נושאים נוספים
	התקשרות גליון 797 - כל המדורים ברצף
	הירידה היא מנוף לעלייה גבוהה יותר
	ירושת ארצות ג' אומות
	הכינוס הארצי של צעירי אגודת חב"ד
	פרשת לך-לך
	צאת הכוכבים בניו-יורק
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 797, ערב שבת-קודש לך-לך, י"ב במרחשון ה'תש"ע (30.10.2009)

  דבר מלכות

הירידה היא מנוף לעלייה גבוהה יותר

ירידת אברהם למצרים זכתה ללעג מצד אומות העולם, אולם היא מהווה סמל והוראה כי למרות הירידה אפשר להישאר שלמים ואדרבה, לעלות למעלה * גם העיסוק בענייני חול תכליתו להביא עלייה * את לימוד פנימיות התורה אין לדחות, כי עלולים להפסיד "חיים" של דבקות בה' * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו     

א. דובר לעיל (במאמר) ש"מעשה אבות סימן לבנים"¹, היינו, שכל העניינים המסופרים אודות האבות – בספר בראשית, "ספר הישר"², "זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, דכתיב בהו³ תמות נפשי מות ישרים"⁴ – מהווים "סימן", הוראה ונתינת-כוח לבנים שגם אצלם צריך להיות כן.

ובהתאם לכך, הרי גם סיפור התורה אודות ירידת אברהם ושרה למצרים, שהירידה למצרים לא פעלה אצלם גרעון וחלישות, ואדרבה כו', ובלשון הזהר דפרשתנו⁵ "נחתת וסלקת" – יש בו הוראה ונתינת-כוח בנוגע אלינו, כדלקמן.  

ב. ויש לבאר תחילה עניין הירידה למצרים⁶:

ובהקדמה – שנוסף לכך שהיציאה מארץ-ישראל וההליכה לארץ מצרים כשלעצמה הוא עניין של ירידה, אלא יתירה מזה, שגם הסיבה שגרמה לכך – "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה . . כי כבד הרעב בארץ"⁷ – הוא עניין של ירידה, העלם והסתר גדול.

והגע עצמך:

אברהם אבינו מגיע "אל הארץ אשר אראך" – כפי שהצטווה על-ידי הקב"ה⁸: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" – ושם מקדם את פניו... רעב כבד, שבגללו מוכרח הוא לעזוב את הארץ ולירד מצרימה, "ערות הארץ"⁹, מקום שהוא ההיפך לגמרי מארץ-ישראל, ודווקא שם ימצא מחייתו (היפך הרעב).

נקל לשער גם שאומות העולם לעגו ממנו ("און זיך גערייצט מיט אים"), באומרם: הנה האיש אשר עזב את ארצו ומולדתו ובית אביו והלך לארץ זרה אך ורק בגלל שמאמין בה' שציוה עליו לבוא לארץ זו, ומה מצא בה – רעב!...

ויתכן גם שבאו אליו בטענות שסיבת הרעב בארץ אינה אלא באשמתו – בגלל שעלה לארץ אדם שמאמין ועובד את ה' אחד ושמו אחד – וראיה לדבר, שקודם בואו לארץ לא היה רעב.

ואברהם אבינו – לא היה לו מה להשיב להם, שכן, הוא בעצמו הוצרך לעזוב את הארץ ולירד מצרימה!

ונוסף על ההעלם וההסתר שבסיבת הירידה למצרים, ובירידה למצרים כשלעצמה, הרי, מיד בבואו למצרים נלקח ממנו דבר הכי עיקרי ונעלה – "ותוקח האשה", ולהיכן נלקחה – "בית פרעה"¹⁰, מלך מצרים, תוקף קליפת מצרים – שזוהי ירידה הכי גדולה.     

ג. ומבלי הבט על גודל הירידה – "נחתת וסלקת":

בעלותם ממצרים ("ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו"¹¹) היו אברהם ושרה במעמד ומצב דתכלית השלימות כמקודם, ולא זו בלבד שהירידה למצרים לא פעלה אצלם גרעון וחלישות, אלא אדרבה, שהם פעלו חלישות בקליפת פרעה, כמו שכתוב¹² "וינגע ה' את פרעה . . על דבר שרי אשת אברם", והוכרח להודות לעין כל ולהשיבה לאברהם.

ויתירה מזה – שעל-ידי הירידה למצרים היתוסף עילוי גדול יותר:

ובהקדם הביאור בדרשת חז"ל¹³ (בנוגע ליעקב, ומזה מובן שכן הוא גם בנוגע לאברהם) "וירד מצרימה אנוס על-פי הדיבור", היינו, שהסיבה האמיתית לירידה למצרים לא היתה בגלל ההכרח דהרעב,

– וראיה לדבר, ממה שנאמר ביצחק "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה"¹⁴, ואם כן, יש אפשרות לילך לארץ פלשתים הסמוכה לארץ-ישראל (ולאחרי זה נכבשה על-ידי בני-ישראל ונעשית חלק מארץ-ישראל¹⁵), ואין הכרח לירד למצרים דווקא –

אלא "אנוס על-פי הדיבור", היינו, שהקב"ה סיבב כמה סיבות שאברהם ושרה ירדו למצרים דווקא.

וטעם הדבר – בגלל המעלה שיש בעבודה בארץ מצרים דווקא, אשר, על-ידי בירור ניצוצות הקדושה הנמצאים שם נעשה עילוי גדול יותר – כמובן גם מהמסופר בפשטות הכתובים שעל-ידי הירידה למצרים נתעשר אברהם בעושר רב, כמו שכתוב¹⁶ "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", ודווקא "בחזרתו (מארץ מצרים לארץ-ישראל) פרע הקפותיו"¹⁷.

ולהעיר, שזה שנתעשר ביותר מצינו רק בנוגע לירידתו למצרים, ולא (כל כך) בנוגע לירידתו לגרר¹⁸ – כי, הירידה למצרים היתה ירידה גדולה ביותר, ולכן, על-ידה דווקא נעשית גם עליה גדולה ביותר.     

ד. ומעשה אבות סימן לבנים – הוראה ונתינת-כוח בנוגע אלינו:

למרות גודל הירידה, ההסתר וההעלם שבזמן הגלות, כאשר בני-ישראל נמצאים תחת הממשלה והשלטון של אומות העולם, ועד כדי כך, שכאשר יהודי נמצא ביניהם מצווים עליו להסיר את ה"צלם אלקים"¹⁹ – בכוחם של בני-ישראל שלא להתפעל מההעלם וההסתר ולעמוד על עומדם בתכלית השלימות,

– וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר²⁰ בשם אחד מאבותינו הקדושים (אדמו"ר מהר"ש): "רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות" –

וכמו באברהם, שלא זו בלבד שלמצרים לא היתה שום שליטה עליו, אלא אדרבה, שפעל חלישות בקליפת מצרים – כך גם בנדון דידן, שכאשר אומות העולם רואים שיהודי עומד בתוקף ואינו נכנע לדרישתם להסיר את ה"צלם אלקים", הרי זה פועל חלישות בקליפה שלהם.

ויתירה מזה:

כשם שאצל אברהם הרי לא זו בלבד שהירידה למצרים לא פעלה גרעון וחלישות, "נחתת וסלקת", אלא אדרבה, שעל-ידי זה היתוסף אצלו עילוי גדול יותר – כן הוא ב"סימן לבנים", שעל-ידי הירידה לגלות היתוסף אצלם עילוי גדול יותר,

כפי שמצינו בגלות מצרים – שהיא שרש לכל הגלויות²¹ – שעל-ידה נתקיים בהם ה"יצאו ברכוש גדול"²², ובאופן שהמצריים עצמם נתנו להם "כלי כסף וכלי זהב ושמלות"²³, עד ש"וינצלו את מצרים"²⁴, "עשאוה כמצודה שאין בה דגן . . כמצולה שאין בה דגים"²⁵, שבזה מרומז גם בירור כל ניצוצות הקדושה שבמצרים²⁶,

[ולהעיר, שבכסף וזהב שהוציאו עמם ממצרים היו קונים מתגרי אומות העולם כל משך הארבעים שנה שהיו במדבר²⁷, ונמצא, שנוסף על בירור הניצוצות שבמצרים, ביררו על-ידי זה ניצוצות קדושה גם משאר אומות העולם],

וכן הוא בשאר הגלויות, עד לגלות האחרון, שעל זה נאמר²⁸ "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – שלא זו בלבד שיוצאים מהגלות בתכלית השלימות, אלא עוד זאת, שמיתוסף עילוי גדול יותר על-ידי בירור ניצוצות הקדושה, כמוזכר לעיל (במאמר) בפירוש מאמר רז"ל²⁹ "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים".      

