מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1156 - כל המדורים ברצף
	לחשוב בהיגיון; בהיגיון יהודי
	יש חדש
	הכוח להשכין את הקב"ה
	המקדש הפנימי
	אם זה הגיהינום...
	ברכת העני
	קידוש החיים
	המים המדבקים
	בצלאל של ה'חורבה'
	מצוות מכספי מעשר

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1156, ערב שבת-קודש פרשת תרומה, ג' באדר תשס"ט (27.02.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לחשוב בהיגיון; בהיגיון יהודי

ההיגיון האנושי אומר שאם תשמור כל פרוטה ותימנע מלתת מכספך לאחרים, תתעשר מהר יותר, אך ההיגיון היהודי אומר: עַשֵׂר – כדי שתתעשׁר

האדם הוא יצור שכלי שניחן ביכולת לחשוב בהיגיון, אולם המושג 'היגיון' איננו מוחלט ואובייקטיבי. ההיגיון של אדם אחד עשוי להיות שונה לחלוטין מההיגיון של חברו. כי ההיגיון מתבסס על הנחות-יסוד, ואלה עשויות להשתנות מאדם לאדם ומחברה לחברה.

השבת אנו קוראים על הציווי לבנות משכן לה'. במערכת חשיבה אחת הציווי הזה יכול להיתפס כדבר תמוה ומוזר. עם של עבדים, שזה עתה יצא ממצרים, נודד במדבר, בתנאים קשים – וכי זה הזמן לפתוח במפעל אמנותי אדיר כהקמת המשכן?! האם אין לבני-ישראל דאגות אחרות מלבד לגייס תרומות בהיקף עצום, ולהושיב אמנים לייצר את המשכן וכליו, שכל פרט בהם תובע מומחיות ומקצועיות וכישרונות נדירים?! האם לא עדיף להמתין במפעל זה עד שיגיעו אל המנוחה והנחלה ויתבססו בארץ-ישראל?

אבל ההיגיון היהודי מוליך למסקנה ההפוכה, ולכן התגייסו בני-ישראל בשמחה ובהתלהבות למלאכת המשכן. הם ידעו שכל מטרת היציאה ממצרים היא כדי להיות עמו של הקב"ה. ה'שלח את עמי' היה כדי ש'ויעבדוני'. המשכן היה הביטוי הנעלה ביותר לעובדה שהקב"ה בחר בעם-ישראל כדי לשכון בו. לכן הוא הדבר הראשון שיש לעסוק בו, לפני כל דבר אחד.

יותר עבודה, פחות כסף

דוגמה שנייה: ההיגיון האנושי הרגיל אומר שאם תשמור כל פרוטה ותימנע מלתת מכספך לאחרים, תתעשר מהר יותר. לעומתו, ההיגיון היהודי אומר: "עַשֵׂר – כדי שתתעשׁר"; כלומר, ככל שתקפיד להפריש מעשר (עשרה אחוזים) מהכנסתך לצורכי צדקה, יגדלו סיכוייך להתעשר. לכאורה זה הפך ההיגיון: איך תתעשר כשאתה במו-ידיך מצמצם את הכנסותיך?

השוני בין שתי מערכות-החשיבה האלה נובע מהנחות-היסוד. ההיגיון האנושי הרגיל עושה חשבון כלכלי פשוט. על-פיו, התעשרות באה על-ידי צבירת עוד כסף ועוד כסף, ולכן ככל שתחסוך יותר תתעשר מהר יותר. לעומתו, ההיגיון היהודי יודע שהעושר והפרנסה באים מאת הקב"ה. כדי לזכות בהם, על האדם להוכיח שהוא ראוי לכך. הפרשת המעשר לצדקה היא ההוכחה שהיהודי נוהג נכון בכספו, וממילא הוא זוכה שהקב"ה נותן לו עוד ועוד.

עוד דוגמה: ההיגיון הרגיל אומר שאם תעבוד שבעה ימים בשבוע, יהיה לך יותר כסף ממי שעובד שישה ימים בלבד. לכאורה החישוב נכון: יותר שעות, יותר שכר. אך ההיגיון היהודי מלמד שאם תעבוד שבעה ימים בשבוע, יהיה לך פחות כסף. העבודה ביום השבת נוטלת ממך את ברכת ה', וכשאין ברכה – לא תיהנה מן הכסף שהושג בשבת, ויתרה מזו, גם כסף שהרווחת בששת ימי החול יֵלך לאפיקים לא-רצויים ולא-נעימים. כמו תפוז רקוב שמרקיב את כל הארגז. בראייה זו, עבודה בשבת היא הדבר הבלתי-הגיוני ביותר.

