא היה כלי לזה, ואפילו לאחרי זה - התנבאו ב"כה" (בבחינת דמות בלבד), אבל משה רבינו בשעת הנבואה "עומד על עמדו", והתנבא ב"זה"11, כיוון שגופו הגשמי היה צינור וכלי למסור את דברי הוי' כמות שהם.

ונוסף לזה היה זכרון זכות אבות, שהזכיר הקב"ה בהתחלת דבורו: "וארא אל האבות"12, שזכרון זכות אבות הוא סיוע גדול, כפי שמצינו במשנה13 שהיו אומרים "האיר פני כל המזרח עד שבחברון", "להזכיר זכות ישני חברון"14, שזהו סיוע בעבודת הקורבנות בכלל ובקורבן תמיד בפרט.

יתירה מזו: זכרון זכות אבות היה על-ידי הקב"ה עצמו, שזהו סיוע גדול ביותר.

ומבלי הבט על כל מעלות אלו: (א) גילוי שם הוי' וד' לשונות של גאולה; (ב) הגילוי על-ידי משה; (ג) הזכרת זכות אבות; (ד) ועל-ידי הקב"ה עצמו - כל זה עדיין לא פעל עליהם התחלת שבירת הגלות, ולא הונח אצלם עניין הגאולה.  

ולא זו בלבד שלא הונח אצלם עניין זה באופן של ראייה - התאמתות גדולה ביותר - אלא אפילו באופן של שמיעה15 - הבנה והשגה בלבד16 לא הונח אצלם הדבר, "ולא שמעו גו'".

ג. כל האמור - מבואר בהתחלת הפרשה. אבל בהמשך הפרשה מסופר אודות המכות, שדווקא הן התחילו לשבור את הגלות, מבלי הבט על חוזקה ותוקפה, כנ"ל.

וזוהי הוראה בעבודת כל אחד ואחד, בכל יום, ביציאת מצרים הרוחנית:

מבלי הבט על כך ש"מצרים" הוא אצלו בתוקף גדול - הן אם זה בחינת מצרים דקדושה, דהיינו שעבודתו היא על-פי טעם ודעת, ובמילא עבודתו היא מוגבלת, מצרים וגבולים, או אפילו אם זה מצרים דלעומת-זה, דהיינו שאפילו העבודה שעל-פי טעם ודעת חסרה אצלו - אף-על-פי-כן, על-ידי עבודת המכות ביכולתו לשבור את החוזק דמצרים, ולפעול גאולה בנשמתו.

ד. המכה הראשונה ששברה את גלות מצרים היתה דם. המים - מי הנילוס - נהפכו לדם.

טבע המים הוא קר ולח17. בכלל, קרירות היא היפך הקדושה, כי קדושה היא חיות, כמו שכתוב באבות דרבי נתן18: "עשרה נקראו חיים", ומונה לכל לראש ש"הקב"ה נקרא חיים", ולאחר זה מונה את כל הדבוקים בהקב"ה. חיות מביאה עמה חמימות. אבל קרירות - היא היפך החמימות והחיות דקדושה.

כלומר: הדבר הראשון שצריכים לשבור הוא - הקרירות. כאשר ישנה קרירות לענייני קדושה, מתחילים מזה כל העניינים המנגדים לקדושה. ולכן היתה המכה הראשונה במים - קרירות.

ה. באיזה מים היתה המכה? - מספרת התורה19: ב"מים אשר ביאור"20 - במי נהר הנילוס.

בקרירות ישנם שני אופנים: (א) קרירות לענייני העולם, שבאה מצד הקדושה. (ב) קרירות לענייני קדושה, שהיא התחלת כל הקליפות, כנ"ל.

וכן ישנם שני סוגי מים: (א) מים הבאים מלמעלה, כמו שנאמר21: "למטר השמים תשתה מים", שהוא הקרירות דקדושה. (ב) מים שמתחת לארץ - קרירות דקליפה.

מי נהר הנילוס היו מדרגא הב', ולכן נאמר22 בנוגע לנילוס הלשון "עולה לקראתו", כיוון שאינו בא מלמעלה, אלא מהמים שמתחת לארץ.

ומי נילוס אלו - דהיינו הקרירות לקדושה - היו העבודה-זרה דמצרים, שמשם נמשכו כל מיני רע. ולכן, כשהתחילה השבירה דגאון מצרים, היתה לכל לראש שבירת מי היאור - עניין הקרירות.

ו. מה נעשה מהמים? - הם נהפכו לדם. דם הוא חיות, חמימות, כמו שכתוב23 "כי הדם הוא הנפש". "ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם"19 במקום הקרירות נעשה חמימות, ד"מיניה וביה אבא לשדי ביה נרגא"24.

ובזה יובן גם הטעם שבתחילה נאמר25 שהמים ישתנו "לדם ביבשת", ולכאורה, מה נוגע להוסיף תיבת "ביבשת"? אלא העניין הוא, כיוון שביבשה אין בה אפילו מעלת הלחלוחית - דביקות, והחידוש היה שאפילו בהיבשה יהיה חיות.

ז. בארבעת הסוגים דומם, צומח, חי ומדבר - הסוג שהחיות שבו מועטה יותר, רחוק הוא יותר מהקדושה, שהרי קדושה היא חיות, כנ"ל. דומם - הוא הדבר הרחוק ביותר מקדושה, אחריו צומח, ואחריו חי. וכן הוא גם בד' העולמות - אצילות, בריאה, יצירה, עשייה - שעשייה, שבו הרע גובר, הוא בדוגמת דומם26, וכן הלאה.

מים ודם - הם קרירות וחמימות כפי שהם בדומם, אבל גם בבעלי-חיים ישנו עניין הקרירות. ומובן, שזהו בעיקר באותם בעלי-חיים שנבראו מהמים. בין עשר המכות - אלו הם הצפרדעים, "ושרץ היאור צפרדעים"27, כמו בבריאת הדגים בששת ימי בראשית28, ועד שצפרדע שטה בנהרות וכו', כמסופר בגמרא ומדרש29, שכדי שעקרב יוכל לעבור את הנהר, מושיבים אותו על צפרדע, והצפרדע מעבירתו את הנהר.

עקרב גם הוא בטבע קר, ותוקף הקרירות30. ומכל-מקום אינו מים, אינו היפך בתכלית מאש, ולכן אינו יכול לשוט. אבל צפרדע היא בריאת המים31, היפך האש.

ח. ובזה יובן מה שמצינו רבותא בנוגע לצפרדעים שדווקא הם נכנסו "בתנוריך"27, ולכאורה, מהו החידוש בזה?

- חז"ל לומדים מכך שהיתה להם מסירות-נפש32, שכיוון שהקב"ה ציווה ללכת בכל ארץ מצרים, נכנסו גם בתנורים. אבל אין זה ביאור למה לא היה כן גם בכינים וערוב. -

אבל על-פי האמור לעיל מובן הדבר: בכך הראו מסירות-נפש בתכלית, אפילו מן הקצה אל הקצה, כמו צפרדעים שהם מן המים - "ושרץ היאור", ואף-על-פי-כן נכנסו בתנורים בוערים - אש, היפך מקצה לקצה.

ט. הצפרדע באה כדי להכות את כל התחום של פרעה, דהיינו הקרירות דקדושה לעניינים של גשמיות וחומריות.

והו העניין בכך שהצפרדעים נכנסו "בתנוריך ובמשארותיך", דהיינו שהלכו לכבות את החום וגבהות-הרוח השקרית של הקליפה, כי גם בלעומת-זה ישנו עניין החמימות.

ואף שדובר לעיל שהקליפה היא קרירות, מכל-מקום, כדי שיוכל להיות עניין הבחירה, בהכרח שיהיה בקליפה איזה התדמות לקדושה, לכל הפחות "כקוף בפני אדם"33, ולכן גם בקליפה ישנו עניין החום - הרתיחה ("דער קאך") בענייני עולם הזה.

י. ההוראה מהאמור בעבודה:

בכדי להיפטר ולצאת ממצרים דלעומת-זה,

(על-דרך זה הוא גם אופן היציאה ממצרים דקדושה, עבודה שעל-פי טעם ודעת. אבל נוגע בעיקר היא היציאה ממצרים דלעומת-זה)

יש להכניס חמימות וחיות בענייני הקדושה, כי התחלת כל מיני רע היא הקרירות.

יכולים לחשוב: מה הרעש כל כך שאין חיות והתלהבות ("קאך") בקדושה, הרי אינו עושה דברים  הפכיים, ולמי איכפת שאין חיות והתלהבות בקדושה?

