מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1153 - כל המדורים ברצף
	השאירו את התחפושות לפורים
	יש חדש
	לרדת כדי להגיע לטוב האמיתי
	אמונה
	זלזול בארץ-ישראל
	הנצר אחרון
	מקור התזונה
	כמו סיר ומכסה
	פירות הארץ מפרי הארץ
	פירות של שביעית

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1153, ערב שבת-קודש פרשת בשלח, י"ב בשבט תשס"ט (06.02.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

השאירו את התחפושות לפורים

תהא דעתכם אשר תהיה, אל תתייחסו לבחירות בקלות-ראש. אל תלכו שולל אחר ססמאות-הסרק, הזמרירים העליזים והתחבולות של הפרסומאים

בימינו מפותחת מאוד תודעת הצרכנות והאיסור להטעות את הצרכן. לכל מוצר מזון מצורפת תווית ובה מפורטים בפירוט רב כל מרכיביו. אבוי ליצרן שלא ידווח בדיוק על מרכיביו האמיתיים של המוצר. הוא צפוי לעמוד לדין ולשלם קנס כספי גבוה ביותר.

אך לעומת ההקפדה על דיווח אמיתי בעניין מרכיביו של חטיף או משקה-קל, הרי בעניינים הנוגעים בנפשנו ובעצם קיומנו מותר להטעות, להעלים, להסוות ולסלף. רשימות ומועמדים פונים אל הציבור ומבקשים את אמונו בדברים הרי-גורל, הנוגעים להנהגת מדינה שלמה, והם נמנעים מלומר את האמת – מה באמת בכוונתם לעשות במנדט שיינתן להם.

סליחה כבר ביקשתם?

שימו לב לתופעה מוזרה – בבחירות הנוכחיות הכול מתחפשים לבעלי עמדות ניציות, ימניות, בלתי-מתפשרות. אפילו מועמדי מפלגות המרכז והשמאל מתחרים זה בזה בהצהרות לוחמניות ובאמירות 'תקיפות'. למה אין איש מהם אומר את האמת: כן, אנחנו בעד הקמת מדינה פלסטינית בפאתי גוש דן. אנחנו בעד ירידה מרמת-הגולן. אנחנו בעד חלוקתה של ירושלים. הלוא זו עמדתכם, למה לא תביעו אותה ותבקשו את אמון הציבור?!

אלא שהם יודעים שהציבור מתנגד לעמדות האלה. הציבור, אף שכלי-התקשורת טמטמו אותו בהבליהם, עדיין נותר בו יצר-חיים בסיסי. הוא רואה לאן הוליכו אותנו כל הנסיגות והוויתורים. הוא מבין איזה אסון המיט עלינו הסכם אוסלו, ולאיזו צרה צרורה הכניסה אותנו ה'התנתקות'. הציבור רובו ככולו יודע שהדרך שהלכנו בה בשש-עשרה השנים האחרונות אינה מוליכה לשלום אלא למלחמה, לטרור ולשפיכות-דמים.

מה הפתרון שמצאו המפלגות? – הונאה, רמייה והתחזות. הלוא אף אחת מהן לא הִכתה על חטא ולא הודתה בטעותה. איש מן העומדים בראשן לא ביקש סליחה על התמיכה העיוורת ב'אוסלו' וב'התנתקות'. אף אחד מהם לא הסמיק מבושה לנוכח ההכרזות הרמות באותם ימים על ה'שלום' המופלא שישרה פה, ועל הלעג כלפי כל מי שהזהיר מפני הצפוי ("מה אתם מפחידים את העם, לא יהיו קטיושות מעזה". זוכרים?). הם לא נהפכו ל'בעלי-תשובה'. הם רק התעטפו בתחפושות, שיוסרו מיד למחרת הבחירות.