ה. ויש להוסיף בביאור ההוראה ונתינת-כוח של ה"סימן לבנים" בנוגע למעלה שבעניין הגלות גופא:

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר²⁰: "לא מרצוננו גלינו מארץ-ישראל ולא בכוחותינו אנו נשוב לארץ-ישראל, אבינו מלכנו יתברך הגלה אותנו וכו'" (ובהמשך לזה אמר "רק גופותינו ניתנו בגלות כו'", כנ"ל).

ובסגנון האמור – שירידתנו בגלות היא "על-פי הדיבור", בגלל מעשינו ועבודתנו שצריכים לפעול בגלות, ובמילא, אין לנו – בכוחותינו אנו – לרצות ולעלות לארץ-ישראל.

– לאחד החסידים³⁰ שהביע רצונו לעלות לארץ-ישראל, אמר הצמח-צדק: לר' הלל – החסיד ר' הלל מפּאַריטש – לא חסר ארץ-ישראל, ולך חסר ארץ-ישראל?!... עשה כאן – בחוץ לארץ – ארץ-ישראל!

כלומר: בעשיית חוץ לארץ לארץ-ישראל, יש מעלה לגבי ארץ-ישראל עצמה, ובמילא, צריכים אנו לעסוק בעבודתנו לעשות בחוץ לארץ ארץ-ישראל, ומעצמנו, אין לנו לרצות ולעלות לארץ-ישראל.

משל למה הדבר דומה – לאיש-צבא העומד על משמרתו, ורוצה ומחליט מעצמו – מבלי לשאול את "שר הצבא" – לעזוב את מקומו ולילך למקום אחר שנראה לו טוב יותר, שלא זו בלבד שאינו מביא תועלת בכך, אלא אדרבה, על-ידי זה גורם קלקול והרס כו', ונחשב למורד!

[וכל זה – נוסף לכך שבארץ-ישראל יש צורך בזהירות יתירה כו', כולל גם בנוגע לשמירת המצוות הנוהגות בארץ, כתרומות ומעשרות, שמיטה וכו'³¹. ובמילא, אלה שנמצאים בארץ-ישראל – "זאָלן זיי זיין דאָרטן געזונטערהייט" [='שיהיו שם לבריאות'] מתוך זהירות וכו' בכל הנ"ל; אבל אלה שנמצאים בחוץ לארץ – הלוואי שיצליחו להקפיד ולהיזהר בכל העניינים השייכים גם בחו"ל ("גענוג די פּעקלאַך וואָס מ'האָט אין חו"ל"), לפני שמקבלים על עצמם זהירות בעניינים נוספים ("נאָך פּעקלאַך")].       

ו. וכשם שיש מעלה בכללות עניין הגלות, כך יש גם מעלה בהתעסקות בדברים גשמיים:

כאשר יהודי עושה חשבון-צדק מחיי היום-יום, ורואה ששעות ספורות בלבד מוקדשות לתורה ותפילה, ואילו את רוב שעות היום ממלא העסק בעניינים גשמיים, ולא עוד אלא שבמשך רוב שעות היום צריך להיזהר בכמה מיני זהירות שהעסק בענייני העולם לא יבלבל לזמן המוגבל לתורה ותפילה – יכול לחשוב לעצמו: מהי התועלת והתכלית שבזה?!...

הנה: לכל לראש – אין צורך לחפש חשבונות ותכלית כו', כי אם, לעשות את העבודה שצריכים לעשותה, כל אחד בענייניו; אמנם, אם בחשבונות עסקינן – הרי החשבון הוא שיש מעלה בדברים גשמיים, אשר, דווקא על-ידי ההתעסקות בהם כדבעי למהוי (לשם שמים וכו'), הנה לא זו בלבד שאין זה פועל הגשמה וירידה, אלא אדרבה, על-ידי זה מיתוסף עילוי גדול יותר גם בתורה ותפילה.

דוגמא לדבר – על דרך שמצינו בגמרא³² בנוגע לדין "חמשה חצאי בקר", "האי דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורא", היינו, שעל-ידי אכילת בשרא דתורא היתוסף בתורה.          

ז. ודוגמת המעלה בגשמיות מצינו בתורה גופא – המעלה בנגלה דתורה:

מהחילוקים שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה – שנגלה דתורה התלבשה בדברים גשמיים, ועד לטענות של שקר שצריך לדחותם וכו', מה שאין כן פנימיות התורה שעוסקת בעניינים רוחניים, עניני אלקות.

ועניין זה מתאים גם עם המבואר³³ בפירוש הכתוב³⁴ "עוטה אור כשלמה" – שפנימיות התורה היא ה"אור" דתורה, ונגלה דתורה היא ה"שלמה" (לבוש) דתורה.

ולכאורה יכולים לשאול: לשם מה צריכים לעסוק בנגלה דתורה, שהתלבשה בדברים גשמיים ועד לטענות של שקר כו', ובכללות אינה אלא בבחינת "שלמה", לבוש חיצוני, שבה צריכים לגלות את הפנימיות, ה"אור" דתורה – הרי מוטב "לקחת" את הפנימיות ו"אור" התורה (לא באמצעות ה"שלמה", אלא) באופן ישיר, על-ידי לימוד פנימיות התורה לבד?

והמענה לזה – על דרך האמור לעיל שיש מעלה בגשמיות שעל-ידי זה מיתוסף עילוי גדול יותר בתורה ותפילה, כן הוא גם בתורה גופא – שיש מעלה בנגלה דתורה שעל-ידי זה מיתוסף יותר בפנימיות התורה.

אלא, שלימוד נגלה דתורה צריך להיות באופן שמגלים את הפנימיות שבה (ועל-ידי זה מגלים גם את הפנימיות שבדברים הגשמיים שעל-ידם מיתוסף בתורה ותפילה), ועניין זה נעשה על-ידי הקדמת עבודת התפילה, כמאמר אבא בנימין "על תפלתי שתהא לפני (סמוכה ל)מטתי"³⁵, שעל-ידי זה נעשה לימוד התורה כדבעי, שגם בלימוד נגלה דתורה ניכר ומתגלה הפנימיות, ועל-ידי זה מיתוסף עילוי גדול יותר גם בפנימיות התורה.          

ח. ויש להוסיף ולהבהיר בנוגע ללימוד נגלה דתורה ופנימיות התורה:

דבר ברור הוא שאין להסתפק בלימוד נגלה דתורה בלבד, אלא צריכים ללמוד גם פנימיות התורה³⁶ – שהרי זה חלק בתורה, ומי שאינו מקבל ("ער נעמט ניט אָן") ח"ו חלק בתורה, הרי ידוע פסק הרמב"ם³⁷ אודות "האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת וכו'" – שכותב שם ביטוי הכי חריף ("דעם שווערסטן וואָרט וואָס מ'קען נאָר זאָגן"), ועל אחת כמה וכמה בנוגע לחלק שלם בתורה, פנימיות התורה.

בדורות הראשונים היתה פנימיות התורה "נסתרה . . ונעלמה מכל תלמידי חכמים כי אם ליחידי סגולה", אבל "בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"³⁸, ובפרט בזמן האחרון שמדפיסים תורת החסידות גם באידיש, וגם בשאר לשונות, כדי שיהיו הדברים מובנים לכולם ממש, ובמילא, כל מי שהגיעה אליו הידיעה שקיימת מציאות של פנימיות התורה – בין אם ראה בעצמו מאמר חסידות, או ששמע על זה על-ידי מכתב, טלגרם וכיוצא בזה – חייב הוא ללמדה, כיוון שזהו חלק בתורה.

ומובן גם שאין לדחות לימוד פנימיות התורה לאחר זמן [כפי שישנם הטוענים שהן אמת שצריך ללמוד גם את חלק פנימיות התורה, אבל לכל לראש צריך למלא כרסו בש"ס ופוסקים, ורק לאחרי זה – כשיהיה בן ארבעים שנה, או לכל הפחות בן עשרים שנה ומעלה (בהתאם לשיטות בנוגע לזמן התחלת לימוד הקבלה³⁹) – ילמד גם פנימיות התורה] – כיוון שאמרו בגמרא⁴⁰ "לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא – שבזה נכלל גם פנימיות התורה⁴¹ – שליש במשנה שליש בתלמוד", ומסיק שם שהכוונה ד"ישלש שנותיו" היא "ליומי" ("בכל יום ויום"⁴²), שהרי "מי יודע כמה חיי".

ויש להוסיף בפירוש "מי יודע כמה חיי":

יכול יהודי להאריך ימים וללמוד תורה במשך מאה ועשרים שנה, אבל, כדי שלימוד התורה יהיה אצלו באופן ד"חיי", "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום"⁴³ – צריך ללמוד גם פנימיות התורה⁴⁴, ואם לא ילמד פנימיות התורה בנערותו, "מי יודע כמה חיי", מי יודע אם יזכה אחר כך למעמד ומצב של "ואתם הדבקים גו' חיים" על-ידי פנימיות התורה.