יש לדעת, שאין זה כמו שחושבים, שאפשר להיות לא כאן ולא שם (ללא חיות והתלהבות בקדושה, וגם ללא חיות והתלהבות בענייני רע), כי, אם יש קרירות לקדושה, נעשים מונחים סוף-סוף בטומאת מצרים, רח"ל.

ולכן משקיע היצר-הרע כוחות והשתדלות רבים כל-כך כדי לקרר יהודי שלא יתפעל מאלוקות, שאפילו בשעה שרואה נס ומופת גלוי, בא אליו היצר-הרע וטוען: מה לך להתפעל מעניין זה, הרי אתה עצמך מאמין שכל העניינים באים מהקב"ה, והקב"ה הוא כל יכול, שלגביו כל העולמות אינם תופסים מקום, ואם-כן פשיטא ששלוש אותיות אינן תופסות מקום אצלו, וביכולתו להחליף צירוף אותיות "חמץ" בצירוף אותיות "שמן", ו"מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק"34, ומדוע צריך אתה להתפעל ולצאת מהכלים?

כוונת היצר-הרע היא לקרר אותו מהתפעלות אלוקית, ולפעול בו קרירות לקדושה, שזהו המקור לטומאת מצרים.

ולכן יש לזכור שהדבר הראשון שיש לעשות כדי להיפטר מ"מצרים" הוא - "דם", להתחיל לחיות ולהתלהב בעניינים של קדושה.

וכשם שצריך לפעול בעצמו את החמימות בקדושה - דם, כך צריך הוא לפעול בעצמו את הקרירות לענייני העולם - צפרדע,  שהם הם ב' התנועות ד"סור מרע" - צפרדע, ו"עשה טוב" - דם, ועל-ידי שתי תנועות אלו וענפיהם יוצאים ממצרים.

יא. בכלל סדר העבודה הוא - תחילה "סור מרע", ולאחרי זה "ועשה טוב" על-פי המשל הידוע35, שכאשר רוצים לעשות דירה למלך בשר ודם, הרי לכל לראש יש לפנות את כל הדברים המלוכלכים כו', ורק אז אפשר להכניס כלים נאים ולעשותה דירה ראויה למלך.

זהו סדר מלמטה למעלה. אבל מלמעלה למטה הסדר הוא להיפך - תחילה "ועשה טוב" ולאחרי זה "סור מרע", דהיינו שמגלים מלמעלה גילויים נעלים ביותר, הפועלים שיהיה "סור מרע".

ומכיוון שהמכות באו מלמעלה, לכן תחילה היה דם - "ועשה טוב" ולאחרי זה צפרדע - "סור מרע".

יב. אף שסדר זה הוא מלמעלה למטה, מכל מקום, כיוון שכל הסיפורים בתורה הם הוראה לכל הדורות בעבודתנו, כנ"ל, הרי גם עניין זה הוא הוראה שצריך להיות גם סדר של התחלה ב"ועשה טוב".

וכמאמר אדמו"ר מהר"ש36: "די וועלט זאגט אז מ'קען ניט ארונטער דארף מען אריבער, און איך האלט אז מ'דארף לכתחילה אריבער" (העולם סבור שכאשר אי-אפשר לילך מלמטה יש לדלג מלמעלה, ואני סבור שצריכים לכתחילה לדלג מלמעלה).

צריך להיות גם סדר של הליכה לכתחילה למעלה יותר, לגלות ריבוי אור, ואזי ידחה כבר החושך בדרך ממילא.

יג. מעין זה הוא גם החילוק בין גליא דתורה לפנימיות התורה. מצד גליא דתורה הסדר הוא בדרך מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד; מצד פנימיות הסדר הוא להיפך - מתחילים מיד באור. ובפרט בדורות האחרונים, מגלים פנימיות התורה לכל, ולא מעמידים תנאים ולא דרושים הכנות שהיו דורשים בעבר כדי להתחיל ללמוד פנימיות התורה. היום לומדים פנימיות התורה עם כולם הפצה דווקא, ועל-פי המשל הידוע מאדמו"ר הזקן37 אודות האבן היקרה שבכתר המלך.

וזוהי הדרך לצאת ממצרים - הדרך של גילוי והפצת פנימיות התורה, החל מהלהט והחיות דקדושה - "דם", ואז תבוא דחיית הרע.

וכאשר שלוש הקליפות הטמאות נדחות לגמרי מגבולו, במילא38 נעשית בקליפת-נוגה עלייה.

ועל-ידי זה פועל את הגאולה הפרטית בנפשו, ולאחרי זה39 גם את הגאולה הכללית, אשר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"40, במהרה בימינו.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת וארא, מברכים החודש שבט, ה'תשח"י.
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשח"י חלק ראשון (כ"א) עמ' 316-322 - בלתי מוגה)

----------

1) שיחה זו (עד סוסי"ג) הוגהה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"א עמ' 119 ואילך (מהדורא מתורגמת ללה"ק - עמ' 109 ואילך). במהדורא זו ניתווספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2) ראה זח"ג קנב,א.

3) ראה שם נג,ב. גו"א (למהר"ל מפראג) ר"פ בראשית בשם הרד"ק (לתהילים יט,ח).

4) פמ"ז.

5) פרשתנו נז,ב ואילך.

6) פרשתנו ו,ו.

7) שם,ט.

8) לאחרי ש"וארא אל אברהם גו' בא-ל שד-י ושמי הוי' לא נודעתי להם", דהיינו שזהו גילוי שלא נתגלה גם להאבות (מהנחה בלתי מוגה).

9) ראה זח"ג רלב,א (ברע"מ). ז,א. רסה, סע"א. שמו"ר פ"ג, טו. ויק"ר פ"ב, ג. מכילתא יתרו יח,יט.

10) רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז ה"ו.

11) ספרי ופרש"י ר"פ מטות.

12) פרש"י ריש פרשתנו.

13) יומא כח, סע"א. תמיד ל,א.

14) לשון הרשב"א בשו"ת ח"א סתכ"ג. וראה פרש"י יומא שם, ריש ע"ב ד"ה ואיבעית (מירושלמי יומא פ"ג ה"א).

15) ראה תו"א ר"פ ויחי. ובכ"מ.

16) כידוע (מכילתא יתרו יט, ט) ש"אינה דומה שמיעה לראייה", כיוון שההתאמתות בשמיעה היא פחותה הרבה מההתאמתות בראייה וקל יותר לבוא אליה (מהנחה בלתי מוגה).

17) ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ד ה"ב.

18) פל"ד, יו"ד.

19) פרשתנו ז,כ.

20) ראה זח"ב כח,ב.

21) עקב יא,יא.

22) אגדת בראשית פמ"ב. פרש"י עה"ת ויגש מז,י.

23) פ' ראה יב,כג.

24) סנהדרין לט,ב (כ"ה הלשון בתניא (פל"א). ובגמרא: ניזיל ביה נרגא).

25) שמות ד,ט.

26) ראה לקו"ש ח"ו עמ' 108. וש"נ.

27) פרשתנו ז,כח.

28) שמו"ר פ"י, ב.

29) נדרים מא,א. קה"ר פ"ה עה"פ (קוהלת ה,ח) ויתרון ארץ.

30) ע"ז כח, סע"ב.

31) שמו"ר פ"י, ג.

32) פסחים נג,ב. שמו"ר שבהערה 28. וראה זח"ב כט,ב.

33) זח"ב קמח,ב. וראה ב"ב נח,א. וראה גם יהל-אור עמ' שנח.

34) תענית כה,ב.

35) ראה לקו"ת בלק ע,ג. ובכ"מ.

36) אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' תריז.

37) "התמים" ח"ב עמ' מט. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג עמ' שכו ואילך. ועוד.

38) תניא פל"ז (מז,ב).

39) עי"ז שיהודים נוספים יפעלו את הגאולה הפרטית בנפשם (מהנחה בלתי מוגה).

40) מיכה ז,טו.

ענייני משיח וגאולה

החושך עצמו מוכיח שתיכף מגיע אור הבוקר...

מדוע גם הלשון "והבאתי", האמור על לעתיד-לבוא, נאמר בגאולת מצרים?

פרשת השבוע, פרשת וארא, מתחילה לדבר אודות הגאולה, ולא רק אודות הגאולה ממצרים, אלא גם אודות הגאולה העתידה: ידוע שד' לשונות של גאולה שנאמרו בפרשתנו, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, הם כנגד ד' הגאולות, מגלות מצרים ושאר הגלויות. ומזה מובן, שהלשון "והבאתי" מורה על עלייה יותר בהגאולה דלעתיד לבוא, שנחלקת בכללות לימות המשיח וחד חרוב וכו'".