ההתחזות הזאת בלתי-נסבלת. מדברים גבוהה-גבוהה על דמוקרטיה, אבל אין לך הרס הדמוקרטיה מגנֵבת קולות ומקבלת מנדט במרמה. הבחירות נועדו לשקף את רצון העם ולהכריע בשאלות הקיומיות העומדות לפנינו. מי שתומך בעוד ויתורים ובעוד נסיגות – יאמר זאת בבירור. הדוגלים בדרך הזאת יבחרו בו. אבל איך ייתכן שתומכי הנסיגות מסתירים את דעתם, מתחפשים ל'נחושים' ול'בלתי-מתפשרים', מקבלים את אמון הציבור, ואחר-כך עושים בדיוק את ההפך?

שאלה של פיקוח-נפש

הרבה שאלות עומדות על הפרק. טיפול בכלכלה, פתרונות תעסוקה למובטלים, קצבאות ילדים, דאגה לנכים, איכות הסביבה. גם דמותה היהודית של המדינה, שמירת השבת ואופי החינוך היהודי יכולים להיות מושפעים מתוצאות הבחירות. אבל העמידה מול הלחצים המדיניים היא שאלה של פיקוח-נפש ממש. הטעויות שנעשו בשש-עשרה השנים האחרונות עלו בחייהם של כאלפיים יהודים (הי"ד), ואם חלילה תימשך מדיניות הוויתורים – ה' ישמור מהסכנות החמורות שעלולות לאיים על כל אחד ואחד מתושבי הארץ.

תהא דעתכם אשר תהיה, אל תתייחסו לבחירות בקלות-ראש. אל תלכו שולל אחר ססמאות-הסרק, הזמרירים העליזים והתחבולות של הפרסומאים. אל תסתנוורו מהתחפושות ומאמצעי ההסוואה. חובה ללכת להצביע ולבחור במי שיילחם ויפעל בארבע השנים הבאות ליצירת הכלי הטבעי שבו תוכל לשרות ברכת ה', להבטחת חיינו הגשמיים והרוחניים בארץ-ישראל; הארץ, שבדיוק השבוע אנחנו חוגגים את חגה, מספרים את שבחה ומבטאים את האהבה העמוקה אליה.

  יש חדש

להודות על הניסים

הרבנות הראשית לישראל קוראת לקבוע את השבת הזאת, שבת שירה, להודיה לקב"ה על הניסים והנפלאות שעשה לעם-ישראל במערכה האחרונה בדרום. רבני ישראל נקראים לשאת דרשות על הניסים ולבטא את הצורך להודות לקב"ה על חסדיו. כמו-כן הציבור נקרא לומר מזמורי תהילים כמו 'מזמור שיר ליום השבת', 'מזמור לתודה' ו'הודו לה' כי טוב' בשעת פתיחת ההיכל.

כינוס הרבבה

ביום שלישי השבוע, ערב יום ההילולא י' בשבט, אמור להתכנס באולם יד-אליהו בתל-אביב הכינוס הארצי של תלמידי רשת אהלי יוסף-יצחק ליובאוויטש, רשת החינוך של חב"ד, הקרויה על שמו של בעל ההילולא, הרבי הריי"צ מליובאוויטש. ברשת לומדים השנה יותר מאחד-עשר אלף תלמידים, ועל אלה יש להוסיף אלפי ילדים הלומדים בגני חב"ד ברחבי הארץ. להרשמה למוסדות הרשת טל' 03-9606889. פרטים באתר www.reshet.org.il.

התלמידות נוסעות

לאחר ההצלחה בשנים הקודמות יוצאת גם השבוע נסיעה של קבוצת תלמידות כיתות י-יב בתיכון ובנות סמינר לחצר הרבי מליובאוויטש, לקראת כ"ב בשבט, יום פטירתה של הרבנית חיה-מושקא. קבוצת התלמידות, המונה מאה ושישים בנות, תשתתף בכינוס העולמי של בנות חב"ד, במסגרת כינוס השלוחות העולמי. את התלמידות מלווה המשפיע הרב אהרן-אליעזר צייטלין.

