בכפר קטן התגורר יהודי פשוט וירא-שמים, אשר דרכו הייתה להתנהג בתמימות בכל עניין. פרנסה קבועה לא הייתה לו, אך הוא שם בה' את ביטחונו. בכל יום היה יוצא אל העיר הסמוכה ומשיג עבודה מזדמנת כלשהי. פה תיקון גג, שם שאיבת מים וכדומה. השכר הזעום שקיבל הספיק אך בקושי לפרנסתו, אולם הוא תמיד הודה לה' על שהמציא לו את מזונותיו.
יום אחד הגיע לעיר הצדיק רבי משה-לייב מסאסוב. בימים ההם עדיין לא היה שמו ידוע לכול, והדבר אִפשר לו לנדוד מעיר לעיר, ולחפש את הנשמות הגדולות החבויות ביהודים הפשוטים.
בערב שבת, כשהכול ממהרים לבתיהם, עבר רבי משה בשוק ופגש את היהודי. הוא שאלו למצב פרנסתו, והיהודי השיב כי היום חטב עצים והרוויח שתים-עשרה פרוטות. כהרגלו מאז ומעולם, נתן לעניים את מחצית השכר, שישה רובלים, והיתרה תשמש לו לצורכי השבת. בשתי פרוטות יקנה חלות, בשתי פרוטות – יין לקידוש, ובשתיים הנותרות – נרות.
החליט רבי משה-לייב להעמידו בניסיון ואמר לו: "דע לך כי אני עני ממך, שאפילו כמה פרוטות לקניית כוס משקה לחמם את גופי אין לי". נענה האיש: "לקדש אוכל גם על חלות. אקנה לך כוס משקה בשתי הפרוטות שחשבתי לקנות בהן יין".
לאחר ששתה הצדיק את כוס המשקה, הוסיף ואמר: "עכשיו, כשרק התחלתי להתחמם, נפשי יוצאת לעוד כוס". שילם האיש עוד שתי פרוטות וקנה לו כוס שנייה. כשביקש רבי משה-לייב כוס שלישית, הגיב הכפרי: "אולי אפשר להכניס את השבת בלי חלות ויין, אבל על נרות שלום-בית אי-אפשר לוותר".
ראה הצדיק את צדקתו של הכפרי ושאלו: "מה יש לך בבית ששווה כסף?". ענה הכפרי כי יש לו פרה המניבה חלב. "אם-כן, זאת עשה", אמר לו הצדיק, "ביום שני קח את פרתך אל השוק ומכור אותה. עליך לבוא לכאן בבגדי השבת שלך. אני אפגוש אותך ואומר לך מה לעשות".
חזותו של רבי משה-לייב הייתה כשל איש פשוט, אולם הכפרי, בתום-ליבו, הרגיש כי הוא אדם נעלה. הוא שכנע את אשתו, ואך בקושי הסכימה למכירתה של הפרה.
ביום שני בא הכפרי לשוק ופרתו עמו. כעבור זמן קצר נמכרה הפרה לסוחר, ששילם תמורתה שישים זהובים. עכשיו עמד הכפרי והמתין לרבי משה-לייב.
כשבא הצדיק, שמח לשמוע שהכפרי מכר את הפרה ובידו שישים זהובים. "לך עכשיו אל בימת הסוחרים הנכבדים והשתתף במכרז הנערך שם", הורה לו.
זה היה מכרז על אחוזת-ענק, שהייתה שייכת לפריץ שפשט את הרגל. הוסיף הצדיק ואמר לכפרי: "עליך להיראות כאילו אין אתה עני, וכפי שינהגו הסוחרים תנהג גם אתה. הוסף לנהוג בתמימות, ואל תקבל מיד כל הצעה".
הלך לשם היהודי ועמד בין הסוחרים העשירים. המחיר המוצע עמד על שנים-עשר אלף זהובים, וזה עתה הוצעו שלושה-עשר אלף. מיד הכריז: "חמישה-עשר אלף". עיני כל הסוחרים ננעצו בו. מי האיש הזה ומה הוא עושה כאן? הכפרי נראה רציני לגמרי, ואף הניח על השולחן חמישה-עשר זהובים, אחד לכל אלף, כמנהג המכרז.
לחבורת הסוחרים זו הייתה צרה צרורה. רגילים היו לעשות קשר ביניהם, לזכות במכרזים בזול, ולחלוק ברווחים. האיש הזר הזה עלול לשבש את כל תכניותיהם. הם הסתודדו והגיעו למסקנה שככל הנראה אין ליהודי הכסף הדרוש. החליטו אפוא להניח לו לזכות, וכאשר לא יהיה בידו לשלם, יתחדש המכרז.
המכרז הסתיים והכפרי זכה באחוזה, במחיר של חמישים וחמישה אלף זהובים. הממונה הודיע לו, כי על-פי כללי המכרז עליו לשלם עד הערב מחצית הסכום ואת היתרה בעוד עשרה ימים. הכפרי שילם בינתיים חמישים וחמישה זהובים. עתה נותרו בידו חמישה זהובים בלבד.
אמר האיש בליבו, לוּ הייתי צריך לעשות עתה דבר-מה, ודאי היה ה' שולח לי את הצדיק שיורה לי מה לעשות. אכנס בינתיים למסעדה, כדרך הסוחרים העשירים, ואקנה לי ארוחה. ביטחונו בה' היה איתן, והוא נראה רגוע לחלוטין.
כל העת בלשו אחריו עיניהם העצבניות של הסוחרים, שנכנסו גם הם לסעוד במסעדה. שוב ושוב התלבטו אם הכפרי, שנראה כמי שאין לו מושג בעסקים גדולים כאלה, יוכל לעמוד בתשלום. עם זה, אם יזכה באחוזה, יפסידו הם עסקה ששווייה פי עשרה מהסכום שהציע.
בראותם את הכפרי יושב לו בנחת וארשת-פניו מלאת ביטחון, הגיעו למסקנה כי אכן טעו בו. לאיש יש כל הכסף במזומן ולכן אינו מודאג. ניגשו אליו הסוחרים, התנצלו על יחסם הקודם, והציעו לו למכור את זכייתו תמורת כל הסכום שהתחייב – חמישים וחמישה אלף זהובים.
הכפרי גיחך, בעוד עיניו מחפשות את רבי משה-לייב, שיורה לו מה לעשות. תגובתו גרמה לסוחרים להאמין כי המחיר הזה נמוך בעיניו.
ניסו מהלך אחרון. הם הניחו לפניו מאה אלף זהובים, ואמרו לו: "נהיה אפוא שותפים. קח לך את הכסף הזה תמורת חלקנו בשותפות".
הפעם הבין הכפרי שזו הצעה שאין לסרב לה. העסקה נסגרה. הוא לקח את הכסף, שילם את מחיר האחוזה, זכה בבעלות על מחציתה, ועדיין נותרו בידו ארבעים וחמישה אלף זהובים במזומן. מכירת הפרה השתלמה אפוא מאוד... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