ומזה שגם הלשון החמישי אמרו הקב"ה בגאולת מצרים, מובן, שהחל מיציאת מצרים התחילה כבר הגאולה העתידה בכל העניינים שלה, והוא על-פי פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שהחל מיציאת מצרים נוסעים אל הגאולה דלעתיד. [...]

והעניין בעבודה:

כאשר יודעים שהגאולה כפי שהיא בתכלית העילוי ישנה כבר עתה, ואין זה אלא שצריכה להתגלות, אזי נקל יותר לעמוד בכל ההעלמות וההסתרים שבעולם הזה בכלל, בזמן הגלות בפרט, ובדורות האחרונים בפרטי פרטיות.

כלומר: נוסף על הידוע שכל המניעות ועיכובים שישנם על ענייני תורה ומצוות, אינם מציאות אמיתית חס ושלום, כי אם העלם והסתר בכדי לעורר כוחות עמוקים יותר בעבודת ה', הרי יתירה מזה, שמצד הגאולה שבאמת לאמיתו נמצאת היא כבר עתה, נתבטלו כבר גם ההעלמות וההסתרים.

וכאשר יודעים שאין זה אלא דמיון בלבד, ולא מתפעלים מזה, אלא הולכים בתוקף בענייני קדושה אזי מתבטל ההעלם גם לעיני בשר, ונעשה "לטב עביד", ואז נעשה גם העניין ד"גם זו לטובה".

בחודש שבט היתה העלייה של כ"ק מו"ח אדמו"ר. והנה, מבואר באגרת-הקודש מאמר הזוהר "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", לפי שגם בחיים חיותו בעלמא דין היו חייו "חיים רוחנים, שהם אמונה יראה ואהבה", אלא שבהיותו בעלמא דין היו ההגבלות והצמצומים שמצד הגוף, מה-שאין-כן לאחרי ההסתלקות בטלו ההגבלות כו', ולכן אשתכח יתיר".

אמנם זהו בפנימיות העניינים, אבל בחיצוניות - לא ניכר שמזה באה טובה בהפצת המעיינות חוצה שזוהי ההכנה לגאולה העתידה, ואדרבה, ההעלם וההסתר הולך ומתגבר.

ועל זה בא הלימוד וההוראה מפרשת השבוע - שהסדר הוא שקודם הגאולה נעשה ההעלם וההסתר גדול ביותר, כשם שקודם אור הבוקר נעשה החושך גדול ביותר, כך, שהחושך עצמו מהווה ראיה שתיכף ("אט אט") מגיע אור הבוקר, וכנ"ל שהגאולה ישנה כבר החל מיציאת מצרים, ובפרט עתה, שמצד גודל החושך רואים שזהו כבר סוף זמן הגלות, וכדברי הרבי שצריכים כבר לצחצח את הכפתורים של מלבושי החיל שילך אל הגאולה לקראת מלך-מלכי-המלכים הקב"ה, והוא בראשם.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת וארא, מברכים החודש שבט ה'תשי"ד;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ד חלק ראשון (י), עמ' 322-326 - בלתי מוגה)  

ניצוצי רבי

והלכת בדרכיו

"אף שלכאורה אין זה סדר לחקות את הנהגת הרבי בכל ענייניו - הרי, ראינו גם אצל חסידים הראשונים, שבעניינים הקשורים עם דיוק וזהירות יתרה, שראו אצל הרבי, היו גם הם נוהגים כן" * האמנם ראוי לחקות כל מנהג ומנהג של הרבי? האם יש הבדל בין מנהגים שהרבי פרסם לבין כאלה שנהג בינו לבין עצמו? * רשימה ראשונה, בהתקרב היום הקדוש י' בשבט

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

על ראשית תקופת רישום המנהגים על-ידי הרבי סיפר הרבי עצמו בז' באדר שני תשי"א ('תורת-מנחם - התוועדויות' כרך ב עמ' 277):

שאלתי פעם אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות מנהגים - למה לא רשמו אותם? והשיב לי: לא היו מונחים בזה ("מ'איז ניט געלעגן אין דעם"). ושאלתי: הרי ישנם ריבוי עניינים הנוגעים לפועל וצריכים לידע איך להתנהג? והשיב: באמת חבל ("עס איז טאקע א שאד") שלא רשמו אותם. ולכן, כשראיתי איזה מנהג אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, ציינתיו ברשימה. והשייך גם לרבים, הבנתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר שכדאי לפרסם ברבים.

"דבר הנוגע לפועל"

עד כמה אפשר לדייק ולפלפל, עד כדי הסקת מסקנות (ולפעמים גם חלקיות), ניתן ללמוד ממה שסיפר הרבי בהמשך לדברים הנ"ל (שם):

פעם [בשנת תרצ"ה] נזדמן לי להיות בברית-מילה, שבה נתכבד כ"ק מו"ח אדמו"ר בסנדקאות, וציינתי ברשימותי כמה הנהגות: כ"ק מו"ח אדמו"ר ציווה להביא הטלית שלו, והתעטף בה ללא ברכה. הברית-מילה היתה כשלוש-ארבע שעות לאחרי תפילת שחרית, לאחרי כל השיעורים של הפסק - כפי שמצינו בשולחן-ערוך של רבינו הזקן כמה שיעורים: עד שיסיח דעתו, ב שעות, וכיוצא בזה ואף-על-פי-כן התעטף בהטלית שלו ללא ברכה.

ואף שהיה יכול להתעטף בטלית שאולה שאין מברכים עליה מכל-מקום התעטף בהטלית שלו דווקא, וללא ברכה, להורות שאין צורך לברך עוד פעם גם לאחרי שיעור הפסק.

בשעת הברית-מילה הבחנתי שכ"ק מו"ח אדמו"ר שהיה הסנדק נראה חיוור ולבן מאד, ובשעת החיתוך, הפנה כ"ק מו"ח אדמו"ר את ראשו כמי שלא היה יכול להסתכל על הדם.

ולהעיר על הפלא שבדבר - שהרי כ"ק מו"ח אדמו"ר היה שוחט, ואף-על-פי-כן, הפנה את ראשו כמי שאינו יכול להסתכל על דם.

ועוד באותה הזדמנות (שם עמ' 278):

כמו כן הבחנתי שבמשך כל זמן הברית-מילה הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר מרחש בשפתיו ("געשעפטשעט מיט די ליפן") בלחש - אינני יודע מה אמר בשעת מעשה, אבל הבחנתי שאומר משהו.

אחר-כך שאלתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר ואמר מה אמר בשעת הברית-מילה, (כ"ק אדמו"ר חייך ואמר): והוספתי, שזהו דבר הנוגע לפועל, שאם יכבדוני פעם בסדקנאות אדע מה צריכים לומר... אבל כ"ק מו"ח אדמו"ר לא השיב לי.

(וסיים כ"ק אדמו"ר): "נו, אינני יודע אמנם מה אמר, אבל יודע אני על-כל-פנים שהיה אומר משהו".

חסידים משתדלים להידמות לרבם

במכתב מי"ג באייר תשי"ד (אגרות-קודש כרך ט עמ' לא) מציין הרבי:

בין חסידים לרבותיהם, משתדלים בסגנון מכתביהם והליכותיהם בכלל, להדמות לרבם, וכבר ידוע הצחות בזה, על-פי מאמר רז"ל (סוטה י"א ע"א): אחרי ה' אלוקיכם תלכו - וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה וכו' מה-שאין-כן תלמיד אחר רבו. ודוגמה אופיינית בזה הוא מהידוע, שמעתיקים של כתבים ומאמרי דא"ח לדורותיהם השתדלו לחקות בכתב-ידם את כתב-ידו של הרבי, עד שלפעמים תכופות הנה גם מבלי לעיין בגוף המאמר, יש להכיר מכתב-היד עצמו, אם היה זה מעתיק בדורו של אדמו"ר האמצעי או אדמו"ר הצמח-צדק וכו'.

[ואכן בספר התולדות אדמו"ר מהר"ש (שכידוע נערך על-ידי כ"ק אדמו"ר) עמ' 9 מובא מדברי המהר"ש לבנו הרש"ב: "בחורף ההוא נתן לי הוד כ"ק אאמו"ר - מספר הוד כ"ק אאזמו"ר לכ"ק אאמו"ר - הביכעל שורש מצוות התפילה בכתב-יד-קודשו ללמוד קודם הבר-מצווה, ואנוכי העתקתי אותו לעצמי, בכתב ידי, והרגלתי עצמי לכתוב תמונות האותיות כתבנית כתב-יד-קודש כ"ק אאמו"ר].