החבורה מחלצת

נועם הפקות ממשיכים בהפקת הסדרה חבורת מצוות, ועכשיו תקליטור 22 – במבצע חילוץ תורכי. בני החבורה הוגים תכנית לחילוצו של משגיח הכשרות באיסטנבול, שהושלך לכלא על לא עוול בכפו. תקליטור שמע. טל' 02-5374144.

  שלחן שבת

לרדת כדי להגיע לטוב האמיתי

אחרי הניסים המופלאים של קריעת ים-סוף התורה מספרת: "וַיַסַע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור". לדברי חז"ל, המילה "וַיַסַע" משמעותה: "הסיען בעל כורחם". בני-ישראל לא רצו לעזוב את המקום, מכיוון שעסקו ב'ביזת הים' – איסוף האוצרות שפלט הים לאחר שצבא מצרים טבע בים. משה נאלץ אפוא להסיע את העם מהמקום על-כורחם.

היצמדותם של בני-ישראל לאיסוף 'ביזת הים' מעוררת תמיהה רבה: הלוא בשעת קריעת ים-סוף עמדו בני-ישראל בדרגה רוחנית מופלאה. העם כולו הגיע לרמה של יראת שמים גבוהה – "וייראו העם את ה'". ידוע שהביטוי 'עם' מכוּון גם לפחותים שבישראל, ככתוב "כי שיחת עמך" (לעומת הכינוי 'ישראל', הרומז לדרגה מרוממת). והנה בקריעת הים אפילו ה'עם' הגיע ליראה גדולה. איך ייתכן אפוא שהיו שקועים בביזת הים, עד שמשה נאלץ להסיעם על-כורחם?!

רכוש רוחני

עלינו לומר ש'ביזת הים' מייצגת לא רק רכוש גשמי, אלא בעיקר 'רכוש' רוחני. בשעת קריעת ים-סוף התגלתה קדושה אלוקית גדולה ומופלאה ביותר, ולכן לא רצו בני-ישראל לעזוב את המקום, אלא ביקשו להוסיף ולשמוח עם הקב"ה – "שם נשמחה בו".

אולם ההסבר הזה מעורר שאלה הפוכה – אם הייתה אז התגלות אלוקית מופלאה כל-כך, מדוע נדרשו לעזוב את המקום וללכת למדבר שור? מכאן שעם כל המעלות הכבירות של ההתגלות בקריעת ים-סוף, יש מעלה גדולה עוד יותר, ואותה אפשר להשיג רק ב'מדבר שור'.

לחם בושה

הגילויים הגדולים שניתנו לעם-ישראל בים-סוף היו בבחינת מתנה שבאה מלמעלה. דבר שניתן במתנה מוגדר 'נַהֲמָא דְכִסּוּפָא', כלומר לחם בושה. אמנם השפע רב הוא, אבל האדם חש בושה, שכן לא השיגו בעמלו אלא קיבלו חינם. לכן אין זו תכלית הטוב. שלמות הטוב היא כאשר האדם משיג את הדברים בעמלו וביגיעתו. לכן נצטוו בני-ישראל לעזוב את 'ביזת הים' ולצאת למדבר.

אך משה נאלץ להסיעם על-כורחם, מכיוון שבינתיים עבר על בני-ישראל שלב של ירידה. אמנם על-ידי הירידה הזאת יגיעו לטוב האמיתי, אבל עד אז יש כאן ירידה רוחנית, והאדם מצד עצמו אינו רוצה בכך.

כדאי לרדת

גם הנשמה עוברת תהליך דומה. ירידה הנשמה למטה נעשית שלא לרצונה של הנשמה, כמאמר "על כורחך אתה חי". הנשמה מצד עצמה הייתה רוצה להישאר למעלה, שרויה בדבקות עילאית בקב"ה, תחת כיסא הכבוד. אבל מאלצים אותה לרדת למטה, כדי שתשיג את הטוב המופלא המושג על-ידי הירידה דווקא.