ולהעיר גם מסיפור הגמרא⁴⁵ "אמר ליה ר' יוחנן לר' אלעזר תא אגמרך במעשה המרכבה, אמר לו לא קשאי (לא זקנתי, ובעינן לבו דואג⁴⁶), כי קש, נח נפשיה דר' יוחנן . . אי זכאי גמירתא מר' יוחנן", היינו, שכיוון שלא למד בצעירותו, לא זכה לכך גם בזקנותו. ואם הדברים אמורים בנוגע לתנאים – בנוגע לאנשים כערכנו על אחת כמה וכמה.

– אחד מצדיקי פולין הסביר פעם הלימוד שלמדים מ"רכבת" (שהרי מכל דבר יכולים ללמוד משהו⁴⁷), שכאשר מאחרים ברגע אחד, מפסידים את הכול!...

אלא, שביחד עם זה שצריכים ללמוד (נוסף על נגלה דתורה, גם) פנימיות התורה, ואי-אפשר לדחות לימוד פנימיות התורה לאחר זמן – צריכים לידע שיש גם מעלה בנגלה דתורה, ועל-ידה מיתוסף עילוי גדול יותר בפנימיות התורה, על דרך המעלה שבגשמיות שעל-ידי זה מיתוסף עילוי גדול יותר בתורה ותפילה, ועל דרך המעלה שבעבודת בירור הניצוצות בזמן הגלות, "שיתווספו עליהם גרים", כפי שהיה ביציאת מצרים (כנ"ל בארוכה) – כן תהיה לנו, ביציאה מגלות זה האחרון, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו.

[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן "ממצרים גאלתנו"].

(מהתוועדות ש"פ חיי-שרה ה'תשי"ג. תורת מנחם כרך ז, עמ' 169-176, בלתי מוגה)

________________________________

1)    ראה תנחומא לך לך ט. ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך לך יב, ו. ועוד.

2)    שמואל-ב א, יח.

3)    בלק כג, יו"ד.

4)    ע"ז כה, א.

5)    ח"א קכב, ב.

6)    חלק משיחה זו – עובד (בשילוב עם עוד שיחות) ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 59 ואילך. ולשלימות הענין – באה כאן השיחה בצורתה המקורית (המו"ל).

7)    לך לך יב, יו"ד.

8)    שם, א.

9)    מקץ מב, ט. שם, יב. וראה קה"ר פ"א, ד.

10)  לך לך יב, טו.

11)  שם יג, א.

12)  שם יב, יז.

13)  נוסח הגש"פ.

14)  תולדות כו, א.

15)  ראה דברים ב, כג ובפרש"י ורמב"ן.

16)  לך לך יג, ב.

17)  פרש"י שם, ג.

18)  וירא כ, א.

19)  כנראה המדובר אודות א' שגוייס לצבא האמריקני, ודרשו ממנו להסיר את זקנו (המו"ל).

20)  לקו"ד ח"ד תרצב, א. וראה סה"ש תרפ"ז ע' 169. וש"נ.

21)  ראה לקו"ש חט"ז ע' 91. וש"נ.

22)  לך לך טו, יד.

23)  בא יב, לה. ובפרש"י: "אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם. אתה אומר אחד, טול שנים ולך".

24)  שם, לו.

25)  ברכות ט, ב.

26)  ראה לקו"ש חכ"א ע' 80. וש"נ.

27)  ראה יומא עה, ב.

28)  מיכה ז, טו.

29)  פסחים פז, ב.

30)  אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' תפה (נעתק ב"רשימות" חוברת ט (ילקוט) ע' 5).

31)  ראה גם תשב"ץ (קטן) בסופו אות תקנט. הובא בלקו"ש ח"ב ע' 620.

32)  ב"ק עא, סע"ב ואילך.

33)  ראה רשימות הצ"צ לתהלים (יהל אור) ע' שצה ואילך.

34)  תהלים קד, ב.

35)  ברכות ה, ב. וראה לקו"ת ברכה צו, ב.

36)  ראה בארוכה שיחת י"ט כסלו תשי"ב ס"ד. ס"ט ואילך (תורת מנחם – התוועדויות ח"ד ע' 157. 162 ואילך).

37)  הל' תשובה פ"ג ה"ח.

38)  תניא אגה"ק רסכ"ו (קמב, ב).

39)  ראה ש"ך יו"ד סרמ"ו סק"ו. כף החיים או"ח סקנ"ה סקי"ב.

40)  קידושין ל, א. והובא להלכה – רמב"ם הל' ת"ת פ"א הי"א-יב. טושו"ע יו"ד סרמ"ו ס"ד. הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב.

41)  ראה לקו"ת (ויקרא ה, רע"ג. שה"ש ג, סע"ג): "לימוד הזהר וכהאריז"ל הוא בכלל שליש במקרא", "שהרי מדרש הזהר הוא על פסוקי התורה, ועוד שגם בלימוד רזין דאורייתא אינו משיג רק המציאות כו'", "וה"ז כעין לימוד המקרא שהוא קורא בשמותיו של הקב"ה אע"פ שאינו משיג כלל עצמיות הגנוז בהן . . וכעין זה הוא בלימוד הזהר וע"ח".

42)  לשון אדה"ז – בהל' ת"ת שם. וראה רמב"ם וטושו"ע שם.

43)  ואתחנן ד, ד.

44)  ראה קונטרס עץ החיים פי"ג ואילך.

45)  חגיגה יג, א.

46)  פרש"י שם.

47)  ראה "היום יום" ט אייר. כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרכ"ג-רכה. וש"נ.

 משיח וגאולה בפרשה

ירושת ארצות ג' אומות

בסמיכות לגאולה – עבודת המוחין כשלעצמה

החידוש בכריתת ברית בין הבתרים – ש"עשר אומות יש כאן", אף-על-פי שבינתיים (עד היום הזה) "לא נתן אלא שבעה גוים, והשלשה . . קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד"...

ונמצא, שבחלק זה דהפרשה מודגשת הברכה הכי גדולה הקשורה עם הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש – "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", "עשר אומות".

...ובפרטיות יותר – בקשר ובשייכות ל"השלשה . . קיני קניזי וקדמוני (ש)עתידים להיות ירושה לעתיד", בהוספה על ה"שבעה גוים" שניתנו כבר:

מבואר בדרושי חסידות תוכן העניין דירושת שבעה אומות וירושת השלשה אומות קיני קניזי וקדמוני בעבודת האדם – ששבעה אומות קאי על עבודת המידות (ז' מידות), והשלשה אומות קאי על עבודת המוחין (ג' מוחין). ומהחילוקים שביניהם, שעבודת המידות עיקרה בזמן הזה, ועבודת המוחין עיקרה לעתיד לבוא.

כלומר, בזמן הזה עיקר העבודה היא עבודת המידות, כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך ("לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" [-אין עבודה כעבודת האהבה]) בכל לבבך", מידות שבלב, ולא עוד אלא שגם עבודת המוחין אינה אלא כפי הדרוש לצורך השלימות דעבודת המידות; ולעתיד לבוא תהיה עבודת המוחין בפני עצמם.

וכיוון שנמצאים בסמיכות ממש להגאולה האמיתית והשלימה צריך להיות כבר מעין ודוגמא והתחלה דעבודת המוחין בפני עצמם – על-ידי הלימוד וההשתדלות לקיים בפועל העניינים הקשורים עם עבודת המוחין, אפילו כשאין זה נוגע לעבודתו או לעבודת שאר בני-ישראל בעניין המידות, כי אם להמוחין בפני עצמם.

ובנוגע לפועל:

ישנם כמה דרושים בתורת החסידות שבהם נתבארו דווקא עניינים עמוקים בפנימיות התורה הקשורים עם עבודת המוחין בפני עצמם, ובפרט בדרושי אדמו"ר האמצעי . . שענינו "רחובות הנהר" דתורת החסידות, וקשור עם השלימות ד"רחובות הנהר" בהגאולה האמיתית והשלימה, שאז תהיה רחבות אמיתית וגבהות ועומק אמיתיים בכל העניינים בתכלית השלימות.

ובהתאם לכך יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד העניינים העמוקים דתורת החסידות באופן של "רחובות הנהר", בהרחבת הביאור וההבנה וההשגה, והקדוש ברוך הוא עוזר ומצליח (על-ידי השתדלותו עד כמה שהדבר תלוי בו) שהלימוד יהיה מתוך רחבות בגשמיות, שעל-ידי טירחא קלה באצבע אחת נותן לו הקדוש ברוך הוא פרנסתו הגשמית בהרחבה, ועל-ידי זה גם רחבות המוחין (ועל אחת כמה וכמה רחבות המידות).