סיפור של נשיא הוא נתינת-כוח

ואפילו הוראות שבסיפור - ראה בשיחת ימים הראשונים דשנת תש"נ (ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 14; 'התוועדויות' תש"נ כרך א עמ' 17):

ובכדי להביא זאת תיכף בעניין של מעשה בפועל - ייקח כל אחד ואחד על עצמו הידור נוסף בקיום המצוות, בהתאם למה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש"כ"ק אאמו"ר (מהורש"ב) נהג לקבל על עצמו הידור נוסף לפני כל ראש-השנה", שסיפור זה ובפרט של נשיא הוא הוראה ונתינת-כוח ובפרט שכבר היתה פתיחת הדרך בזה על-ידי אדמו"ר נ"ע - לכל יהודי, ועל-אחת-כמה-וכמה בראש-השנה של שנה מיוחדת תש"נ, תהא שנת ניסים, צריך ההידור החדש להיות באופן שלא בערך ( באופן ניסי) לגבי עבודתו הקודמת.

עניינים הקשורים עם זהירות יתירה

גם בעניין אחיזת ד' מינים בסוכות - התבטא הרבי בסוכות תשמ"ח ('התוועדויות' תשמ"ח כרך א עמ' 244-245):

מכיוון שבפועל ממש נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר באופן האמור (מאיזה טעם שיהיה) - הנה כמה וכמה מהחסידים שדייקו להתבונן בהנהגתו התחילו גם לנהוג כן (ליטול לאמירת הלל רק הלולב ומיניו, ולצרף את האתרוג רק בעת הנענועים, וגם לבדוק האתרוג לאחרי הנענועים כו'), כמנהג הרב.

[ולהעיר, שאף שלכאורה אין זה סדר "לחקות" את הנהגת הרבי בכל ענייניו - הרי, ראינו גם אצל חסידים הראשונים, שבעניינים הקשורים עם דיוק וזהירות יתירה וכיוצא בזה שראו אצל הרבי, היו גם הם נוהגים כן].

"לומר בלשון רבו"

בליל ב' דחג הפסח תשי"א ('תורת-מנחם - התוועדויות' כרך ג עמ' 16-17) אומר הרבי:

אם הדברים אמורים בנוגע ללשון רבו... שגם אז "חייב אדם לומר בלשון רבו", בנוגע ללשון רבו שהוא מצד המעלה והשלימות, על-אחת-כמה-וכמה ש"חייב אדם לומר בלשון רבו" - צריכים כל התלמידים, המקושרים והשייכים אל הרבי - להתנהג בסדר הנהגה של הרבי.

גם אלה שיש להם איזה שייכות על-כל-פנים אל הרבי, כלומר, אלה שזכו שהרבי הכניסם אליו ל"יחידות", וזכו לשמוע מהרבי מילים ספורות ("עטלעכע ווערטער"), אם בעניינים רוחניים או בעניינים גשמיים... נעשה היחס של כל אחד ואחד מהם אל הרבי באופן שהרבי הוא "רבו". ובמילא, חל עליו החיוב "לומר בלשון רבו" (ובפרט "לשון רבו" שהוא מצד המעלה והשלימות, כנ"ל), להתנהג בסדר ההנהגה של הרבי.

ובנידון דידן, בנוגע לעריכת הסדר השני - שיש להתחיל בשעה התשיעית ולסיים כמה שעות לאחר חצות...

אפילו בנוגע לעניין חיצוני כותב הרבי בשנת תשמ"ח (לקוטי-שיחות כרך טל עמ' 357): "...מהדברים שאין שמים להם לב כלל וכלל: כתב-יד כל נשיאי חב"ד הכי ברור ופשוט" (דבר שיש לו שייכות ל'כתב נאה', עיין שם).

מעט אור דוחה הרבה חושך

השיחה המרכזית ביותר בנוגע להעתקת מנהגי רבותינו נשיאינו נאמרה בשבת-קודש פרשת וישלח תשי"ד (חלקה הראשון הוגה על-ידי הרבי ונדפס ביידיש כהקדמה לספר המנהגים ולאחר מכן ב'תורת מנחם - התוועדויות' כרך י עמ' 196-198):

מנהגי בית הרב מחולקים לשתיים: (א) מנהגים כלליים, מנהגים שפירסומם ברבים, (ב) מנהגים פרטיים, מנהגים שנהגו בחשאי. בשנים האחרונות לחיים חיותו בעלמא דין גילה כ"ק מו"ח אדמו"ר ריבוי מנהגים, גם מאותם מנהגים שנהגו בחשאי.

בהכירו את היחס, את הרצון לקיים את דבריו, והפרסום שיקבלו הדברים - לא היה זה סתם עניין של "דרוש וקבל שכר", אלא עניין של הוראה בנוגע לפועל. והיינו, שכל אלה שהגיע אליהם הודעת המנהגים, יתחילו גם הם, לאחרי הכנה במידה ידועה, להתנהג כן בפועל. וגם - על יסוד ה"כלל גדול בתורה" "ואהבת לרעך כמוך" שהם ימסרום לאלה שעדיין לא יודעים אודותם, שגם הם יתנהגו כן.

ובדוגמת כללות תורת החסידות, שאינה עבור כיתה או חלק מבני-ישראל, אלא עבור כל בני-ישראל (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אדמו"ר הזקן) כן הוא גם בנוגע למנהגי ודרכי החסידות.

והגם שמבואר בקונטרס העבודה שאין להתפס ("מ'דארף זיך ניט אנכאפן") להידורים שלא שייכים אליהם, ומה גם שלפעמים ישנו גם חשש שיעשה מההידור עיקר, ועל העיקר לא ישים לב כדבעי - מכל-מקום, אותם עניינים שגילו והגיעו אליו, בהשגחה פרטית, קרוב לודאי שזוהי הוראה מלמעלה שעניינים אלו שייכים אליו (וכמובן - צריך להבטיח ("באווארענען") שלא יהיה החשש האמור).

והטענה שכיוון שעדיין אינו בשלימות בעניינים פחותים יותר, אינו שייך לעניינים נעלים - הרי המענה על זה במכתבו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (על זה ש"סמוך לפלטירי' שלך לא הורשת"): "בהדי כבשא דרחמנא למה לך". כל עניין שמזדמן לידו, צריך לעשותו. אילו לא היה הדבר שייך אליו, לא היו מזמינים לו מלמעלה דבר זה, ובפרט אותם העניינים שהרבי גילה אותם, כנ"ל, באופן של פירסום והפצה עד ל"חוצה".

וכללות העניין בזה שיש עניינים שפעם היו עושים אותם רק רבותינו נשיאינו, ובכך היו מוציאים ידי-חובה את כלל ישראל; אבל עכשיו, לאחרי שרבותינו נשיאינו גילו עניינים אלו, צריך כל-אחד-ואחד לעשותם בעצמו.

ועניין זה הוא בהתאם להחידוש של חסידות חב"ד שלא להסתמך על הרביים, אלא שתהיה גם העבודה בכוח עצמו.

ממשיך הרבי ואומר:

וזהו שמצינו כמה וכמה עניינים שבעבר היו עושים אותם רק יחידי סגולה ולא כולם (מפני שכאשר עושים עניין מסויים צריכים להיות שייכים אליו, וכנ"ל), ואילו עתה, לאחרי שנתפרסמו הדברים, הרי זה נתפשט ונתקבל אצל כולם.

ולדוגמה - המנהג בנטילת ידיים לסעודה - לשפוך מים על כל יד ג' פעמים ולאחוז את הספל במגבת - הנה כאשר פעם שאל מישהו אם לנהוג כן, ענו לו שאין זה שייך אליו, ואילו עתה נתפשט המנהג אצל כל החסידים כדבר פשוט.

ועד - כפי ששמעתי - שיש בתים שגם נשי ובנות ישראל מהדרות ליטול ידיהן באופן האמור ("מיט א האנטוך אויף דער פלייצע"...)! הידור שבכמה חוגי בני-ישראל ("די עולם'שע") לא הגיע לעת עתה אפילו לרבנים  - הגיע אליהן, כיוון שגדלו ונתחנכו בבית חסידי.

וכאמור, שמנהגי החסידות הם כמו תורת החסידות, והרי גם בנוגע לתורת החסידות השתדל כ"ק מו"ח אדמו"ר בשנים האחרונות לפרסם מאמרים ושיחות (שבהם נתבארו עניינים בתורת החסידות וכמנהגי ודרכי החסידות) באידיש, באומרו שכוונתו שיהיו הדברים מובנים גם לנשי ובנות ישראל.