בירידה הזאת יש סיכון, שהרי "כל הדרכים בחזקת סכנה", ובכל-זאת כדאי לנשמה לעבור את כל נתיב הירידה, כי רק על-ידה אפשר להגיע לעלייה האמיתית, שבאה מכוח עבודתו ויגיעתו של האדם, וזו תכלית הטוב.

(תורת מנחם כרך כב, עמ' 288)

  מן המעיין

אמונה

גדולה האמונה מן הראייה

"וירא ישראל... ויאמינו בה'" (שמות יד,לא). אף שישראל ראו בעיניהם את ניסי ה', נזקקו גם לאמונה, שכן גדולה האמונה מן הראייה, ובכוחה של האמונה רואים יותר ממה שרואים בעיניים.

(חידושי הרי"ם)

אמונה של גנב

אמונה היא בבחינת 'מקיף'. הגנב מאמין שהקב"ה זן ומפרנס לכול, ועם זה הוא מתפלל לה' שיצליח בגנבתו (ברכות סג,א). העבודה היא להביא את האמונה בפנימיות, להכניס חיות באמונה.

(לקוטי דיבורים)

לרעות את האמונה

"ורעה אמונה" (תהילים לד,ב). יש לרעות, לפרנס ולהגדיל את האמונה, עד שתורגש בלב כאילו האדם רואה את הדברים במוחש.

(לקוטי תורה)

מתי אמר שירה

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד,לא). כאשר האמינו ישראל בה' ובעובדת היותו של משה עבדו של הקב"ה, "אז ישיר משה" – אז היה משה יכול לומר שירה.

(דגל מחנה אפרים) 

שירה על האמונה

מדוע אמרו בני-ישראל שירה על נס קריעת ים-סוף ולא על הניסים האחרים שאירעו להם במדבר? אלא שהשירה לא נאמרה על הנס כשהוא לעצמו, אלא על שעל-ידי קריעת ים-סוף באו בני-ישראל לידי אמונה שלמה בה'; על זה אמרו שירה.

(רבי ישראל מרוז'ין)

דבקות במשה

"כל המאמין ברועה ישראל, כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם" (מכילתא). ללמדנו שכל אחד ואחד מישראל, עם כל מעלותיו ועבודתו, צריך להיות דבוק וקשור למשה רבנו שבכל דור, ועל-ידו הוא מתקשר עם מי שאמר והיה העולם.

(לקוטי שיחות)

להאמין ולהבין

האמונה היא למעלה מהשכל. בכוח האמונה יש להשתמש בעבור העניינים שגם השכל הנעלם אינו יכול להשיגם; ואילו את ענייני האלוקות שאפשר להבינם צריך כל אחד ואחד לייגע את שכלו ולהבינם. האמונה תתבטא בדברים שהם למעלה מהשגת השכל לגמרי.

(לקוטי דיבורים)

אמונה פשוטה

הבעל-שם-טוב אמר לפני פטירתו: מסלק אני עתה את כל ההשגות שהשגתי בשורשי התורה והמצוות, את כל ידיעותיי וחקירותיי, ואת כל התענוג שבכל אלה. איש בער אני ולא אדע אלא אמונה פשוטה ותמה.

  אמרת השבוע

זלזול בארץ-ישראל

בהתוועדות בבית-מדרשו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש, בליל שמחת-תורה, עמד על השולחן בקבוק משקה שהיה פקוק בדרך שעוררה שאלה אם מותר לפותחו בחג.

אחד המסובים הציע לבקש מאורח שבא מארץ-ישראל, ונהג יום-טוב אחד בלבד, לפתוח את הבקבוק, מכיוון שאצלו כבר יצא החג.

נענה הרבי: "כל יהודי מבקש שלוש פעמים ביום ב'שמונה-עשרה' שהקב"ה יעלה אותנו לארצנו הקדושה. לנצל את ארץ-ישראל לדבר קל-ערך – הרי זה זלזול וגסות".