צריך ברכה

ועוד דוגמה: בהיותנו עם קטן, מוקף במאות מיליוני שונאים, הדרך להבטיח את הישרדותנו היא לכאורה על-ידי הצטיידות בנשק ובהגברת העוצמה הצבאית. ככל שנהיה חזקים יותר, נהיה מוגנים יותר – זה דברו של ההיגיון הרגיל. אבל ההיגיון היהודי יודע ש"לא בחַיִל ולא בכוח כי-אם ברוחי אמר ה' צבאות". היו זמנים שהיינו מעטים וחלשים ומצויידים בנשק עלוב, ובכל-זאת ניצחנו; והיו זמנים שהיו לנו המטוסים המתקדמים ביותר והטנקים החדישים ביותר, וספגנו מכה אחר מכה.

אם חלילה אין ברכת ה' שורה עלינו, אנחנו יכולים להיות מצויידים במיטב הנשק, אבל קברניטי המדינה טועים טעויות נוראות, ופעם אחר פעם מנחילים ניצחון לאויבינו. אכן, צריך לפעול בדרכי הטבע, ועם זה עלינו לזכור שההצלחה תלויה במישור אחר לגמרי, כמו שהבטיחה התורה: "אם בחוקותיי תלכו – ונתתי גשמיכם בעיתם... ונתתי שלום בארץ... וחרב לא תעבור בארצכם".

  יש חדש

מכינים משלוחי-מנות

בימים האלה צעירי-חב"ד משלימים את ההכנות למבצע הרחב שיקיימו בימי הפורים, לזיכוי המוני בית-ישראל במצוות הפורים. יחולקו מאות-אלפי שקיות של משלוחי-מנות, ופעילי חב"ד יקראו את המגילה ויביאו את שמחת החג. צוותים חינוכיים מבקרים בימים האלה בבתי-ספר רבים ברחבי הארץ, ומנחילים לילדים את תודעת הפורים ומצוותיו. צעירי-חב"ד גם הוציאו-לאור מאות-אלפי עותקים של עלוני-הסברה צבעוניים לחג, למבוגרים ולילדים, גם בשפה הרוסית.

רישום לרשת

רשת בתי-ספר וגני חב"ד, אהלי יוסף-יצחק ליובאוויטש, מזכירה לציבור להזדרז לרשום את הילדים לגני-הילדים ולבתי-הספר. הביקוש למוסדות הרשת גדל והולך, והורים רבים מעוניינים להעניק לילדיהם חינוך במוסדות חב"ד, המלוּוה שמחה חסידית ואהבת-ישראל. הרשת פתחה קו טלפון ארצי לרישום לבתי-הספר והגנים – 1-599-500-220. פרטים על המוסדות אפשר למצוא גם באתר הרשת www.reshet.org.il.

שבת הכנה לפורים

בשבת הבאה, פרשת תצווה (זכור), י"א באדר, תהיה אי"ה שבת אירוח בכפר-חב"ד, בסימן ההכנה לימי הפורים, מחיית 'עמלק' הפנימי ועוד. את השבת מארגן אשנב לחב"ד. טל' 050-8636355.

פורים עם דודו

הופיעה הפקה חדשה (מס' 14) בסדרה בגן של דודו. התקליטור מיוחד לפורים. מילים ולחנים: אורית וגנפלד, שירה ומשחק: דודו פישר. טל' 1-700-704120.

  שלחן שבת

הכוח להשכין את הקב"ה

בתחילת פרשתנו הקב"ה מצווה את בני-ישראל: "וייקחו לי תרומה... זהב וכסף ונחושת... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בני ישראל נצטוו לקחת דברים גשמיים ולעשות מהם מקדש, שבו הקב"ה מבטיח להשרות את שכינתו: "ושכנתי בתוכם".

