חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:15 זריחה: 6:11 כ"ב באב התשע"ט, 23/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 791 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש ראש-השנה ה'תש"ע, כ"ט באלול ה'תשס"ט (18/09/09)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 791 - כל המדורים ברצף
יהודים! הכריזו מלכיות!
ראש-השנה שחל בשבת – שנת "פרצת"
תפילות ראש-השנה
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 791, ערב שבת-קודש ראש-השנה, כ"ט באלול ה'תשס"ט (18.09.2009)

 

  דבר מלכות

יהודים! הכריזו מלכיות!

בראש-השנה ההמשכה היא בהתעוררות מלמעלה שלא מגיעה שם עבודת האדם. ממילא אין מקום לחשבונו של יהודי שלפי מצבו לא יוכל להתעורר כראוי * עבודת הימים האלה היא בקו היראה, אך בכוח התשובה אפשר לדלג ולהגיע לדרגות גבוהות * כשהוא לא רואה בעצמו כל זכות לבקש את המלכת ה' ולהיות לו לעבד – עליו לקיים זאת מתוך שמחה הפורצת כל הגדרים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. [. .] ידוע1 שבראש-השנה צריכה להיות המשכה חדשה משורש ומקור הראשון [וכמוזכר לעיל במאמר2 שההמשכה דראש-השנה היא בבחינת כלל, שכלל זה הוא לא כלל לפרטים, אלא כלל בעצם], לא רק מבחינה שלאחר הצמצום, אלא לפני הצמצום, ולא רק מבחינת רצון הגלוי, אלא מבחינת רצון המוחלט בעצמותו וכו' – דרגא הכי נעלית, שאין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל, והמשכתה אינה אלא באופן של אתערותא דלעילא שנמשכת מעצמה.

וזהו שאומרים בראש-השנה "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון"3 – שראש-השנה הוא כמו יום ראשון דתחלת מעשיך, שאז היתה ההמשכה שלא על-ידי עבודת הנבראים באתערותא דלתתא (כמו עכשיו שבאתערותא דלתתא תליא מילתא), אלא באופן של אתערותא דלעילא, מצד "כי חפץ חסד הוא"4, ועל דרך זה בכל ראש-השנה, שבו נמשך אתערותא דלעילא הא' מבחינה שאין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל5.

ואתערותא דלעילא זו היא הנתינת-כוח לכללות העבודה דאתערותא דלתתא בשנה הבאה:

לאחרי החשבון-צדק של חודש אלול על השנה שעברה מכל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו שלא כדבעי, יכול לבוא למסקנה שאין בכוחו להתעורר לעבודת ה', ועד שעל-ידי עבודתו יעורר אתערותא דלעילא. והמענה לזה – שישנה אתערותא דלעילא שנמשכת מדרגא הכי נעלית שאין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל, ולכן בכוחה לפעול אשר מבלי הבט על מעמדו ומצבו הקודם יתעורר האדם לעבודת ה', ושעבודתו באתערותא דלתתא תפעל המשכת אתערותא דלעילא.

אמנם, כיוון שראש-השנה הוא רק "זכרון ליום ראשון", "זכרון" בלבד, ולא "יום ראשון" ממש, להיותו לאחרי שכבר נקבע הסדר שבאתערותא דלתתא תליא מילתא, לכן, גם בנוגע להמשכת האתערותא דלעילא שמצד כי חפץ חסד הוא (כב"יום ראשון") צריך להיות איזה עניין של הכנה – שזוהי העבודה של חודש אלול.

* * *

ב. [כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן "די ראש-השנה'דיקע תנועה"6, וציוה לחזור ולנגן כמה פעמים, וגם כ"ק אדמו"ר ניגן בעצמו מתוך בכיות נוראות. ואחר-כך אמר:]

עומדים עתה בכניסה ל"ימים נוראים", שבהם מתגלית מלמעלה מדת היראה7, ובמילא, גם העבודה היא בקו היראה.

ביראה גופא ישנם כמה מדרגות, ובכללות: יראה תתאה ויראה עילאה. וביראה תתאה גופא ישנם כמה מדרגות, ומהם: יראת העונש ויראת הרוממות (כפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר שיצא לאור לקראת ח"י אלול8).

ולכאורה, כשנמצאים בהתחלת העבודה דקו היראה (בימים נוראים), צריכים להתחיל מהדרגא הראשונה שביראה תתאה – יראת העונש.

אבל, האמת היא, שכיוון שבראש-השנה ישנה גם עבודת התשובה, שעל-ידה נעשה דילוג שלא בסדר והדרגה, למעלה מסדר השתלשלות, ועד שבשעתא חדא וברגעא חדא יכול להשתנות מרשע גמור לצדיק גמור9 – יכולה להיות גם התחלת העבודה בדרגות נעלות.

ומזה מובן גם שהעבודה יכולה וצריכה להיות בשמחה דווקא – כיוון שתנועת הדילוג (שעל-ידי התשובה) קשורה עם שמחה, שפורצת גדר10.

ג. ובפרטיות יותר:

כתיב11 "וגילו ברעדה", היינו, שגם העבודה ד"ימים נוראים" בקו היראה, "רעדה", צריכה להיות מתוך שמחה – "גילו ברעדה"12.

ויש להוסיף בדיוק לשון הכתוב "גילו ברעדה" – ולא "רעדו בגילה" – שההתחלה היא בעניין השמחה ("גילו"), אלא שהשמחה צריכה להיות מכוסה ברעדה.

ומה שכתוב בכתבי האריז"ל13 ש"כל מי שאינו בוכה בראש-השנה ויום הכיפורים אין נשמתו שלימה" – אין הכוונה לבכייה של מרירות על מצבו הלא טוב, אלא בכייה של שמחה, שמצד גודל ועוצם מעלת הגילויים דראש-השנה ויום הכיפורים שאין כלי מוחו יכולים להכיל נעשית אצלו בכייה בדמעות, על דרך מה שכתוב14 אודות רבי עקיבא שזלגו עיניו דמעות כששמע סודות התורה מרבו רבי אליעזר15.

[ועל-פי זה יומתק דיוק הלשון "כל מי שאינו בוכה כו' אין נשמתו שלימה", שבכייה זו קשורה עם שלימות הנשמה – כיוון שאין הכוונה לבכייה של מרירות על מצבו הלא טוב, שאינה שייכת לשלימות הנשמה, ואדרבה כו', אלא הכוונה היא לבכייה שמצד הרגש גודל ועוצם מעלת הגילויים דראש-השנה ויום הכיפורים, שגילויים אלה נרגשים מצד שלימות הנשמה דווקא, אלא שלהיותם גילויים נעלים ביותר, הרי גם מצד שלימות הנשמה אין בכוחו להכילם].

ד. ובביאור הטעם שגם בימים נוראים צריכה להיות התחלת העבודה מתוך שמחה ("גילו") דווקא – יש לומר:

אם תהיה ההתחלה "ברעדה" – יתכן שלא תבוא ההתעוררות לעבודה עצמה, כי, כשיעשה חשבון-צדק בחודש אלול על כל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו הלא טובים שהיו במשך השנה החולפת ורואה שהנהגתו היתה שלא כדבעי, ויוסיף לעשות חשבון-צדק על העבודה דחודש אלול גופא, שגם בחודש המיוחד שנתן הקב"ה כדי לתקן את כל השנה כולה, לא היתה הנהגתו כדבעי – אזי יבוא לתנועה של הכנעה ושפלות גדולה ביותר,

– כמשל "העני ומדוכה בייסורים . . שאינו צריך שום התעוררות לבכות"16, "כשנזכר . . על רוב דחקו . . יבכה במר נפשו תיכף כו'"17

ועד כדי כך, שלא יוכל להעיז ולבקש מהקב"ה להיות מלך ולקבל אותו לעבד! – לא זו בלבד שלא יוכל לדרוש ולטעון שצריכים לקבלו לעבד, אלא לא יוכל אפילו לבקש זאת בתורת צדקה. לא תהיה לו החוצפה וההעזה לבקש מהקב"ה – אפילו בתורת צדקה – שיקבלו לעבד!...

(כ"ק אדמו"ר בכה הרבה, ואחר כך המשיך:) וגם כשהקב"ה כבר מוחל לו, ומוכן ליתן לו מבוקשו מבלי הבט אם ראוי הוא לכך אם לאו, הרי עדיין צריך להיות "פשט העני את ידו"18, ובמילא, צריך שיהיה לו "כלי" שעל-ידו יוכל לקבל – וכיוון שכן, נשאלת השאלה: במה יוכל לקבל ("מיט וואָס וועט ער נעמען, מיט וואָס")?!...

ה. ולכן, צריכה להיות ההתחלה מתוך שמחה ("גילו") דווקא – שפורצת גדר:

על-ידי השמחה נעשית אצלו פריצת הגדרים – אשר מבלי להתחשב במעמדו ומצבו, יקיים את ציווי הקב"ה בתורה19: "אמרו לפני בראש-השנה מלכיות כו' כדי שתמליכוני עליכם"!

הקב"ה אומר לבני-ישראל: יהודים, הכריזו מלכיות ("אידן, שרייט מלכיות") – שזוהי נתינת-כוח לכל בני-ישראל ולכל אחד ואחד מישראל אשר מבלי הבט על מעמדם ומצבם יוכלו לומר מלכיות, לבקש מהקב"ה להיות מלך עליהם, ויתירה מזה, לשבח ("אמרו" כמו "האמרת", לשון שבח20) את הקב"ה בעניין המלכיות – "כדי שתמליכוני עליכם".

וכאשר יהודי אינו מתחשב במעמדו ומצבו ואומר מלכיות, אזי מתנהגים עמו מלמעלה באופן כזה – שלא מתחשבים במעמדו ומצבו אם הוא ראוי אם לאו, אם הוא כלי ויש לו במה לקבל אם לאו, ונותנים לו כל העניינים – גם הכלים, כמו שכתוב21 "והוא יכלכלך", היינו, שהקב"ה נותן גם את הכלים22 – לא מצד מעלת עבודתו, אלא מצד העניין ד"יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"23.

[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן ניגון שמח].

(מהתוועדות ש"פ ניצבים ה'תשי"א. תורת מנחם כרך ג, עמ' 347-351, בלתי מוגה)

__________________________

1)    ראה סידור (עם דא"ח) שער התקיעות רמו, א ואילך. ובכ"מ.

2)    ס"ע 339 ואילך.

3)    נוסח תפלת מוסף דר"ה (ר"ה כז, א).

4)    מיכה ז, יח.

5)    ראה לקו"ת שה"ש שם (בנוגע לאתעדל"ע הא'): "מאחר שהוא נמשך מעצמו כמו בהתחלת הבריאה שנמשך מבחי' כי חפץ חסד הוא, הרי א"כ שרשה נמשך מבחי' העצמות ממש אשר אין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל, רק כי חפץ חסד הוא".

6)    הניגון שבו היו מתפללים רבותינו נשיאינו תפלת ערבית בליל א' דר"ה (ראה ספר הניגונים ח"א ניגון ט. וש"נ) – המו"ל.

7)    ראה אוה"ת ואתחנן ס"ע קעט ואילך. ועוד.

