הייתי בין הקצינים היהודים הראשונים שהוסמכו ברוסיה לאחר המהפכה הקומוניסטית, בשנת תרע"ז. סיימתי בית-ספר לקצינים, ולאחר שהתמניתי לקצין בגדוד חיל-הרגלים חזרתי לביתי והמשכתי בשגרת חיי, עד שהבולשביקים פירקו את צבא הצאר והקימו במקומו את הצבא האדום. הם סבלו ממחסור חמור בקצינים מנוסים וגייסו אותי בלי הרבה שאלות.

נאלצתי להילחם בחזית הפולנית, עד שהרוסים נחלו תבוסה ליד ורשה והתחילו לסגת. גם אני נסוגתי איתם, כמובן, וכך הגעתי לפינסק. הצבא האדום הוסיף לסגת, אולם אני נשארתי בפינסק. פשטתי את המדים וניסיתי לארגן לי את חיי כאזרח. אולם נראה כי גורלי היה שונה.

לעיר נכנס הצבא הרוסי הלבן של הגנרל בלכוביץ, אשר שיתף פעולה עם הפולנים של פילסודסקי, בהנהגת המנהיג האנטי-קומוניסטי סבינקוב. הפרעות השתוללו באין-מפריע. החיילים בזזו רכוש, פגעו בנשים ואף רצחו כאוות-נפשם.

כקצין, לא יכולתי לסבול את ההשתוללות. פניתי אל קבוצת מורים ומורות יהודים בבית-הספר היהודי במקום, והחלטנו לנסות לארגן גדוד יהודי שיגן על הקהילה.

יום אחד עברתי באקראי ברחובה הראשי של העיר. ליד פתח אחד הבתים ראיתי שני חיילים מגדודו של בלכוביץ ובידיהם חרבות שלופות. שאלתי אחד מהם מדוע הם עומדים שם ומי נמצא בתוך הבית. החייל השיב לי כי בלכוביץ וסבינקוב בפנים.

ביקשתי להודיע לסבינקוב כי אני מבקש לשוחח עמו. לא שיערתי באותו רגע מה יתפתח מזה. עוד בטרם הספקתי לחשוב מה אומר למנהיג, שב החייל מן הבית והורה לי להיכנס פנימה.

המנהיג הלבן שאל מי אני ומה רצוני. הסברתי לו כי בכוונתי לארגן גדוד יהודי וכי אני מעדיף לעשות זאת במסגרת צבאם. סבינקוב ביקש ממני לחכות, ונכנס להתייעץ עם הגנרל. כעבור כמה דקות אחדות יצא והודיע לי חגיגית כי הם החליטו להרשות לי להקים את הגדוד היהודי בצבאם.

כבר למחרת הופיעו בכל העיתונים שהגיעו מוורשה שתי ידיעות ענקיות על אותו עניין. באחת נאמר כי הגנרל בלכוביץ התיר לי להקים גדוד יהודי בצבאו. בידיעה השנייה הזהיר הגנרל כל חייל שייתפס בשוד, ברצח או בכל פעולה אחרת כנגד היהודים, גזר-דינו, על-פי ההזהרה, יהיה מוות.

ההתרגשות שחוללו שתי ידיעות אלו בקרב היהודים הייתה עצומה. אני-עצמי מוניתי כמוציאן לפועל של הפקודות מבחינה צבאית וחוקית. הוסמכתי להמית במקום כל פורע שאתפוס. עברתי עם אנשיי בכפרים ובעיירות שבאזור. בכל מקום ששדדו מיהודי פרה, החזרתי לו שתיים שלקחתי בחזרה מהפורעים.

באחת העיירות, טרוב שמה, נכנסתי באקראי לביתו של השוחט היהודי. ברגע הראשון שראה אותי התחלחל, שכן הופעתי הייתה זהה לזו של מפקדי שאר הגדודים. מיד התחלתי לדבר עמו יידיש והמסכן כמעט התעלף. בשום אופן לא האמין כי יהודי אני. רק למחרת בבוקר, כשהלכתי עמו לבית-הכנסת והוא ראה שאני אף יודע לקרוא בתורה, האמין ויחסו אליי השתנה. קבעתי בביתו את משרדי למשך כל זמן שהייתי במקום.

למחרת באו אליי רב העיירה ונכבדיה וסיפרו לי כי באותו ערב עומד להתקיים משפט צבאי כנגד שלושה יהודים שהואשמו בתמיכה בקומוניסטים. למעשה אלה היו שלושה בעלי משפחות, ששיתפו פעולה עם הבולשביקים כדי להתפרנס מכך.

הבטחתי לרב כי אגש לבית-המשפט ואנסה להציל את השלושה. בית-הדין קבע את מושבו לשעות אחר-הצהריים. קדם לכך משפט שהתנהל כנגד שלושה פורעים שרצחו יהודי ושדדו את רכושו. שלושת אלה נידונו למוות.

פניתי אל נשיא בית-הדין וביקשתיו לאפשר לי להסביר את עמדתם של הנאשמים היהודים, אולם הוא סירב וטען כי בדיוק לשם כך יש להם עורך-דין מומחה. ראיתי כי אין בידי לסייע וחזרתי למשרדי, ממתין לראות איך ייפול דבר.

כעבור שעות אחדות שבו והופיעו אצלי רב העיירה ונכבדיה והודיעו לי כי השלושה נידונו למיתה. הם התחננו לפניי כי אעשה עוד מאמץ להצילם. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. ניגשתי אל ביתו של בלכוביץ, שכמפקד עליון היה עליו לאשר כל גזר-דין לפני ביצועו.

עוזרו האישי הודיע לי כי הוא ישן ואין להעירו. השארתי לבלכוביץ פתק כתוב וביקשתי מעוזרו להראותו לו קודם שיאשר את גזר-דינם של היהודים. הוספתי ואמרתי לעוזר כי אם יחון אותם, אני-עצמי אהיה אחראי שהשלושה יהיו נאמנים למשטר.

למחרת בבוקר שוב בא אליי הרב והודיע לי כי שלושת הפורעים ושלושת היהודים מובלים עתה לבית-הקברות, כדי להוציאם להורג. הרב היה נסער ונרגש. אמרתי לו כי אם הוא בוטח בקב"ה, ישב במשרדי עד אשר יראה בישועתם.

השישה הובלו לבית-הקברות, שם כבר נכרו שישה קברים. ראשונים הובלו שלושת הפורעים. הם נורו ונפלו היישר לקבריהם. אחריהם הובאו למקום היהודים.

והנה, ברגע האחרון ממש, ניגש אליהם מפקד כיתת היורים ואמר להם כי אמנם ראויים היו לאותו עונש, אך המפקד היהודי ביקש למענם חנינה ועתה עליהם ללכת אליו ולכפר על עוונם בשירות נאמן.

ישבתי במשרד עם הרב, ופתאום נראתה ברחוב התהלוכה המוזרה ביותר שראיתי מעודי - שלושת הנידונים למוות ואחריהם כל בני העיירה, עם הילדים, הנשים והזקנים; כולם באו להודות לי על חלקי בהצלתם, ואני זכיתי בו-במקום בשלושה חיילים.

מטרוב המשכתי הלאה ופעלתי לטיהור כל הסביבה. עם גמר המלחמה בין הפולנים לבולשביקים, חזרתי לוורשה ומשם עליתי לארץ-ישראל.

(סיפורו של ר' חיים גורליק. נפטר בא' בטבת. נשלח על-ידי נכדו, חיים גנירם, קיבוץ רמת-מגשימים)