הזוהר אומר שמשמעות המילה 'לי' (בפסוק "וייקחו לי תרומה") היא: "אותי". כלומר, הקב"ה אומר לעם-ישראל – 'קחו אותי'. על-פי פירוש זה היה מתבקש שייאמר "ותרומה", כלומר, שהקב"ה מבקש שבני-ישראל 'ייקחו' אותו ואת התרומה. הזוהר מסביר, ש'כולא חד' [=הכול אחד] – ה'תרומה' היא דבר אחד עם הקב"ה.

אמת מוסתרת

איך דברים גשמיים ("זהב וכסף ונחושת") הם דבר אחד עם הקב"ה? – הקב"ה ברא את העולם כדי שהעולם הזה הגשמי יהיה דירה לו יתברך. כך היה בתחילת הבריאה, כאשר "עיקר שכינה בתחתונים הייתה" והעולם הזה נחשב 'גַנִי', גַנו של הקב"ה. לכן אפשר לעשות מהחפצים הגשמיים האלה מקדש לקב"ה.

אלא שכדי לעשות מהעולם הגשמי מקדש לקב"ה עלינו לגלות את מהותה האמיתית של המציאות הגשמית. אמת זו מוסתרת ואינה גלויה. במבט ראשוני העולם הזה מסתיר את הקב"ה ואינו מבטא את העובדה שכל הווייתו נובעת מהכוח האלוקי. זו העבודה של עם-ישראל, לגלות את מהותה האמיתית של הבריאה ולהשכין בגלוי את הקב"ה בתוכה.

כוחם של יהודים

כוח זה ניתן לעם-ישראל, וכפי שהקב"ה אומר: "דבר אל בני-ישראל וייקחו לי תרומה". אמנם האמת הפנימית של המציאות הגשמית היא ההוויה האלוקית, וכל מה שנדרש הוא לגלות אמת זו ולהוציאה מן ההעלם אל הגילוי – אבל לגלות אמת זאת יכולים רק בני-ישראל.

לכן הקב"ה אומר "וייקחו לי", כלומר, 'קחו אותי', כי רק לנשמות ישראל נתן הקב"ה את עצמו עד כדי כך שיהודים יוכלו 'לקחת' אותו כביכול. לכן רק עם-ישראל יכול לגלות את האמת המהותית של הבריאה ולעשות מהדברים הגשמיים משכן ומקדש לקב"ה.

המקדש הפרטי

את ה'מקדש' עושים לא רק על-ידי הקמת המשכן והמקדש כפשוטו, אלא כמאמר חז"ל על הפסוק "ושכנתי בתוכם" – "בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל". יהודי נדרש לעשות מעצמו 'מקדש' פרטי לקב"ה, על-ידי שהוא מקדש את כל פעולותיו הגשמיות ועושה אותן לשם שמים.

כשיהודי אוכל ושותה ועובד לפרנסתו ועושה את כל צרכיו הגשמיים על-פי הוראות התורה ומתוך כוונה לעבוד את ה', ואף בבחינת "בכל דרכיך דעהו" – הוא עושה מעצמו משכן ומקדש לו יתברך, ועליו הקב"ה אומר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ומזה באים לידי שלמות השראת השכינה, שתהיה בקרוב ממש בגאולה האמיתית והשלמה.

(תורת מנחם כרך ב, עמ' 249)

  מן המעיין

המקדש הפנימי

משכן בנפש

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה,ח). 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם'. כי כל יהודי חייב לעשות את עצמו משכן ומקדש לה'.

 (של"ה הק')

לעורר את הנקודה

בליבו של כל אחד ואחד מישראל יש 'מקדש' רוחני, והוא נקודת היהדות. נקודה זו קיימת בשלמותה תמיד, בכל מעמד ומצב שיהודי שרוי בו. חובתנו לגלות ולעורר נקודה זו עד שמהניצוץ תצא שלהבת גדולה.

(אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש. ספר השיחות תש"ג)

היסוד שלם

כשם שמקום המקדש נשאר בקדושתו גם בזמן הגלות, כמאמר חז"ל "לעולם אין השכינה זזה מכותל המערבי", כך במקדש הפרטי שבכל אחד ואחד מישראל – היסוד הוא שלם, זך וטהור, כפי שנאמר (שיר-השירים ה) "אני ישנה וליבי ער".