...מזה מובן שכשקורין בתורה פרשת לך לך . . מודגשת שלימות ההליכה מהמעמד ומצב דזמן הזה (ארץ שבע אומות, עבודת המידות) למעמד ומצב דלעתיד לבוא (שיתוספו גם השלשה אומות קיני קניזי וקדמוני, עבודת המוחין), שהליכה זו מתחילה ונעשית כבר עתה בהווה, תיכף ומיד ממש, על-ידי ההוספה ביתר שאת וביתר עוז בלימוד פנימיות התורה באופן ד"רחובות הנהר", כנ"ל.

(שיחת ח' במחשוון תשנ"ב, התוועדויות תשנ"ב כרך א, עמ' 248)

 ניצוצי רבי

הכינוס הארצי של צעירי אגודת חב"ד

פרוטוקול וסיכום מרשים ביותר של 'ההתוועדות הארצית' לכללות אנ"ש על-ידי צעירי אגודת חב"ד בשנת תשכ"ב * הנאומים החסידיים רוויי התקשרות וגעגועים, הניגון הטרי שלימד הרבי, חזרת המאמר שנאמר בראש השנה, ולהט של הפצת המעיינות מתוך אחדות כל אנ"ש – העניקו לכינוס את ניחוחו ואופיו המיוחד, שהותיר רושם בל יימחה בשנים הבאות

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

בהתוועדות שבת קודש פרשת וירא כ"ף מרחשון תשמ"ז ('התוועדויות תשמ"ז' כרך א' עמ' 517) אומר הרבי בין השאר:

ישנו עניין נוסף שמתקיים בסמיכות לשבת זה.. הכנס השנתי של צעירי אגודת חב"ד בארץ הקודש, שמתקיים בכל שנה בסמיכות לכ"ף מרחשוון, שבו מתאספים רבים כדי לקבלת החלטות טובות בקשר לפעולות דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה במשך כל השנה כולה.

הכינוסים הראשונים הארציים של צא"ח התקיימו דווקא בחול-המועד פסח (ראה לדוגמה אגרות-קודש כרך ח' עמ' שמ. שם כרך ט' כט; כרך ח"י עמ' שכז). רק בשנת תשכ"ב התקיים הכינוס בחודש מרחשוון, ואז גם קיבל הכינוס מימד ארצי.

לקראת הכינוס שיגר הרבי מכתב בכ"ג במרחשוון להנהלת צא"ח ובו נאמר:

מאשר הנני קבלת המכתב, טופס הזמנות לכנוס התוועדות ארצית לחסידי חב"ד וכו'.

ויהי רצון שבכל הפעולות שלהם יתוסף כהנה וכהנה ומתוך שמחה וטוב לבב הפורצים כל הגדרים מניעות ועכובים.

והרי עומדים אנו בערב חדש כסלו חדש הגאולה, ועל-פי המבואר באגה"ק סי' ד' גם גאולת כל אחד ואחד מענינים המעלימים ומסתירים בעבודתו לקונו, שזהו תכלית בריאתו, וכדברי חז"ל במסכת קדושין בסופה.

בברכה לבשורות טובות ומפורטות.

מכתבו של הרבי במענה על שיגור ההזמנה לכינוס

ערב הכינוס ממש שיגר הרבי מברק (אגרות קודש כרך כב, עמ' כ"ט):

בעמדנו ערב חדש הנסים והגאולה, יהי רצון שכינוסכם יהי' וגם יוסיף בטוב להמתכנסים ולהעולם, טוב לשמים טוב לבריות טוב העושה פירות על-ידי ההגברה בהפצת המעינות והיהדות בכלל ובאופן דהולך ומוסיף ואור. בברכת הצלחה.

מברקו של הרבי לכינוס

בז"ך בכסלו (אגרות קודש כרך כב עמ סז-סח) כותב הרבי עוד מכתב ובו הוא מאשר את קבלת החוברת "התוועדות ארצית – דכללות אנ"ש יחיו באה"ק ת"ו" וקורא, בין השאר, לעמוד על קיום ההחלטות:

מאשר הנני קבלת – הנדפס – דו"ח מההתוועדות ארצית וכו',

וכיוון שעברו שלשים יום מקבלת ההחלטות, עלי לעורר, אשר מהנכון ביותר וביותר לעשות סיקור וסך הכל מהנעשה במשך שלשים יום הראשונים.

כי אפילו אם תמצי לומר שנעשה ככל הדרוש, בהחלטות האמורות, הרי בודאי אשר חשבון וסך הכל מזמן לזמן – יוסיף במרץ וכו'. ועל אחת כמה וכמה אם אצל מי שהוא חסר בנוגע לקיום ההחלטות. וד"ל.

ויהי רצון אשר בהחלטות האמורות תהיה ההנהגה מתאים לפתגם והוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא ישראל (הועתק גם בדו"ח הנ"ל) פחות לדבר, יותר לחשוב ועוד יותר לעשות.

אשר בוודאי שהפחות לדבר הכוונה בעיקר בערך העשייה שלאחרי זה.

מכתבו של הרבי הקורא לקיום החלטות הכינוס

למה "התוועדות ארצית"?

להלן קטעים מאותו אירוע מיוחד, שנפתח ונוהל בידי הרה"ח ר' שלום חסקינד (ע"ה), וכה אמר בדברי הפתיחה:

ברשות הרבנים והמשפיעים וברשות ההנהלה של אגודת חסידי חב"ד וצעירי אגודת חב"ד באה"ק, אני פותח התוועדות ארצית זו של אנ"ש באה"ק ת"ו ומברך את כל המשתתפים בברכת ברוכים הבאים.

פותחים בדבר מלכות – בהקראת מברק כ"ק אדמו"ר שליט"א שהגיע הערב במיוחד להתוועדות זו – (הקהל עומד בשעת קריאת המברק):

התוועדות חב"ד: – בעמדנו ערב חדש הניסים והגאולה יהי רצון שכינוסכם יהיה וגם יוסיף בטוב להמתכנסים ולעולם, טוב לשמים וטוב לבריות, טוב עושה פירות על-ידי הגברה בהפצת המעינות והיהדות בכלל ובאופן דמוסיף ואור – בברכת הצלחה (חתימת כ"ק אד"ש).

בהמשך עמד על משמעות ההזמנה ל"התוועדות ארצית", שלכאורה סותרת היא למטרה הפשוטה בהתוועדות שהיא הידברות בין הנוכחים. אך למרות זאת יש להתוועדות הארצית שלוש מטרות:

א) קבלת פנים לקבוצת אנ"ש יחיו, שחזרו מביקור אצל הרבי בחודש השביעי. לשמוע מהם פרישת-שלום חיה ממה שראו ושמעו.

ב) חיזוק כללי בקביעות עיתים לתורה לתפילה ולהפצת המעיינות.

ג) להביע ולחזק את מעלת האחדות בין אנ"ש המודגשת כאשר מתאספים הרבה יותר מעשרה שעליהם "שכינתא שריא".

ליד הצדיק לא מתקררים

הר"ש חסקינד מזמין את רבו של כפר-חב"ד, הרב שניאור גרליק (ע"ה), להשמיע את ברכתו, ולהלן תוכן מדבריו – לאחר שהתנצל על נאומו בנוכחות רבנים גדולים, ושרק מפני כבודו של כפר חב"ד אשר זכה להימנות כרבו, מוכרח הוא לדבר:

חז"ל אמרו כינוס לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם. מדוע כינוס רק לצדיקים? – אלא הכוונה היא לכינוס לכבודו של צדיק, כי 'כל המחובר לטהור – טהור', והרי ההתוועדות היא לכבודו של הצדיק כ"ק אדמו"ר, לקבל פרישת שלום מאלו שזכו להסתופף בצלו בחודש השביעי.

רמז מעניין לכך בנאמר 'וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא – קריעת ים סוף ומלחמת עמלק'. יתרו אכן שמע את הניסים והנפלאות של קריעת ים סוף, אולם הספיק להתקרר על-ידי (מלחמת) עמלק, ובכן – לא היתה עצה אחרת, כי אם לבוא בעצמו אל מנהיג וצדיק הדור, שלידו שוכחים לגמרי את הקרירות, הספקות ואת העניינים הגשמיים בכלל.

כשבאים לכאן יש לבוא עם משהו...

לאחר דברי הרב גרליק ניגנו את הניגון "אנעים זמירות", שלימד הרבי בשמחת תורה לאחר ההקפות של אותה שנה (תשכ"ב). הרב חסקינד חזר על ההקדמה והסיפור שסיפר הרבי בטרם לימד את הניגון, ובסיום הניגון הוזמן הר' יצחק גנזבורג למסור קטעים משיחות הרבי במשך חודש החגים.

