הסימן האמיתי של רועה ישראל הוא – שאינו עוסק רק בעבודה השייכת לו בעצם, אלא מוותר על עצמו, מניח את עצמו, ומוסר נפשו בשביל בני-ישראל * גם מי שהיו קשורים בעבר לשאר צדיקים וקבלו מהם את עניינם המיוחד, עליהם ללמוד חסידות חב"ד, מכיוון ש"כולם חזרו בזכות משה", במאמרים בשיחות ובמכתבים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. במדרשי1 חז"ל הקשורים בפרשת השבוע . . פרשת חוקת מבואר, שענני הכבוד היו בזכותו של אהרן, הבאר היתה בזכות מרים, והמן היה בזכות משה. וכשנסתלקו אהרן ומרים בטלו גם ענני הכבוד והבאר, וחזרו אחר כך בזכות משה2.
[. .] וכשם שכל סיפורי התורה הם הוראות, כך גם סיפור הנ"ל מהוה הוראה בחיים.
ג' העניינים: ענני הכבוד, מן ומים – מובן עניינם, וישנם כולם בתורה.
ענני הכבוד – הגינו מבחוץ. הם הגינו מארבע הרוחות, הרגו את הנחשים שהיו במדבר, השוו את ההרים3, גיהצו את הלבושים, כמו שכתוב4 "שמלתך לא בלתה מעליך" – שכל עניינים אלה הם הגנה מבחוץ.
מן – ענינו אכילה. באכילת המן היו יכולים לטעום כל הטעמים שהיו רוצים לטעום5. ועניין האכילה הוא – קליטה בפנימיות.
הבאר – מים – הרי המים אינם דבר המזין מצד עצמו. וכפי שמבאר הרמב"ם6 הטעם שאין מערבין במים – לפי שדבר המערב צריך להיות דבר המזין דווקא, ומים אינם דבר המזין. פעולת המים היא – להוליך את המזון לכל חלקי הגוף.
וכמו כן ישנם גם בתורה כל ג' עניינים אלו. יש מה שהתורה נותנת בפנימיות, יש מה שהתורה מגינה מבחוץ, ויש מה שהתורה מוליכה ב' עניינים הנ"ל לכל בני-ישראל.
ב. דובר לעיל שתורה היא מלשון הוראה, היינו, שהתורה מלמדת את ההנהגה שבה צריכים להתנהג בחיים. וזהו מה שהתורה נותנת בפנימיות – כמו מן – שצריך להבין זאת ולקלוט בפנימיות, כדי לדעת כיצד צריכה להיות ההנהגה שלו, של בני ביתו ובניו אחריו.
מצד עניין התורה שהוא דוגמת המן, ישנם חילוקים בין יהודי אחד לשני, כיוון שזהו עניין של פנימיות, הרי זה אצל כל אחד לפי אופנו. כשם שבמן היו חילוקים – מ"לחם" ועד "דכו במדכה וגו'"5: אצל צדיקים היה המן מוכן, ואצל רשעים היה באופן אחר [בענני הכבוד ובבאר לא היו חילוקים, אלא במן דווקא, להיותו עניין של פנימיות] – כך גם בתורה: יש כאלה שכאשר אין אפשרות אחרת יוצאים הם ידי חובת מצות תלמוד תורה בקריאת שמע7, ויש כאלה שחיוב תלמוד תורה אצלם הוא כל היום דווקא8.
וכמו כן גם בהידורי מצוה9 – ויתרה מזה: ישנם הידורים שמי ששייך לכך ("דער וואָס האַלט דערביי") מחויב בהם, אבל מי שאינו שייך לכך – אסור לעשות הידורים אלה, משום דמחזי כיוהרא וכיוצא בזה10. סתם אדם אסור לעשות כן, ואילו אדם חשוב חייב לעשות, ואם לאו – הרי זה עניין של חילול השם ח"ו11.
ג. עניין נוסף יש בתורה, שהוא בדוגמת ענני הכבוד, שמגין מבחוץ.