(היום-יום)

לאפשר כניסה

שאלו את רבי מנחם-מנדל מקוצק: היכן הקב"ה שוכן? ענה להם: בכל מקום שמניחים לו להיכנס. זהו שנאמר "ועשו לי מקדש" – אם פנימיות האדם מלאה אהבת ה' ויראתו, כי-אז "ושכנתי בתוכם", הקב"ה שוכן בתוכו.   

(נחלת חמישה)

כלים ויריעות

כשם שהשראת השכינה  במשכן הייתה על-ידי כלי המשכן והיריעות, כך השראת השכינה במשכן הפרטי שבכל אחד ואחד מישראל היא על-ידי שני הדברים: 'כלים' – לימוד התורה, 'יריעות' – קיום המצוות.

(תורה אור)

חיים פרטיים קדושים

חובת אדם מישראל להכניס את הקדושה לביתו הפרטי, שהחיים הפרטיים, ההווי ואוויר הבית יהיו רוויים ומלאים קדושה. על בית כזה הקב"ה אומר: "ושכנתי בתוכם" – הבית יהיה משכן לה'.

(הרבי מאמשינוב)

דירת המלך

ישראל נקראים (ירמיה ז,ד) "היכל ה'". כשם שההיכל משמש דירת המלך, כך בני-ישראל הם היכל לשם ה'.

(ספר המאמרים תרצ"ו)

במסירות נפש

את המקדש הפנימי בנפשו בונה כל אדם מישראל על-ידי עבודתו ויגיעתו בלימוד התורה, ובפרט על-ידי העבודה במסירות נפש: מסירות נפש בממונו – כאשר הוא נותן צדקה יותר מכפי כוחו; מסירות נפש בגופו – כאשר הוא מטריח את עצמו לעשיית טובה לחברו; ומסירות נפש בנפשו – כשהוא מוסר את נפשו ללמד תורה לרבים.

(ספר המאמרים קונטרסים)

  אמרת השבוע

אם זה הגיהינום...

רבי אלימלך מליזנסק היה ידוע בענוותנותו הרבה. בהזדמנויות רבות היה מתבטא על עצמו במילים קשות. לאחר שנסתלק מן העולם אמר המגיד מקוז'ניץ שכאשר הגיע רבי אלימלך לבית-הדין של מעלה שאלוהו על מעשיו בעולם הזה, והוא צעק: "לא עשיתי כלום! לא התפללתי, לא למדתי, לא, לא, לא!".

אמרו לו: "אם-כן, עליך ללכת לגיהינום".

מסרו לו מלאכים ללוותו והללו הוליכוהו מיד לגן-העדן, בעוד הוא סבור שמוליכים אותו לגיהינום. כשנכנס וראה את גן-העדן בכל הודו ותפארתו, קרא בהתרגשות: "ראו-נא איזה בורא רב-חסד יש לנו! אם כך נראה הגיהינום, תארו לעצמכם איך נראה גן-העדן"...

  מעשה שהיה

ברכת העני

חבורת קבצנים עשתה את דרכה בין עיירות ישראל. רגילים הקבצנים בנדודים, עוברים מעיירה לעיירה ומקבצים לעצמם מזון ובגדים. לא כל העיירות שוות. בעיירה אחת יזכו למתת-יד נכבדה מיהודי המקום, ובעיירה אחרת יהיה הסכום קטן ועלוב מכדי לחלקו ביניהם.

בחבורה הלכו צעירים ומבוגרים, כולם ידועי סבל, עוני ומחסור, והם נאלצו למצוא את מחייתם מחיזור על הפתחים. עם זה, הזמן וההרגל עשו את שלהם. בני החבורה למדו להכיר זה את זה, לחיות ביניהם בשלום ואחווה, ואף הקפידו לשמור על רוחם הטובה.

רק אחד מהם חי בעולם משל עצמו. זה היה קבצן זקן וכחוש, שהצטרף אליהם באחד ממסעותיהם. שתקן האיש, אינו מדבר אלא את הנחוץ בלבד, ואינו מתערב בענייניהם. היה קשה לבני החבורה להתחבר אליו גם בגלל היותו מוכה-שחין מכף רגלו ועד קדקודו. הוא כונה בפיהם 'אלימלך מוכה שחין'.