הר' גנזבורג ציין כי הבריח התיכון מתוך ריבוי כמות השיחות וההתוועדויות הוא, הרעיון ש"אתם ניצבים היום כולכם", כל הדרגות יחד, אשר גם אם יחסר פרט קטן בכל השיעור קומה, או אם יחסר המעשה בפועל, הרי שיחסר בכל השיעור קומה.

בתוך דבריו הביא את שני המשלים בעניין תקיעת שופר שעליהם דיבר הרבי בשיחותיו, והמסקנה כי דורנו הוא דור "הרגל" מצד אחד, היינו יהודים שאינם בעלי מוחין כבדורות עברו, אולם מאידך – הינם בעלי מסירות נפש בפועל.

נקודה נוספת שהביא הר' גנזבורג בנאומו, כי באחת השיחות כיוון הרבי את דבריו אל אלה שבאו מכאן לשם, ואליהם מופנית השאלה: באיזה אופן ועל מנת מה באתם? – כי ודאי כשבאים, צריך לבוא עם דבר מה.

בעניין זה ביאר הרבי, על-פי תורת אדמו"ר הזקן, כי גם לגבי עשרת ימי תשובה צריכים האורחים לקבל על עצמם 'חומרי המקום שהלכו משם ושבאו לשם', ושכולם יקבעו עיתים לתורה ולתפילה כנדרש. ועל כך סיפר הרבי, כי פעם אחת נכנס המהר"ש, בהיותו ילד, אל אביו ה'צמח-צדק' לאחר יחידות, והצמח-צדק, בהיותו עייף מהיחידות, פנה אליו ואמר: וואָס וויל מען פון מיר? [=מה רוצים ממני?], והאריך בכך שבשעות אלו היה יכול ללמוד תורה וכו'. המהר"ש ניגש אל ארון הספרים והצביע על שלושים כרכי החסידות של הצמח-צדק ושאל: און דאָס וואָלט אויך געווען? [=האם כל זה גם היה?], ואמר לו הצמח-צדק: יישר כוח!

יש להכין עוד כפר חב"ד עבור אלו שיתווספו...

כאן פנה הר' גנזבורג בדברי התעוררות הנוגעים ללב:

צריכים לעשות ולא לסמוך על האחר. העיקר הוא המעשה בפועל, לימוד והפצת המעיינות, כי כולם חייבים בעבודתו של הרבי, היא הפצת המעיינות. וסיפר סיפור מהרבי מהר"ש בדווינסק, שהוציא מכתב והראה לראש הצבא, והלז נחרד והרשה להמשיך באמירת חסידות. – "כל חסיד יש לו מכתב מהרבי, ולא צריכים להתפעל מאף דבר ומשום מונע ומעכב, אלא לעשות ולעשות בכל הכוחות והמאמצים"...

הזכיר את דברי הרבי בעניין כפר חב"ד, שהוא כעין מצוות מילה שהיתה צריכה להיות בגשמיות לפני וכהכנה למתן תורה, וכך גם ההכנה לביאת משיח צדקנו בקרוב ממש היא ייסוד כפר חב"ד על-ידי הרבי הריי"צ, וכל אנ"ש הם בעצם בכפר חב"ד אלא שיצאו כשלוחים ממנו להפיץ את המעיינות במקום מגוריהם.

ציין גם את דברי הרבי, שעל כל אחד שהיו כאן ושישנם ושיבואו, צריכים להכין עוד כפר-חב"ד ועוד כפר חב"ד ועוד ועוד, כי לי הארץ ומלואה ומשם יפוצו מעיינות החסידות. וסיים בדברי הרבי – שאלה שהיו שם וחזרו לארץ הקודש "זאָלן זיי זיך נעמען צו די אַרבעט מיט אַ שטורעם" [=יתמסרו לעבודה בתנופה].

אחר-כך ניגנו את הניגון שלפני אמירת המאמר, ואחריו חזר הבחור התמים שלום דובער ליפסקר (מעשרה התלמידים שנשלחו על-ידי הרבי ללמוד בישיבה בלוד) – את המאמר "טוב טעם" שנאמר בראש-השנה תשכ"ב. בטרם אמירת המאמר הדגיש הר"ש חסקינד את מעלת התלמידים השלוחים שגלו למקום תורה.

למאמר הקשיבו כל הנוכחים בקשר רב ובריכוז מלא. במשך ההתוועדות ניגנו קבוצת מנגנים ניגונים שונים, ובשעת מעשה חילקו לכל קהל הנאספים מן המשקה שמסר הרבי עבור צעירי חב"ד.

החסידים מוסיפים ברבי

בסיום השירה לאחר המאמר, כובד הגאון הרב זוין לשאת דברים, ולהלן קטעים מנאומו המיוחד:

אלו שנסעו, גם אם לא היו מודעים לכך, מטרת נסיעתם היתה כדי למסור לנו ממה שהיה שם, וכך מוסיפים הם בנו בקהל החסידים, וכאשר מוסיפים בחסידים מוסיפים גם ברבי. כאן נתן פירוש תורני עמוק לדבריו:

נאמר "קודש ישראל . . ראשית תבואתה", היינו שבתרומה, מלבד הראשית, בהכרח שיהיה לכך שיריים והתפשטות הקדושה הלאה, וכשאין שיריים אין ראשית. הנה רואים בדיני תרומה שלושה אופנים: א) האומר כולו תרומה אין זה תרומה, כי אין שיריים. ב) היכר – יש לקבוע מקום לתרומה, ואם לאו אין זו תרומה. ג) היתר – אם הפריש תרומה וקבע לה מקום, אלא שהיא אסורה כחמץ בפסח, לדוגמה, אין התרומה חלה.

והלימוד בזה אלינו:

בכנס של חסידי חב"ד מכל הארץ, בכוונה לקבל התקשרות חיה עם כ"ק אדמו"ר, להשפיע גם עלינו ולהמשיך את האורות והגילויים דשם גם עלינו, הרי יש בזה את שלושת התנאים שבתרומה:

א) הרבי 'אתפשטותא דמשה בכל דרא', עליו נאמר 'וירא ראשית לו', אולם בהכרח שתהיה לזה המשכה ושיריים מהרבי אל החסידים.

ב) היכר – על חסידים ומקושרים אל הרבי צריך שיהיה ניכר, ש'כל רואיהם יכירום'. וכאשר ישנם שני עניינים אלו, אז אפשר לבוא לעניין השלישי –

ג) היתר – היינו להמשיך את הקדושה בכל מקום ומקום. וכאשר חסיד עושה את המוטל עליו, אזי כבר אינו בבחינת שיריים אלא המשכה ממש מהרבי.

כך ורק על-ידי שלושת אופנים אלו, מקבלת התרומה וה'ראשית' תוקף של תרומה. ובענייננו: על-ידי שלושת האופנים בעבודת החסידים, הרי הם מוסיפים ב"ראשית" ברבי עצמו. ואל תתמה על כך, כי "כלום לא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל", ולכל אחד יש ניצוץ משה, ובכוחו להפיץ את המעיינות.

מהו הרמז הנפלא בשאלותיו של עשיו?

ישנו סוג נוסף של מעשר, והוא המעשר של עשיו – כי ציד בפיו. וזאת בשני דברים: כיצד מעשרין את התבן, וכיצד מעשרין את המלח.

עשיו רצה לעשר את התבן, מאכל בהמה, היינו להתיר את הטומאה והזוהמה של העולם שאותם לא ניתן לעשר, כי עליהם נאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – את כולה. מאידך רצה לעשר את המלח, מלח זו תורה. עשיו רצה לעשות תיקונים בתורה ובקדושה, להוריד את התורה ממעלתה העצמית ולתקנה ולהתאימה לפי רוח הזמן והדור.

שני דברים אלו לא ניתן לעשות. את הטומאה והזוהמה לא יכולים לטהר, ואת התורה לא יכולים להוריד. להפך, צריכים להגביה את העולם לדרגת התורה, להתאים את העולם לקדושת התורה. והרי זוהי עבודת הקודש של צעירי חב"ד לעשר את השיריים ולבוא בכל המקומות הנידחים ולפעול בעניין הנחת תפילין, שבת, טהרת המשפחה, והפצת המעיינות. כך התבטאה פעם הרבנית אשתו של הרבי הרש"ב: "לבעלי היו הרבה חסידים, ולבני יש הרבה יהודים...".

את דבריו סיים בברכה לצעירי חב"ד, שבמקום לעשר את המלח והתבן, מתקנים ומעשרים את בעלי התבן... וכשפועלים אצלם אנחה יהודית פנימית, הרי הדבר שווה כנגד אלפי הפגנות וצעקות סרק, ועל כך יבורכו.