8)    ד"ה כי קרוב אליך דש"פ נצבים תרפ"א פ"ב (סה"מ תשי"א ע' 321), ולאח"ז בסה"מ תרפ"א ע' שכה.

9)    ראה גם שיחת ח"י אלול סכ"ה (לעיל ע' 20-319).

10)  ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.

11)  תהלים ב, יא.

12)  ראה לקו"ת פרשתנו מז, א. ובכ"מ.

13)  פע"ח שער השופר פ"ה. שער הכוונות דרושי ר"ה (קודם דרוש א). סידור האריז"ל סוף סדר הנסירה.

14)  ראה מהנ"ע וירא צח, ב. ט"ז באו"ח סרפ"ח סק"ב (בשם ז"ח).

15)  ראה לקו"ת תצא לז, ד. לקו"ש ח"ט ע' 208. וש"נ.

16)  ד"ה כי קרוב הנ"ל פ"ו (סה"מ תשי"א ע' 335, תרפ"א ע' שלט).

17)  דרך חיים פ"ב (ה, ד).

18)  לשון חז"ל – ריש מס' שבת.

19)  ר"ה טז, סע"א. וש"נ.

20)  ראה אוה"ת תבוא ע' תתרסט. תתרפ.

21)  תהלים נה, כג.

22)  ראה סה"מ קונטרסים ח"ב שלח, סע"ב. סה"מ תרפ"ח ע' כח. תרצ"ט ע' 21.

23)  תהלים מז, ה.

 משיח וגאולה בפרשה

ראש-השנה שחל בשבת – שנת "פרצת"

המשכה ממילא והמשכה על-ידי עשייה

הקביעות דשנה זו היא באופן דיום טוב של ראש-השנה שחל להיות בשבת. ומבואר בדרושי חסידות, פנימיות הטעם, למה לא היו תוקעים בשופר בראש-השנה שחל בשבת – כי כל העניינים שצריכים לפעול על-ידי השופר נפעלים מאליהם מצד עניין השבת.

ובפרטיות יותר – ג' הסעודות דשבת הם ג' העניינים דמלכיות זכרונות ושופרות, או ג' העניינים דתקיעה שברים ותרועה. והיינו, שהמשכת המלכות מלמעלה שנעשית על-ידי תקיעת שופר – נעשית על-ידי עניין השבת, התפלות ואמירת הפסוקים.

אמנם, על-פי זה צריך ביאור למה תוקעים בשופר ביום שני דראש-השנה:

ידוע בעניין ב' הימים דראש-השנה, שגם בזמן הבית שהיו מקדשים על-פי הראייה היו עושים שני ימים ראש-השנה, מצד ספיקא דיומא. אך צריך להבין בנוגע לראש-השנה שחל בשבת, שאז נעשית מעצמה ההמשכה מלמעלה מצד עניין השבת, ללא עבודת האדם – הרי למעלה לא שייך עניין של ספק, ואם כן, מדוע צריכים לתקוע בשופר ביום שני דראש-השנה?

והביאור בזה – שתקיעת שופר ביום שני דראש-השנה היא כדי לפעול את ההמשכה שמלמעלה על-ידי עבודה ועשייה.

והעניין בזה – שיש מעלה בהמשכה שעל-ידי עבודה ועשייה לגבי ההמשכה שמלמעלה. ועל דרך מה שנתבאר לעיל במאמר, שיש מעלה בקיום התורה ומצות באופן של עשייה וכפיה לגבי קיום התורה ומצות סתם, שדווקא על-ידי העשייה והכפייה "לוקחים" את העצם.

[. .] וזוהי המעלה המיוחדת ביום ב' דראש-השנה כאשר יום טוב של ראש-השנה חל בשבת (מה שאין כן בשאר השנים) – שבו היא התחלת ההמשכה על-ידי עבודה ועשייה.

לפעול בלי גבול גם בעולם למטה

 [. .] ומזה מובן גם בנוגע למדובר בעניין "ופרצת":

כללות עניין "ופרצת" הוא מצד ההמשכה מלמעלה שהיא בבחינת בלי גבול. אמנם, העבודה צריכה להיות בדרך אור חוזר, והיינו, שצריכים לפעול בהמטה, שהוא בהגבלה, שגם בו יהיה העניין ד"ופרצת", שלא יהיו הגבלות, ועד שלא תהיה נתינת מקום לגבול.

ועל דרך המבואר בעניין התשובה, שאינה רק על עבירות ממש, אלא גם על האפשרות לעניין בלתי-רצוי מצד ריבוי ההשתלשלות ומצד כמה סיבות ועניינים צדדיים, והיינו, שעניין התשובה הוא שלא תהיה נתינת מקום לעניין שלא כדבעי. וכמו כן בעניין "ופרצת", שגם למטה צריכים לפעול שלא תהיה נתינת מקום לגבול.

('תורת מנחם' ה'תש"כ, כרך כז, עמ' 12-14 – בלתי מוגה)

 ממעייני החסידות

תפילות ראש-השנה

אשרי העם

"אשרי העם יודעי תרועה". אשרי העם שאינם סומכים על הגדול שבהם, אלא כל אחד ואחד מהם יודע פרק בתרועת ובתכסיסי מלחמה. משל למדינה שהיה בה גיבור וכל בני המדינה בטחו בו, ולא למדו דרכי מלחמה. כעבור זמן פרצה מלחמה, ואז התברר שהאוייב התחכם וגנב מהגיבור את כלי-נשקו. הגיבור נלכד ועמו כל אנשי המדינה שסמכו עליו.

(כתר-שם-טוב סימן קלג)

תשע ברכות במוסף

בתפילת מוסף של ראש-השנה יש תשע ברכות. זאת כדי להמשיך את תשע הספירות (חב"ד, חג"ת, נה"י) בספירת המלכות – שהרי עבודת ראש-השנה היא "בניין המלכות".

(ליקוטי-תורה – נשא כו,א)

פרידה ופגישה

בתפילת מנחה של ערב ראש-השנה – נפרדים מהשנה שעברה. בתפילת ערבית של ראש-השנה – מקבלים את השנה החדשה.

(ספר-השיחות תש"ד עמ' 41)

להתקדש ולהתפלל

בסידור "תורה-אור" נדפס נוסח הקידוש של ליל ראש-השנה לפני הנוסח של שמונה-עשרה. לומר לך: לפני שאדם מתפלל את תפילת החג – עליו לקדש את עצמו לקראת החג.

(ספר-השיחות תש"ד עמ' 1)

זכרנו לחיים

"זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים". זכרנו לחיים – היינו הזכירה לחיי הנפש והרוח. וכתבנו בספר החיים – היינו הכתיבה לחיי הגוף.

(מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים עמ' תכח)

לשנה טובה תיכתב ותיחתם

הרבי הצמח-צדק אמר: שני מלאכים מלווים את האדם, וכשהם שומעים שכל ישראל מברכים איש את אחיו בברכת "לשנה טובה תיכתב ותיחתם" בטוהר-הלב – עולים הם למעלה להמליץ טוב ולהפציר על שנה טובה ומתוקה.

(ספר-השיחות תש"ה עמ' 1)

שנה טובה ומתוקה

טובה – היינו חסד סתם. מתוקה – היינו גבורה ש"נמתקה" ונעשית חסד.

(ליקוטי לוי-יצחק, איגרות, עמ' שיא)

פיוטי המלך

יש לייקר כל פיסת פיוט שבו נזכר "המלך", שכן בראש-השנה נמשך כתר מלכות.

(משיחת יום שמחת-תורה תרצ"ט)

ויעקוד את יצחק בנו

בראש-השנה, שהוא יום הדין, קוראים את פרשת העקידה, שהיא סוד התגברות החסדים דאברהם על הגבורות דיצחק, "המתקת הדינים".

(לקוטי-תורה דרושים לראש-השנה עמ' נח, ב)

נהיה לראש

מדוע אומרים "נהיה לראש", ולא "נהיה ראש"?

אמר אחד החסידים הראשונים: אין אנו מבקשים להיות "ראש", שכן עם ישראל הוא גוף אחד, ולגוף בריא לא יכול להיות יותר מראש אחד. הבקשה והתפילה היא, שנזכה להיות מקושרים באמת "לראש", לרבי, שהוא ראש בני-ישראל.

ואת מעכה

"ותלד לו... ואת תחש ואת מעכה". הגאון החסיד רבי לוי-יצחק שניאורסאהן זצ"ל ביאר את ראשי-התיבות של המלים "ואת מעכה": וידוי אחר תשובה מגיע עד כיסא הכבוד.

ותשובה ותפילה וצדקה

סיפר אחד מזקני החסידים:

כשהייתי ברוסיה, היתה תקופה שבה רדפו אותי השלטונות ונאלצתי לברוח מפניהם ולנדוד על-פני המדינה. נדודיי אלה נמשכו שנים אחדות, וכך נזדמן לי להתפלל בימים הנוראים בקהילות שונות.

הבחנתי אז בדבר מעניין: בבתי-הכנסת של "עמך" רעשו אמות-הסיפים כשאמרו "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה"; ואילו בבתי-הכנסת של החסידים געש ורעש הקהל במלים "ואתה הוא מלך א-ל חי וקיים".

אם כבנים אם כעבדים

"אם כבנים, רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים, עינינו לך תלויות, עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו". לכאורה היו צריכים לומר אם כבנים – עינינו לך תלויות עד שתחננו (היינו שבוודאי תחננו), ואם כעבדים – רחמנו?

הסביר אדמו"ר הצמח-צדק: הרי "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו". מובן איפוא ש"אם כעבדים" – בטוחים אנו "שתחננו".

מידת חסידות

בראש-השנה יש לבקש בייחוד ולעורר רחמי שמים על תיקון המידות ועל ההנהגה במידות חסידות.

(ספר-השיחות תש"ד עמ' 11)

תפילה ותורה

בראש-השנה יש לעסוק בתפילה ובאמירת אותיות התורה.

(ספר-השיחות תש"א עמ' 26)

בקול קורע-לבבות

שח פעם הרבי הריי"צ: עדיין זכורה לי היטב הנהגתו של אבי (הרבי הרש"ב) בראש-השנה: העבודה בתפילת ערבית, באריכות גדולה, עם ניגון התשוקה והביטחון של אדמו"ר הזקן, בקול קורע-לבבות; פניו הקדושות, הנלהבות והמלאות דמעות; אמירת ה"לשנה טובה" מתוך אהבת-ישראל; והפנים המהורהרות במשך המעת-לעת הראשון של החג.

(ספר-השיחות תש"א עמ' 27)

ממעמקים קראתיך ה'

"ממעמקים קראתיך ה'". החסרונות והפגמים שאדם גרם על-ידי חטאיו – אין להם תיקון אלא על-ידי המשכה מהמקור, מ"עומק העליון". וכמשל נהר שנחרב ויבש, כשבאים למלאותו, חופרין בעומק, במעיין ובמקור הנובע, ועל-ידי זה חוזר הנהר ומתמלא. זהו "ממעמקים קראתיך": הקריאה וההמשכה היא מ"עומק העליון".

