נושאים נוספים
	התקשרות גליון 767 - כל המדורים ברצף
	ביטול מוחלט עם הרגשת תענוג
	הזמן גרמא
	הלכות ומנהגי חב"ד

כיצד מבטאת שאלתו של החכם את דרגתו הרוחנית? * מצד הביטול האמיתי שבנשמה לא מובן כיצד ניתן להבדיל בין סוגי המצוות * למרות שהמשכת העצמות היא בדרך של דילוג – צריכה עבודה זו לחדור בסדר ו"הלכות" דווקא * גם הפסח נאכל "על השובע", אולם יש בו תענוג * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. "חכם¹ מה הוא אומר . . אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן":

בנוגע לשאלת החכם, והתשובה שמשיבים לו, מקשים מפרשי ההגדה: מדוע נבחרה מכל הלכות פסח דווקא ההלכה "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"? הרי החכם שואל, ורצונו לדעת, בנוגע לכל ההלכות הנוגעות לחג הפסח – עדות חוקים ומשפטים, ואם כן, היו צריכים להשיב ולבאר לו כמה וכמה דינים, ועל-פי סדר הלילה, ולא דין אחד, ו... דווקא האחרון שבהם – כשאוחזים כבר לאחר אכילת הפסח – הדין ד"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".

ועוד אינו מובן – מהי בכלל שאלתו של החכם: אם הוא כזה שהתורה קראתו בשם "חכם"² – הרי יודע הוא בעצמו את הדינים³, וכיוון שיודע את דיני התורה, מהי פשר שאלתו "מה⁴ העדות וגו'"?

סדר ליל הפסח הוא בדרך שאלה ותשובה⁵. ולכן הדין הוא⁶ ש"אם אין לו בן הרי אשתו חייבת לשאול אותו, ואם אין לו אשה הוא שואל את עצמו מה נשתנה כו'". ועל-פי זה אפשר לבאר את שאלת החכם, שאף שהוא חכם ויודע את התורה, אף-על-פי-כן צריך הוא לשאול, כיוון שכן הוא סדר ליל הפסח.

אבל מובן, שכיוון שהתורה מסדרת את כללות השאלות והתשובות בארבעה סוגים לפי ארבעה בנים, והסוג הנעלה ביותר שבהם הוא החכם – הרי בשאלה שלו, "מה העדות גו'", מרומז סוג היותר נעלה של שאלות – ובפרט לפי המבואר בכתבי האריז"ל⁷ שארבעת הבנים הם כנגד ארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה⁸, וחכם הוא כנגד אצילות, הרי בודאי שבשאלת החכם מרומז הסוג הנעלה ביותר שיכול להיות בשאלה – והתשובה על שאלת החכם מתרצת שאלות אלו.

ואם כן אינו מובן: א) מהי החכמה המיוחדת והעומק שבשאלה "מה העדות גו' אשר ציווה הוי' אלוקינו אתכם"? שאלה זו יכול לשאול גם מי שלמד מעט מזעיר, ויש לו ידיעה קטנה ביותר במצוות התורה. ב) מהו העומק בתשובה "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"? ג) הרי דין זה הוא משנה מפורשת⁹, ו"בן עשר" – הוא כבר "למשנה"¹⁰; כל מי שלמד אפילו משניות בלבד, יודע הוא את הדין ד"אין מפטירין כו'".

ב. כאמור לעיל, החכם הוא כנגד אצילות. בעולם האצילות יש ביטול במציאות, שהוא עניין החכמה, "כח מ"ה", כוח הביטול¹¹ שמאיר באצילות. ומי שאוחז במדריגת ביטול במציאות נקרא "חכם".

מצד ביטול במציאות – שהאדם אינו מציאות לעצמו כלל, אלא הוא בטל ומסור לגמרי להקב"ה – קיום כל המצוות הוא באופן שווה.

בשעה שמרגישים את המציאות האישית – אזי ישנם חילוקים במצוות: המצוות שיודעים את טעמם ומבינים אותם, יש בהם חביבות יתירה על המצוות שמקיימים בקבלת עול, כיוון ש"חוקה חקקתי גזירה גזרתי"¹², ובמילא יש אז מקום לחלק את המצוות לשלושה סוגים: חוקים, עדות ומשפטים. חוקים – אין להם מקום בשכל כלל, עדות – יש להם מקום בשכל (אמנם מעצמנו לא היינו מבינים שצריכים לקיימם, אבל לאחר שהתורה ציוותה אותנו על העדות, יש להם מקום בשכל¹³), ומשפטים הם מצוות שהשכל עצמו מחייבם, כמאמר רז"ל¹⁴ "אילמלא לא ניתנה תורה (ח"ו) היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה".