"בואו וצודו נפשות מאיתנו"...

כעת ניתנה רשות הדיבור ליושב-ראש צעירי אגודת חב"ד, הרב ישראל לייבוב:

שלוש נקודות עיקריות שמענו מפי הרבי בהתוועדויות השונות: א) תורה, פנימיות התורה, זיכוך המידות. ב) אחדות ושלילת פירוד לבבות. ג) הפצת המעיינות והשפעה על הזולת. וכולם קשורים זה בזה. כי כאשר לומדים נגלה וחסידות נעשים 'עדינים' יותר, ממילא נותנים מקום לשני ואין פירוד, ואז יכולים לפעול על הזולת בהצלחה רבה.

"במדינתנו מלפנים (ברוסיה), היה לימוד החסידות בשופי, היתה אחדות מופלאה והפעולות עם הזולת היו עם כל האמת. עתה הכול התקרר...". לימוד בכלל ולימוד החסידות בפרט אינו באופן הראוי, ורק בודדים לומדים זה בכה וזה בכה.

לפני עשר שנים יסד הרבי את צעירי חב"ד בארץ הקודש, וצעירים – הכוונה על כל מי שהוא בעל מרץ מבלי להתחשב בגיל... מאז פועלים ב"ה רבות, אורגנו שיעורי חסידות, וצעירי חב"ד מספקים להם ספרים ומאמרים. כמו כן, ישנם שיעורי תורה לנוער, נסיעות לישובים וקיבוצים, הפועלות רושם עמוק על המשתתפים. אנו מוצפים הזמנות ממקומות רבים, לבוא ולבקרם (אפילו מהחוגים של השומר הצעיר אומרים לנו: "בואו וצודו נפשות מאתנו...").

כאן מציין הר"י לייבוב מה שאמר לו הרבי בקשר לקיבוצים "בא מיר איז דאָס חשוב" [=אצלי זה דבר חשוב]. ומנה פעולות נוספות, כגון הביקורים בבתי-הספר התיכוניים, הופעות פומביות, שבתות חב"ד, שיעורי תורה, שידורי תניא ברדיו, משלוח שיעורים בכתב ויסוד חוגים ללימוד תניא, וכן את המבצעים הקבועים השנתיים, מבצע סוכה גם ברחובה הראשי של תל אביב, מבצע מצה שמורה וביקור אלפי בני נוער במאפיית כפר חב"ד, הנחת תפילין, ל"ג בעומר וכדומה. אירוח קבוצות נוער בכפר חב"ד ותיירים או נוער מחו"ל. אחרון חביב הזכיר, את ישיבות הערב בירושלים שמצליחות מאוד, וכבר החלו לייסד דוגמתן בשאר מקומות.

ישנם אלו הפטפטנים, שבמקום לעשות הם יודעים לבקר, על אף שביקורת היא טובה, אולם לפי ערך הביקורת עליהם גם לעשות... אמר הרב לייבוב.

מהאמור לעיל – המשיך הנואם – רואים אנו כי פעולות נעשות ב"ה, אולם הדרישה היא גדולה וחסרים לנו כוחות. מגיעה בקשה לשיעור תניא בישוב, ואין מי שיסע. פעילי צעירי חב"ד אפשר למנותם באצבעות. "אנא אחים" – פונה הר"י ליבוב בקריאה נרגשת לקהל – "התעוררו נא, הבה נארגן בכל מקום שיעורים ללימוד החסידות, בואו והשתלבו בפעולות צא"ח בכל להט נשמתכם, לבצע כוונת כ"ק אדמו"ר".

על כל אחד להתקשר למזכירות צא"ח ולשאול כיצד יכול הוא להביא תועלת בפעולות אלו, ולקבל על עצמו לעשות. בסוף הכינוס יקריאו את ההחלטות, וישלחו לכל אחד בכתב, אולם הכוונה היא להביאן לידי פועל ממש מתוך שמחה וטוב לבב – סיים הר"י ליבוב את נאומו.

כאן עלה נציג מהתמימים ששהו בחודש השביעי בחצרות קודש אצל הרבי, התמים אליהו זילברשטרום. הוא מסר את רשמיו מתביעתו של הרבי בהתוועדויות, כי על כל אחד מהנוסעים למלא שליחות הנשמה, להרבות פעלים בקביעת שיעורים בנגלה ובחסידות, ולהפיץ את המעיינות.

שם חב"ד נפוץ ביותר בארץ, עלינו לחרוש ולקצור, נתחיל בא-ב של החסידות – דהיינו, פחות לדבר, יותר לחשוב ועוד יותר לעשות – סיים התמים את דבריו.

פרישת שלום אישית – על-ידי הפרטיזן

הר' זושא וילמובסקי, 'הפרטיזן', מוסר פרישת שלום פרטית לכל אחד – כפי שאמר לו הרבי, ומוסיף כי משביעים אותו תהי צדיק, נותנים ונתנו לנו כוחות נפשיים ופנימיים למלא כוונת כ"ק אדמו"ר ועלינו לנצל כוחות אלו במילואם, מתוך התמסרות נפשית ופנימית, ואז נצליח בכול. כמו כן עורר על השתתפות ותמיכה ב"קופת רבנו".

אחרון הנואמים היה הרב רבינוביץ, שהוזמן להקריא את החלטות הכינוס. בטרם התחיל אמר, שכדוגמת כפר חב"ד כך גם שיכון חב"ד בירושלים הוא מקור להפצת המעיינות, וביקש את התגייסות אנ"ש לעזור לסיים את בניין ישיבת חב"ד בירושלים לשם ולתפארת חב"ד.

לאחר הקראת אחד עשר הסעיפים של ההחלטות, ננעלה ההתוועדות בשירה המונית של "אני מאמין", כאשר ביציאה מן האולם חילקו לכל אחד את שיחת הרבי משמחת תורה תשכ"ב, וכן את המכתב-כללי לקראת שנת תשכ"ב.

כמה וכמה מברקי ברכה נתקבלו לרגל האירוע – "ההתוועדות הארצית" של אנ"ש בארץ הקודש.

 ממעייני החסידות

פרשת לך-לך

לך לך (יב,א)

להנאתך ולטובתך (רש"י)

מקשים המפרשים – לשם מה צריך היה להבטיח לאברהם שנסיעה זו תהיה לטובתו ולהנאתו, והרי לדידו די היה בציווי הקב"ה בלבד?

ויש לומר, שאמנם מצד נשמתו אכן קיים אברהם את הציווי בקבלת עול, רק כדי למלא את רצון הבורא; אך מצד גופו – הגוף העלים. אמנם מדובר בגופו של אברהם, אבל בכל זאת זה גוף גשמי. וכפירוש הידוע בעניין "וייפול אברהם על פניו ויצחק", שזה היה מצד הגוף. ומצד הגוף היה צורך בהבטחה שהנסיעה היא "להנאתך ולטובתך".

(ליקוטי-שיחות כרך ה, עמ' 299)

ואברכה מברכיך ומקללך אאור (יב,ג)

כל כהן שמברך מתברך... שנאמר "ואברכה מברכיך" (סוטה ל"ח); גוי אחד פגע את רבי ישמעאל ובירכו. אמר ליה כבר מילתך אמורה... "ומברכיך ברוך" (ירושלמי ברכות ספ"ח)

בנוגע לבני-ישראל אומר הכתוב "ואברכה מברכיך", שהיא ברכתו של הקב"ה, עליו נאמר "תוספתו מרובה על העיקר" (ב"ר פס"א). ואילו בנוגע לגוי אומר הכתוב "ומברכיך ברוך" שמשמעו ברכה על-ידי בני אדם.

(לקוטי-שיחות כרך ה עמ' 426)

ואת הנפש אשר עשו בחרן (יב,ה)

אשר עשו בחרן: שהכניסן תחת כנפי השכינה. אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום (רש"י)

במדרש רבה נאמר "אלו הגרים שגיירו". ורש"י משנה מלשון המדרש וכותב "שהכניסן תחת כנפי השכינה", ולא "שגיירן".

טעם הדבר: לפני מתן-תורה לא היה לאברהם ובניו מעמד שונה משל בן-נח. ומה שקיימו האבות את כל התורה כולה – היה זה בגדר של הידור שקיבלו על עצמם. הרי שאז לא היה קיים עדיין כל עניין הגירות.

ולכן כותב רש"י "שהכניסן תחת כנפי השכינה" בלבד, ולא "שגיירן", שמשמעו גירות ממש. רק בהמשך דבריו, לאחר שכבר הדגיש כי אין כוונתו לגיור כפשוטו, בבואו לפרש את פרטי הדבר (שאברהם התעסק עם האנשים ושרה עם הנשים), נוקט רש"י לשון "גיור".