ונקודת הדברים - שההנהגה בדרכי ומנהגי החסידות, ובכללם גם מנהגי בית הרב, הוא עניין השייך לכל.

ועוד זאת שעניין זה מסייע גם לגרש את החושך כפול ומכופל שבעולם, שהרי מעט אור דוחה הרבה חושך, אפילו מעט אור, בבחינת "פתחו לי כחודה של מחט", אבל מעט אור על-כל-פנים מוכרח להיות; יהיה עניין זה, אפוא, ה"מעט אור" שידחה את החושך.

הרבי מוסיף ואומר:

האמור לעיל הוא בנוגע למנהגים בכלל. ובפרט בנוגע למנהגי חתונה - הרי זה בוודאי נוגע לכל,שהרי בנישואין צריך להתגלות כוח האין-סוף ב"דור ישרים יבורך", וכיון שהתגלות כוח האין-סוף נמשכת על-ידי נשיא הדור, לכן נוגע יותר שתהיה ההנהגה במנהגי בית הרב.

הדיוק במנהגי החתונה - כבכל המנהגים בב' סוגים הנ"ל שהם מדוייקים ביותר - הוא עד כדי כך שדייקו אפילו בנוסח ההזמנה.

תלוי אם העניין "שייך" אליו

בהזדמנות אחרת (שבת-קודש פרשת תצווה תשמ"ה - 'התוועדויות' תשמ"ה כרך ב עמ' 1324) דן הרבי בסוגיה זו באופן שונה ומורכב מעט יותר. הרבי סיפר סיפור ידוע, ש"סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר (מוהריי"צ) על אחד החסידים שהוזמן לסעוד על שולחנו של כ"ק אדמו"ר נ"ע, וכאשר התארח הנ"ל נטל את ידיו לסעודה ג' פעמים כפי שנהג כ"ק אדמו"ר נ"ע - העירו על זה שאף שכוונתו רצויה מכל-מקום בנוגע למעשה בפועל אין כל עניין לעשות הידור מסויים כל זמן שעדיין לא הגיע לדרגה זו".

מסיפור זה למד הרבי שני דברים:

(א) אין כל עניין "לחקות" ("נאכמאכן") איזה הנהגה או הידור כו' כל זמן שאין הדבר שייך אליו, וכל כך נוגע להבהיר ולשלול עניין זה - שמפרסמים בדפוס סיפור על אחד מגדולי החסידים שכאשר רצה "נאכמאכן" [=לחקות] ולהדר בעניין מסוים, העירו לו שהידור זה אינו שייך אליו, אף שפירסום סיפור כזה יש בו עניין של גנות כו', ואם כן לשם מה צריכים לספר זאת, הרי אפילות "בגנות בהמה טמאה (להבדיל) לא דיבר הכתוב" ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע ל"אדם", ועד לפנימיות דאדם - "אתם קרויין אדם" על-שם "אדמה לעליון"?! אלא מכאן רואים עד כמה גדול הצורך בשלילת עניין זה.

(ב) לאידך גיסא - לאחרי שנתפרסמה הנהגה מסויימת, כולל הנהגה כזו שמדגישים ששייכת ליחידי סגולה בלבד, הרי פרסום הדבר מהווה הוכחה שמכאן ולהבא שייכת הנהגה זו לכל אחד ואחד כדמוכח מפירסום סיפור הנ"ל:

תוכן הסיפור הוא שההידור שנטילת-ידיים ג' פעמים שייך ליחידי סגולה בלבד, וראה זה פלא: מאז שנתפרסם סיפור זה - נהגו כל החסידים להקפיד על נטילת-ידיים ג' פעמים. ולא עוד, אלא כל ילד קטן, אם הוא רק משתייך לחסידי חב"ד, נוטל את ידיו ג' פעמים!

[ואם ישנו ילד קטן שאינו נוטל ידיו ג' פעמים - הרי זה סימן שאצל אביו שצריך לחנכו חסר אפילו בעניין דנטילת-ידיים ב' פעמים!!]. ועד כדי כך שהנהגה זו נקבע גם אצל נשים בישראל, אשר למרות שבדורות שלפנינו היו סומכות על ההיתר דנטילת-ידים פעם אחת בהתחלת היום, מכל-מקום בימינו אלו מקפידות גם הן ליטול ידיהם לפני כל סעודה, ובאופן כזה מחנכים גם את הקטנות, ולא עוד, אלא שגם נשים ובנות מקפידים ליטול ידיהן ג' פעמים! נמצינו למדים שכאשר מספרים ומפרסמים דבר מסויים הרי מכאן ולהבא שייך הדבר לכל.

דברים אלו הביא הרבי להמחיש את הקביעה כי "אפילו עניינים שנכתב עליהם ב'כותרת' (וכיו"ב) שאינם שייכים אלא לרבותינו נשיאינו - הרי עצם העובדה שפרסמו עניינים אלו, מהווה הוכחה שמעת פרסומם נעשו הדברים  שייכים לכל ההולכים בדרכיהם ואורחותיהם 'נצח סלה ועד', אף שבתחילה לא היו שייכים אלא לרבותינו נשיאינו בלבד".

חטוף ואכול חטוף ושתי

ברוח זו התייחס הרבי לאותו סיפור  ממש, בשיחת שבת-קודש פרשת וישלח תשמ"ג ('התוועדויות' תשמ"ג  כרך א עמ' 584) ואמר ש"חסידים הראו 'קונץ' שמאז שנתפרסם עניין זה התחילו כולם להקפיד על נטילת-ידיים ג' פעמים!".

להלן קטעים משיחה זו אשר יש בה כדי להרחיב עוד את המבט על שבו עסקינן. אומר הרבי:

לפני שנתפרסם עניין הנ"ל - היו כמה וכמה שלא ידעו כלל אודות המושג דנטילת-ידיים ג' פעמים; אבל מאז שנתפרסם שישנו ההידור דנטילת-ידיים ג' פעמים (שכך נהג כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע וכו'), הנה למרות שנאמר שצריכים להיות ראוי לזה כו' התחילו כל החסידים לנהוג כך בפועל ממש!

וטעם הדבר (מדוע אמנם התחילו כולם לנהוג כן, הרי נאמר בפירוש שצריכים להיות ראוי לזה כו') מובן על-פי הוראת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע במכתבו הידוע (שנתפרסם על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו), שאף-על-פי שעניין הבירורים צריך להיות (בדרך כלל) על-פי סדר והדרגה, הנה בזמן דעקבתא דמשיחא (זמן הבירורים היותר אחרונים) צריכה להיות עבודת הבירורים ללא סדר והדרגה, אלא באופן ד"חטוף ואכול חטוף ושתי", כלומר, כאשר מגיע לידו וביכולתו לפעול ולתקן עניין מסויים, עליו לעשות זאת תיכף ומיד, מבלי הבט על זה שמצד העניין דסדר והדרגה היה צריך לעסוק לכל לראש בעניין אחר.

ובנדון-דידן: כאשר שומעים אודות עניין של הידור (נטילת-ידיים לסעודה ג' פעמים רצופות) הנה לכל לראש צריכים לקיים זאת באופן ד"חטוף אכול חטוף ושתי", ומה שצריכים "האלטן דערביי" הנה במשך הזמן ישתדל אמנם להיות במעמד ומצב המתאים לזה, וסוף-כל-סוף אכן יגיע לדרגה כזו.

ואין לחשוש לשינוי הסדר (קיום ההידור בפועל, ורק אחר-כך "האלטן דערביי") כי ידועה הוראת התורה ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה"!

ולאמיתו של דבר - יש לומר שזו היתה אמנם כוונת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בפרסום העניין בשיחה הנ"ל:

בהכירי את כ"ק מו"ח אדמו"ר, עד כמה שהיה "טוב עין יבורך כי נתן מלחמו לדל" הרי לא ייתכן לומר שכוונתו בפירסום והדפסת עניין הנ"ל (אודות נטילת-ידיים ג' פעמים) לשלול ולהזהיר שלא יתנהגו כן עד שיהיו ראויים לו כלומר, שכל הכוונה בפירסום הדברים היא - שאף אחד לא "יתלהט" בזה שיקבל על עצמו הידור זה כל זמן שאינו ראוי לכך, פשיטא שח"ו לומר כן.

