אצל כל אחד ואחד מישראל יש "נר הוי' נשמת אדם", אולם יש הממתינים עד שיבואו ויציתו אצלם את ה'נר' * זוהי עבודתם של רועי ישראל, רבותינו נשיאינו – להדליק את ה'נר' שבכל יהודי * אצל נשיאי חב"ד, ובמיוחד אצל בעל ההילולא, נעשה הדבר באופן של אור, בקירוב ובדרכי נועם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהנבואה שראה הנביא את המנורה שהיתה במשכן ובית-המקדש – כתיב¹ "ראיתי והנה מנורת זהב כולה"², דקאי על כנסת ישראל, היינו, שכל בני ישראל יחדיו הם "מנורת זהב כולה".

במנורה היו שבעה נרות. וכמו כן יש אצל בני ישראל דרכים שונות, כמבואר בפרטיות בחסידות³: יש כאלה שהדרך שלהם היא בקו החסד, יש כאלה שהדרך שלהם היא בקו הגבורה וכו', ועד שמונים שבעה דרכים, שהם שבעת הנרות.

הצד השווה שבהם – שהם כולם נרות. כולם מאירים בבית-המקדש, ולא מסתפקים בכך שמאירים בבית-המקדש, אלא מבית-המקדש מתפשטת האורה בכל העולם – שלכן היו בבית-המקדש חלונות שקופים אטומים⁴, דלא כבכל הבתים, שהחלונות נעשו כדי שהאור ייכנס מבחוץ אל הבית, אלא להיפך, שמבית-המקדש יצאה אורה לכל העולם, שזוהי הכוונה דבית-המקדש.

מי פעל את האורה – הנרות, שהם נשמות ישראל.

אף-על-פי שישנם סוגים שונים בבני ישראל, וכל יהודי צריך לעבוד את ה' עם הכשרונות שלו, שהרי "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"⁵, הוא והכשרונות שיש לו, נבראו כדי לעבוד את ה' עם כשרונות אלו, אבל הצד השווה שבהם, שהם כולם נרות, הם מאירים.

החילוק אינו אלא בהגישה לעבודה. אצל אלו העבודה היא בקו החסד, מתאים לכשרונות וחושים שלהם, ואצל אלו העבודה היא בקו הגבורה. בענייני חומרות ובלבוש של דינים, מתאים לחושים שלהם. אבל אין זה אלא שהדרך אצלם היא בקו הגבורות, ואילו מטרת העבודה היא שווה – להאיר.

הגם שהתכלית היא בכל מקום בשווה, מכל-מקום, יש חילוק גדול אם הדרך היא בקו הגבורות, או שהדרך היא לכתחילה בקו החסדים, שאז לא צריך לחטט ("גריבלען זיך") אלא רואים מיד את התכלית שבדבר, כיוון שגם בגילוי הרי זו הדרך של "ואהבת לרעך כמוך"⁶.

ב. וזו היתה דרכו של אהרון שהדליק את המנורה. אהרון היה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"⁷, אפילו "בריות", היינו, כאלו שאין בהם שום מעלה, מעלתם היחידה היא שהקב"ה ברא אותם (כפירוש אדמו"ר הזקן נ"ע⁸), גם בהם המשיך אהרן אהבה.

עניין זה היה לא רק המטרה שלו, אלא גם הדרך אל המטרה. והיינו, שגם בגילוי היתה הדרך להיות אוהב את הבריות, ועל-ידי זה – "מקרבן לתורה", לעשות מהם יהודים תורניים ("תורה-אידן").

וזו היתה גם דרכם של רועי ישראל, הרביים הנשיאים, עד כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא ועד בכלל, שעבודתם היתה להדליק את הנרות.

אצל כל-אחד-ואחד מישראל ישנו "נר הוי' נשמת אדם"⁹, אלא שישנם כאלו שממתינים עד שידליקו זאת אצלם. וזוהי עבודת נשיאי ישראל – להדליק את ה"נר הוי' נשמת אדם" שישנו בכל אחד ואחד מישראל, ויש בזה שבעה סוגים.

האופן שהיה אצל נשיאי חב"ד בכלל ואצל כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא, הוא – שהאהבה היתה בגילוי; לא רק המטרה היתה אור, אלא גם הדרך אל המטרה היתה באופן של אור. בדרכי קירוב ובדרכי נועם הדליק את ה"נר הוי' נשמת אדם" בכל הסוגים שבבני ישראל.

ג. כל עניין הוא בהשגחה פרטית.