כאשר צריכים לצאת למדבר, שזהו כללות העולם הזה הנקרא עולם הקליפות וסטרא אחרא12, מדבר גדול ונורא אשר אין מים, כי אם קליפות, נחש שרף ועקרב, אזי מגין כוח המסירת נפש שישנו אצל כל אחד מישראל, אצל כל בני-ישראל – מצד זה ש"ישראל" ראשי תיבות "יש ששים רבוא אותיות לתורה"13, והרי כשרותו של ספר תורה באה על-ידי כל האותיות דווקא14, ובמילא יש לכל יהודי, גם קל שבקלים, את כוח המסירת נפש למסור נפשו על קידוש השם.
וזהו עניין "ענני הכבוד" שבתורה. כשם שענני הכבוד הקיפו וכללו את כל בני-ישראל – מזמן קריעת ים סוף עד שנכנסו לארץ-ישראל, וגם אלה שלקחו אתם את הפסל15, גם אותם כללו ענני הכבוד, כמו כן ישנו החלק בתורה – העניין ש"יש ששים רבוא אותיות לתורה" – שהוא כולל את כל בני-ישראל, מהגדול שבגדולים עד הפחות שבפחותים, ומעניק להם כוח וחוזק לעבור את המדבר הגדול והנורא, לא להתפעל מהנחשים שרפים ועקרבים, ולעמוד בתנועה של מסירת נפש.
וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר16, שכאשר זרקו פצצות בורשא, וכולם נמלטו להסתתר, התאספה פעם במקום אחד קבוצה שלימה: הרבי, אנשים בינונים, אנשים פשוטים, וכאלה שחשבו שאינם שייכים כלל ליהדות. כאשר לא הרחק מהם התפוצצה פצצה – זעקו כולם פה אחד: שמע ישראל!
כשמגיע ליחידה שבנפש, לעצם הנשמה – אמנם קשה להגיע לזה, אבל בשעה שמגיעים לזה, אם על-ידי אופן האמור או בדרכי נועם – אזי צועק הקל שבקלים "שמע ישראל" באותו תוקף כמו מנהיג ישראל.
יתכן אמנם שהסיבה לכך שזעקו "שמע ישראל" היתה מצד הימצאם בד' אמותיו של הנשמה כללית שהם פרטים שלה, אבל זוהי סיבה שעוררה את ה"יחידה" שלהם. זעקת "שמע ישראל" היתה מצד ה"יחידה" שלהם.
ד. ובכדי שאצל כל יהודי יהיו ה"מן" ו"ענני הכבוד" שבתורה, הרי זה על-ידי ה"מים" שבתורה – דכשם שמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך גם התורה ירדה והתלבשה למטה17, חכמה מפוארת בכלי מכוער18, ומצד ירידת התורה, ביכולתו של כל יהודי – על-ידי אמירת תורה שבכתב (אפילו מי שאינו יודע פירוש המלות), ועל-ידי לימוד תורה שבעל-פה (אפילו מי שאינו יודע אלא את הפירוש הפשוט) – לקבל את ה"מן" ו"ענני הכבוד" שבתורה.
כשם שהמים מוליכים את המזון לכל חלקי הגוף, כך גם ה"מים" שבתורה – היינו, מה שהתורה ירדה ונתלבשה למטה – מוליכים את ה"מן" שבתורה ואת "ענני הכבוד" שבתורה לכל מחנה ישראל, לכל אחד ואחת19 מישראל, במצטרך לו ולה בכל העניינים.
ה. על-פי זה תובן השייכות של מן למשה, של ענני הכבוד לאהרן, ושל הבאר למרים:
משה היה רועה ישראל, וזן ופרנס את כל אחד לפי ערכו, כמסופר במדרש20 שבשעה שרעה את הצאן נתן לקטנים עשב רך, ולגדולים עשב עב וקשה, מכיוון שמרעה הוא עניין של פנימיות, הוצרך להיות מתאים לפי ערכו של כל אחד. ולכן, המן, שהוא עניין של פנימיות ובהתחלקות, היה בזכותו של משה.
אהרן היה אוהב את הבריות21, היינו, שגם אלה שאינם אלא "בריות"22, היה אוהב אותם, ולכן נאמר על אהרן23 "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית-ישראל", שעניין זה לא נאמר על אחרים. ועל-ידי אהבה זו שהיתה לכל הבריות, עורר אצלם גם תשוקה למצוות24, אף שמצד עצמם לא היו שייכים לכך. ולכן היו ענני הכבוד בזכותו של אהרן, כי כל העניינים הם באופן של "מדה כנגד מדה"25, וכיוון שהיה אוהב את הבריות ללא התחלקות, המשיך את ענני הכבוד שכללו את כל בני-ישראל בשווה.