(לקוטי-שיחות כרך ה עמ' 143)

ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה (יב,ט)

התחברות הנפש עם הגוף היא בדרך של "רצוא ושוב", דהיינו, "דפיקא דליבא" הדופק בשתי דפיקות – הסתלקות (התכווצות) והתפשטות. טעם הדבר הוא, כי הגוף גשמי והנפש רוחנית; ואי-אפשר שתהיה התחברות של שני הפכים אלה אלא בדרך של "רצוא ושוב".

כך גם בחיות האלוקית המחיה את העולם – חיות זו נמשכת בדרך של "רצוא ושוב", ככתוב (יחזקאל א) "והחיות רצוא ושוב". כי אי-אפשר שתהא התחברות העולם גשמי והחיות האלוקית אלא בדרך של "רצוא ושוב" דווקא.

משום כך גם עבודת האדם בתורה ומצוות, שעניינה להמשיך אור אלוקי בעולם, היא בדרך של "רצוא ושוב". זהו "הלוך ונסוע" – עבודתו של אברהם היתה באופן של "רצוא ושוב".

(ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 86)

אנוכי מגן לך (טו,א)

אברהם הוא בחינת חסד בלתי מוגבל, ולכן בעיניו היו כולם טובים.

אולם באמת אין זו הדרך. שהרי הכוונה והתכלית הן לבער את הרע מן הארץ, ואם יתנהג העולם במידת חסד גדולה כזו, לא יתבטל הרע לעולם ולא יבוער מן הארץ!

זהו "אנוכי מגן לך": הקב"ה מלביש "מגן" על בחינת החסד של אברהם, כדי שהחסד יהיה מוגבל ומדוד, וכך יוכלו, בבוא העת, לבער את הרע מן העולם.

(תורה-אור, דף יב, עמ' א)

והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו (טו,יב)

והנה אימה וגו': רמז לצרות וחושך של גלויות (רש"י)

מדוע כותב רש"י "גלויות" בלשון רבים, והרי כאן מדובר בגלות מצרים בלבד?

הביאור הוא: גלות מצרים היא השורש לכל שאר הגליות. לכן אנו מוצאים (שבת פט,ב, ושם ברש"י בד"ה "ארד עמך") שלפני הירידה למצרים הבטיח הקב"ה ליעקב "ואנוכי אעלך גם עלה" – שהכוונה לכל ארבע הגלויות.

(לקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 183)

ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהימולו בשר ערלתו (יז,כד)

מדוע לא מל אברהם את עצמו קודם שנצטווה, והרי קיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה?

הביאור בדרך הפשט:

אברהם לא היה רשאי למול את עצמו קודם שנצטווה על כך מאת ה', מחמת איסור שפיכות דמים כי אסור לאדם להוציא מעצמו דם, כפי שפירש רש"י על הפסוק (בראשית ט,ה) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש: "השופך דם עצמו". התורה אסרה על האדם לשפוך דם עצמו.

מצוות מילה דחתה את האיסור של "שופך דם עצמו" רק לאחר שנצטווה.

(לקוטי שיחות כרך ה, ע' 146)

* * *

אדמו"ר הזקן מבאר (בדרך החסידות):

מילה ברוחניות היא כריתת ערלת הלב, ויש בה שתי בחינות: מלמטה למעלה, "ומלתם את ערלת לבבכם" (דברים י) שעל האדם לבצע זאת (אתערותא דלתתא); ומלמעלה למטה, "ומל ה' אלוקיך את לבבך" (דברים ל), שהקב"ה מל את בני-ישראל (אתערותא דלעילא).

לכן לא קיים אברהם את מצוות מילה בגשמיות קודם שנצטווה, כי הוא רצה לזכות ולהגיע למילה השנייה, שמלמעלה למטה, הבאה רק על-ידי ציווי מוקדם של הבורא.

משום כך נאמר אצל אברהם "בעצם היום הזה נימול אברהם", מלמעלה למטה, כי אברהם זכה לבחינת "ומל ה' אלוקיך את לבבך".

(תורה אור, דף יג עמ' א' וב')

 תגובות והערות

צאת הכוכבים בניו-יורק

זמן צאת הכוכבים בניו יורק

בגיליון תשפ"ח הופיע מאמר הרב יעקב סנגאוי נ"י על דבריי (ב'התקשרות' גיליון שע) בביאור מה שאמר הריל"ג בשם כ"ק אדמו"ר זי"ע שב-36 מינוט אחר השקיעה אפשר להתפלל ערבית. הרב הכותב הנ"ל, שידיו רב לו בבירור הסוגיות הסבוכות של זמני היום בהלכה, העלה שם גישה מחודשת, להתחשב בגובה הבניינים הגבוהים של מנהטן, ועל פיהם קובע את השקיעה הנראית לערך 4 דקות אחר השקיעה האסטרונומית, ועליהם מוסיף שיעור 4 דקות נוספות, שאז נעלם אור השמש מ"ראשי ההרים הגבוהים שבארץ-ישראל" [כלשון אדמו"ר הזקן ב'סדר הכנסת שבת'], ע"ש פרטי חשבונו.

הכותב לא נחית לפרט את יסודי חשבונותיו, ואכן אין מדור 'בירורי מנהגים' שב'התקשרות' הבמה לזה. ברם, אם כי יקרים לי מאווייו של הכותב להעמיד החשבון של 36 דקות שנאמרו בשם הרבי, שיהיה חשבון שהוא מדויק לגמרי [ועד לשניות!], אך תורה היא וכו', ומה גם כי כמה מאנ"ש התקשרו אלי לומר שנתקשו בדברי המאמר הנ"ל, על כן ארשום בזה שתי הערות קצרות:

א) המצב של מי שרואה ששקעה השמש ועדיין רואה את השמש בראשי ההרים הגבוהים, היינו לדוגמה שעומד על חוף הים בחיפה, וכשהוא מסתכל מערבה, אל הים הגדול, כבר אינו רואה את גוף השמש, כי שקעה, מכל-מקום כשיפנה תיכף מזרחה, לעבר הר הכרמל, הרי תיכף אחר השקיעה – למשך דקה אחת – יכיר בזהרורי השמש בראשי האילנות, ולמשך ארבע דקות עוד ייראו זהרורי השמש בראש ההרים הגבוהים שלצד מזרח ¹.

אבל בנדון דידן הוא הפוך, כי רובע ברוקלין הוא למזרח ורובע מנהטן הוא למערב. ונמצא שכאשר השמש שוקעת במערב, הנה לתושבי ברוקלין הרי מגדלי מנהטן שלמערבן הם מסתירים את השמש זמן נכון לפני שהיא שוקעת. ובוודאי אין תושבי ברוקלין רואים את זהרורי השמש על מגדלי מנהטן אחר ששקע גוף השמש במערב.

[והעירו לי שהאזור של קראון הייטס הוא דרומה הרבה מאזור המגדלים הגבוהים של מנהטן. ואם-כן הם אינם מסתירים את מראה שקיעת השמש לגבי תושבי קראון הייטס. אכן זה ברור שהם גם לא מאחרים את השקיעה כלפיהם, וכנ"ל].

ב) ועיקר: רבינו הזקן חידש את התוספת של ה'שקיעה האמיתית' [סילוק האור מ"ראשי הרים הגבוהים"] על 'שקיעה הנראית' [סילוק האור מראשי הגגות הגבוהות ומראשי האילנות], והרי תוספת זו היא בבחינת 'ענק העומד על גבי הננס', תוספת של שיעור 4 מינוט על שיעור של כמינוט אחד. אך אם כבר בנית את החשבון [של 4 דקות] על גגות גבוהים מאוד, תו אין לך להוסיף על גביהן עוד 4 דקות לגובה ההרים הגבוהים – 'ענק העומד על גבי הענק'!

והרי השמש אינה שוהה לשקוע מאוחר יותר בגלל שיש לנו הן בניינים גבוהים הן הרים גבוהים, כפשוט.

הרב לוי יצחק ראסקין, דומו"צ קהילת ליובאוויטש, לונדון

_____________________

1)    ראה שבת לה א, ומ"ש בביאורו ב'סדור רבינו הזקן - עם ציונים מקורות והערות' (ע' רכב הע' 4).

עוד בעניין הנ"ל

בהתקשרות גיליון תשפ"ח (ע' 17-18) כתב הרב יעקב שי' סנגאוי בנוגע למה שמוסרים בשם הרבי שיש לחשב את זמן צאת-הכוכבים (תפלת ערבית) בניו-יורק ל-36 דקות אחרי השקיעה. וכתב לבאר את מקור החישוב כיצד הגיע הרבי לשיעור זמן זה, שהוא מפני שבעיר ניו יורק יש בניינים גבוהים מאד, שגובהם מגיע למעלה מ-400 מטר¹.