ולכן רואים שבימי ההילולא של צדיקים ישנם שני סוגים: ישנן הילולות שנקבעו באופן שעורכים אותן ("מען פראוועט זיי") באופן של מתיחות ("אנגעשטרענגט") ומרירות, ויש הילולות שעורכים אותן באופן של שמחה.

ועניין זה מתאים לפי עבודתם של הצדיקים¹⁰.

ד. ההילולא של הרבי, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נקבעה בהשגחה פרטית כפי המתאים לאופן עבודתו¹¹: עצבות – אינו שייך כלל, אלא המדובר אפילו אודות שלילת המרירות. האופן שבו נקבע ההילולא של הרבי הוא – בשמחה.

וכמו כן בנוגע ל"אוהל" שלו:

אלו שביקרו ב"אוהלים" של צדיקים, יודעים, שישנם "אוהלים" שפועלים קו של מרירות וכיווץ, וישנם "אוהלים" שפועלים קו של שמחה ועלייה¹². – ה"אוהל" של הרבי הוא מסוג השני. מיד כשבאים אל ה"אוהל", עוד לפני ההתבוננות – הרי זה פועל עלייה והגבהת הרוח, שזה שייך לשמחה.

וטעם הדבר – לפי שעבודתו שעבד בה כל ימי חייו הייתה גם-כן באופן כזה, לקרב ולהעלות את כל בני ישראל, אפילו ה"בריות", בדרך של קירוב ונועם, מתוך כוונה לפעול את ה"מקרבן לתורה", לפעול אצלם "לחזות בנועם השם"¹³, ולגלות את חלקם בתורה וחלקם במצוות.

ה.  יום ההילולא הוא יום עלייה עבור הנשמה¹⁴, ובמילא הרי זה גם עלייה לההולכים בדרכיו, עלייה בדרך מקיף על-כל-פנים.

ועלייה זו היא גם באופן של קירוב ושמחה, ששמחה פורץ גדר¹⁵ כל הגדרים שמבחוץ, ומכל-שכן בגדרים שמבפנים.

להיות "מעלין בקודש"¹⁶, הן בהעניינים שבין אדם למקום והן בהעניינים שבין אדם לחבירו.

ועל-ידי זה גופא גורמים נחת רוח נוספת לנשמת בעל ההילולא, ובמילא פועלים על-ידי זה התעוררות אצל בעל ההילולא, שעומד ומשמש במרום¹⁷ ומעורר רחמים רבים על אלו שמקושרים ושייכים אליו, ועל-ידם על כלל ישראל, להשפיע רוב טוב בגשמיות וברוחניות, לא רק בחסד וברחמים, אלא גם מתוך שמחה.

* * *

ו. עניינו של יום ההילולא – שבו היא העלייה של בעל ההילולא לעולם יותר עליון, ובמילא, מעלה עמו את צאן מרעיתו, וכל הקרוב קרוב יותר – נוגע לו עניין העלייה יותר, ולכן צריך הוא יותר להתכונן לכך.

והנה, בנוגע ליום ההילולא בכל שנה – ישנו גם היום שלפני יום ההילולא שהוא הסיום של השנה שעברה.

ובהקדמה – שתחלת השנה כוללת את כל השנה הבאה, שלכן נקראת תחילת השנה "ראש השנה"¹⁸, כפי שמצינו בנוגע לראש-השנה הכללי, באחד בתשרי או באחד בניסן¹⁹, ועל-דרך זה בנוגע לראש-השנה בכל עניין, ובנידון-דידן, ראש-השנה להסתלקות, שהוא העשירי בשבט. ומזה מובן שכשם שבערב ראש-השנה הכללי עולים כל ענייני השנה שעברה – כן הוא גם בנוגע לעניינים הפרטיים שבשנה, שביום האחרון עולים כל העניינים של השנה שעברה.

ומובן, שכללות עניין עליית הנשמה כפי שהוא בנוגע לנשמת נשיא ישראל שקשור עם צאן מרעיתו, ולכן אפילו לאחר ההסתלקות קשורה נשמתו עם עניינים שבעולם-הזה, על-ידי החסידים והמקושרים והשייכים אליו, ועל-ידם גם עם כלל ישראל – הרי אין עניין של עלייה שאינו בשביל ההמשכה שלאחרי זה.