על-פי הנוהג המקובל אז בעיירות ישראל, את סעודות השבת לא היו אוכלים העניים באכסנייתם, אלא מתארחים בבתי בעלי-הבתים של העיירה. בליל שבת נאספו כל הקבצנים בקרבת דלת בית-הכנסת, ובתום התפילה היו המתפללים עוברים לידם, מברכים אותם בברכת 'שבת שלום' וכל אחד ואחד היה מזמין אליו אורח אחד מן הקבצנים.

גם באותה שבת בכפר לאפאחיי, הסמוך לעיר טיקטין שבליטא, עמדה החבורה בירכתי בית-הכנסת, ואחר התפילה הוזמנו הקבצנים על-ידי המתפללים, במאור -פנים וברוחב-לב, שאפיינו את הקהילה המקומית. אט-אט התפזרו כולם איש לצד אורחו, מהלכים בנחת אל הבתים לסעוד את סעודת השבת.

בית-הכנסת התרוקן כמעט לגמרי. אחרון נשאר ר' אליעזר-ליפמן 'מכניס אורחים'. זה היה יהודי צנוע ושקט, אשר, כשמו, הידר מאוד במצוות הכנסת אורחים. ר' אליעזר-ליפמן נהג לעמוד מן הצד ולעקוב אחר הזמנת האורחים, ואם נשאר מישהו שלא הוזמן, היה הוא מזמינו אליו. כך הבחין בעובדה המצערת כי מבין הקבצנים נותר בבית-הכנסת קבצן זקן, כולו מוכה שחין, שאיש לא פנה אליו.

ר' אליעזר-ליפמן  ידע כי הקבצן הזה יהיה אורח השבת שלו. בהתעלמו מתחושת אי-הנוחות שעורר מראהו של הקבצן, ניגש אליו, הושיט לו יד חמה וקרא: "שבת שלום ר' יהודי, ודאי תסכים לסעוד אצלי את סעודות השבת".

אורו עיניו של האיש, וברגע זה הבחין ר' אליעזר-ליפמן  כי מבעד לפניו חרושות הקמטים והפצעים בורקות ומאירות עיניו של האיש באורח מופלא.

ר' אליעזר-ליפמן  ואשתו, מיריש, היו בעלי-חסד מופלאים. ביתם היה פתוח לרווחה, והם האירו פנים לכל אדם. את כל מאודם השקיעו במצוות הכנסת אורחים, והתאמצו שכל אורח המגיע לביתם יחוש בן-בית. מיריש הייתה טורחת במאכלי השבת, ור' אליעזר-ליפמן  היה עומד וטורח סביב אורחיו, להגיש להם עוד ועוד מכל אשר יחפצו.

ר' אליעזר-ליפמן  הגיע לביתו עם אורחו. אשתו, שהייתה רגילה באורחים, נאלמה דום לרגע למראה האורח, אך מיד התעשתה וקיבלה את פניהם במאור-פנים ובחדווה. מכאן ואילך התנהלה הסעודה כסדרה, באווירת שבת מרוממת. ר' אליעזר-ליפמן  אמר דברי תורה ואורחו השתתף מעט. כמו-כן שרו מניגוני השבת בדבקות.

בסיום השבת, כאשר נפרדו ר' אליעזר-ליפמן  ואשתו מאלימלך הקבצן, פנה אליהם פתאום אלימלך ואמר: "אני מאחל לכם שבשכל החסד אשר עשיתם עמי, תזכו ללכת  בנים כמוני"... באומרו מילים אלו הרים ידו לשלום ויצא מהבית.

בני הזוג נותרו המומים למשמע 'ברכתו' של העני. הם היו נבוכים ולא ידעו למה התכוון. האם נגרמה לו עוגמת-נפש במשך השבת ולכן קיללם, או אולי זה ביטוי של התמרמרות על מצבו הקשה וסבלו הרב. בין כך ובין כך החליטו בני-הזוג כי מוזר ככל שיהיה האיש, אין הם מתחרטים לרגע על מצוות הכנסת אורחים שזכו לקיים, ואף להבא לא יימנעו מלהזמין אנשים מסכנים ונידחים כמותו.