וכיצד ממשיכים מ"עומק" זה? – על-ידי קריאה לה' מעומק פנימיות הלב, קריאה שאינה יכולה לבוא לידי ביטוי בדיבור, אלא אך ורק בצעקה. זהו שנאמר בהמשך, "ה' שמעה בקולי": "קולי" לא נאמר, אלא "בקולי", דהיינו שהקב"ה ישמע ויקבל את מה שבתוך הקול ובפנימיותו.

(ליקוטי-תורה ראש-השנה נד,ג)

כי עמך הסליחה

"כי עמך הסליחה למען תיוורא". פירש האבן-עזרא: "כאשר תסלח לעווני ישמעו חוטאים וישובו גם הם... ואם לא תסלח, לא ייראוך ויעשו חפצם בכל אוות נפשם".

לזה מתאים המשל הבא: אדם חייב לחברו סכום גדול, ואין ידו משגת לפרוע את החוב. אם יסכים הנושה לפריעת החוב בתשלומים קטנים, במשך זמן – יתאמץ הלווה לפרוע את החוב. אך אם יתבע את כל התשלום כולו מיד – יתייאש הלווה ולא ישתדל לשלם אפילו חלק ממנו.

(יהל-אור עמ' תק)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש, ראש-השנה
א' בתשרי תש"ע

משעה אחת קודם תפילת המנחה1 עד תפילת ערבית במוצאי ראש-השנה, ישקוד כל אחד ואחד באמירת תהילים לילה ויום2.

אין לובשים ה'קיטל'3, גם לא הש"ץ והתוקע, אלא ביום-הכיפורים2.

הברכות בהדלקת הנרות: "להדליק נר של שבת ושל יום הזיכרון"4, ו'שהחיינו'2. איש המדליק לא יברך 'שהחיינו'5.

לפני מנחה אומרים 'הודו' ו'פתח אליהו', כבכל ערב-שבת6.

ליל א' דראש-השנה

עיקר עבודת ראש-השנה הוא בקבלת עול מלכות שמים, ולכן עבודת היום גם בגדולים ובעלי צורה – [היא] בעבודה הנראית כמו פשוטה, באמירת תהילים כל הזמן ולמעט בשינה בשני לילות אלו ככל האפשרי, ולהיזהר ב[=מ]דברים בטלים עד קצה האחרון גם משיחות איזה שיהיו (כהעבד אשר אין לו זמן אף רגע לשבות ממלאכת אדונו, או כבן הטרוד בשמחת קבלת פני אביו)7.

לפני תפילת ערבית אומרים תהילים2.

ערבית 8:

ש"ץ קבוע ימשיך בתפקידו גם אם הוא בשנת האבלות (רח"ל)9.

קבלת שבת – מתחילים 'מזמור לדוד', אנא בכוח, לכה-דודי (כל הפיוט)10 "גם ברינה ובצהלה"11, מזמור שיר, ה' מלך, ק"י.

אין כופלים 'לעילא' בקדישים של עשרת ימי תשובה (אלא בתפילת נעילה)12.

בתפילה ובקידוש, כשחל בשבת, משמע לכאורה מהנדפס בסידור שאומרים "מקרא קודש הזה, יום זכרון תרועה"13.

בסיום תפילת שמונה-עשרה14 אומרים 'עושה השלום' במרומיו, וכן בסיום הקדיש15.

אחרי שמונה-עשרה של ראש-השנה: ויכולו, ברכת 'מעין שבע', לדוד מזמור, קדיש-תתקבל, מזמור לדוד, חצי-קדיש, ברכו, עלינו16.

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב אמר, שהכוונה באמירת 'לדוד מזמור' היא כלי להשפעות גשמיות על כל השנה17. לאחר אמירתו על-ידי כל הקהל, מסיים הש"ץ בקול את הפסוקים האחרונים ("שאו שערים ראשיכם, והינשאו..."), ואין אומרים פסוק בפסוק חזן וקהל18.

כל אחד אומר לחברו: 'לשנה טובה תיכתב ותיחתם', בלשון יחיד דווקא19. דהיינו, גם לאנשים נכבדים שנוהגים לפנות אליהם בלשון רבים20.

אומרים: שלום עליכם, אשת חיל, מזמור לדוד, דא היא סעודתא – בלחש2.

קידוש 21 – מי שבירך 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, לא יברכנה שוב בקידוש11.

"מצווה לאכול ולשתות ולשמוח בראש-השנה. אמנם לא יאכלו כל שובעם, למען לא יקילו ראשם ותהא יראת ה' על פניהם"22.

בכל סעודות ראש-השנה טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל מניחים מלח על השולחן23.

בהתוועדויות דראש-השנה היה הרבי טובל חתיכה אחת בדבש, ושלאחריה במלח24.

טבילת פרוסת 'המוציא' בדבש, וכן טבילת התפוח בדבש – שלוש פעמים25.

בתחילת הסעודה של לילה זה, לאחר הטעימה26 מפרוסת המוציא, אוכלים תפוח מתוק בדבש – הרבי נהג כך: המתין עד שיגיעו גם הרימונים27. נטל את התפוח בימינו28, בקליפתו29, חתכו לחלקים, טבל חלק אחד שלוש פעמים בדבש, בירך עליו 'בורא פרי העץ', ואחר הברכה קודם האכילה30 אמר: "יהי-רצון מלפניך (ללא 'ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו') שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה"2.

גם אם יש על השולחן תמרים או רימונים, שהם משבעת המינים, הורה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לברך 'בורא פרי העץ' על התפוח דווקא31.

ההנהגה בפועל וההוראה לרבים – לכוון בברכת 'העץ' לפטור גם את רסק התפוחים שאוכלים בקינוח הסעודה32.

בהמשך לזה, "אוכלים רימון33 (מי שעדיין לא אכל מרימוני השנה, אם הרימון לא היה לפניו בשעת אמירת 'שהחיינו' שבקידוש – יברך עליו 'שהחיינו' קודם האכילה) וראש איל34 (למעשה – רבים נוהגים בראש דג. ואם הדג הוא קרפיון או מין אחר המוחזק בתולעים וללא פיקוח בנושא, צריך לבדקו מבעוד-מועד), אבל אין אומרים 'יהי רצון' כי אם על התפוח"2 (יש לשים לב שאכילת הרימון היא בלילה הראשון, ולכן אין להשתמש בו ל'פרי חדש' בלילה השני, אלא להשיג פרי אחר).

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לא נהג לומר 'לחיים' בסעודות ראש-השנה35.

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לא הניח לשיר ניגון בסעודות ראש-השנה, גם לא ביום השני36.

מי ששכח לומר 'רצה' וגם 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, ונזכר קודם שהתחיל 'הטוב והמטיב' – כוללן יחד ואומר "ברוך... שנתן שבתות למנוחה... וימים טובים לזיכרון, את יום הזיכרון הזה, ברוך... מקדש השבת וישראל ויום הזיכרון37. אבל אם שכח רק אחת מהן, אומר בנוסח ברכה זו רק את מה ששכח ולא את ההזכרה השנייה. אמנם בלילי ראש-השנה, שאז צריך לחזור לראש, צריך תמיד לומר הן 'רצה' והן 'יעלה ויבוא'11.

לפני 'הרחמן' דראש-השנה אומרים 'הרחמן' דיום-טוב38.

בברכת-המזון דראש-השנה, כשהיה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו המזמן, היה אומר: "הרחמן הוא יחדש עלינו וכו'" בקול-רם, וענו אחריו אמן39.

בסוף ברכת-המזון, אומרים "עושה שלום..." (ולא "השלום")40.

יום א' דראש-השנה

בימי ראש-השנה טובלים במקווה-טהרה בשחרית קודם התפילה, וכן בכל שבת ויום-טוב41.

מנהג-ישראל-תורה, לעשות מאמצים גדולים ביותר, שכל ילד יהיה בימי ראש-השנה משך זמן בבית-הכנסת, וישתתף – בהתאם לגילו – בתפילות ובברכות, ישמע תקיעת שופר, יענה "אמן", ו"אמן, יהא שמיה רבא"42.

"כל מי שמכוון בעת התחלת 'אדון עולם', כתב ר' יהודה חסיד ורב האי גאון ורב שרירא גאון: ערב אני בדבר, שתפילתו נשמעת, ואין שטן מקטרג על תפילתו, ואין לו שטן ופגע -רע בראש-השנה ויום-הכיפורים בתפילתו, ואויביו נופלין לפניו"43.

לאמירת 'המלך' ניגש ש"ץ אחר, והוא ה'בעל שחרית'. הש"ץ פותח בנעימה המקובלת, מסיימה בקריאת 'המלך' בקול רם, וממשיך מיד "יושב..." בנעימה, והקהל אינו קורא 'המלך' בקול רם, לא עם הש"ץ ולא אחריו (אבל כל אחד אומר לעצמו את כל הנוסח)44.

אין נוהגים כמנהג העולם לפתוח את הארון לאמירת "שיר המעלות ממעמקים" בראש-השנה ובעשרת-ימי-תשובה, או לאומרו פסוק בפסוק, חזן וקהל45.

"ברוך... הבוחר בעמו ישראל באהבה" מסיים הש"ץ בלחש, וכן בכל ימות השנה, כמובן, אולם "ברוך... גאל ישראל" מסיים הש"ץ בקול רגיל, וכן בשאר ימות השנה46.

בחזרת הש"ץ, כשמגיע הש"ץ ל"וכתוב" ול"ובספר", הציבור אומרם בקול רם ולאחר מכן אומרם הש"ץ, אבל לא ב"זכרנו" וב"מי כמוך"47.

בחזרת הש"ץ בשחרית, אחרי פיוט "אתה הוא אלוקינו... וקדוש", סוגרים הארון, ואומרים (מכיוון שהיום שבת, רק:) "ובכן וה' פקד... שמו מפארים... שומרי... שפרו... שבטי... שבותנו... כל יושבי...", וכל הא"ב של פיוט "אדר והוד" (ללא החרוזים: עמוסיך... פשעם... צמחיהם... שבח מגדול...). אחרי חרוז "כל יושבי תבל" האחרון, אומרים "ישפוט תבל... והוא באחד", פותחין הארון, וממשיכים "ה' מלך"48.

עד כמה שזוכרים, תמיד עמד הרבי בפיוט 'לא-ל עורך-דין'.

היו שנים שהרבי היה מתרומם מישיבתו בסיומי ברכות בחזרת הש"ץ, ומתרומם מסמיכתו על ה'עמוד' באמירת 'וכתוב', 'ובספר'. אך בשנים אחרות היה יושב גם בסיומי ברכות49.

בבית-חיינו לא נהגו לעשות הפסקה לפני קריאת התורה50.

בפתיחת הארון להוצאת ספר-תורה אומרים (גם כשחל בשבת) שלוש פעמים י"ג מידות, ואחר-כך "ריבונו של עולם", "יהיו לרצון", ופסוק "ואני תפילתי" – כל אלו פעם אחת בלבד, ככתוב במחזור השלם.

בתפילת שחרית דשני ימי ראש-השנה קוראים בתורה, (חוץ מן המפטיר51), בניגון המיוחד לימים הנוראים, וכן גם באמירת 'ויעזור', קריאת העולים לתורה, ברכות התורה, ו'מי שבירך'.

בנוסח מי שבירך רגילים לומר: "בעבור שעלה לתורה... בזה יום הדין..."52.