  מעשה שהיה

הנצר אחרון

סיפורנו מתרחש לפני כאלפיים שנה, בימים שלאחר חורבן הבית השני. גיבור הסיפור הוא בן למשפחת מלכי בית דוד, שבניה היו ראשי הגלות.

כידוע, רבים מיהודי ארץ-ישראל הוגלו בידי נבוכדנצר מלך בבל עוד קודם חורבן הבית הראשון. אלה היו הגולים הראשונים. שבעים שנה לאחר חורבן הבית, בימי שלטונו של כורש מלך פרס, התיר ליהודים לעלות לארץ-ישראל ולבנות את בית-המקדש כמראשית. קבוצה גדולה מגולי בבל עטה על ההזדמנות, ובראשה זרובבל בן-שאלתיאל, מצאצאי יכניה, ממלכי יהודה האחרונים. הם עלו לארץ-ישראל ובנו את בית-המקדש השני.

אולם רבים מהיהודים התקשו לעלות לארץ-ישראל לאחר שתקעו יתדות בבבל וקשרו בה קשרי מסחר ופרנסה. הם החליטו להישאר שם.

חלפו ארבע-מאות ועשרים שנה, את בית-המקדש השני החריבו הרומאים, ויהודי ארץ-ישראל התפזרו בגולה. רבים מצאו עתה מקלט אצל אחיהם שבבבל. מעתה הייתה הקהילה בבבל מרכז יהודי רוחני עולמי למשך דורות רבים. שם חיו חכמי בבל – מחכמי התלמוד ועד הגאונים.

כורש בשעתו רחש כבוד רב לזרובבל ולמשפחת המלוכה. לזרובבל העניק את סמכות המושל בארץ-ישראל, ואחרים מבני-המשפחה, שנשארו בבבל, מונו למייצגי הקהילה היהודית לפני השלטון. תפקיד זה כונה 'ריש גלותא', כלומר ראש הגולה, והוא עבר מאב לבן, כבירושה מלכותית.

אולם לא כל העיתים שוות. יום אחד קם מלך אכזר ביותר, שרדף את היהודים. שנאה מיוחדת בערה בו כלפי משפחת דוד המלך, והוא רצח בחמה שפוכה את כל צאצאיה.

פחד גדול נפל על היהודים. מיום ליום הכביד הרשע את עולו עליהם. אף את זקני הקהילה השליך אל מאחורי סורג ובריח. היה ברור כי המלך האכזר לא יבוא על סיפוקו כל עוד נותר צאצא אחד ממשפחת המלוכה המיוחסת.

במקום מסתור מצאה מקלט אישה מצאצאי דוד המלך. האישה הצליחה להימלט ולהתחבא ברגע האחרון, נושאת בקרבה עוד נצר למשפחת המלוכה. היא התחננה לפני הקב"ה כי תוכל לשרוד, ולגדל את הנצר האחרון לבית דוד.

המצוד נמשך והשאלה הייתה אך שאלה של זמן עד שגם היא תילכד ותוצא להורג. אך פתאום נראה המלך טרוד ואף מדוכא. יום אחד קרא המלך ליועציו וסיפר להם על חלום מוזר שחלם.

בחלומו המלך עומד בגינה נאה ומטופחת, מלאה עצי נוי, ובידו גרזן. פתאום הוא מניף את הגרזן על עץ וכורת אותו. כך הוא עושה לעץ השני, וזה אחר זה הוא כורת את כל עצי הגן. בסיימו את ההרס הוא מביט בהנאה במלאכתו ומתמלא סיפוק.

עתה נותר רק שתיל קטן בשולי הגינה. הוא מניף את ידו האוחזת בגרזן, כדי לכרות את השתיל. ופתאום יד חזקה לופתת את זרועו, ודמות זקן הדור-פנים ניצבת לפניו. אימה ופחד נופלים עליו מפני הדמות המלכותית. הזקן מרעים עליו בקולו, על גודל רשעותו ואכזריותו. מרגע לרגע גובר קולו של הזקן ודבריו נעשים נוקבים וחריפים יותר ויותר, עד שהוא מאיים להורגו, על אשר לא חמל על עצי גנו.