חלפה שנה והאישה הרתה וילדה בן. בליבם של בני הזוג עדיין קינן חשש מ'ברכתו' של אותו קבצן, אך כשעברו החודשים נוכחו כי התינוק הקטן מתפתח לילד ברוך כישרונות. עם השנים ילדה האישה עוד שלושה בנים. עד מהרה עמדו הכול על תכונותיהם המופלאות. לצד תפיסתם המבריקה ויראת-שמים שלהם, ניחנו בצניעות ובפשטות מדהימה.

או-אז הבינו ההורים כי אותו קבצן לא היה אלא צדיק נסתר. התברר שברכתו, שנראתה תמוהה בעיניהם, אינה אלא ברכה מיוחדת במינה. אכן, הם זכו לבנים כמותו, ושניים מהם נודעו בכל תפוצות ישראל - רבי משולם-זישא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק.

  לומדים גאולה

קידוש החיים

הכנת העולם לקראת הגאולה נעשית על-ידי שני תחומים של עבודת ה': האחד – לימוד התורה, תפילה וקיום המצוות; השני – עשיית דברי הרשות מתוך כוונה לשם שמים. אחד מעקרונות החסידות הוא, שהקב"ה נמצא בכל דבר וכי האדם יכול (וממילא חייב) לעבוד את קונו בכל מעשיו. כל מה שיהודי עושה הוא חלק מעבודתו לבוראו.

יש דברים שאדם עושה כחלק ממה שנתפס בבירור כעבודת ה' – להתפלל, ללמוד תורה, לקיים מצוות. יש דברים שאסור לו לעשות – כל איסורי התורה וגזֵרות חז"ל. אך בין שני התחומים הללו משתרע שטח פנוי לכאורה, הנתון ברשותו של האדם. שטח זה כולל את כל הצרכים הגשמיים של החיים – אכילה, שתייה, שינה, עבודה, מסחר, טיול וכו'. מה דינו של חלק זה, שתופס למעשה את רוב יומו של אדם ממוצע? החסידות אומרת: אף עיסוקים אלה בבחינת עבודת-ה' ייחשבו.

אין חיים אישיים

הדברים מבוססים על הוראת המשנה (אבות ב, משנה יב): "כל מעשיך יהיו לשם-שמים" ועל הפסוק (משלי ג,ו): "בכל דרכיך דעהו". אין שום דבר פנוי מעבודת ה'. גם דברים שהם 'מעשיך' ו'דרכיך' – צרכים ועיסוקים שלך – צריכים להיות מופנים לעבודת ה', אם בבחינת 'לשם-שמים' אם בדרגה העליונה יותר – 'דעהו'.

גישה זו נובעת מהתפיסה המעמיקה של המושג 'אחדות השם'. האמת האלוקית חובקת את המציאות כולה, בלי לשייר מאומה. "הכול הוא אלוקות, ואלוקות היא הכול", כפתגם הידוע. נמצא אפוא שאין שום מקום למציאות אחרת מלבד זו האלוקית. המחשבה שיש תחום ששייך לקב"ה מול תחום של חיים אישיים, סותרת את 'אחדות השם', ומכאן שכל מה שאדם עושה הוא חלק מעבודתו לבוראו.

מי שחדור בהכרה זו מביט על כל הדברים שבעולם בדרך שונה לגמרי מהראייה החומרנית. הכול סובב אצלו סביב ציר אחד – עבודת הבורא. כל הדברים שבעולם אמורים לסייע בידו למלא את ייעודו ותפקידו זה. הוא אוכל וישן – כדי שיהיה לו כוח ללמוד ולהתפלל. הוא עוסק במלאכתו – כדי למלא את חובתו למשפחתו; כדי שיוכל לקיים את המצוות שבממון; כדי לקיים את מצוות צדקה. הוא אינו חושב כלל על הנאה אישית, אלא על עבודת ה'.

קדושה בגשמיות

ההבחנה בין ענייני התורה והמצוות לבין דברי הרשות היא חיצונית בלבד. בשניהם האדם צריך לעבוד את בוראו, אלא שבענייני התורה והמצוות הקדושה ניכרת בגלוי, ואילו בדברי הרשות האדם צריך לחשוף את הקדושה בכוחות עצמו. כשהוא משתמש בדברים הללו כראוי, הוא מגלה שייעודם האמיתי הוא לשרת את הקדושה ולגלות את גדולת ה' בעולם. זה גם היתרון הגדול שבפעילות זו, שעל-ידה האדם 'כובש' את העולם החומרי ומשעבדו לקב"ה.