הש"ץ של מוסף אומר (רק הוא ולא הקהל): "הנני העני..."53 ו"ידעתי ה'... " (הפסוקים – בקול רם). חצי קדיש. תפילת מוסף.

מכינים מגבות וכדומה להפסיק בין פני המשתחווים ב'עלינו' לבין הקרקע54.

בסוף הפיוט "אופד מאז" צ"ל: "להעביר בַּשבט". בפיוט "אם לא למענו", צ"ל "וָכעס"55.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה עומד באמירת "ונתנה תוקף"56.

הש"ץ והקהל כורעים ב'עלינו', גם היום, אף-על-פי שחל בשבת, ככתוב במחזור.

מנהג הרבי: ל'עלינו' עמד וכרע עם הש"ץ (לא רקק ב'להבל ולריק'). לנפילת כורעים אין נופלים על היד, אלא נוגעים בראש בקרקע, אצבעות הידיים קפוצות והבוהן אינה כפופה לתוכן57. אין נוהגים לפרוש מטפחת וכדומה על רצפת קרשים58.

אסור לש"ץ לעקור ממקומו בעת התפילה, ולכן יעמוד קצת רחוק מן התיבה כדי שיוכל לכרוע ולהשתחוות, והעומדים לידו עוזרים לו לקום59.

פסוקי "אתה הראת" אומר הקהל (בלבד60) בשעה שהש"ץ מסיים "הוא אלוקינו, אין עוד...", ולכן על הש"ץ להאריך מעט בזה כדי שיספיק הציבור לומר את כל הפסוקים [וכיוון ש'עלינו' הוא חלק מהתפילה, על הש"ץ לאומרו כולו בקול], ולא למהר ולהתחיל מיד "אוחילה לא-ל".

אומרים "היום הרת עולם" גם היום, בשבת, אבל לא "ארשת", ככתוב במחזור.

מוכח מסידור אדמו"ר, ש(למנהג חו"ל, ולנוהגים כך באה"ק) יש נשיאת כפיים61 בראש-השנה – כבכל יום-טוב – גם כשחל בשבת, ורק במוסף ולא בשחרית. וכן שאין אומרים "ותערב".

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה לומד כל שיעוריו הקבועים (גם בנגלה) גם בראש-השנה וביום-הכיפורים62.

קידוש. מכיוון שחל ראש-השנה בשבת, אומרים: מזמור לדוד, אתקינו, ושמרו, אם תשיב, דא היא, זכור, על כן – בלחש; תקעו וברכת הגפן – בקול רגיל63.

סעודת היום. השוכח 'יעלה ויבוא' בברכת המזון ביום ראש-השנה, אם נזכר קודם שהתחיל תיבת 'ברוך' של 'הטוב והמיטיב', יאמר את הברכה המיוחדת כנוסח שבסידור (ללא הזכרת שבת). ואם נזכר אחר שאמר תיבה זו, אינו חוזר64.

יש לקרוא היום את ההפטרה של מחר', כל אחד לעצמו.

נוהגים שלא לישון בראש-השנה ביום, והיושב בטל הרי זה כישן65.

אסור להכין מהיום (שבת) למחר66. הנחלב והנולד היום אסור עד מוצאי-יום-טוב67.

מנחה. אומרים: 'ואני תפילתי'68. בקריאת התורה – 'ותיגלה'.

היום, שחל בשבת, אין אומרים 'תשליך', אלא למחרת69.

יום ראשון, ב' בתשרי
ב' דראש-השנה

ערבית מוצאי ש"ק. לפני תפילת ערבית אומרים תהילים2. בשנים מסויימות, לאחר אמירת תהילים זו, החל כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לנגן "אבינו מלכנו"8.

בברכה רביעית: ותודיענו. אין אומרים 'ויתן לך', גם לא מחר בערב.

מנהג ותיקין, שגם אלו שמעשנים כל השנה ומעשנים גם ביום-טוב – לא יעשנו בראש-השנה70, גם לא בצנעה, וכלשון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ: "וראוי הדבר אשר הבני-תורה ייזהרו בזה, וישפיעו גם על מכיריהם"2.

זמן הדלקת נרות הערב – רק בלילה, לאחר צאת הכוכבים71, מאש הדלוקה לפני חג ראש-השנה.

גם היום מדליקים לפני הברכה72, ומברכים: "להדליק נר של יום הזיכרון", ו'שהחיינו'.

בעת הדלקת הנרות נוהגים להניח לפני המברכת פרי חדש ובעת ברכת 'שהחיינו' מסתכלת בו, ותדליק את הנרות סמוך לקידוש ממש73. אם היא לובשת לראשונה בגד חדש, אינה צריכה פרי חדש ואז יכולה להפסיק בין הדלקת הנרות לבין הקידוש. ואם אין לה פרי או בגד חדשים – בכל זאת תברך 'שהחיינו'5.

קידוש – יקנה"ז (ברכות: הגפן, אשר בחר, מאורי האש, המבדיל, שהחיינו)74.

אין מקרבים הנרות ואין מאחדים את השלהבת שלהם, וכן אין מביטים בציפורניים. ורק בעת ברכת "בורא מאורי האש", מסתכלים בנרות, כמו שהם מוצבים בפמוטים75.

נוהגים להניח פרי חדש לפני המקדש ובעת ברכת 'שהחיינו' מסתכל בפרי חדש, או שלובש בגד חדש, ואם אין לו – מכל-מקום יברך 'שהחיינו'5.

את הפרי החדש אוכלים קודם נטילת ידיים לסעודה2. בליובאוויטש נהגו, וכן הקפידו רבותינו נשיאינו, לאכול כזית ולברך ברכה אחרונה (רק על הפרי ולא על היין)76.

דברים הנאכלים לסימן טוב, הם רק בלילה הראשון77.

הדיוק בלחם-משנה, שיהיו הלחמים דבוקים מאחוריהם זה לזה והצד העליון כלפי חוץ, לא נאמר ביום-טוב78.

יום ב' דראש-השנה:

שחרית. הבריאים אינם טועמים וגם אינם שותים מאומה עד אחר התקיעות וסיום התפילה79.

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היה מצווה לתוקע80 ללמוד בימי ראש-השנה בבוקר את המאמר "להבין עניין תקיעת שופר" הנדפס ב'סידור עם דא"ח' (רמד,ג). והוסיף הרבי: – מובן מעצמו שזהו נוסף על חיוב ידיעת הלכות שופר כמבואר בפוסקים2.

תפילת שחרית. בחזרת הש"ץ בשחרית, אחרי פיוט "אתה הוא אלוקינו", אומרים "תעיר ותריע" "מלך ממלט", "מלך זכור... נורא וקדוש". "שמו מפארים... שומרי... שפרו... שבטי... שבותנו... שבח מגדול... כל יושבי... קדוש". "אדר והוד (כל החרוזים בסדר הא"ב)... הללוהו בתקע שופר, כל יושבי... קדוש". "אדון אם מעשים... הן לא יאמין... קדוש", וממשיכים "ובכן ויהי בישורון מלך", מלך עליון..."81.

מנגנים "אבינו מלכנו, אין לנו מלך..."82, לפני התחלת אמירת כל נוסח 'אבינו מלכנו'.

אומרים "אבינו מלכנו" החזן והקהל כולם כאחד, מתחילה ועד סוף83.

ב'לוח התיקון' לסידור תורה-אור (תש"א) נכתב שצריך לומר "זְכויות", וכן נתקן בסידורים החדשים ובמחזור דשנת תשמ"ט84.

אם יש ברית-מילה בבית-הכנסת, מלים לפני התקיעות85.

אדמו"רי חב"ד נהגו להזכיר נשמות בלחש86, אחר קריאת התורה לפני התקיעות87.

תקיעות:

אין נוהגים שגדול העדה אומר דברי כיבושין לפני תקיעת שופר88.

בעל-תוקע קבוע ימשיך בתפקידו גם אם הוא בשנת האבלות (רח"ל)9.

לאחר הכנה להתעוררות לתקיעות – בהכנה רבה כל חד לפום שיעורא דיליה, שהיא הכנה רבה לעבודת ה' במשך כל השנה89 – ואמירת ז' פעמים למנצח, פסוקי 'קר"ע שט"ן'90, עלה אלוקים, יהי-רצון (שאומרו רק הבעל-תוקע91 [לעצמו]), התוקע מברך "לשמוע קול שופר", ו'שהחיינו' [השנה אין צריך בגד חדש ל'שהחיינו']. השופר מכוסה (ורק פיו גלוי) גם בשעת הברכות, עד התקיעות, אך לא בתקיעות עצמן92.

יכוון המברך להוציא את השומעים ידי חובתם בברכות ובתקיעות, וגם השומעים יכוונו לצאת ידי חובתם5, ולא יענו "ברוך הוא וברוך שמו"93.

גם השומע אסור לו להפסיק בין הברכות להתקיעות, ואם הפסיק שלא מעניין התקיעות – חוזר ומברך5.

אין להפסיק גם אחר התקיעות, עד גמר התקיעות דמעומד, רק מעניין התקיעות והתפילות, ואם הפסיק (אחר התחלת התקיעות94) – אינו צריך לחזור ולברך5.

המקריא – מורה באצבעו בסידור, אבל אינו מקריא בדיבור2. התוקע מאריך בתקיעתו עד שמסיר המקריא אצבעו95.

תוקע תשר"ת שלוש פעמים, תש"ת שלוש פעמים, תר"ת שלוש פעמים. בשברים תוקעים שלושה קולות ומחצה (יש אומרים שהרבי תקע כך: טו-או-טו, או-טו, או-טו, טו)96. כל שבר – נמשך שלושה כוחות דווקא97. בתרועה – מרבין בטרומיטין98. בתקיעות מיושב – שברים-תרועה בנשימה אחת, בהפסק משהו ביניהם. ואילו בתקיעות מעומד בשתי נשימות – בהפסק נשימה ביניהם99.

בסידור אדמוה"ז נאמר, שבין תשר"ת לתש"ת ובין תש"ת לתר"ת יתוודה (התוקע) בלחש100.

אחרי התקיעות אומרים – גם הקהל101 – "ובכן, יהי רצון מלפניך..."102.

האומר את הפסוקים קודם התקיעות מנגן גם-כן את שלושת הפסוקים שלאחר התקיעות: "אשרי העם", "בשמך יגילון", "כי תפארת" [והקהל עונה אחריו פסוק בפסוק103]. ואחר-כך אומר כל הקהל יחדיו: "אשרי יושבי ביתך"2. יהללו.

במוסף תוקעים הן בלחש והן בחזרת הש"ץ. בתפילת לחש, כשמגיעים המתפללים לסיום הברכות ששם יש לתקוע, הש"ץ או התוקע טופח בידו על השולחן כדי לסמן לציבור שעומדים לתקוע104. למנהגנו, אין מקרין כלל בתקיעות מעומד, לא בלחש, לא בחזרת הש"ץ, ולא בתקיעות שאחר-כך105.

המתפלל מוסף ביחידות אינו תוקע בברכות מוסף. ואפילו אם יש מי שיתקע לו, אינו מפסיק לשמוע את התקיעות, שלא תיקנו זאת אלא בציבור106.