אלא אדרבה: הכוונה בפירסום הדברים היא - להדגיש שמכיוון שכך היתה ההנהגה דנשיא הדור, הרי זו הוראה לכל הדור, כי "גופא בתר רישא אזיל", ולכן, היות שכל אחד הוא חלק מה"גופא" השייך לנשיא הדור (ורוצה ומשתדל להיות שייך ומקושר עוד יותר), הנה כאשר מספרים לו אודות מנהג של נשיא הדור, הרי לכל לראש יודע שגם הוא צריך להתנהג כן,

[ועל-דרך המסופר בגמרא (סוכה לב,ב) בנוגע ל"הדס שוטה" "תרי וחד" (שני עלין בעוקץ אחד ועלה אחד מלמטה ועולה ורוכב על השנים) -ש"רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד, הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא", כלומר, מכיוון שרב כהנא - רבו - אמר "אפילו תרי וחד" (שגם זה כשר), היה הוא ( בתור תלמידו של רב כהנא) בהדר תרי וחד, ועל-אחת-כמה-וכמה בנדון-דידן כאשר מדובר אודות עניין של הידור כו'].

אלא שביחד עם זה הדגיש כ"ק מו"ח אדמו"ר הוראה נוספת - שצריכים "האלטן דערביי", כלומר, מכיוון שזהו הידור מיוחד כו', הרי בד בבד עם קבלת הידור זה, עליו להשתדל שיהיה גם ראוי לזה, אבל לא שצריך להמתין עד שיהיה ראוי לזה ורק אחר-כך יתנהג כן בפועל!

ולכאורה, כאן נראה שבכך מתווך הרבי בין השאיפה לנהוג כמו הרבי בכל עניין לבין הצורך להגיע למדרגה זו ["האלטן דערביי"].

לא ראינו - ראייה...

בסעודת יום ב' דראש-השנה תשל"א, בדירת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ('המלך במסיבו' כרך ב עמ' קעט), ביקשו מהרבי שיאמר "לחיים". תגובת הרבי היתה:

בההתוועדות אני אומר. אבל כאן, בשולחנו של הרבי ("דאס איז דעם שווער'ס א טיש") איני רוצה לשנות ממנהגו של הרבי, שלא היה אומר "לחיים" בראש-השנה.

בשבת-קודש פרשת עקב תשמ"ה ('התוועדויות' תשמ"ה כרך ה עמ' 2762) מזכיר הרבי את המנהג שנוהגים בבית-כנסת המקובלים "בית-אל" בירושלים עיר הקודש, שבכ' במנחם-אב, ארבעים יום קודם ראש-השנה, עושים "התרת נדרים". אמנם מציין הרבי, אין זה מנהג שנתקבל ונתפשט בתפוצות ישראל, כי אם במקום הנ"ל בלבד, מיעוטא דמיעוטא כו', ומוסיף:

וכמו כן לא ראינו הנהגה כזו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ומזה מובן שאפילו אילו בנוגע לעצמו היה נוהג לעשות בכ' אב איזה עניין של הכנה לראש-השנה, אין זו הוראה השייכת לכל בני הדור.

והנהגות השייכות לכל בני הדור - פירסמם לכול, או  שעשאם באופן גלוי, שאז מהווה הדבר הוראה בנוגע לפועל לכל אלו שראו או שמעו על-דבר הנהגה זו, במכל-שכן וקל-וחומר מתורת הבעש"ט שראיית או שמיעת דבר בעולם מהווה הוראה בעבודת ה', ועל-אחת-כמה-וכמה ראיית או שמיעת הנהגה של נשיא הדור. ועד כדי כך, שישנם עניינים שלא נתגלו בדורות שלפנינו ואף-על-פי-כן בבוא הזמן - נתגלו על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו. לדוגמא: היום-טוב דח"י אלול, שלמרות שחגגוהו בדורות שלפני זה, מכל-מקום לא היה הדבר בגלוי, כי אם ליחידי סגולה בלבד, עד שהגיע הזמן שבו נתגלה ונתפרסם הדבר על-ידי נשיא דורנו, באומרו שעתה הגיע הזמן לגלות ולפרסם עניין זה לכל.

ומזה מובן בנוגע לענייננו שאפילו אם תמצי לומר שכ"ק מו"ח אדמו"ר היה נוהג בכ' אב לעשות איזה עניין של הכנה לראש-השנה, הרי מכיוון שלא ראינו ולא שמענו זאת, מובן שאין זו הוראה השייכת לכל בני הדור.

"בראש-השנה יחליט כל אחד"...

נחתום רשימה זו בהתבטאות בלתי שגרתית של הרבי בנושא דנן. בהתוועדות ו' בתשרי תשמ"ג ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ג כרך א עמ' 56) מגלה הרבי מנהג של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ אך משאיר להחלטת השומעים אם לאמץ מנהג זה בפועל:

כ"ק מו"ח אדמו"ר היה נוהג להזכיר נשמות -  בלחש - גם ביום ב' דראש-השנה, ובוודאי נמסר מנהג זה מקבלה מאביו ואבי אביו וכו'.

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמנם לא פירסם מנהג זה. אבל היות שסיפר זאת לי בוודאי ידע שסוף-כל-סוף אגלה מנהג זה!

אין הכוונה בפירסום הדברים לקבוע אם זהו מנהג השייך לכל אחד ואחת אם לאו ובראש-השנה יחליט כל-אחד-ואחד כיצד להתנהג בעניין זה.

ממעייני החסידת

פרשת וארא

וארא אל אברהם (ו,ג)

"וארא" הוא לשון עבר וגם לשון הווה. זאת אומרת שהתגלות זו, שהיתה אל האבות, מצויה גם עתה בנשמות ישראל. שהרי בנשמתו של כל אחד מישראל יש בחינת "אברהם" שבה (מידת האהבה לה'), וכן בחינת "יצחק" שבה (מידת יראת ה'), ובחינת "יעקב" שבה (מידת הרחמים); וכשמתגלות מידות אלו, הרי זה בדוגמת ההתגלות האלוקית אל האבות.

(אור-התורה שמות כרך ז' ע' ב'תקפט)

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב (ו,ג)

וארא: אל האבות (רש"י)

מה מוסיף רש"י בפירושו על לשון הכתוב?

אלא ההתגלות האלוקית לאברהם ליצחק וליעקב לא היתה בגלל מעלתם הפרטית של כל אחד מהם, כי אם לפי שהיו אבות האומה, וכל מה שקיבלו - מסרו לבניהם אחריהם ולבית ישראל כולו.

(לקוטי-שיחות כרך ג עמ' 860)

ושמי ה' לא נודעתי להם (ו,ג)

סיבת שעבודם של בני-ישראל במצרים היתה כי הקב"ה רצה שיתגלה אליהם שם הוי' בשעת מתן-תורה [כדכתיב (דברים ה): "פנים בפנים דבר הוי' עמכם"]. לכן היו בני-ישראל זקוקים להקדמת זמן של סבל וייסורים, כי על-ידי זה נתעוררה בהם תשוקה עזה לצאת מאפלה לאורה, ואז נעשו ראויים להתגלות אור התורה [ובלשון רז"ל (ברכות ה): "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על-ידי ייסורים: ...תורה וכו'"].

זהו שאמר הקב"ה למשה "ושמי הוי' לא נודעתי להם": אתה שאלת "למה הרעותה?". ובכן, סיבת הדבר היא, רצוני לגלות לישראל את שם הוי', גילוי שלא זכו לו אפילו האבות.

(תורה-אור פרשת שמות, דף נ' עמ' ב' וג')

* * *

מבואר בחסידות, שהאבות, אשר קדמו למתן-תורה, לא זכו לגילוי שם הוי', ואילו בני-ישראל זכו במתן-תורה לגילוי שם הוי' [כפי שנאמר בהמשך הכתוב "לכן אמור לבני ישראל אני הוי'... וידעתם כי אני הוי'"].

ויש לשאול, מכיוון שכבר עברו אלפי שנים מאז שנתגלה שם הוי' במתן-תורה, מה שייך אלינו העניין ד"שמי הוי' לא נודעתי להם" (והרי התורה היא נצחית)?

ויש לומר, דאף-על-פי שבמתן-תורה נתגלה שם הוי', מכל-מקום כיוון שלעתיד-לבוא יתגלה שם הוי' באופן נעלה לאין-ערוך, כמבואר בחסידות, נמצא, שגם המעמד ומצב שלאחרי מתן-תורה הוא באופן ד"שמי הוי' לא נודעתי" לעומת אותו הגילוי שיהיה לעתיד-לבוא.

(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א עמ' 262)

תגובות והערות

החזקת ספר-תורה בברכת החודש, חשש 'אוהל' בכיסוי סכך לסוכה

בעניין החזקת ספר-תורה בברכת החודש

ראיתי את מה שכתב הרב שד"ב חייקין בגיליון תפ"ו, במדור 'בירור ענייני הלכה ומנהג', שבו הוא רוצה לברר את המנהג האם בשעה שמברכים את החודש, הש"ץ שמברך הוא המחזיק ספר-התורה, או שאיש אחר העומד לידו מחזיקו.