מרים היא פועה26, שהיא התמסרה לגידול הילדים הקטנים דווקא במצרים. ולמה נקרא שמה מרים – לפי שהיתה בזמן קושי הגלות27, ואף-על-פי-כן התנבאה שתיכף נולד מושיען של ישראל28, ועל-ידי זה ביטלה לא רק את גזירת פרעה, אלא גם את גזירת עמרם, אף שהיה לעמרם טעם על גזירתו. מרים פעלה במסירת-נפש להכין ילדים שיאמרו "זה א-לי ואנוהו"26, דור שיקבל את התורה. ובזכותה היתה הבאר – מים – שעניין המים הוא להוריד ולהוליך את התורה למקום נמוך17, גם לאלה שהם בקצה המחנה.
ו. כשנסתלקו אהרן ומרים נסתלקו ענני הכבוד והבאר, וחזרו בזכותו של משה. ומזה מוכרח שמשה התחיל להתעסק בעבודה חדשה. הגם שענינו מצד עצמו היה העבודה של רועה ישראל (מן), החזירה העבודה החדשה גם את העננים והבאר.
הסימן האמיתי של רועה ישראל הוא – שאינו עוסק רק בעבודה השייכת לו בעצם, אלא, בשעה שמוכרח לצורך השעה, מוותר הוא על עצמו, מניח את עצמו, ומוסר נפשו בשביל בני-ישראל.
בשעה שצריכים לקרב לבן של ישראל, גם פחות שבפחותים, לאלקות – מניח רועה ישראל את ענייניו, ומלמד את בנ"י אל"ף בי"ת, אם א"ב של תורה ומצוות או א"ב כפשוטו.
הגם שהוא כהן29, ואם כן, מה לכהן בבית הקברות30 – "רשעים בחייהם קרויים מתים"31?
הרי הוא זקן שקנה חכמה32, ואם כן, מה לו להחזיר אבידה? הרי זה לא לפי כבודו33, ואין זה ענינו; ענינו הוא ללמד את מנהיגי ישראל כיצד להנהיג את ישראל, ולא לבוא במגע עם אנשים שאינם כשרים.
ואף-על-פי-כן, בשעה שנסתלקו אהרן ומרים, ואין מישהו אחר שיעסוק בדבר, פונה ראש ישראל להתעסק בעצמו בעניינים אלה, הגם שאין זה לפי ערכו.
ז. איתא בתניא34 שכל איש ישראל יש בו ניצוץ של משה רבינו. ואם כן, הרי זה הוראה לכל אחד ואחד מישראל, שהגם שכל אחד יש לו העניין שלו, מכל מקום, כשחסר הבאר שבזכותה של מרים והעננים שבזכותו של אהרן, וקיימת הסכנה מנחשים שרפים ועקרבים – אזי דורשים מכל אחד שהוא יחזיר את הבאר ואת העננים, מבלי לחשוב אם זהו ענינו אם לאו.
והגם שהוא בעצמו בדרגא כזו שאין לו לחשוש כלל מהנחשים שרפים ועקרבים, משום שיש לו צלם אלקים, ולכן אף אחד אין לו שליטה עליו, כמאמר הגמרא35: "אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה" – מכל מקום, כיוון שבנוגע לאחרים קיימת הסכנה, ויתכן שלא ישנם ה"אהרן" ו"מרים" שדואגים למנוע את הסכנה, הרי זה עניין של פיקוח נפש, שבגללו מחללים את השבת, והוא דוחה את כל התורה כולה, אפילו כשישנם כמה וכמה ספיקות, ואפילו לצורך חיי שעה36, ובמילא צריך הוא להיות המתעסק בדבר, שיהיו הן המן, הן העננים והן הבאר.