אבל מצד הביטול במציאות דחכמה – אצילות – אין חילוק אם מבינים או שאין מבינים, קיום כל המצוות הוא מצד זה שהקב"ה צווה עליהם; ואז גם מקיימים את כל המצוות מתוך עריבות ("געשמאַק"), אפילו מצוות שאין להם מקום בשכל כלל, יש בהם עריבות היותר גדולה, מצד הידיעה שזהו הרצון העליון. וכמאמר הידוע¹⁵: "אילו נצטווה לחטוב עצים", אילו נצטווינו על-ידי הקב"ה לחטוב עצים, היינו עושים זאת מתוך אותה חיות כמו בקיום מצוות הנחת תפילין וכיוצא בזה.

וזוהי טענת החכם: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה הוי' אלוקינו אתכם" – מדוע מחלקים את המצוות לסוגים שונים? מצד הביטול במציאות דחכמה, לא צריכים להיות שום חילוקים; בכל המצוות ישנה נקודה אחת בלבד – קיום רצון העליון.

יתרה מזו: שאלת החכם היא לא רק על העדות והמשפטים¹⁶, מדוע הם מובדלים מהחוקים, אלא השאלה היא גם על החוקים עצמם: מצד הביטול במציאות דאצילות לא שייך כל עניין החוקים.

פירוש "חוקים" הוא כמאמר רז"ל¹² "חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה". דבר זה ניתן להיאמר רק לגבי מי שמרגיש עצמו איזה מציאות מלבד האדון, ולכן צריכים לצוות עליו "אין לך רשות להרהר אחריה", שיעשה זאת בקבלת עול; אבל אם הוא בטל בתכלית לגמרי, שמלבד מציאות האדון אין שום מציאות כלל – הרי כשם שלא שייך לצוות על האדון עצמו שלא יהרהר אחר פקודתו, כך אינו שייך לצוות זאת על העבד שעומד בתכלית הביטול, ואינו אלא – אדון. עבד כזה מקיים את פקודת האדון לא באופן של חוקה, בדרך קבלת עול, אלא הקיום שלו בא בדרך ממילא, מצד היותו בטל ומיוחד בתכלית עם האדון.

וזהו פירוש "חכם מה הוא אומר כו'":

נשמתו של כל איש ישראל במהותה העצמי – "טהורה היא"¹⁷, בחינת אצילות¹⁸, אלא שנמשכה וירדה למטה דרך העולמות בריאה יצירה עשייה, עד שהתלבשה בגוף.

שואלת ה"טהורה היא" שבנשמה: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה הוי' אלוקינו אתכם" – לשם מה צריך קיום המצוות להיות באופן של התחלקות "העדות והחוקים והמשפטים – אשר ציווה הוי' אלוקינו אתכם", ההתחלקות שישנה אצלכם, הנבראים שבעולמות בריאה יצירה עשיה? מצדנו, מצד שורש הנשמה, קיום המצוות הוא באופן נעלה הרבה יותר, כל העניינים הם באופן של מ"ה – ביטול במציאות.

(בעומק יותר: תיבת מ"ה נכללת גם בשאלת החכם. השאיפה של אצילות היא להגיע למעלה מאצילות, ושם לא שייך גם העניין ד"מה", ביטול במציאות, כי, התואר "ביטול במציאות" מורה שישנה מציאות שהיא בטלה, ולמעלה מאצילות – שהחכם שואף להגיע לשם – גם עניין "מה" אינו שייך. ולכן שואל החכם את שאלתו גם על מדריגת "מה": רצונו להתעלות גם ממדריגה זו).

ג. על זה בא המענה: "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח":

פסח פירושו "דילוג"¹⁹ – שלא בסדר והדרגה. והרי כך היה הגילוי אלוקות בליל הפסח: "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה", "בכבודו ובעצמו"²⁰, שהוא למעלה מכל ארבעת העולמות²¹ (כמרומז גם בארבעת הלשונות: "ולא מלאך", "ולא שרף", "ולא שליח", "ולא אחר", כנגד ד' העולמות²²); והיכן נמשך הגילוי – ב"מצרים", "ערות הארץ"²³, ארץ "מלאה גילולים"²⁴ (שהיא למטה שלא בערך לא רק מאצילות, מקום החכם, אלא גם מעשיה, מקום הרשע, כי, איש ישראל, אפילו רשע גמור, גם אצלו הנשמה היא בבחינת מקיף²⁵, וגם גופו הוא מקליפת נוגה. מה שאין כן מצרים היא משלש קליפות הטמאות לגמרי, ואיזו טומאה – "מלאה גילולים", טומאת עבודה זרה (ששקולה כנגד כל התורה²⁶)). והרי מובן, שהמשכת העצמות בארץ "מלאה גילולים" היא באופן של "דילוג", לגמרי שלא בסדר והדרגה.