אחרי התפילה ואמירת תהילים תוקעים שלושים קולות כדי לערבב את השטן107. ותקיעות אלה אינן לעיכובא, שהרי כבר יצאו ידי חובתם.

"מותר לומר לקטן שיתקע כדי שיתלמד, בין שהגיע לחינוך בין שלא הגיע לחינוך, ומותר לו לתקוע כל היום... לפי שמצווה על הגדולים ללמד את הקטנים ולחנכם במצוות"108.

התוקע בעבור נשים לא יברך להן, אלא יברכו הן לעצמן109.

במשך ימי ראש-השנה, משתדלים (על-פי הוראת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו) לזכות רבים מאחינו בני-ישראל בשמיעת קול שופר, דהיינו לברך ולתקוע להם סדר התקיעות דמיושב כהלכתן, ובמיוחד חיילים ושוטרים, והנמצאים במושבי-זקנים, בתי-רפואה ובתי-הסוהר.

תשליך:

אחר תפילת מנחה, לפני השקיעה, הולכים מחוץ לעיר אל באר המים או מעיין110, ואומרים 'סדר תשליך'111, ואחר כך מנערים שולי הטלית קטן112. מי שלא הלך לתשליך בראש-השנה, יכול ללכת ב"י"ג מידות" [=פיוט הנאמר בקהילות האשכנזים בח' תשרי. אך השנה שיום זה חל בשבת, מקדימים ברוב הקהילות לומר זאת ביום חמישי, ו' תשרי, שהוא יום הקריאה בתורה].

סיום החג:

לשון כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "ואני בהצעתי, אשר גם כל אחד ואחד ינהוג כן, לחבר שעות דראש-השנה והתחלת מוצאי ראש-השנה בלימוד החסידות, ובשביל אשר סללו לנו נשיאינו – יומשך גם לנו בכל ענייניו אור החסידות עד למטה מטה113.

כ"ק אדמו"ר בעצמו (החל משנת תשי"ב) נטל ידיו לסעודה הוא והקהל בכל ראש-השנה לעת ערב, במשך ההתוועדות הורה לנגן ניגונים מכל הנשיאים, ואמר מאמר דא"ח נוסף לשיחות וכו', ובו הזכיר מדברי כל הנשיאים (והחל משנת תשד"מ גם מדברי האריז"ל)114.

מוצאי יום-טוב:

ערבית – "אתה חוננתנו". יש לזכור ולהזכיר לציבור את השינויים וההוספות שבתפילת עשרת-ימי-תשובה, ודיניהם.

הבדלה – מנהגנו להתחיל ב"הנה א-ל ישועתי"115. אין מברכים על הנר והבשמים.

במוצאי ראש-השנה היו אומרים "אַ גוט יאָהר" [=שנה טובה] – המשכה חדשה116.

ישנו מאמר של אדמו"ר הזקן: "להבין עניין אכילת הדבש עם המוציא בראש-השנה עד אחר הושענא רבה"117, והעיר על זה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "צריך עיון אם הכוונה רק לסעודות שבת ויום-טוב... וסעודות ערב יום-הכיפורים ומוצאי יום-הכיפורים, או גם בימי השבוע118.

עשרת ימי תשובה:

* "ידוע אשר בלילה – החל מצאת-הכוכבים עד אחרי חצות לילה – אין אומרים תהילים (ובכלל זה – שיעור תהילים החודשי)... לבד מראש-השנה, עשרת-ימי-תשובה, יום-הכיפורים והושענא-רבה"119.

* לעניין עריכת נישואין בעשי"ת, הנה הרבי הזכיר ועורר לקיים "מנהג ישראל שאין נושאין נשים בעשי"ת"120, אבל לאחר שזירז הרבי לקיים נישואין "בהקדם הכי אפשרי"121, גם בתאריכים שלא נהגו אצלנו, צריך עיון אם זה מבטל גם את ההקפדה הנ"ל.

* בעניין סיוע לצורכי החגים – אף-על-פי שנתנו כבר לכבוד ראש-השנה, יש לבדוק שוב לאחריו, שמא כעת (לאחר שנתעלה בראש-השנה) עומד יהודי – בדרגתו עתה – במצב של "אין נכון לו", ולהשלים את כל החסר לו לצורכי החגים בימים הבאים122.

קריאת-שמע שעל המיטה. לכאורה בלילה זה (מוצאי ר"ה) צריכים לומר תחנון גם לפני חצות, מכיוון שאין זה 'אסרו-חג'123.

* בעשרת-ימי-תשובה אין אומרים סליחות124, מלבד בצום גדליה שהוא תענית-ציבור.

יום שני
ג' בתשרי – צום גדליה

יום השנה להסתלקות הרבנית הצדקנית מרת דבורה לאה ע"ה בת אדמו"ר הזקן (בשנת תקנ"ג).

עלות השחר125 בתל-אביב לדעה המקדימה – 4:27.

בתפילת שחרית אומר הש"ץ "עננו" בברכה בפני עצמה, בין ברכת "גואל ישראל" ל"רפאנו", גם אם התפללו רק שלושה מתענים126. אם אין כנ"ל – אומר הש"ץ "עננו" בתוך ברכת "שומע תפילה"127.

מי שאינו מתענה אינו נעשה ש"ץ, ואם נעשה ש"ץ – אומר "עננו" בברכת "שומע תפילה" כיחיד בתפילת מנחה5.

אומרים תחנון, נפילת-אפיים, 'והוא רחום', עד 'שומר ישראל' ולא עד בכלל. אמירת סליחות. מתחילים "דרשו ה' בהימצאו"128, ומדלגים 'אשמנו', 'הרשענו ופשענו' ו"ויאמר דוד אל גד". בפיוט 'הורית' נהג הרבי לחזור את כל ה'פזמון' בין כל בית ובית, וכמובן גם בסיום הפיוט. לאחר סיום הסליחות אומרים 'שומר ישראל', 'מתרצה ברחמים', 'אבינו מלכנו' הארוך (ואומרים בו 'חדש עלינו' 'כתבנו', כבכל עשי"ת), "ואנחנו לא נדע", וחצי קדיש129.

בכל עשרת-ימי-תשובה אומרים 'אבינו מלכנו' הארוך בשחרית ובמנחה אחר נפילת אפים, קודם "ואנחנו לא נדע"130.

בהוצאת ספר-תורה בעשרת-ימי-תשובה, וכן בשבת שובה, אין אומרים שום תוספת על הנאמר בכל השנה, דלא כמנהג העולם131.

מוציאים ספר-תורה וקוראים "ויחל משה" לשלושה קרואים, גם אם יש רק שלושה מתענים132.

מי שאינו מתענה לא יקראוהו לתורה. ואם קראוהו לתורה וצר לו להודיע שאינו מתענה מפני חילול השם – יעלה133.

את הפסוקים "שוב מחרון אפך", "ה' ה' אל רחום", "וסלחת לעווננו" – אומר הציבור בקול רם ואחריהם אומרם הקורא בתורה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כשעלה לתורה, התחיל לאומרם עם הציבור, וסיימם עם הבעל-קורא134.

* פרשת היום בתנ"ך – מלכים-ב כה,כב-כו. ירמיה מ,ז עד ס"פ מא.

בתפילת מנחה מוציאים ספר-תורה וקוראים "ויחל" כבתפילת שחרית, והשלישי הוא המפטיר. אין אומרים חצי קדיש אחר קריאת התורה. מגביהים וגוללים את ספר-התורה.

הפטרה: "דרשו ה' בהימצאו" (ישעיה נה,ו – נו,ח). לאחרי אמירת ההפטרה אומר שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש, שמונה-עשרה (הגבאי טופח על הבימה להזכיר 'עננו'), ואומרים 'עננו' בברכת 'שומע תפילה' (אם שכח, וכבר אמר 'ה'' של סיום הברכה – אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור', קודם 'יהיו לרצון' האחרון), והש"ץ בברכה בפני-עצמה בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו', כבתפילת שחרית. הנוהגים נשיאת-כפיים בכל יום, נושאים כפיהם בתפילה זו135, וכשאין נושאים-כפיים אומר הש"ץ ברכת-כוהנים.

אחרי חזרת הש"ץ – תחנון, 'אבינו מלכנו' הארוך, קדיש תתקבל, לדוד ה' אורי, עלינו, קדיש יתום, אל תירא, אך צדיקים5.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנהיג מחדש את המנהג הישן (שמקורו במשנה), לומר 'דברי כיבושין' אחרי מנחה דתענית-ציבור: "כדאי לעורר על המנהג הנ"ל, שבמקומות שאפשר לפעול זאת, יאמרו אחרי מנחה (כמה מילים, לכל הפחות) 'דברי כיבושין', או מזמור תהילים המתאים לעניינים אלו, ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה, וכיוצא-בזה] אי-אפשר לפעול זאת – על-כל-פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין', ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' – ובפרט עניינים הקשורים בתשובה, ש"עיקר התשובה בלב" – הרי "מחשבה טובה, הקב"ה מצרפה למעשה"136.

סיום התענית בתל-אביב בשעה 7:03.

יום חמישי
ו' בתשרי

יום השנה להסתלקות הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה שניאורסון, בת הרבנית הצדקנית מרת רחל ובת הרב הגאון והחסיד ר' מאיר-שלמה, אשת הרב הגאון החסיד והמקובל ר' לוי-יצחק, אם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. נסתלקה בשבת שובה תשכ"ה, בעלות המנחה, ומנוחתה-כבוד בניו-יורק137.

בנה, כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, נהג להתוועד ביום זה, גם כשחל בחול. כן יסד על שמה 'קרן חנה', ובהתוועדות ו' תשרי, כשחל בחול, נהג לערוך מגבית עבור קרן זו. כן נוסדו כמה מוסדות חינוך בארה"ק ובעולם הנקראים "בית חנה"138.

יום שישי
ז' בתשרי, ערב שבת שובה

לאחר קריאת הפרשה שמו"ת, בערב שבת-קודש אחר חצות, צריך לומר הפטרת 'שובה ישראל', וגם את ההפטרה 'וידבר דוד'139. ולמנהג רבותינו נשיאינו, בעש"ק אחר קריאת שמו"ת אומרים את ההפטרה 'וידבר דוד', ובשבת-שובה לפני תפילת שחרית, קוראים את ה'שביעי' שמו"ת, ואז אומרים את ההפטרה 'שובה ישראל'.

מנהג-בית-הרב להדליק לשבת תשובה 'תשובה ליכט' (='נר תשובה')140. נר זה היו קולעים מפתילות, פתילה לכל אחד ואחד מבני הבית141. דייקו לעשותם משעווה. כשהתקינו את הפתילות בנר, היו קוראים בשם מי שעבורו מכינים את הפתילה142.

הרבי אמר: "מנהג חב"ד להדליק שלושה נרות-תשובה"143.

_________________

1)    אודות חשבון הנפש הכללי בתפילת מנחה, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נד, וש"נ.

2)    ספר-המנהגים.

3)    כיוון שטעם לבישתו (לדידן שאין לובשים אותו בליל הסדר ובמועדים אחרים, דלא כמנהג מדינותינו שנזכר בשו"ע אדמוה"ז סי' תעב ס"ד) הוא רק "כדי להיות דוגמת מלאכי השרת" (כטעם הראשון שכתב בסי' תר"י ס"ט), וזה שייך רק ביום-הכיפורים – ראה 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קטו, עיי"ש.