וכאשר יניח את עצמו ולא יחשוב אם זהו ענינו או שענינו נעלה מזה, ויקרב ישראל לאביהם שבשמים, אזי יקרב ה' אותו ואת בני ביתו, וייתן להם כל המצטרך להם, ובעניין העיקרי מכל – לקיים את הציווי "ועשו לי מקדש"37, שזוהי מצוה המוטלת על הצבור דווקא38, אנשים ונשים39, שאז יהיה "ושכנתי בתוכם"37, בתוך כל אחד ואחד מישראל40.
* * *
ח. [. .] נוסף על הלימוד הנ"ל שלמדים ממשה, שכאשר יש צורך בעניין מסוים, עוסק בו, אף שאין זה העניין שלו (כנ"ל בארוכה) – יש בעניין זה עוד לימוד בשייכות לבני-ישראל, שלאחרי הסתלקות מרים ואהרן הוצרכו לקבל את כל העניינים (גם העניינים שקיבלו תחילה ממרים ואהרן) ממשה רבינו:
ישנם השואלים למה תובעים מכל בני-ישראל ללמוד תורת חסידות חב"ד – כפי שתבע כ"ק מו"ח אדמו"ר – בה בשעה שישנם כמה דרכים בעבודת ה' כפי שנמסרו על-ידי רבי זה או אחר.
ולדוגמא – בנוגע לתלמידי המגיד:
אצל הרב המגיד היו מאה ועשרים תלמידים. – לא שמעתי זאת מכ"ק מו"ח אדמו"ר, אבל כך שמעתי מחסידים, שאצל הבעל שם טוב היו ששים תלמידים, ואילו אצל תלמידו הרב המגיד היה "פי שנים ברוחך"41 – מאה ועשרים תלמידים.
ורובם ככולם – כל אחד במקומו נהג נשיאות בפני עצמו, ומובן שאין זה רק חילוק במקום גשמי, שהרי נשיאות הוא עניין רוחני, ובמילא, החילוק ביניהם הוא בעניינים רוחניים, באופני עבודת ה' – על דרך שמצינו42 בנוגע למלאכים שאינם נתפסים במקום, שהחילוקים ביניהם (שמלאך אחד מחולק מחבירו) הם במעלת ומדריגת השגת הבורא, ועל דרך זה בנוגע לתלמידי המגיד שנהגו נשיאות במקומם, שהיו חלוקים זה מזה באופני עבודת ה', וכתוצאה מזה נעשה גם החילוק בהתיישבותם במקום גשמי.
וזהו אחד הביאורים שמבארים חסידים טעם התיישבותו של אדמו"ר הזקן במדינת רייסין – דכיוון שבה הוצרכו לתקן את עניין העבודה על-פי טעם ודעת, עבודת המוחין, לכבוש את בעלי המוחין, לכן, התיישב בה אדמו"ר הזקן מייסד תורת חסידות חב"ד; מה שאין כן במדינות וואלין ופולין, שמצד כמה וכמה סיבות היתה שם ההנהגה רק בעניינים של חג"ת – התיישבו בהם אלה שדרכם בעבודת ה' היתה באופן כזה.
ובמילא שואלים: כיוון שמצד כמה סיבות – מצד התולדה או מצד הטבע – ישנם כאלה שעד משך זמן היו שייכים לדרך זו או אחרת, למה תובעים גם מהם שילמדו תורת חסידות חב"ד?
ט. והתירוץ – למדים מזה שגם ענייניהם של מרים ואהרן (הבאר וענני הכבוד) חזרו בזכות משה:
מרים אהרן ומשה היו שלשה רועים בעלי מעלות מיוחדות ושונות. מרים – היתה נביאה עוד לפני לידתו של משה28. אהרן – היה כהן, ומשה – היה לוי43, ויש דעה43 שמשה היה כהן, ואהרן כהן גדול. נשיא הדור היה אמנם משה לבדו, "דבר אחד לדור"44, אבל בנוגע לסדר חינוך והדרכת בני-ישראל – היתה הנהגתו של אהרן באופן של "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" [שלכן נאמר בפטירתו "ויבכו גו' כל בית-ישראל"], ואילו אצל משה רבינו היה סדר שונה. וכיוצא בזה בשאר החילוקים האמורים לעיל.