אלא שכאן יש שתי דרגות: 'לשם שמים' ו'בכל דרכיך דעהו'. בדרגה הראשונה הדברים הגשמיים נתפסים כמציאות נפרדת מעבודת ה', אלא שהיא משרתת את הקדושה – "לשם שמים". בגישה השנייה אין שום הרגשה של שני דברים נפרדים, שכן הדברים הגשמיים עצמם נעשים חלק מעבודת ה', חלק מ'דעהו'. כמו אכילת שבת, שהיא עצמה מצווה, או סעודת-מצווה, אכילת קודשים וכו'. האדם שעומד בדרגה זו רואה בכל צרכיו הגשמיים את ה'דעהו', את הקדושה שבהם.

פעם אחת שאלו את החסיד המפורסם רבי בנימין קלצקר, איך אפשר שאדם השקוע בעסק מסובך או בעניינים גשמיים אחרים, יוכל בה-בעת להיות בבחינת 'דעהו'? השיב החסיד: הלוא אנו רואים שבשעת התפילה, ואפילו בתפילת העמידה, נופלות מחשבות בענייני עסקים; מה הפלא אפוא שבשעת העסקים נופלות מחשבות על 'אין עוד מלבדו'!...

  פתגם חסידי

המים המדבקים

"המתפלל בלא כוונה דומה למי שבונה בניין על-ידי שהוא מניח לבנים, חול וסיד, אך אינו מערבב בהם מים. כיצד יידבקו יחדיו?" (הסבא משפולי)

  חיים יהודיים

בצלאל של ה'חורבה'

בימים האלה נשלמת והולכת מלאכת שיקומו של בית-הכנסת 'חורבת רבי יהודה החסיד', ברובע היהודי בירושלים. את בית-הכנסת הרסו הירדנים במלחמת העצמאות, ובשנים האחרונות הוא שב ונבנה. עכשיו עובדים על שחזור מדויק של הריהוט שהיה במקום. זו עבודה שמצריכה תכנון מדוקדק ופתרונות הנדסיים מורכבים. למשל, ההיכל שמתנוסס לגובה של כאחד-עשר מטרים והבימה המעוטרת בחופה מגולפת בעץ.

המשימה הוטלה על פינחס לחיאני (48), המתמחה כבר עשרות שנים בריהוט לבתי-כנסת. "עבורי זה חלום שהתגשם", הוא אומר. "זו מלאכה שדורשת מקצועיות וניסיון רב בתחום. התחלנו בעבודה על הפרוייקט בשאיפה שבתוך תשעה חודשים הריהוט כולו יושלם ויפאר את בית-הכנסת העתיק".

אהב לגלף

הוא גדל בעיר רחובות. אביו, הרב אברהם לחיאני, חיבר את סדרת הספרים 'מים חיים מהבאר', פירושים על התורה, ולפרנסתו שימש מנהל סניף בנק. לימים שימש מ"מ ראש העיר רחובות וראש המועצה הדתית. "אנחנו שלושה-עשר בנים ובנות, ואבא, עם כל עיסוקיו, תמיד נתן לנו את התחושה שאנו חשובים לו יותר מכל דבר אחר", אומר פינחס.

כמה מאחיו משמשים בתפקידים רבניים, אחרים עוסקים במקצועות אחרים, והוא פנה לנגרות. "כבר בצעירותי אהבתי לגלף בעץ", הוא מספר. "הייתי יושב שעות ובונה דגמים בעץ. אבא עודד אותי להפנות את כישוריי לתחום הקודש, ולכן שלח אותי לבית-הספר למלאכה בכפר-חב"ד, שנחשב מקום לימודים טוב מאין כמוהו למבקשים לעסוק בנגרות".

ההוראה מהרבי

בשנה האחרונה ללימודיו זכה, כתלמיד מצטיין, לנסוע עם כמה מחבריו לביקור בחצר הרבי מליובאוויטש. כשעמד לפני הרבי הוצג כתלמיד בבית-הספר למלאכה בכפר-חב"ד במגמת נגרות. הרבי הורה לו: "תתעסק בדברי קודש". שנים חלפו ואמנם הוא מתעסק בדברי קודש.