יכולים אפוא לחשוב, שכיוון שזהו עניין של "דילוג", אין צורך שיהיה בזה סדר כלל, שהרי סדר והדרגה הוא היפך הדילוג²⁷.

ועל זה הוא המענה – "כהלכות הפסח": גם בקרבן פסח, שעל-ידו המשיכו את עניין "ופסח הוי'"²⁸, הדילוג שלמעלה מהדרגה – גם בו היו הלכות פרטיות, ובסדר והדרגה דווקא ("אל תקרי הליכות אלא הלכות"²⁹, כלומר, שהלכות הם הליכות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, כמה וכמה דרגות): לקחת את קרבן הפסח בעשירי בניסן, לשחטו, להקריבו ולאכלו, ככל פרטי הדינים שבעניינים אלו, בסדר מסודר; כי רצון העליון הוא שגם העניינים שלמעלה מהגבלה יומשכו במדידה והגבלה דווקא.

וזהו המענה לשאלת החכם: יש צורך בהתחלקות דעדות חוקים ומשפטים, הגם שהעבודה צריכה להיות מצד עצם הנשמה שלמעלה מכל התחלקות – כי, הכוונה העליונה היא, שגם העבודה שמצד עצם הנשמה כפי שהיא מיוחדת עם העצמות, שלמעלה מהתחלקות, צריך שתומשך בהתחלקות של עבודה מסודרת, בעדות חוקים ומשפטים.

ד. וההסבר בזה הוא – "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן":

אכילת קרבן פסח צריכה להיות בסוף כל הסעודה, על השובע, כדי שהאכילה תהיה מתוך הנאה וחשיבות³⁰; ולאחר אכילת הפסח אסור לאכול שום מזון, בכדי שלא יתבטל אצלו טעם הפסח³¹.

בעניין זה רואים שני הפכים: אכילת הפסח צריכה להיות לא כדי להשביע את הרעב ("די מחסורו"³²), ואף-על-פי-כן צריך להיות בזה טעם והנאה. והיינו, שההנאה מאכילת הפסח אינה מזה שנתמלא החיסרון שלו, אלא מעניין נעלה יותר – "עשירות": למעלה מהעניינים שתובעת המציאות שלו, למעלה מכוחותיו שלו – ומכל מקום יש לו הנאה בדבר. ההנאה והתענוג שלו הם בדבר שהוא למעלה ממציאותו לגמרי.

כלומר: גם את התקשרות עצם הנשמה עם העצמות כפי שהיא למעלה מכוחות פרטיים, יש להוריד ולהמשיך בכוחות פנימיים, החל מכוח השכל, ולכן נדרש שקיום המצוות יהיה לא רק באופן של עדות וחוקים, אלא גם באופן של משפטים – שימשיך את העניין בשכלו, ויהיה לו בזה טעם ותענוג.

ולכן אחת העבודות העיקריות של קרבן פסח היא – אכילת ³³ הפסח, להכניס את הפסח והדילוג בפנימיות, שייעשה דם ובשר כבשרו, ושיהיה לו טעם בדבר, ואחר כך לא יאכל מזון אחר כדי שלא יתבטל טעם הפסח בפיו – שפסח, שהוא למעלה מהשגת השכל (וכן גם עתה, שבמקום הפסח אוכלים מצה, שהיא "מיכלא דמהימנותא"³⁴, אמונה שלמעלה מהשכל), צריך להיות מתוך טעם ותענוג³⁵.

(משיחת ליל ב' דחג הפסח תשכ"א, 'תורת מנחם' כרך ל עמ' 225-230. בלתי מוגה)

_______________________________

1)    שיחה זו – הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 961 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)    שזהו תואר נעלה יותר מהתואר "תלמיד חכם", שגם תואר זה (בגמרא) קאי רק על מי שהתייגע ולמד ויודע כו', ולא רק מי שיש לו האפשריות לדעת אם ילמד (מהנחה בלתי מוגה).