אמנם, כל החילוקים הנ"ל אינם אלא כאשר רואים – בהשגחה פרטית – שהבאר היא בזכותה של מרים, ענני הכבוד בזכותו של אהרן, ומן בזכותו של משה, ובמילא שייך לומר – בנדון דידן – שפלוני שייך יותר לכאן ופלוני שייך יותר לכאן, לרבי זה או לרבי זה; אבל לאחרי שנסתלק אהרן – הנה גם מי שהורגל בדרכו של אהרן הכהן, צריך לקבל ממשה45.
י. ואינו יכול לטעון שכיוון שהורגל בדרכו של אהרן הכהן, הנה גם לאחרי הסתלקות אהרן יהיו לו "ענני הכבוד" כמקודם, אלא מאי, קודם היה צריך לשמוע ולציית לדבריו של אהרן, ועכשיו אין לו למי לשמוע, ובמילא יהיה "סאַם סאַפּאָזשניק" (הוא בעצמו יהיה סנדלר)!...
[. .] ועל דרך זה בנדון דידן – כאשר יהודי קובע לעצמו סדר בחיים, מבלי שיהיה לו "בעל הבית". וכפי שהיה מתבטא כ"ק מו"ח אדמו"ר בכגון-דא46: "אַ נאַוואָטנע בהמה", וכששאלתי אותו מהי "נאַוואָטנע בהמה", השיב, שזוהי בהמה שאין לה בעל הבית, ובמילא, רועה היא היכן שרוצה, ישנה מתי שרוצה, נותנת חלב במקום שרוצה ולא במקום שצריך, ובועטת שלא במקום הנכון, אם כי לא מופרך שלפעמים תכווין "כסומא בארובה"47, אבל על-פי רוב אינה מכוונת. וכללו של דבר – שכאשר אין בעל הבית, אזי ההנהגה היא כמעשה בהמה כו'.
יא. ובכן: כל זמן שלכל אחד יש מישהו להיאחז בו, והוא נאחז בו ("ער האָט אָן וואָס אָנצוהאַלטן, און ער האַלט זיך אָן"), היינו, שיש עליו "בעל-הבית", ביודעו שאינו במדרגת "נשיא" "שאין48 עליו אלא ה' אלקיו"... אלא הוא מקושר ל"רבי", נוסע אליו ושואל אצלו עצות, והעיקר, שמקיים את הציווי שלו, הן אם הדבר מתקבל אצלו והן אם לאו – אזי יכול להיות חילוק באופני ההנהגה מצד השייכות לרבי זה או לרבי זה, משה או אהרן;
אבל כאשר נסתלק "אהרן" – אינו יכול לטעון שגם עתה יכול להמשיך באותו אופן ההנהגה כמקודם, ולדוגמא: כשם שכאשר רבו היה בחיים לא למד חסידות חב"ד, יכול להמשיך עד מאה ועשרים שנה ללא לימוד חסידות חב"ד; מספיק לו – טוען הוא – מה שבעבר נסע לרבו, ושמע ממנו איזה "וואָרט", ושוב פטור הוא מללמוד חסידות בעצמו, כיוון שמצד הזריעה שנעשית בו על-ידי רבו ("וואָס דער רבי האָט אין אים אַיינגעזייט"), תהיה הצמיחה מאליה, ללא צורך להתייגע בחרישה וזריעה, וללא צורך בבעל-הבית – שהרי על-ידי הנהגה כזו נעשה "אַ נאַוואָטנע בהמה"!
וזהו שלאחרי הסתלקות מרים ואהרן – חזרו גם הבאר וענני הכבוד בזכותו של משה:
סילוק הבאר וענני הכבוד בהסתלקות מרים ואהרן אינו באופן שנסתלקו מן העולם לגמרי, שהרי גם לאחרי מיתת מרים ואהרן יש צורך בבאר וענני הכבוד: ענני הכבוד – לצורך ההגנה מפני ה"נחש שרף ועקרב", והבאר – מפני ה"צמאון גו'", וכן בשביל שיהיה הלחם (מן) נבלע באיברים שעל-ידי זה יהיה קישור הנשמה עם הגוף; ולכן, גם לאחרי שנסתלקו הבאר וענני הכבוד שהיו בזכותם של מרים ואהרן – חזרו בזכותו של משה.