לחיאני הוא הבעלים של מפעל 'פיניש', העוסק בעיקר בייצור ריהוט לבתי-כנסת – היכלים מפוארים, בימות תפילה, עמודים לחזן, ספריות, כיסאות אליהו, מוצרי יודאיקה, ציורי קיר מיוחדים, ריקועים של פליז ונחושת ועוד.

חלום המקדש

"ריהוט בתי-הכנסת מצריך מומחיות וידע", מסביר פינחס. "כדי לתכנן ארון-קודש צריך לדעת היטב את הלכות בית-הכנסת. לא-אחת הוזמנתי לטפל בבעיות שנוצרו כאשר בית-כנסת הזמין ריהוט ממי שאינו בקי בתחום, ופתאום התברר שארון-הקודש אינו ניצב במקום שאליו יש להתפלל".

אפילו ספרייה בבית-הכנסת דורשת ידע. "צריך לתכנן מקום לש"ס ולשולחן-ערוך, שהם ספרים גבוהים, וגם לסידורים ולחומשים. צריך לחשוב על כובד הספרים. יש בתי-כנסת המשמשים גם ללימוד, ויש המשמשים בעיקר לתפילה. אחרי שנים רבות במקצוע אני יודע שכל בית-כנסת הוא 'בן יחיד' ואינו דומה תכנון אחד למשנהו", אומר פינחס.

ואחרי שחזור 'החורבה' מה שאיפתו? תשובתו מוכנה על לשונו: "לבנות ולפאר את בית-המקדש שייבנה במהרה בימינו".

לחיאני ואחת מיצירותיו. "כל בית-כנסת הוא 'בן יחיד'"

  פינת ההלכה ומנהג

מצוות מכספי מעשר

שאלה: האם אפשר להוציא מכספי מעשר על תשלומים למוסדות חינוך ולישיבות; דמי-חבר ותרומות לבית-הכנסת; מתנות לחתן ולכלה; תשלום למקווה וכדומה?

תשובה: לדעתהרבה פוסקים, מצווה שקשה לאדם לעשותה בממונו, הוא רשאי לעשותה בכסף מעשר, אולם מצווה שמוטלת כחובה על האדם, אין הוא רשאי לקיימה בכסף זה. לכן שכר הלימוד בחינוך לתורה של בניו ובנותיו שלמטה מגיל מצוות, שהאב חייב בו, אין לשלמו בכספי מעשר. רק שכר הלימוד של בנים ובנות מעל גיל מצוות, ואף פרנסת הבן לאחר נישואיו, כדי שיוסיף ללמוד ב'כולל' – מותרים.

גם מתנות לנישואין (במקרים שהזוג או ההורים רשאים לקבל זאת מכספי צדקה, אף שמצווה לתת בדרך כבוד) – אין לתת מ'מעשר' כל מה שהיו נותנים מצד ידידות או קרבת משפחה. אך מה שנותנים רק בתור צדקה, או מה שמוסיפים על הסכום הרגיל, מותר.

החזקת בית-הכנסת היא מחובת האדם, כתושב המקום, ולכן אי-אפשר לשלם ממעשר אלא את מה שנוסף על החיוב השוטף (בדמי חבר או בתרומות קבועות), או תרומות לבית-כנסת במקום אחר.

טבילת גברים במקווה אינה חובה מן הדין, אך התשלום בעדה מועט יחסית, ולכן לא ראוי להוציאו ממעשר.

עם זה, מי שאינו מנכה את המצוות מחשבון המעשר "הרי זה זריז ונשכר", מכיוון שהוצאות של מצווה הקב"ה נותן לו מחוץ להקצבה השנתית הנפסקת לו מלמעלה, ו"אם מוסיף – מוסיפין לו".

מקורות: רמ"א ונו"כ יו"ד סי' רמט ס"א, וסי' שלא סעיף קמו. שו"ע אדמו"ר הזקן הל' ת"ת פ"א ה"ז. צדקה ומשפט פ"ו, וש"נ. וראה שו"ת: אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קיג. יחוה דעת ח"ג סי' עו. ציץ אליעזר ח"ט סי' א. תורת מנחם  ח"ג עמ' 87, 205 וחלק לד עמ' 273.