4)    שם, מנהג בית רבנו, וכתב הרבי: "ואולי הטעם, דמדמינן לקידוש ולהפטרה וכו'" – אג"ק ח"ו עמ' קכה. [בירכה 'שהחיינו' – קיבלה עליה קדושת יו"ט, ואינה יכולה להתנות בזה, מובא מעירובין מ,ב]. המברך 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, לא יברכנה שוב בקידוש, ספר-המנהגים עמ' 60.

5)    לוח כולל-חב"ד.

6)    שער-הכולל פי"ז ס"ב, ספר-המנהגים עמ' 25.

7)    איגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"י עמ' תכה.

8)    לעניין נגינת 'אבינו מלכנו' לפני תפילת ערבית, ראה 'אוצר' עמ' נח, שהרבי הסביר שלא ניגנו זאת בתפילת ערבית בר"ה תשד"מ, כיוון שבתפילה זו אין אומרים זאת בפועל, ומאז לא היתה שנה דומה לחברתה בעניין זה, עיי"ש. ובפרט בש"ק, שאין אומרים בה 'אבינו מלכנו' כלל.

9)    אג"ק ח"ז עמ' שסג. וראה 'אוצר' עמ' סא. קי.

10)  ספר-המנהגים עמ' 26.

11)  שם עמ' 60.

12)  ספר-המנהגים.

13)  בפרמ"ג סי' תקפ"ב בא"א ס"ק ד מעתיק "יום זכרון תרועה", ואמרו לי בעלי-תפילה ותיקים מאנ"ש שכך נהוג בפועל.

14)  בשו"ע אדמוה"ז (סי' קא ס"ג), ובקונטרס 'ומעין' (מאמר יא ספ"א) איתא, שבר"ה ויו"כ נהגו להשמיע קול אף בתפילת לחש כדי לעורר הכוונה ביותר, מכיוון שצריכים להיות בהתעוררות פנימיות הלב ובקול גדול.  (אך אין מזה ראיה שכך מנהגנו, כמו שהובא בלקו"ת המנהג לומר במוצש"ק "אל תירא עבדי יעקב"). אמנם בשו"ע מסיים "ואעפ"כ יותר טוב להתפלל בלחש אם יכול לכוון", ובכף-החיים (שם ס"ק טו) מביא הסתייגות מזה לפי המבואר בזוה"ק וכתבי האריז"ל וכו', שלא לומר שום תפילת עמידה בקול בכל זמן. וכן הוא בס' 'דרכי חיים ושלום' סי' קמח, עיי"ש. ואכן, לא ידוע מרבותינו ומגדולי החסידים שנהגו בזה.

15)  מחזור השלם – הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, הובאה ב'התוועדויות' תשד"מ ח"א עמ' 28.

16)  מחזור השלם. ספר-המנהגים. הוספות לשו"ע אדמוה"ז חלק ג-ד עמ' 1320, הערה 40. וראה 'אוצר' עמ' סג.

17)  סה"ש תרפ"ז עמ' 112.

18)  'אוצר' עמ' סח.

19)  לקו"ד כרך א מג,א. ספר המנהגים.

20)  'אוצר' עמ' סט.

21)  לעניין נשים ששומעות קידוש, האם יענו אמן גם על ברכת 'שהחיינו', ראה הדעות בס' 'הליכות עולם' סי' תקפ"ב בפתחי עולם ס"ק ד. 'קיצור דיני ומנהגי נש"ק ויו"ט' עמ' לח הערה 14. ולמעשה נפוץ המנהג לענות. לעניין 'שהחיינו' על הרימון ראה הע' 33.

22)  שו"ע אדמוה"ז סי' תקצ"ז ס"א. בכלל, יש שמחה בר"ה, אלא שהיא באופן ד"וגילו ברעדה" (סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 613 הערה 13 וש"נ).

23)  בשו"ע אדמוה"ז סי' קסז ס"ח, שנהגו להניח מלח על השולחן, לפי שהשולחן דומה למזבח, וברית מלח מגן עליהם; ושע"פ הקבלה יש לטבול פרוסת המוציא ג"פ במלח. ולדעת הכה"ח סי' תקפ"ג ס"ק ד אין לבטל בשום סעודה טבילת הפרוסה במלח, למיתוק הגבורות.

24)  הרה"ח ר' יוסף-יצחק שיחי' אופן.

25)  'אוצר' עמ' עה. הטעם נתבאר בסידור עם דא"ח (עמ' 202 ד"ה להבין),שמלח אותיות לחם, ומלח הוא גימטריא ג"פ שם הוי"ה, עיי"ש.

26)  ראה שו"ע אדמוה"ז סי' רעד ס"ג וסי' קסז ס"ד וסכ"ב. אולם מי שעלול מסיבה כלשהי לצאת מהחדר, חייב לאכול תחילה כזית פת, כמבואר בסי' קעח ס"ג, אלא אם נשאר שם עכ"פ אחד מהמסובים, שם ס"ב.

27)  המלך במסיבו ח"ב עמ' יג. כנראה כדי להוציא גם אותם בברכת העץ.

28)  ראה שו"ע אדמוה"ז סי' רו ס"ח וסדר ברה"נ פ"ט ס"ד. ע"פ הנפסק בשו"ע שם ס"ג, הפרי צ"ל שלם בשעת הברכה, אבל הרבי נהג ככתוב בפנים, 'אוצר' עמ' עח.

29)  המלך במסיבו ח"א עמ' נד, קיא, וח"ב עמ' שח. במקור האחרון מסופר גם שהשאיר עוד חתיכה לאכול עם ה'קומפוט' שבסוף הסעודה, ושלא בירך על ה'קומפוט'.

30)  מנהג והוראה לרבים דכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, דלא כנפסק בשו"ע אדמוה"ז סי' תקפ"ג ס"ג. הטעם נתבאר בארוכה במכתבו של הרבי הנדפס בספר-המנהגים עמ' 104: "כדי שיהיה היהי-רצון סמוך לברכת הפרי, ותהיה הפתיחה דברכת פרי-העץ שייכת גם אליו... שיהיה לו מעין תוקף ברכה", עיי"ש.

31)  לוח כולל-חב"ד, ע"פ הוראת הרבי במכתב, וכן 'מעשה רב', 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' יג, 'אוצר' עמ' עט (ולכאורה הוא ע"פ מש"כ בסדר ברה"נ פ"י ס"ב).

32)  'רשימות' ד עמ' 8. סה"ש תש"ה עמ' 4. המלך במסיבו ח"א עמ' נד, קיא, ודלא כמובא בספר-המנהגים עמ' 56. ראה 'אוצר' שם. כמובן, שהברכה חלה על התמרים והרימונים וכו' שהיו לפניו על השולחן באותה שעה (כנהוג), גם אם לא כיוון עליהם בפירוש (ראה סדר ברה"נ פ"ט ה"ד).

33)  בליל א' דר"ה תשכ"ד לא בירך הרבי 'שהחיינו' על הרימון, והסביר כי כיוון להוציאו בברכת 'שהחיינו' שבקידוש (המלך במסיבו ח"א עמ' עה. וכנראה לא היתה זו הנהגה קבועה). מי שרוצה לברך שהחיינו על הרימון וכיו"ב בנפרד, ייזהר שלא יהיה הפרי בפני המקדש בשעת הקידוש.

34)  יל"ע אם הכוונה לכל המינים שנזכרו בגמ' ובטושו"ע סי' תקפ"ג, כמ"ש בלוח כולל-חב"ד, וכן "כל אנשי מדינה ומדינה כלשונם" (שו"ע אדמוה"ז ר"ס זה), או שהכוונה רק למינים אלו. (א' המשב"קים מספר שהניח - מהמינים הללו - רק רימון וראש איל (בשני הלילות)).

אכילת ראש אחֵר במקום ראש איל, מקורה בשו"ע אדמוה"ז שם ס"ה, מהמג"א.

35)  סה"ש תש"ב עמ' 5. הרבי אמר 'לחיים' רק בהתוועדויות, אך לא על שולחן כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ –  'אוצר' עמ' פט.

36)  סה"ש תש"ב שם. אודות פיוטי האריז"ל ('אזמר בשבחין' וכו'): הרבי (שנהג כמנהג אביו לומר פיוט זה בביתו בכל שבת) לא אמרם בסעודות שהיו בבית אדמו"ר מוהריי"צ (שם לא נהגו לומר זאת גם בשבת רגילה. ומה גם בקביעות זו, שענייני שבת נאמרים בלחש), ואולי לכן לא נדפס במחזור השלם – 'אוצר' עמ' עה.

37)  סידור אדמוה"ז. ואם כבר אמר שם ה' שבברכת 'בונה ירושלים', י"א שעדיף לסיים "למדני חוקיך" (ע"פ האמור בלוח כולל חב"ד בחה"ס. וראה כה"ח סי' קפח ס"ק כז, ומש"כ ב'התקשרות' גיליון תכח עמ' 18 הע' 24, וש"נ).

38)  מחזוה"ש, וכן הורה הרבי, 'אוצר' עמ' פו.

39)  'אוצר' עמ' פה, עיי"ש.

40)  מחזוה"ש. הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ – 'התוועדויות' תשד"מ ח"א עמ' 28.

41)  מטה-אפרים סי' תקפ"ד ס"ב. וראה 'אוצר' עמ' צ.

42)  לקוטי-שיחות, כרך כט עמ'  536.

43)  סה"מ תש"ג עמ' 11, מא"ר סי' מו ס"ק טו בשם מהרש"ל.

44)  'אוצר' עמ' צב. לא נהוג כהאשכנזים שהש"ץ מתחיל את הניגון, כולל תיבת 'המלך', במקומו הפרטי, ורק בהגיעו לעמוד ממשיך לומר מתיבת 'יושב' ואילך.

45)  שם עמ' צג.

46)  ספר-המנהגים עמ' 61, וראה קצוה"ש יט בבדה"ש יז. 'אוצר' עמ' צה. ס' 'הפסק בתפילה' (תשס"א) עמ' לז הע' 21, עמ' נב הע' 24, עמ' נד הע' 31 וש"נ. 'התקשרות' גיליון תצט ס"ע 15. וע"ע.

47)  אג"ק ח"ג עמ' ה. ומבאר הטעם, ד'מי כמוך' הוא שבח ולא בקשה, ו"זכרנו לחיים" היא בקשת דבר מועט לאחר שכבר אמרו הציבור בתפילת לחש "וכתוב לחיים טובים", ולכן הם אינם אומרים אותו.

48)  מחזוה"ש, 'אוצר' עמ' צח.

49)  שם, עמ' צו.

50)  שם, עמ' קו.

51)  ודלא כמנהג העולם, 'אוצר' עמ' קד.

52)  שער-הכולל כו, ה. 'אוצר' שם, ודלא כנדפס במחזור תשמ"ט. ועצ"ע מדוע מזכירים בר"ה יום הדין ולא ביום הכיפורים, כמו שהקשה שם בעמ' רכא (וצ"ע אם יש אישור כלשהו מהרבי לנוסחאות אלו).