המלך נופל לרגלי הזקן ומתחנן על נפשו. הוא מבטיח לעשות ככל שיתבקש ובלבד שישאירו בחיים. הזקן חושב מעט ואומר, כי רק בתנאי אחד יחמול עליו: "הבט אל השתיל הזה. אם תבטיח לגדל אותו ולשמור עליו שלא יאונה לו כל רע, עד אשר יגדל וייתן פירות רבים, תחיה". המלך מבטיח לעשות זאת. באותו רגע נעלם הזקן והוא מקיץ מחלומו.

היועצים נאלמו דום. איש מהם לא הצליח לפרש בדרך מתקבלת על הדעת את חלומו של המלך. ואז הציע אחד מהם: "אדוני המלך, בבית-הכלא אסורים חכמי היהודים. אולי הם ידעו לפתור את החלום".

ציווה המלך להביא לפניו כמה מחכמי היהודים הכלואים. הללו שמעו את פרטי החלום, ואחד מזקני החכמים פתח ואמר:

"אדוני המלך, עצי הנוי שבגינה הם צאצאי דוד המלך, אותם הרגת ולא חמלת. השתיל הקטן הוא הנצר האחרון שנותר. והזקן הוא דוד המלך בכבודו ובעצמו, שמנע ממך להכרית את הנצר האחרון למשפחת המלוכה.

"אם חפץ חיים אתה, עליך לקיים את הבטחתך לדוד המלך, לשמור על הנצר האחרון לבל יאונה לו כל רע, ולהבטיח את עתידו כדי שיוכל לגדול ולהיות אילן המצמיח פירות רבים".

המלך שמע את הדברים בסערת-נפש. היה ברור לו כי זה הפתרון הנכון לחלום שטרד את מנוחתו. "היכן הנצר הזה, כיצד אמצא אותו?", שאל את היהודים.

קולו של הזקן רעד: "נצר זה נתון בבטן אימו, הלוא היא בתי. בעלה של בתי היה מצאצאי דוד המלך והוא נהרג. אך בנס הצליחה אשתו להימלט ולהסתתר".

הפחד מהחלום ריכך את המלך. הוא ציווה לשחרר את כל האסירים היהודים. לזקן הורה להחזיר את בתו לביתה, והבטיח לדאוג לכל מחסורה ולשמור על תינוקה, לכשייוולד, כעל בבת-עינו.

הבן שנולד גדל בחצר המלכות, בחסותו ובהשגחתו של המלך. סבו ואימו טיפחוהו, לימדוהו תורה וחינכוהו ליראת-שמים. כאשר גדל כונה 'בוסתנאי', על שם בוסתן עצי הנוי שראה המלך בחלומו. לימים היה ל'ראש-הגולה' וסייע לאחיו היהודים בכל עת.

  לומדים גאולה

מקור התזונה

ט"ו בשבט, ראש-השנה לאילנות, מפנה את תשומת-ליבנו אל עולם הצומח, שהוא למעשה מקור התזונה העיקרי של היצורים החיים. גם האדם, נזר הבריאה, זקוק ללחם הבא מהצומח לצורך קיומו. מה יש בצמח שאין בו?

מעניין שככל שאנו יורדים בסולם הבריאה, עולה החשיבות התזונתית של הדברים. הבשר (שהוא מסוג ה'חי') אינו משביע את האדם כמו הלחם (שהוא מסוג ה'צומח'); והלחם חשוב לאדם פחות מהמים, שבלעדיהם אין האדם יכול להתקיים אפילו זמן קצר (ומים הרי הם 'דומם'). נמצא אפוא שהאדם זקוק לצורך קיומו למזון הלקוח מהסוגים הנמוכים ביותר של הבריאה. למה?

הניצוץ המזין

בתורת הקבלה והחסידות מבואר, שההזדקקות של האדם למזון נובעת מהימצאות ניצוצות אלוקיים באותו מזון. נשמת האדם שואפת לקבל את הניצוצות הללו, ולכן נברא האדם בדרך שיהיה זקוק תמיד למזון.