עלייה ללא המשכה, שהוא עניין העבודה דרצוא ללא שוב – הרי זה סדר דעולם התוהו; ואילו בנוגע לאופן העבודה של נשמות דתיקון, ובפרט נשיאי ישראל, ועל-אחת-כמה-וכמה נשיאי חב"ד, שכל העניין דחב"ד מיוסד על כך שכל עניין יומשך בפנימיות ובאופן של "בכן"²⁰ – הרי גם כשישנו יום שמקודש לעלייה, הנה בהעלייה גופא ישנו כבר גם ההמשכה, וכאשר העלייה היא למעלה מעלה עד אין קץ, אזי בדרך ממילא ההמשכה היא למטה מטה עד אין תכלית²¹.

ז. יעזור השם יתברך שכל אלו הזקוקים לכך – יזכו לזרעא חייא וקיימא, בנים זכרים לומדי תורה ומקיימי מצוות לומדי חסידות והולכים בדרכי החסידות, וכמו כן בעניינים של חיי רוויחא, וכמו כן בעניינים של מזונא רוויחא.

וכל זה יהיה, "ביד רמה" ו"בריש גלי" מבלי להתפעל מפני מדידות והגבלות, ו"מה יאמרו הבריות"; אין מה להתבייש שיראו זאת בעיני בשר, ויהיה זה בקרוב ממש, ואחר-כך נזכה לביאת משיח צדקנו, בקרוב, במהרה בימינו²².

(קטעים מהתוועדות* יום ב' דפרשת בשלח, י' בשבט ה'תשט"ז** - בלתי מוגה; 'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ז חלק טז (ב) עמ' מ-סו)

----------  

1) שיחה זו – הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (ביידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"ב עמ' 314 ואילך (עד סוס"ב), שם עמ' 503 ואילך (עד סוס"ה). במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

2) זכריה ד,ב.

3) ראה לקו"ת ר"פ בהעלותך.

4) מלכים-א ו,ד. וראה מנחות פו,ב ובפרש"י ד"ה שקופים. ויק"ר פל"א, ז. תנחומא תצוה ו. בהעלותך ב.

5) משנה וברייתא סוף קידושין – ע"פ גירסת הש"ס כת"י (אוסף כת"י של תלמוד הבבלי, ירושלים, תשל"ד). וכן הובא במלאכת שלמה במשנה שם.

6) קדושים יט,יח.

7) אבות פ"א מי"ב, ומפרשים שם.

8) תניא פרק לב.

9) משלי כ,כז. וראה תניא פי"ט.

10)  ראה גם שיחת י' שבט דאשתקד בתחלתה ('תורת-מנחם – התוועדויות' חי"ג עמ' 217 ואילך).

11) ראה גם 'תורת-מנחם – התוועדויות' ח"י עמ' 245.

12) ראה סה"ש תש"ח עמ' 228. וש"נ.

13) תהילים כז,ד.

14) ראה סידור (עם דא"ח) שער הל"ג בעומר (דש, סע"ב ואילך). – להעיר מליקוטי הש"ס להאריז"ל מסכת ברכות.

15) ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך. ועוד.

16) ברכות כח,א. וש"נ.

17) סוטה יג, סע"ב. זח"א קלג,א.

18) ראה לקו"ת דרושי ר"ה נח,א ואילך. ובכ"מ.

19) ר"ה בהתחלתה.

20) ראה סה"מ ה'ש"ת עמ' יא. ועוד. נסמן בלקו"ש חכ"ה עמ' 426 הערה 21.

21) ראה תיקו"ז סוף תנ"ז (וראה שם תי"ט – מ,ב). ז"ח יתרו לד, סע"ג.

22) לאחר השיחה אמר כ"ק אדמו"ר: שמעתי מעשה שסיומו היה ששאלו "אזוי ווי ניקאלאי"?... (ראה סה"ש תרפ"ז עמ' 160 ואילך, עיי"ש). אמנם, עניין זה היה בזמנים ההם, אבל עתה, הרי זה יכול להיות גם "לא כמו ניקאלאי", אלא בחסד וברחמים. והעיקר – שיושלמו העניינים (אבי די עניינים זאלן זיך אויספירן").

*) שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר בלה"ק, ונדפסה בבטאון חב"ד חי"ג בהתחלתו (נוסף על השיחות שהוגהו ביידיש ונדפסו בלקו"ש, כדלקמן). במהדורא זו שולבו גם כמה עניינים מהגהת השיחה שבבטאון חב"ד הנ"ל, וכן כמה פרטים מהנחה בלתי מוגה (ע"פ סרט-הקלטה).

**) נערכה באולם הגדול אשר ב-824 נאסטראנד עוו. פינת איסטערן-פארקוויי.