הימים ימי מלחמת השחרור. קרבות עזים עדיין ניטשו בין יהודים לערבים. גם לאחר הכרזת האו"ם על הפוגה (ב-19 ביוני), הפרו זאת הערבים שוב ושוב. היהודים לא קיבלו זאת בשתיקה והשיבו מלחמה שערה, עד הכנעת הערבים, דבר שהניע אותם לחתום עם ישראל על הסכם שביתת נשק.
בשלב הזה החליט האו"ם לשגר פקחים מטעם ועדה מיוחדת. מתפקידם היה לקבוע ולשרטט מפה חדשה של גבולות הארץ על-פי המצב בשטח, לפי האחיזה והשליטה המעשית של היהודים ולהבדיל הערבים.
משה מושקוביץ, אז צעיר בן 31 מקיבוץ שדה אליהו, ופעיל נמרץ בשורות ה'הגנה', חווה אז את נס חייו. הקיבוץ הדתי שדה אליהו שבעמק בית שאן, שמשה וסטלה אשתו נמנו עם מייסדיו, היה אז מוקף כפרים ערביים עוינים. כשני קילומטרים מהקיבוץ שכנה גבעה ששמה בערבית תל אתום, ובעברית תל תאומים, אשר הייתה חשיבות עליונה להיכללותה בשטח היהודי. מיקומה הגבוה העניק לה ערך אסטרטגי רב, בהיותה חולשת על הסביבה כולה. אולם בימים שגרתיים לא הייתה בה נוכחות.
במפקדת ה'הגנה' התקבלה החלטה 'להרחיק את הגבול' ולהציב בגבעה כוחות ישראליים. המשימה הייתה לשהות על התל בשעה שיבואו פקחי האו"ם, וכשיראו את הנוכחות הישראלית במקום ייאלצו לכלול את התל עם הקיבוץ.
בבוקר יום שישי, כ"ג בתמוז תש"ח, עם קבלת הידיעה על כוונת פקחי האו"ם להגיע לאזור, נשלח כוח מיוחד לתפוס שליטה בראש התל. אחד מאנשי היחידה היה משה מושקוביץ.
בהגיעם אל התל טיפסו חברי הכוח אל הגבעה ותפסו שליטה בראשה. חלפו כמה שעות של המתנה ללא כל התרחשות, ולאחר התייעצות עם הממונים נתקבלה ההוראה לחזור ולשוב אל התל ביום ראשון.
אותו יום ראשון היה יום קיץ לוהט. היחידה יצאה שוב למשימה. הדרך עברה בקלות, אולם כאשר התקרבו אל הגבעה והחלו לטפס עליה, נכונה להם הפתעה כואבת: אש תופת נורתה אליהם, בצפיפות וברצחנות, מכוח אוייב שהתמקם בפסגת התל. בדיעבד התברר כי במוצאי שבת הגיע למקום כוח משלוח עיראקי, התגנב אל התל והתבצר בו.
מושקוביץ עדיין היה בראשית הטיפוס אל הגבעה. מיד כשקלט את הנעשה גלגל את עצמו כלפי מטה, והצליח להגיע למרגלות התל ללא פגע. מכאן החל לזחול על גחונו, צמוד לקרקע ככל יכולתו, מלחך עפר ממש, ולידו שורקים הכדורים ללא הרף.
בשטח המישורי הפתוח והחשוף היו אנשי היחידה כמונחים על מגש לכדורי האויב. הקליעים עברו כל העת מעל ראשם, ניפצו סלעים לרסיסים וערמו ערמות חול. מבט אחד הצידה, המחיש למשה את התמונה הכואבת. מפקדו הטוב אדם אנשל, נורה ונהרג. כך גם חברו, מרקו (מרדכי) מורפורגו, שהרים לרגע את ראשו כדי לבחון את השטח. הירי הממושך והמסיבי לא הותיר איש שלם. כל חבריו נפגעו, מי קל ומי בינוני, והרגעים הקשים נדמו לנצח.
בתוך התופת הזאת הוסיף משה לזחול, סנטימטר אחר סנטימטר, חשוף לגמרי לכדורים השורקים כל העת לידו, אך אף אחד מהם אינו פוגע בו. תשוש לגמרי הגיע אחרי כמה שעות של זחילה לשטח 'מת', שאליו לא הגיעו כדורי האויב. הוא קם על רגליו כלא-מאמין, התנער ופתח בריצה לעבר הקיבוץ.
המלחמה הסתיימה. תל אתום, הגבעה שהייתה גיא צלמוות לחבריו, נהפכה לגבעת חמד, שעליה הוקם, לימים, היישוב תל-תאומים. במקום הכפרים הערביים שמסביב הוקמו המושבים: רחוב, שדי תרומות ורוויה. אולם בכל פעם שהיה מושקוביץ עובר ליד הגבעה, היה מהרהר ושואל את עצמו את חידת חייו: מי הסיט את הכדורים מעליו באותה שעה קשה? כיצד נותר יחיד מכל חבריו שלא נפגע?
מושקוביץ ידע כי מאחוריו אילן יוחסין נכבד. סב-סבו היה רבי צבי-הירש-אלימלך שפירא מדינוב, בעל 'בני יששכר', המפורסם כפועל ישועות, והנודע בכתביו הרבים. יום בהיר אחד עיין מושקוביץ בספריו של סבו הגדול, וגילה תפילה קטנה, הנאמרת בעת הדלקת נרות החנוכה, שסב-סבו ניסח בעצמו. פתאום הבין את חידת חייו. וכך נאמר בתפילה:
"הנני מכוון בהדלקת נר חנוכה לקיים מצוות בוראי כאשר ציווּני חכמינו ז"ל... ובכן יהי רצון מלפניך... שיהיה חשוב ומקובל ומרוצה לפניך מצוות הדלקת נר חנוכה, כאילו כיוונתי כל הכוונות שכיוונו הכוהנים משרתי השם בעת אשר הערו נפשם בשביל כבוד שמך הגדול, הגיבור והנורא.
"ואתה ברחמיך הרבים עוררת נִצְחֲךָ עליהם, לנצח את אויביהם ולנצח על מלאכת בית ה'... ובזכות המצווה הזאת תזכנו לנצח את אויבינו ולנצח על מלאכת בית ה'...".
המילים כאילו הבזיקו לנגד עיניו בברק מיוחד – "תזכנו לנצח את אויבינו". לפתע היה ברור: זו הייתה זכותו של הסבא, וזכות מצוות הדלקת נרות חנוכה שבעבורה תיקן תפילה זו, והיא שעמדה לו בשעת צרה.
(על-פי הספר 'פה בארץ חמדת אבות', מאת מנחם מיכלסון) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