ולפי מה שכתב אדמו"ר הזקן שהשקיעה הנראית נקבעת לפי סילוק אור השמש מהגגות הגבוהים שבעיר – צריך לחשב את הפרש הזמן מהשקיעה בגובה פני הים (המתפרסם בלוחות) עד השקיעה הנראית בגובה הבניינים הגבוהים (שגובהם הוא למעלה מ-400 מטר, כנ"ל), ובתוספת התחשבות בגובה הקרקע של אותו מקום מעל פני הים. וכאשר מתחשבים בכל זה הנה בשיא הקיץ השקיעה מתאחרת שם ביותר מ-4 דקות (לשם דיוק: 4:08 דקות) ביחס לשקיעה המתפרסמת בלוחות.

לאחר מכן יש להוסיף עוד 4 דקות כדי להגיע ל"שקיעה האמתית" שחידש אדמו"ר הזקן בסדורו. וזמן בין השמשות בניו יורק בשיא הקיץ הוא כ-28 דקות (ליתר דיוק: 27:32 דקות). כאשר מצרפים את כל זה מגיעים ל-36 דקות [אגב, בהתקשרות הפך המחשב את הספרות בסיום העניין (בסעיף ג, שורה המתחלת כלומר), וצ"ל: כלומר: 4:08 דקות + 4:00 דקות + 27:32 דקות = 35:40 דקות, שהם למעשה 36 דקות]. וזה פשר 36 הדקות שיש בין השקיעה לצאת הכוכבים, על-פי מה שמוסרים בשם הרבי. (חישוב זה הוא השיעור הגדול ביותר בשיא הקיץ, וכנראה כדי שלא יצטרכו לחשב בכל פעם מחדש את צאת הכוכבים, נקט הרבי את השיעור הגדול ביותר לכל השנה). עד-כאן תוכן דבריו.

ולענ"ד חישוב זה אינו נכון, שכן אם השקיעה הנראית נקבעת לפי "הגגים הגבוהים" כלשון רבינו הזקן בסידורו, ולפיכך היא מתאחרת בניו יורק (ביחס לשקיעה בגובה הקרקע המקומית) ביותר מארבע דקות, בוודאי שיש לנכות משיעור זה את איחור ה-4 דקות של ה"שקיעה האמיתית" שחידש אדה"ז על-פי "ההרים הגבוהים שבארץ-ישראל". וברור שאין כל הגיון ואי-אפשר לחשב אותו האיחור פעמיים, גם בגלל הגגות הגבוהים וגם בגלל ההרים הגבוהים (וכ"ה ב'קיצור הלכות משו"ע אדה"ז' במילואים לסי' רצג בסופו, עמ' קח. עיי"ש)!

ומהי אפוא דרך החישוב הראויה שעל-פיה הגיע הרבי לשיעור זמן של 36 דקות?

הרב ראסקין (צוטט בהתקשרות שם) מצא בלוח 'זמנים כהלכה' של לוי בשיא הקיץ בניו-יורק, שצאת-הכוכבים הוא 33 דקות אחרי השקיעה שם, ולפי 'קיצור הלכות' הנ"ל – 34 דקות, ואיך מגיעים לשיעור של 36 דקות? וביאר שם, שזהו על-ידי הוספה של עוד 2 דקות בגלל אי-דיוק הלוחות, שבירת קרני האור (עקב השינויים בלחץ האוויר) וכיוצא-בזה. אבל הרב סנגאוי (בהתקשרות שם) פקפק בזה והשיג עליו, כי, לדעתו, מצד הטעמים הנ"ל די בהוספת דקה אחת לחומרא, ואין צורך בשתיים עד שלוש דקות.

לענ"ד השגתו זאת אינה נכונה, אלא באמת יש צורך בניו יורק בתוספת של שתיים עד שלוש דקות. וזהו על-פי המבואר ב'מילואים' הנ"ל שם (עמ' קז הערה 60), שצריך להביא בחשבון לפי איזו מעלת אורך חושבו הלוחות שמשתמשים בהם. כי לפעמים אפשר שבתוך עיר אחת המשתרעת על שטח גדול, יהיו הפרשים גדולים בזמן השקיעה מקצה לקצה של אותה עיר, כגון בניו יורק יש הפרש של כשתי דקות בשקיעה בין הקצה האחד שלה לבין הקצה האחר. ומכיוון שאין אנו יכולים לדעת (אין שליטה על זה) לפי איזו מעלת אורך חושב אותו לוח שמשתמשים בו ובאיזו נקודה בעיר נמצא היהודי המשתמש בלוח, לכן יש מקום להוסיף תמיד, היינו לאחר את השקיעה, בשתי דקות לחומרא לצורך זה.

ואם יש את נפשך, אפשר לצאת מתוך הנחה שהלוחות של ניו יורק חושבו לפי מרכז העיר. ומכיוון שממרכז העיר עד לכל קצה יש הפרש של כדקה אחת, אם-כן שוב הגענו לשתי דקות: דקה אחת לשבירת קרני האור (עקב שינויי לחץ האוויר, כנ"ל) ועוד דקה לצורך ההתאמה עם קצוות העיר כנ"ל, וזהו כנראה הטעם שרבינו החשיב את זמן צאת הכוכבים בניו יורק ל-36 דקות אחרי זמן השקיעה המתפרסמת בלוחות.

הרב יעקב הורוביץ, ראשון לציון

_____________________

1)    צ"ע למה כוונתו, כי ה"אמפייר סטייט בילדינג" גובהו פחות מ-400 מטר (והתורן שעליו אכן עובר את ה-400 מטר, אך מהו המקור לחשב את השקיעה לפי התורן?!).

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

* הדלקת נש"ק (תמיד): "אף שהדלקת הנרות היא על-ידי בעלת-הבית (עקרת הבית), מכל מקום מנהג ישראל שגם הבעל משתתף בזה (באופן סמלי על-כל-פנים) על-ידי הסיוע בהכנות לזה, כגון בהגשת הגפרורים או הנרות וכיוצא-בזה"¹.

שבת קודש פרשת לך-לך²
י"ג במרחשוון

בקריאת ההפטרה, קרא הרבי "וקוֹוֵי ה' יחליפו כוח" (ישעיה מ,לא) כאשר הצירי תחת הוא"ו³.

יום שני,
ט"ו במרחשוון

סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה – יום ראשון בלילה, כל הלילה.

תענית 'שני' בתרא.

______________________

1)    משיחת כ"ג אייר תשמ"ט לנשי ובנות חב"ד, התוועדויות תשמ"ט ח"ג עמ' 209 הערה 25. ולהעיר שבשו"ע אדמו"ר הזקן (סי' רסג ס"ה, ממג"א שם בשם כתבי האריז"ל) נפסק ש"טוב שהוא יתעסק בתיקון הפתילות והנרות" [ואגב: ב'רשימות היומן' עמ' תכז נאמר "לא נהגינן להבהב נר של שבת קודם ההדלקה", בניגוד להנפסק בשו"ע אדה"ז סי' רסד סי"ד שמנהג יפה הוא להבהב "כדי שתהיה מחורכת ותדליק יפה". ואולי בנרות של ימינו א"צ לזה. וראה ב'התקשרות' גיליון תרפ"ט].

2)    כן הוא שם הפרשה בתורה-אור, תורת-חיים, עד היום-יום ולקוטי-שיחות ועד בכלל.

3)    הרה"ח ר' יוסף יצחק שי' אופן והרה"ח ר' טוביה שי' זילברשטרום (האחרון כתב הביתה כששמע זאת לראשונה מפי הרבי, כיוון שבמקומו למד לקרוא אחרת), כדעת האבן-עזרא שהביא המנחת-שי בתהילים (לז,ט), וכן הוא במסורה שב'מקראות גדולות' שלו ושלנו, וכן נדפס בחומש 'תורה תמימה' שממנו קרא הרבי את ההפטרות. ולא כדעת הרד"ק והמנחת-שי עצמו, וכנדפס בחומש היידנהיים, בתנ"ך קורן, בתנ"ך ברויאר (שממנו נעתק 'ספר ההפטרות – חב"ד', הוצאת קה"ת תשנ"ה) ובתיקון 'איש מצליח', שם הצירי תחת היו"ד וקוראים וקויֵי. זאת למרות שלפי דעת הראב"ע והמסורה הנ"ל הרי בתהילים שם צריך לקרוא "וקויֵי", ולמעשה בכל ספרי התהילים, גם בתהילים 'אוהל יוסף יצחק' שלנו, נדפס שם "וקוֵיי", אם-כי לא ידוע איך קרא הרבי שם. וראה בקשר למסורה מול הנהגות ב'התקשרות', גיליונות תש"ב, תשמ"ו.