דווקא השואה הבלתי-מובנת מחזקת בנו את האמונה והביטחון המוחלט בבואו הקרוב של משיח-צדקנו. לאחר החורבן הנורא חייב לבוא בניין נפלא

ביום ראשון הקרוב, צום עשרה בטבת, שבו החל המצור על ירושלים, נציין גם את 'יום הקדיש הכללי', שנקבע לזכר הקדושים, נספי השואה הנוראה שפקדה את עם-ישראל בדורנו, שיום פטירתם לא נודע. ביום זה עולים שוב ההרהורים הקשים שסוגיית השואה מעלה, במיוחד מזווית-הראייה של יהודים מאמינים.

מאמינים אנו שהעולם איננו ג'ונגל חס-ושלום, שבו איש הישר בעיניו יעשה. מאמינים אנו בבורא-עולם, שמנהיג את העולם ומכוון את כל הנעשה. אנו מאמינים בהשגחה פרטית, שחלה על כל פרט ועל כל תנועה ביקום. דווקא משום כך אנו שואלים: איך ייתכן שקרה דבר נורא ואיום כמו השואה?!

היסטוריה של סבל

אכן, ההיסטוריה של העם היהודי משופעת טרגדיות נוראות. כשם שכל קיומו של עם-ישראל הוא תופעה יחידה מסוגה בהיסטוריה האנושית  - כך הסבל שעם-ישראל סבל עולה לאין-שיעור על כל מה שסבל כל עם אחר על-פני האדמה. נהרות של דם יהודי נשפכו, החל משעבוד מצרים, דרך כיבוש בבל, חורבן הבית השני בידי הרומאים, ועד כל הרדיפות הנוראות שעברו עלינו בכאלפיים שנות הגלות. אולם השואה עולה על כל קודמותיה.

נוראותה של השואה מתבטאת בכך, שבה התקיימו במלוא עוצמתן המילים: "כצאן לטבח יובל". שישה מיליון יהודים, בתוכם מיליון ילדים רכים, הבל שאין בו חטא, הובלו להשמדה אכזרית, שטנית. מלבד עצם הטבח המחריד, יש בשואה גם היבט של חילול נורא של שם-ה' - עמו של הקב"ה, שעליו אמר: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", מובל לשחיטה באין מפריע.

לכן נשארת השואה כחור שחור, נטול-פשר, בתוך הכרתם של יהודים מאמינים. אי-אפשר להבין אותה, אי-אפשר להסביר אותה. כל הסבר, כל ניסיון להבין, נראה עלוב מול זוועותיה של השואה ומול השאלות הקשות שהיא מעלה. נראה שכך הקב"ה רוצה - שלא נבין ולא ננסה להבין. שהשואה תישאר כזעקה ללא מענה.

אמונה אינה תלויה בהבנה

עם זאת, מאמינים אנו באמונה שלמה שיש דין ויש דיין. מאמינים אנו שהקב"ה השגיח על העולם גם בימי השואה האיומים והאפלים ביותר. מאמינים אנו שאין אדם יכול לנקוף אצבעו למטה, אלא אם כן הכריזו על כך מלמעלה. ודווקא משום כך איננו יכולים להבין. כגודל האמונה, כן גודל השאלה.

אין בכך משום התרסה חלילה על האמונה, שכן האמונה אינה תלויה בהבנה. יתרה מזו: האמונה היהודית נולדה ונתהוותה דווקא מתוך אי-ההבנה. המאמין הראשון, אברהם אבינו, נצטווה אף הוא לעשות דבר חסר כל פשר והיגיון - להעלות כקרבן את בנו-יחידו, ממשיך-דרכו, היחיד שיוכל להעביר הלאה את האמונה בא-ל אחד. ואף-על-פי-כן, לא שאל שאלות ולא ניסה להבין, אלא קם והלך בשמחה למלא את רצון קונו.

אלא שאז זה היה ניסיון בלבד, ואנו עברנו את העקדה על כל נוראותיה. בניו של יצחק אבינו הובלו לעקדה כצאן לטבח, ועלו על המוקד, כאשר לצד חוסר-ההבנה המוחלט, בוערת בליבם האמונה בה' והאמונה בטוב העתידי, והם שרו: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח".

לכן דווקא השואה הבלתי-מובנת מחזקת בנו את האמונה והביטחון המוחלט בבואו הקרוב של משיח-צדקנו. כי לאחר החורבן הנורא - חייב לבוא בניין נפלא. כגודל הכאב, כן צריכה להיות השמחה. וכפי שנאמר: "שמחנו כימות עיניתנו". זו התביעה הגדולה של עם-ישראל לקב"ה: "עד מתי!", שלח לנו כבר את משיח-צדקנו, שיביא לנו את הגאולה הגדולה ששרידי השואה זכאים לה!