יב. ומזה מובן שאין מקום לקושיא שעד עתה היתה לו שייכות ל"מרים" או ל"אהרן", ולא ל"משה רבינו", ולמה תובעים ממנו ללמוד תורת חסידות חב"ד – כיוון שגם לאחרי שנסתלקו הבאר וענני הכבוד בהסתלקות מרים ואהרן, חזרו כולם בזכות משה:
אף-על-פי שעד זמן מסוים היה סבור שאינו זקוק ללמוד תורת חסידות חב"ד, כיוון שפעם היה נוסע לרבי פלוני לשאול בעצתו [אמנם לפעמים שמע לדבריו ולפעמים עשה גם להיפך... אבל בכל זאת היה נוסע ושואל עצה כו'], ואף שעכשיו אינו נוסע לאף אחד אלא יושב בד' אמותיו, הרי כיוון שפעם נסע ושמע הוראה מרבו, בוורשא, גליצייא או הונגרייא, לכן נעשה כבר "גדול בעמיו", ואינו צריך ללמוד תורת חסידות חב"ד – צריך לידע ש"ענני הכבוד" וכו' השאירו הרביים בספרים ובמאמרים, ובמילא, גם העניינים שנסתלקו בהסתלקות רבו – הרי זה דבר ברור שנמסרו לרבי זה, וכל העניינים נמסרו על-ידי אדמו"ר הזקן בתורת חסידות חב"ד שהולכת ומתגלה מדור לדור על-ידי רבותינו נשיאינו עד כ"ק מו"ח אדמו"ר,
וגם עתה (לאחרי הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר) – הרי ידוע הסיפור49 שאירע בזמנו של הצמח-צדק, שבהיותו בפטרבורג דיבר בתקיפות ובחוזק רב ("מיט אַ געוואַלדיקע שטאַרקייט") נגד הממשלה, עד שהעמיד עצמו בסכנה של מרידה במלכות, וכאשר אחד מגדולי-ישראל (כמדומני ר' איטשעלע50) שאל אצלו: הייתכן שהעמדתם את עצמכם בסכנה, ומה היו עושים חסידים?!... – השיב לו הצמח-צדק (אחד מהתירוצים), שאהבת אחים שישנה בין החסידים תוליך אותם עד ביאת המשיח. ופירוש הדברים, שכאשר חסידים מתנהגים באופן של אהבת אחים, אזי לימודו של זה פועל הוספה גם אצל זה, דכיוון שכולם כמו אברים של גוף אחד51, הרי הלימוד של זה שבבחינת ראש מועיל גם לזה שבבחינת רגל, כשם שההילוך שברגל מועיל גם לראש.
ולכן: גם כאשר נסתלקו הבאר וענני הכבוד והמן – הרי הא גופא שכ"ק מו"ח אדמו"ר נתן לנו את המאמרים והשיחות והמכתבים אשר בהם ישנה הוראה ברורה בחיי היום-יום איך להתנהג כשנמצאים בחושך כפול ומכופל, לא רק בד' אמות של ישיבה ובית כנסת, ובד' אמות של בית יהודי, אלא גם בד' אמות של "שפּאַליערקע", במעמד ומצב של "בית האסורים" הן על הנשמה והן על הגוף – הוראות שעל-ידם יודעים איך להתנהג עד ביאת המשיח – הרי לא חסר שום דבר, שכן, כולם חזרו בזכות משה רבינו,
ו"אנא נפשי כתבית יהבית"52 – שהכניס את עצמותו במאמרים והשיחות והמכתבים, וציוה להדפיסם ולפרסמם בכל לשון שהוא ובכל אופן שהוא, כדי שה"מן" "ענני הכבוד" ו"בארה של מרים" יגיעו בכל קצווי תבל,
וזה יהיה "עמוד האש" ו"עמוד הענן"53 – שעל-ידם נעשה "ויאר את הלילה"54 – להוליך את בני-ישראל בצאתם מהגלות, עדי קיום היעוד55 "לילה כיום יאיר", בביאת המשיח, במהרה בימינו אמן.