הנה הדבר פשוט שהמנהג המקובל בישראל הוא שהמברך הוא המחזיק את ספר-התורה, והוא מנהג קדום אצל קהילות אשכנז, והזכירו מהר"ז בינגא שהיה תלמידו המובהק ומחותנו של המהרי"ל ומבוסס על דברי הראבי"ה מסכת ר"ה סי' תקל אהא דאיתא שם (כד,א): וידבר ה' אל משה וכו' מועדי ה' אשר תקראו וגו' מכאן שראש אב בית-דין אומר "מקודש" וכל העם עונין אחריו "מקודש מקודש". מכאן נהגו שמברכין בבית-הכנסת ומכריזין על החודש מי שעשה ניסים וכו' ראש חודש ביום פלוני.

ועל דברים אלו שכתב הראבי"ה כתב מהר"ז בינגא וז"ל: ומזה הטעם נהגו שמברכים החודש בשעה שהחזן יושב וספר-תורה בחיקו ושניים יושבים אצלו, משום דהווי שלושה, כמו קידוש החודש דאין קידוש החודש פחות משלושה, עכ"ל.

לפי זה, טעם הדבר שהש"ץ מחזיק ספר-תורה בשעה שמכריז על החודש הוא דוגמה לאב בית-הדין, שמכריז את קידוש החודש. וראה עוד בדברי האבודרהם סדר הכרזת ראש-חודש וע"ש. וראה עוד במג"א או"ח סי' תיז סק"א דישנם כמה דברים שעושין בברכת החודש בדוגמה למה שעשו בשעת קידוש החודש ולכן נהגו לעמוד בשעת אמירת ברכת החודש דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד. וכן כתב הדעת-תורה למהרש"ם שם דהביא מקור לדברי המג"א דקידוש החודש מעומד, מהא דכתב בספר האשכול הלכות ברכת הודאה סי' כג וע"ש.

ובאמת מצאתי בדברי האחרונים התייחסות לעניין מה שהש"ץ מחזיק את הספר-תורה בשעה שהוא מזכיר את החודש, והוא במה שכתב האגרות-משה או"ח ח"א סי' קמב על-פי מה שהביאו התוס' בברכות דף מח מפרקי דרבי אליעזר, דכשהיו צריכין לספר-תורה בשעת קידוש החודש היו עושין עגולה, ובשביל הספר-תורה שאינו במקומו עמדו כשאמרו "מקודש החודש". ומשום הכי גם אנו, כשמחזיק הש"ץ את ספר-התורה, כשאומרים ראש-חודש פלוני, עומדים. ואולי לזכר זה מחזיקים הספר-תורה דאם לא כן מאין מנהג זה להחזיק ספר-תורה בשעת ברכת החודש, עכת"ד.

והנה דנו הפוסקים במה שהש"ץ מחזיק את הספר-תורה בידו בשעת ברכת החודש מהא דאיתא בשו"ע או"ח סי' צו ס"א, דבשעת התפילה לא יאחוז בידו תפילין ולא ספר מכתבי הקודש וכו', מפני שליבו עליהם שלא ייפלו וייטרד ותתבטל כוונתו. והט"ז שם ס"ק א הקשה מזה על מה שנוהגין שהש"ץ מחזיק בידו הספר-תורה בשבת, כשאומר יקום פורקן ושאר הדברים, ואף-על-פי שאין צריך בהם כוונה כבתפילת שמונה-עשרה, מכל-מקום  חזינן מחז"ל שאין בזה הידור.

וכתב שם לתרץ דכיוון שכוונת הש"ץ אז להתפלל על לומדי תורה בנוסח יקום פורקן ועל כן מחזיק הספר-תורה בידו, הווי כמו לולב בזמנו, ולא עוד אלא יתירה מזו אם תופס ספר-תורה בידו בשעת שמונה-עשרה כדי שיהיה מורא שמים עליו ואימת התורה, ועל-ידי זה יהיה לו כוונה, אין איסור בדבר, דעל-כורחך לא אמרו בגמ' אלא כשאוחז אותו לשמירה בעלמא. ובסוף דבריו מסיק להלכה דמכל מקום לעניין תפילת שמונה-עשרה אין מקום להקל בזה כיוון שלא מצאנו היתר מפורש בזה מה-שאין-כן לשאר דברים מותר.

ולפי זה כתב המחצית-השקל שם שהוא הדין נמי בשעה שמברכין החודש שהש"ץ מחזיק הספר-תורה בידו, דאם כוונתו באחיזת ספר-תורה לעורר הכוונה שפיר דמי. ועיין במשנה-ברורה סי' צו ס"ק ב דפסק גם כן דמותר לש"ץ להחזיק ספר-תורה בידו בשעה שמברכים החודש, ולא חוששין [בכיוצא בזה] לדברי המחבר בשו"ע דכשהוא מתפלל לא יאחוז בידו ספר או תפילין.

וראה עוד טעם המובא בספר מקור-חיים ס' רפד דכשמברכין החודש בשבת שלפני ראש-חודש נהוג שהספר-תורה בזרוע הש"ץ, שיותר תחול תחינה ובקשה וברכה. ולפי זה כתב שם דלא טוב עושים אותם ש"ץ דמפני ניגונם וצעקתם נותנים הספר-תורה ליושב בצידם כשמנגנים לששון ולשמחה. יוצא מדבריו עוד ראיה ברורה דהמנהג שהתקבל בכל תפוצות ישראל הוא שהש"ץ שמברך ברכת החודש הוא זה שמחזיק את הספר-תורה בזרועו ולא מצאנו שאדם אחר יחזיק אותו.

ובנוגע למה שנהג בזקנותו הגבאי הרה"ח ר' יוחנן גורדון ז"ל, הוא משום דבזקנותו היה קשה עליו להחזיק את הספר-תורה זמן רב, והוא על-דרך מה שמובא בספר שערי-אפרים או"ח סי' קמ"ז ס' א דאין הסגן רשאי לכבד במצוות ההגבהה למי שידיו רותתין הרבה או לזקן ותש כוח שיודע שהוא מגביהו לשבת מיד, כי אין לו כוח להחזיקו זמן מה כלפי העם שיוכלו להסתכל היטב, וגם האיש ההוא צריך למנוע נפשו מזה. אם-כן, הוא הדין גבי החזקת הספר-תורה בשעת ברכת החודש, אם הש"ץ הוא זקן וקשה לו להחזיק את הספר-תורה זמן רב, יש מקום לתת אותו לאדם אחר להחזיקו במקומו. אבל אם לאו, פשוט הוא כדברינו לעיל שהש"ץ הוא זה שמחזיק ולא אדם אחר.

הרב יעקב חביב, רב ומו"צ בשכונת קריית-משה, ירושלים ומח"ס שו"ת 'ריח השדה'

חשש 'אוהל' בכיסוי לסכך הסוכה

ב"לוח השבוע" גיליון תפ עמ' 18 נכתב - שאלו המכסים את הסוכה מפני הגשם בכיסוי פלסטי ידאגו שיישאר טפח פרוס לפני החג כדי שבחג יוכלו להסיר את הכיסוי.

ראוי היה לציין, שכל זה הוא רק כאשר נוצר חלל טפח לפחות, בין הכיסוי לסכך, כי ללא חלל זה אינו נחשב לאוהל (עיין שו"ע אדמוה"ז א"ח סי' תר"מ סע' י). וכיוון שבדרך כלל כיסויי הפלסטי צמודים לסכך ואין חלל טפח ביניהם - ממילא אין צורך להשאיר טפח פרוס.

ויש להוסיף: אם פריסת הכיסוי היא מתחת לסכך - דעת אדמוה"ז (בשו"ע שם) היא לאסור בכל אופן אף כשאין חלל כלשהו. וכן היא דעת ה"לבושי שרד" (בשו"ע שם), דלא כמו שכתב המשנה-ברורה (סי' תר"מ ס"ק כ"ה) בשם הפרי-מגדים. ובמקרה זה, כאשר פריסת הכיסוי היא מתחת לסכך, נכונה ההערה שיש להשאיר טפח פרוס.

הרב יהושע הכהן גרוס, בני ברק

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת וארא
ראש-חודש שבט

[מנהגי ראש-חודש פורטו לאחרונה בגיליונות תכח, תלב. כאן נוספו כמה ביאורים, הלכות והנהגות]

עבודה פנימית:

בכל ראש-חודש, באחד לחודש, נהג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לומר: "חודש טוב! שנתייגע בעבודה בפועל כדי לחוש את החיות פנימי בהרגש בפועל, הרגש המביא לידי פועל במידות טובות ובהרחבת הבנה והשכלה של חסידות"1.