53)  יש נוהגים שהש"ץ אומר את התיבות "הנני... ממעש", "ונא... אהבו" בלחש, וצ"ב מנהגנו בזה.

54)  לענין כיסוי הפנים – כסף-משנה הל' ע"ז פ"ו ה"ו, וראה להלן הערה 57.

55)  'אוצר' עמ' קלא.

56)  ידוע הפתגם, שה'עולם' נוהגים להרעיש ב'ונתנה תוקף' באמירת "ותשובה תפילה וצדקה, מעבירים...", ואילו בבתי-כנסת חב"ד מרעישים ב"ואתה הוא מלך..." (אף שהרבי מלמד זכות על ה'עולם', בלקוטי-שיחות כרך יט עמ' 296 ד"ה ואדרבה). וראה כיו"ב בס' 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' כה.

סדר האמירה חזן וקהל, כרגיל בכ"מ: החזן מתחיל בקול, והקהל אומר עד "את גזר דינם". החזן חוזר מ"כבקרת" עד שם. הקהל מתחיל "בראש-השנה... ומי ירום", ובסיימו אומר החזן את כל הקטע בקול רם. אח"כ אומר הקהל בקול רם "ותשובה... הגזירה"  (והחזן חוזר), ובקול רגיל "כי כשמך... וכחלום יעוף", והחזן אומר זאת (עכ"פ את הסיום) בקול רם. אח"כ אומר הקהל בקול רם "ואתה... וקיים" (והחזן חוזר), ובקול רגיל "אין קצבה" עד גמירא, וכשמסיימים, מתחיל החזן "כתר".

57)  'אוצר' עמ' קלב, וש"נ.

אין רוקקין כאן כלל כמנהגנו ב'עלינו' (ראה 'רשימות' קפג עמ' 10) – שמא מפני שהוא באמצע שמו"ע, ע' בשו"ע אדמוה"ז סי' צז ס"ב.

מנהגנו ליפול על פנינו גם בראש-השנה (דלא כמ"א וא"ר סו"ס קלא), כמפורש במנהגי מהרי"ל עמ' רצז, הובא גם באלף-המגן למטה-אפרים שם. ולכאורה מתאים למבואר בחסידות שבראש-השנה הביטול הוא מוחלט.

רגילים שהנשים אינן כורעות, ואולי משום צניעות. (וראה בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב או"ח סו"ס ער).

58)  [וכן בריצפה המצופה שטיח בד או פלסטיק]. ע"ד ריצפת אבנים – מציין הרבי לשו"ע הב"י או"ח סו"ס קלא, רמ"א ונו"כ – ספר-המנהגים. למעשה, רגילים להיזהר גם במרצפות המצויות בארצנו הק' כיום, אף שהן עשויות אבן מרוסקת עם מלט לבן ואינן בגדר 'אבן משכית' (ראה ערך זה באנציקלופדיה התלמודית).

59)  מט"א סי' תקצ"ב ס"א.

60)  ראה הלשון בסידור, ובשעה"כ סי' מג ס"ק יג.

61)  משו"ע אדמוה"ז סי' קכח סנ"ח מוכח, שגם המתפלל במניין שאין מנגנים, אומר 'רבש"ע', עיי"ש.

62)  'רשימות' יד עמ' 28. ולכאורה צ"ל היום גם חלק מהפסוקים בפרק של כאו"א בתהילים עם רש"י, כמנהגנו בכל ר"ח.

63)  ספר-המנהגים שם. המקור לאמירת 'תקעו' (בלבד) הוא ב'מנהגים' (טירנא) ובלבוש.

64)  סידור אדמוה"ז. ואם שכח 'רצה', יאמר הנוסח דש"ק לבד. ואם נזכר בזה אחר שאמר 'ברוך', פשוט שלא יחזור, כיוון שלהסוברים שמצווה להתענות ביום ראש-השנה ה"ז גם כשחל בשבת.

65)  שו"ע אדמוה"ז סי' תקפ"ג ס"ח. לוח כולל-חב"ד (ונשמטה דעת המקילין שבשו"ע לישן אחר חצות היום).

66)  וגם כשחל בחול, ובכל יו"ט, הדין כן – שו"ע אדמוה"ז סו"ס תצה וסי' תקי"ג.

67)  שו"ע אדמוה"ז סי' תר ס"ב.

68)  ספר-המנהגים עמ' 62. וראה 'אוצר' עמ' קמ.

69)  משיחת ו' תשרי תש"ל – ראה המובא ב'אוצר' עמ' קמו.

70)  מט"א סי' תקצ"ז ס"א. וראה שע"ת סי' תקי"א ס"ק ד.

71)  משנ"ב סי' תקי"ד ס"ק לה.

72)  משמעות שו"ע אדמוה"ז סי' רסג ס"ח, דלא כמט"א סי' תרכ"ה סל"ג, ראה 'קיצור דיני נש"ק' פרק ו' הערה 2.

73)  מט"א סי' תקצ"ט ס"ט.

74)  במחזוה"ש כאן לא הובא 'ויתן לך'. והטעם, כמ"ש באבודרהם סוף סדר מוצ"ש שאומרים זאת כדי "שיתברכו במעשה ידיהם", וכן מובא מס' כל-בו, וא"כ אין זה שייך ביו"ט.

75)  ספר-המנהגים עמ' 39.

76)  סה"ש תש"ה עמ' 4, ועוד, 'אוצר' עמ' פב.

77)  'אוצר' שם.

78)  'המלך במסיבו' ח"ב עמ' קמד (לכאורה בגלל שאז אין מחליפים את 'לחם הפנים' במקדש, ראה שו"ע הזהר ו'אבן השהם' סי' עדר). וצ"ע בהבדל שבין ליל שבת ויומו (שערי הל' ומנהג ח"א סו"ס קמג) אם שייך גם ביו"ט. וראה גם ברמ"א שם ס"א ובשו"ע אדמוה"ז שם ס"ב ובנסמן במהדורה החדשה שם.

79)  שם עמ' צ, והטעם מובא משדי-חמד בשם הרוקח, כיוון שחביבה מצווה בשעתה. ולהעיר, שבישיבת תו"ת בבית-חיינו לא הקפידו שלא לשתות בבוקר ראש-השנה קודם התקיעות, וכן פסק שם המרא-דאתרא הגרז"ש דבורקין ע"ה ('כפר חב"ד' גיליון 733 עמ' 66. גיליון 734 עמ' 74). ואולי מחשיבים את הכל כחלשים לעניין זה.

80)  ולכאורה כל זה (וכש"כ ידיעת ההנהגה בפועל באם חלה טעות כלשהי, וכמובן – מבעוד מועד) חל גם על כל התוקעים ב'מבצע שופר', ובפרט המוציאים רבים י"ח. אגב, יש להימנע מלתקוע לפני התפילה כדי להוציא נשים וזקנים כאלה שניתן לתקוע להם אחרי ג' שעות ביום (ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' תקצ"א סו"ס יד), משא"כ ב'מבצעים', שאין לדעת אם ימצאו שוב אותו אדם לתקוע לו במשך היום, כמובן.

81)  'אוצר' עמ' צח. אגב, מסיבה טכנית (כתוצאה ממה שהורגלו שהן הציבור והן הש"ץ אומרים הכל), מורגל בקהילות האשכנזיות (וגם בין אנ"ש) באמירת הפיוטים, לקשר את חציו השני של כל חרוז עם חציו הראשון של החרוז הבא, וזאת כמובן בניגוד למשמעות הפיוט (ע' בזה בקובץ 'בית אהרן וישראל' גיליון קט, עמ' קלג-ה), וק"ו בפיוט זה האחרון, שלא לבוא לידי חירוף ח"ו באמירת: "לעדי עד – מלך אביון".

82)  ניגון זה הוא בבירור מעשרת הניגונים של אדמו"ר הזקן – ספר הניגונים ח"א ניגון ו.

83)  'אוצר' עמ' קב.

84)  'אוצר' עמ' קא.

85)  שו"ע אדמוה"ז סי' תקפ"ד ס"ט.

86)  התוועדויות תשמ"ג ח"א עמ' 56, ומסיים שאינה הוראה לרבים, אלא כל אחד יחליט בעצמו כיצד להתנהג בזה, ע"כ. וכיוון שאומרים זאת בלחש, לא נהגו אלה שיש להם אב ואם לצאת מביהמ"ד של הרבי.

87)  שבח-המועדים (תשנ"ג) ס"ע 23.

88)  'אוצר' עמ' קו.

89)  'שערי הלכה ומנהג' או"ח סי' רמב, מלקו"ש כרך לט עמ' 43 ואילך.

90)  דיוקים באמירתם: הרבי היה אומר 'בּמרחָב'; 'האמַנתי' – כנדפס במחזור, 'אוצר' עמ' קיז, עיי"ש.

91)  ליקוטי-שיחות, כרך לט, עמ' 44 הע' 7, ודלא כמ"ש ב'אוצר' עמ' קיח.

92)  'אוצר' עמ' קיג, קיט, וש"נ.

הרבי לא אחז השופר בידו בשעת הברכה, כמשמעות המטה-אפרים תקפ"ה ס"ג ונו"כ, ולא כמובא בפסקי-תשובות שם אות ד.

93)  כי אז יש חשש הפסק אפילו בדיעבד על הברכה, שו"ע אדמוה"ז סי' קכד סו"ס ב.

94)  שו"ע אדמוה"ז סי' תקצ"ב ס"ז.

95)  'אוצר' עמ' קיט.

96)  אג"ק כ, עמ' לט. המלך במסיבו ח"א עמ' נה באריכות, שזו הוראה לרבים. 'אוצר' עמ' קכא, וש"נ. המקור בשו"ע אדמוה"ז סי' תקצ סו"ס ד (מהב"ח ע"פ מנהגי מהרא"י טירנא): "ויש עושין בסוף הג' שברים קול פשוט, כעין תקיעה" (=עכ"פ יותר מכוח אחד, דאל"כ הוא כתרועה, דלהלן שם סט"ו).

97)  שו"ע אדמוה"ז סי' תק"צ ס"ז. (אף שבחידושי הצמח-צדק על הש"ס עמ' עו משמע שא"צ להאריכו כ"כ, אלא די שיהא ארוך יותר מכוח אחד, עיי"ש).

98)  'אוצר' עמ' קכב, וש"נ.

99)  שו"ע אדמוה"ז סי' תק"צ ס"ט (כנראה נהוג גם בלחש בב' נשימות, למרות שבא"א להרה"צ מבוטשאטש שם סוס"ב לא כ"כ). המובא ב'אוצר' עמ' קכב, שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע הפסיק בנשימה גם במיושב, והרבי סיפר זאת והסתפק "אם הוא מצד הבריאות או מצד העניין" – לכאורה מובן מכך שלא קיבל זאת כהוראה לרבים (למרות שגם המסופר ב'רשימות' קיג עמ' 20 תואם זאת). ובפרט שע"פ המובא ב'הערות וביאורים – אהלי תורה' גיליון תתל"ה עמ' 99, בפועל תקע הרבי במיושב בנשימה אחת. וע"ע.

אם תקע קול כלשהו בשתי נשימות, לא יצא (שו"ע אדמוה"ז שם ס"ח. וראה הנסמן בשבח-המועדים עמ' 27 הע' 9).