(מהתוועדות יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשי"ג. 'תורת מנחם' תשי"ג כרך ג (ט) עמ' 41-47, 50-55, בלתי מוגה)
____________________________
1) מכאן עד סוס"ז הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 331 ואילך. במהדורא זו ניתוספו בשוה"ג עוד כמה ציוני מ"מ.
2) תענית ט, א.
3) מכילתא בשלח – פתיחתא. במדב"ר פ"א, ב. תנחומא בשלח ג.
4) עקב ח, ד ובפרש"י.
5) יומא עה, א.
6) פיהמ"ש להרמב"ם עירובין רפ"ג.
7) מנחות צט, ב. שו"ע אדה"ז הל' ת"ת פ"ג ה"ד.
8) ראה תו"א מג"א צח, ג.
9) לקו"ת מטות פד, ד. וראה קונטרס העבודה פ"ז.
10) ראה אנציק' תלמודית ערך גאוה ס"ע מ ואילך. וש"נ.
11) ראה יומא פו, א. רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה הי"א.
12) תניא ספ"ו.
13) מגלה עמוקות אופן קפו (מובא בילקוט ראובני ר"פ בראשית. בילקוט חדש, ערך תורה סימן קעח. ועוד). ויש שהעירו מזהר חדש רות עה"פ וזאת לפנים בישראל. ואף שמספר בני-ישראל הוא יותר מששים רבוא כ"י, הנה נודע שמספר זה הוא מספר השרשים וכל שרש מתחלק לששים רבוא ניצוצות שכל ניצוץ הוא נשמה אחת – תניא פל"ז עיי"ש.
14) ראה זח"ג עא, א. תקו"ז תכ"ה.
15) ראה שמו"ר רפכ"ד. וש"נ.
16) סה"ש קיץ ה'ת"ש ע' 12.
17) תענית ז, א. תניא פ"ד.
18) תענית שם.
19) ראה הל' ת"ת לאדה"ז ספ"א.
20) במדרש תהלים – הוצאת באָבער – קאַפּיטל עח הערה קנב מובאת גירסה זו ביחס למשה רבנו ע"ה.
21) אבות פ"א מי"ב.
22) ראה בפרטיות לקו"ש ח"ב ע' 316 ואילך.
23) חוקת כ, כט. וילקוט שם.
24) אבות דר"נ רפי"ב.
25) סוטה פ"א מ"ז.
26) סוטה יא, ב.
27) יל"ש רמז קסב.
28) סוטה יא, ב. יב, ב. מגילה יד, א.
29) ראה רמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל.
30) ראה שמו"ר פ"ה, יד.
31) ברכות יח, ב.
32) קידושין לב, ב.
33) ראה ברכות יט, ב. וש"נ.
34) רפמ"ב.
35) סנהדרין לח, ב. ועיין שבת קנא, ב. תניא פכ"ד.
36) שבת קלב, א. יומא פד, ב. רמב"ם הל' שבת רפ"ב.
37) תרומה כה, ח.
38) ספר החינוך מצוה צה.
39) ראה אלשיך עה"פ. של"ה סט, א. ועוד.
40) רמב"ם הל' ביהב"ח פ"א הי"ב.
41) מלכים-ב ב, ט. וראה לקו"ש ח"ה ס"ע 374 ואילך. וש"נ.
42) ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ב ה"ו-ח.
43) ראה זבחים קב, א.
44) סנהדרין ח, א. הובא בפרש"י עה"ת וילך לא, ז.
45) ראה גם שיחת י"ט כסלו ס"ט (לעיל ח"ז ע' 212 ואילך).
46) ראה סה"ש תש"ה ע' 34. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ז ע' 72 הערה 78. ע' 256.
47) לשון חז"ל – ב"ב יב, רע"ב. וש"נ.
48) הוריות יו"ד, א (במשנה). וש"נ. רמב"ם הל' שגגות פט"ו ה"ו.
49) סה"מ תשי"א ע' 245.
50) בסה"מ שם: הגאון ר"י מוואלאזין.
51) ראה ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד. סהמ"צ להצ"צ מצות אהבת-ישראל פ"א.
52) שבת קה, א (לגירסת הע"י). וראה לקו"ש חכ"ז ע' 24. וש"נ.
53) בשלח יג, כב.
54) שם יד, כ.
55) תהלים קלט, יב. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