גילוי משיח:

בראש-חודש מתגלה בכל אחד ואחד מישראל ניצוץ משיח שבו, בחינת היחידה, שהיא ניצוץ מבחינת יחידה הכללית, נשמתו של המשיח, וגילוי זה פועל חידוש בכל מציאותו ובכל ענייניו, שנעשים חדורים בבחינת היחידה. והעיקר, שעל-ידי זה נעשה התגלות וביאת משיח צדקנו ועד כפשוטו ממש, נשמה בגוף, "מלך מבית דוד"2.

עניינו של ראש-חודש שבט:

"בעשתי עשר חודש באחד לחודש... הואיל משה (כולל אתפשטותא דמשה שבכל דור) באר את התורה", "בשבעים לשון פירשה להם"3, - זו עבודתו המיוחדת של נשיא דורנו בהפצת התורה והמעיינות גם לאלו שנמצאים במעמד ומצב ד"אחר", שבשביל שיהיו במעמד ומצב ד"בן" (בפועל ובגילוי), צריכים לתרגם להם ענייני התורה "בשבעים לשון"4.

ערבית: לפני שמונה-עשרה אין מכריזים 'יעלה ויבוא'5, אבל טופחים על השולחן, להזכיר לציבור לומר זאת.

ברכת המזון:

טעה ולא הזכיר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון (הערב או מחר, עד לפני השקיעה של מוצאי ראש-חודש6), ונזכר אחר שאמר "ה'" של "בונה ברחמיו ירושלים" אומר "ברוך... שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזכרון", בלא חתימה. אבל אם נזכר אחר שאמר תיבת 'ברוך'7 של הברכה הבאה, "הטוב והמיטיב", אינו חוזר.

התחיל סעודתו מבעוד יום ואכל כזית, ונמשכה סעודתו אפילו כמה שעות אחר צאת היום - מזכיר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, בתנאי שעדיין לא התפלל ערבית8.

ב'יעלה ויבוא' המברך מגביה קולו מעט והשאר עונים 'אמן' על 'זכרנו|80 לטובה', 'ופקדנו בו לברכה', 'והושיענו... טובים'9 - "בין הפרקים ובסוף ברכה זו (השלישית)"10.

שחרית: חצי הלל11, ואברהם זקן, זבדיה12, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה: מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע, לפני ההגבהה מניחים את ספר-התורה השני על הבימה13, ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס "וביום השבת... ובראשי חודשיכם... ונסכו". הגבהה וגלילה. הפטרה: 'השמים כסאי'. אין אומרים 'אב הרחמים'.

מוסף: 'אתה יצרת'. טעה ואמר 'תיקנת שבת' ונזכר עד שלא סיים תפילתו - חוזר ומתחיל 'אתה יצרת', ואם סיים תפילתו - חוזר לראש התפילה; ואם אמר 'אתה יצרת' אף-על-פי שחתם ב'מקדש השבת' בלבד, יצא ידי חובתו14.

התוועדות בבית הכנסת15.

מנחה: אין אומרים 'צדקתך'.

יום שני
ג' בשבט

יום ראשון בלילה, אור ליום שני16: אם העננות מוגברת, יש לקדש את הלבנה מיד כשאפשר, גם אחר ג' ימים (מעת-לעת) מהמולד (החל מהלילה), ואין להמתין עד אחר שבעה ימים מהמולד17.

----------

1) תרגום מיידיש - אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ חי"ג עמ' תמ. וראה 'ספר המאמרים-מלוקט' לכ"ק אדמו"ר חלק ד עמ' רס: "כי בראש חודש הוא מולד הלבנה... דלית לה מגרמה כלום. וכן הוא בישראל, שדומין ללבנה ומונין ללבנה, שבראש חודש הוא זמן מוכשר לגלות כח הביטול שישנו בכל אחד מישראל".

2) ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 123.

3) דברים א,ג-ה ובפירוש רש"י.

4) ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 188 הערה 7.

5) ע"פ סידור אדה"ז.

6) קצות-השולחן סי' מז ס"ד ע"פ סידור אדה"ז.

7) שו"ע אדה"ז סי' קפח סו"ס י. סידור אדה"ז. ולא התקינו לומר 'יעלה ויבוא' ב'הרחמן' כמו שנוהגים ב'ועל הניסים', משום הזכרת שמות שיש בו, שם סעיף יב.

8) שו"ע אדה"ז שם סעיף יז.

9) ראה מקור מנהג ענייה זו מרב האי גאון, בשער-הכולל פ"ט ס"ק לו.

10) לקוטי-שיחות חכ"ד עמ' 380. פשוט, שהכוונה שמותר לענות (לא באמצע הפרק, דהיינו באמצע אמירת יעלה ויבוא, או בסופו) רק בין הפרקים שבסוף ברכה זו, בטרם התחיל ברכה רביעית, ולשלול 'בין הפרקים' אחר, כמובן מלשון סידור רבינו בקשר לברכות ק"ש שאין עונין אמן שבסיום הברכה אלא לאחר ברכה זו דווקא, ולכן נקט כפל-לשון "ברכה זו (השלישית)", ללמד שההיתר הוא רק משום שבין הפרקים הוא בסוף ברכה זו.

11) לעניין הפסקה לשאילת שלום באמצע הלל, כתב אדה"ז בשו"ע  (סי' תפח ס"ג) שבימים שגומרים את ההלל דינו כק"ש, וכשאומרים חצי הלל שהוא מנהג דינו כהלל דר"ח, ומסיים "עיין סי' תכב". ובשו"ע הב"י,  למרות שבסי' תכב ס"ב פסק שלא לברך על הלל דר"ח (והרי הטושו"ע ושו"ע רבינו סי' נא תלו איסור ההפסקה בפסד"ז בברכות שלפני' ושלאחרי'.וראה ערוה"ש סי' תכב סי"א), הרי בס"ד שם פסק שאסור להפסיק בו, ודינו לשאילת שלום גם באמצע הפרק כמו בין הפרקים דק"ש. ולדעת אדה"ז (סו,ה) שלעניין הפסקה לאמן וכדומה דין בין הפרקים דק"ש כאמצע הפרק,ברור שאין להפסיק יותר מאשר בק"ש, וזאת אף דאמן הוי "שבח וכעין זמרה", כיוון שאיסור ההפסקה נובע מזה שהלל היא מצוה בפ"ע כמו ק"ש, ו"ההלל אין פוחתין ממנו ואין מוסיפין עליו" (תוספתא פסחים פ"י) - כ"ז ע"פ ס' הפסק בתפילה ספ"ד ובמילואים, וכדעת ס' 'דיני ומנהגי ר"ח-חב"ד' פ"ח סי"ב, דלא כמ"ש ב'התקשרות' גיליון שלח עמ' 18, כדעת שו"ת יביע אומר ח"ב או"ח סי' לב, נטעי גבריאל פסח ח"ג פ"ז סי"ב  ואשי ישראל פל"ט סמ"ו שדינו כפסד"ז (ראה גם 'הערות וביאורים - אהלי תורה' גיליון תתמ"ח עמ' 69).

12) אף שבדרך-כלל נזהרים, על-פי האריז"ל, מלהזכיר שמות מלאכים (שער המצוות פרשת שמות. ס' שמירת הגוף והנפש סי' צ ס"ג, וש"נ), הרי כאן מבטאים בפה את שם המלאך "זבדיה" כיוון שהוא גם שם-אדם בתנ"ך (עזרא ח,ח ועוד) - שער-הכולל ס"פ לז בפירוש דברי אדה"ז בסידורו. בסידורי 'תהילת ה'' החדשים דארה"ק, כבר ניקדו תיבה זו (בסידור 'תורה אור' משפט זה כולו אינו מנוקד, ו'זבדיה' מודגש שם בגרשיים).

13) שערי-אפרים שער י' סעיף יב.

14) לוח כולל-חב"ד.

15) היום-יום, ל' בניסן.

16) המולד הי' ביום חמישי בבוקר בשעה 7:23 ולא כפי שנדפס בטעות בגיליון הקודם.

17) שער-הכולל פרק לג אות ב, עיי"ש בסופו, וכן בהגהת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב על זה (בסידור תורה-אור תשמ"ז עמ' 489) ובסופה. וראה בס' 'דיני ומנהגי ראש-חודש - חב"ד' פי"ב הע' 32.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)