100) הכוונה לוידוי במחשבה. ועניינו – לא וידוי על חטא ועוון, אלא געגועים פנימיים. וי"א דהיינו 'ציור פני הרבי' – 'אוצר' עמ' קכד, עיי"ש, וש"נ.

101) לקו"ש שם. וראה 'אוצר' עמ' קכו.

ב'לוח השמטות ותיקונים' ל'סידור אדמוה"ז עם ציונים והערות' (לונדון תשס"ה, עמ' עב) מסיק שיש לבטא הר"ת קשר"ק וכו' כצורתם הקצרה (קשר"ק וכיו"ב) ולא במילואם.

102) בקונטרס 'לימוד החסידות' עמ' 11 נאמר: "על-פי הנהגות הקבלה, הנה אחר התקיעות צריך הבעל תוקע לילך למקומו, לשבת ולשאת פניו אל העם, והם יסתכלו בו", אך הרבי הדגיש שאי"ז ממנהגי חב"ד אלא 'מנהג ישראל' [כללי] –  מענה להרה"ח ר' דוד שיחי' קרץ מעפולה, ועד"ז ב'המלך במסיבו' ח"א  עמ' קיג, 'אוצר' עמ' קכז. [ונוהגין בזה בפועל, כולל רבותינו נשיאינו והרבי עצמו ('המלך במסיבו' ח"ב עמ' קצא)].

103) מובא ב'אוצר' עמ' קכו.

104) שו"ת מנחת-אלעזר ח"ד סי' לז (ובלוח כולל-חב"ד כ' שמשמיעין לציבור קודם תפילת-לחש, שמי שעומד באמצע הברכה יפסיק מתפילתו וישתוק כדי לשמוע התקיעות). התוקע מעומד עומד על הבימה, וי"א שכך הורה הרבי לתוקע דמעומד הרה"ח ר' יוסף-מנחם-מענדל טננבוים ע"ה, וראה במטה-אפרים סי' תקצ"ב ס"ט.

105) 'אוצר' עמ' קלד.

106) שו"ע אדמוה"ז סי' תקצ"ב ס"ז.

107) שלא יקטרג אחר התפילה שהולכים ואוכלים ושותים ושמחים לומר שאין יראים מאימת הדין – לבוש סי' תקצ"ו ס"א, מחזור השלם (אם כי אדמוה"ז שם הביא טעם אחר, שמא מקצת הציבור לא שמעו כל התקיעות כראוי).

ה'שברים-תרועה' דתקיעות אלו תוקעים בנשימה אחת, כמו בתקיעות דמיושב (כך תקעו באטבוצק אצל כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע וכן אצל הרבי, שבח-המועדים עמ' 30 בשם התוקע דמעומד).

108) לשון שו"ע אדמוה"ז סו"ס תקצ"ו.

109) שו"ע אדמוה"ז סי' תקפ"ט ס"ב.

לא מצאתי מקור מפורט ע"ז בשיחות ומכתבי הרבי (ראה אג"ק חי"ח עמ' יג). ולכאורה הכוונה ב'מבצע שופר' היא גם לזכות את הנשים בשמיעת קול שופר, כשם שעושים כן בנטילת לולב (בספר-המנהגים עמ' 67: "בני ובנות ישראל").

110) כשאין באר וכדומה, עדיף לדחות אמירת תשליך ל'י"ג מדות', כדלהלן. אולם אם לא נראה שיגיעו לבאר וכד' בעשי"ת, או כשחייבים להיות בראש-השנה בתשליך ללא באר – ראה ב'כפר חב"ד' גיליון 536 עמ' 14 הוראת הרבי להרה"ח ר' יעקב-יהודה הכט ע"ה שבלית ברירה די אפילו בברז פתוח.

במט"א (תקצ"ח סו"ס ד) כ' שנוהגים לילך גם אם כבר שקעה החמה, עד הלילה.

111) סידור אדמוה"ז.

112) ספר-המנהגים עמ' 57.

113) המלך-במסיבו ח"ב עמ' כ ('אוצר' עמ' קמה).

114) ראה 'אוצר' עמ' קמז-קנג.

115) כן דייק הפרמ"ג במש"ז ר"ס תצ"א מל' הלבוש, וכ"מ במנהגי מהרי"ל (הוצאת 'מכון ירושלים' עמ' רכד), שעוסק גם בפרטי הבדלה במוצאי יו"ט ואינו מסייג את אמירת הפסוקים רק למוצ"ש (ולא כמנהג העולם המובא במט"א תר"א ס"י, שלא לאומרם).

116) 'אוצר' עמ' קנה, מסה"ש תש"ז ס"ע 61.

117) מאה-שערים לג,א.

118) לקוטי-שיחות, כרך י"ד, עמ' 372.

119) הוראת הרבי, ספר-המנהגים עמ' 20.

120) אג"ק ח"ט עמ' רה (ממטה-אפרים סי' תרב ס"ה, קיצור שו"ע סי' קל ס"ד) ומבאר שם שזה נעשה כדי לקיים אח"כ את המצווה מן המובחר.

121) 'שערי הל' ומנהג' ח"ה ר"ס קנח (ועד"ז ב'צדיק למלך' ח"ז עמ' 227. 'התקשרות' גיליון קסא עמ' 18), וראה שו"ת יחווה-דעת ח"א סי' מה.

122) שיחת יום ב' דראש-השנה תש"מ סי"ג (בלתי מוגה).

123) ראה 'התוועדויות' תשמ"ג ח"ג עמ' 1414. במוצאי יו"ט מוזכר שם רק עניין אסרו חג, וא"כ לכאורה הפעם דינו כמו ר"ח וכדומה, שנטיית הרבי שם היא להכריע שבמוצאיהם אומרים תחנון, וא"כ הפעם צ"ל תחנון גם לפני חצות.

124) ספר-המנהגים עמ' 58. והטעם ב'התוועדויות' תש"נ ח"ב עמ' 367, מוגה, בשם הצמח צדק, לפי ש"עד כאן (עד ר"ה) – מצות אמירה, ומכאן ואילך – מצות עשיה".

125) בסידור אדמוה"ז, 'סדר ספירת העומר', איתא שמותר לאכול בתענית-ציבור עד עה"ש. וראה ב'סידור רבינו הזקן עם ציונים והערות' עמ' תרכו, וש"נ. מאידך ראה הנמסר בשם הרבי ב'התקשרות' גיליון קא ס"ע 17, שבת"צ אין להחמיר בזה.

126) ספר-המנהגים עמ' 45. אג"ק חט"ז עמ' שיג. לוח כולל-חב"ד תענית אסתר, מהערות הרבי ללוח תשט"ז.

ש"ץ ששכח 'עננו': נזכר לפני השם של חתימת רפאנו – חוזר ל'עננו', ואח"כ אומר שוב 'רפאנו'. נזכר אח"כ – אומרה בשומע תפילה וחותם העונה בעת צרה ושומע תפילה. נזכר אח"כ – אומרה ברכה בפ"ע אחרי 'שים שלום' (לוח כולל חב"ד, וראה סי' תקס"ה ס"א-ב ובאחרונים).

127) משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.

128) למרות שמהרשימה שבספר-המנהגים משמע שיש להתחיל "כי על רחמיך", הרי למעשה כשהתפלל לפני התיבה הרה"ח ר' שניאור-זלמן דוכמן ע"ה במניין של הרבי התחיל כנ"ל. ואף מצד העניין אין מקום להתחיל בתיבת "כי" שהיא נתינת-טעם על מה שנאמר תחילה.

העירונו בנוסח הסליחות [עמ' 162, שו"ה ביראתך]: "כי זה כל האדם. כי חנון ורחום אתה" חסר כאן רובו של חרוז [וכדמוכח ממה שהחרוז כאן הוא של 4 צלעות, בניגוד לכל הסליחה שהיא של שלש שלש. וגם – ה'סליחה' היא ע"פ א"ב, וחסרה אות ח'], וצ"ל [אחר "כי זה כל האדם" שהוא סיום החרוז המתחיל באות ז]: חוקות העמים תהו. חשוקיך אחריך ינהו. כי חנון ורחום הוא.

שם, הורית דרך תשובה [עמ' פג, שו"ה עד למעלה]: "תִּתַּךְ חזון הפיכתם" צ"ע אם יש פירוש לזה. ובנוסחאות ישנות [ומתוקנות]: "תִּתְּךָ". והפירוש מובן [כאשר נתת].

129) ספר-המנהגים עמ' 52.

130) 'אוצר' עמ' קנט. 'משנה אחרונה' של הרבי שאמירת א"מ תלויה באמירת תחנון, 'אוצר' עמ' קסו ס"ל, 'התקשרות' גיליון שכט עמ' 19 וגיליון שלא עמ' 18 (וראה משנה ראשונה שם עמ' קס ס"ט. ס' 'דרכי חסד – מנהגי ח"ק חב"ד', ברוקלין תשל"ה – עמ' קסב, עיי"ש וש"נ). ולמרות שהיו גם אח"כ מקרים שנהג אחרת – הרי כך נדפס בסידור בהסכמתו.

131) 'אוצר' עמ' קס.

132) ספר-המנהגים עמ' 45.

133) משנ"ב סי' תקס"ו סוף ס"ק כא.

134) ראה 'התקשרות' גיליון מ ס"ע 18.

135) ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לשאת כפיהם אלא תוך חצי שעה שלפני השקיעה (כף-החיים סי' קכט ס"ק ז, ע"פ הב"ח. וראה לוח דבר בעתו, ילקוט יוסף ח"ה – מועדים עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל – בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ).

136) לקוטי-שיחות כרך כ' עמ' 352, וש"נ. וחבל שככל הידוע טרם הונהג הדבר בפועל אפילו בין אנ"ש (מלבד הצפייה במראות-קודש מדברי הרבי במקום שאפשר).

137) מזכרונותיה – בספר 'אם בישראל', הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשמ"ג. תולדותיה בספר 'עטרת מלכות', חיפה תנש"א, עמ' 225 ואילך.

138) ספר-המנהגים עמ' 88.

139) כיוון שההפטרה השייכת (יותר – ע' לקוטי-שיחות, כרך ט עמ' 61 הע' 5) לפ' האזינו היא 'וידבר דוד', אלא שבשבת שבין ר"ה ליוה"כ מפטירין תמיד 'שובה', כמבואר בטושו"ע סי' תכח. וע"פ מנהג רבותינו (היום יום ד' טבת, וראה אג"ק סוף כרך ח"י שהאמור שם הוא "בהנוגע לפועל") לומר את הפטרת הפרשה בעש"ק ואת ההפטרה שאומרים בפועל בש"ק – צ"ל גם כאן כך.

140) שם עמ' 58.

141) בסה"ש תש"ד דלהלן מספר אדמו"ר מוהריי"צ, שהניחו גם עבורו פתילה בילדותו. וראה הנסמן ב'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' קסז.

142) סה"ש תש"ד עמ' 7, תש"ה עמ' 14.

143) שיחת ו' תשרי תשמ"ב סל"ג ('התוועדויות' תשמ"ב ח"א עמ' 67, בלתי מוגה). וע"ע ב'כפר חב"ד' גיליונות: 1165, 1170, 1171.

 


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)