3)    וכדמוכח מלשון שאלתו גופא – "מה העדות והחוקים והמשפטים גו'", שניכר שיודע לא רק אודות כללות מציאות התומ"צ, אלא גם אודות חלוקתם לג' הסוגים דעדות חוקים ומשפטים (מהנחה בלתי מוגה).

4)    ואתחנן ו, כ.

5)    ראה ספר החינוך מצוה כא, ובמנחת חינוך שם. הגדה שבח פסח. ועייג"כ שו"ת הרא"ש כלל כד ס"ב. ד"ה מצה זו תש"ד (סה"מ תש"ד ע' 170).

6)    שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ג ס"מ.

7)    פע"ח שכ"א פ"ז. סידור האריז"ל.

8)    חכם – אצילות, רשע – עשי', תם – בריאה, ושאינו יודע לשאול – יצירה. וראה לקו"ש ח"א ע' 248.

9)    פסחים קיט, ב. וראה סנהדרין (ו, א): "טעה בדבר משנה חוזר".

10)  אבות ספ"ה. ועיין הל' ת"ת לאדה"ז (רפ"א ושם ס"ו): "בימיהם כו' ובזמה"ז כו'".

11)  כמ"ש (בשלח טז, ז-ח) "ונחנו מה" (מהנחה בלתי מוגה).

12)  במדב"ר ר"פ חוקת. רמב"ם סוף הל' מקואות.

13)  ולדוגמא: "זכר ליציאת מצרים" או אותות על בריאת העולם (מהנחה בלתי מוגה).

14)  עירובין ק, סע"ב. וראה לקו"ש ח"ג ע' 890 הערה 12.

15)  לקו"ת שלח מ, א.

16)  כלומר: מהו הצורך בטעמים כלל – הרי קיום המצוות צ"ל לא מצד הטעם, אלא מצד ביטול וקבלת עול (מהנחה בלתי מוגה).

17)  נוסח ברכת אלוקי נשמה.

18)  לקו"ת ראה כח, ג. שה"ש ח, ג.

19)  ראה פרש"י בא יב, יא. שם, יג.

20)  מלכות דאין סוף ועצמות דאין סוף שלפני הצמצום (ראה סה"מ אעת"ר ע' עה. המשך תער"ב ח"ב ע' תתקכד. סה"מ תער"ב-תרע"ו ע' סז. הובא בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ס"ע כד).

21)  וכלשון הידוע (ראה לקו"ש ח"ה ע' 90. וש"נ) שלגבי העצמות א"ק ועשי' הם בהשוואה, ועאכו"כ שאצילות הוא כעשי' (מהנחה בלתי מוגה).

22)  ראה לקו"ת צו יב, ג.

23)  מקץ מב, ט. שם, יב.

24)  שמו"ר פי"ב, ה.

25)  תניא ספי"א.

26)  קידושין מ, א.

27)  כשם שלא שייך שענין הדילוג יהי' למחצה לשליש ולרביע ("אַ האַלבער שפּרונג אָדער אַ דריי פערטל שפּרונג"), שהרי זהו ענין שבאין-ערוך לגמרי (מהנחה בלתי מוגה).

28)  בא יב, כג.

29)  מגילה כח, סע"ב. וש"נ. וידוע דכל א"ת ברז"ל בא להוסיף (ראה ד"ה מי העיר תש"ג (סה"מ תש"ג ע' 141) ובהמצויין שם).

30)  ראה פסחים ע, רע"א ובפרש"י. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תעז [* ועוד זאת, שאינו נאכל אלא צלי דוקא, שהוא דרך גדולה (ראה חולין קלב, ב). – מהנחה בלתי מוגה].

31)  ראה שם קיט, סע"ב וברשב"ם. שו"ע אדה"ז שם ס"ב.

32)  פ' ראה טו, ח.

33)  פסחים עו, ב (במשנה).

34)  זח"ב קפג, ב. וראה תו"מ חי"א ע' 178 הערה 37. וש"נ.

35)  כלומר: מחד גיסא – הרי זה ענין ומדריגה שלמעלה מטעם (כבפשטות הענינים – שהרי איזה "טעם" יכול להיות כאשר אוכלים על השובע), והיינו שה"טעם" נשאר אצל מצווה המצוות, ואכן אינו מושג אפילו באצילות; ואעפ"כ, הרי זה נמשך ע"י אכילת הפסח בעוה"ז דוקא (מהנחה בלתי מוגה).