רעיון זה מרומז בפסוק (עקב ח,ג): "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". כלומר, לא הלחם לבדו, החומריות של הלחם, הוא המחיה את האדם, אלא "מוצא פי ה'", קרי הניצוץ האלוקי שבלחם – הוא המעניק לו את החיוּת. כשהאדם אוכל או שותה דבר-מה, נשמתו 'רוכשת' את הניצוצות האלוקיים שהיו חבויים באותו מאכל או משקה, ובכך נסגר מעגל: הניצוצות הללו נגאלים על-ידי התכללותם בנשמת האדם, וכך הנשמה 'ניזונה' מהם.

כאן, מתברר, יש יתרון לברואים הנחותים דווקא. ככל שהנברא נחות יותר, עולה יתרונו ה'תזונתי'. הניצוצות האלוקיים הטמונים בסוג ה'דומם', גבוהים מהניצוצות שבסוג ה'צומח'; ואלה החבויים בסוג ה'צומח', נעלים מן המצויים בסוג ה'חי'.

דבר זה מוסבר על-פי משל 'החומה'. כאשר חומת-אבנים מתמוטטת, האבנים שהיו בתחתיתה נופלות קרוב ואינן מתרחקות כל-כך. דווקא האבנים שהיו בראש החומה הן הנופלות רחוק ביותר. כאשר אנו מוצאים אבן במרחק גדול מהחומה, אות הוא שבמקור היא הייתה בראש החומה, ולכן נפלה רחוק כל-כך.

גם בבריאה שולט אותו עיקרון: הניצוצות האלוקיים הגבוהים ביותר נפלו לברואים הנחותים ביותר. לכן הניצוצות ב'דומם' גבוהים יותר (מבחינת שורשם) מהניצוצות שב'צומח' וב'חי', וכך הלאה. נשמת האדם רוצה להשיג את הניצוצות הללו, ולכן האדם זקוק למזון, הלקוח דווקא מהברואים הנחותים יותר. וכפי שפירש הבעש"ט את הפסוק (תהילים קז,ה) "רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף": מדוע הם רעבים וצמאים? מפני ש"נפשם תתעטף" – נשמתם היא הרעבה לניצוצות האלוקיים שבמזון.

הגוף יזין את הנשמה

מציאות זו אמורה להשתנות לעתיד לבוא. מכיוון שתהליך בירור הניצוצות כבר יגיע לסיומו, לא יהיה עוד צורך להזין את הנפש בניצוצות הקדושה הטמונים במזון. הנפש תחיה אז מגילוי עצמותו של הקב"ה שיאיר בגוף הגשמי, מכיוון שאז תתגלה מעלתה של המציאות הגשמית.

בזמן הגאולה הקב"ה בכבודו ובעצמו יתגלה בעולם, וממילא תתגלה העליונות של הגוף הגשמי. שורשו של הגוף נעלה לאין-ערוך מזה של הנשמה. בעוד הנשמה נלקחה מאורו של הקב"ה, הגוף הגשמי שורשו מעצמותו יתברך, שרק בכוחו ויכולתו לברוא יש גשמי מאַין ואפס.

בימינו מוסתרת עליונות זו של הגוף ושל הגשמיות, ולהפך, הגשמיות נחותה מהרוחניות; אולם לעתיד לבוא, לאחר שהעולם יזדכך ויהיה כלי לגילוי האמת המוחלטת – תתגלה המעלה העצומה של הגשמיות, עד שהרוחניות תשאב את חיוּתה ממנה. לכן באותו זמן תחדל הנשמה מלהחיות את הגוף, אלא היא עצמה תקבל את חיוּתה מהגוף הגשמי.

  פתגם חסידי

כמו סיר ומכסה

"עם-ישראל וארץ-ישראל הם כמו סיר ומכסה. אין האחד שלם בלי השני, ורק כששניהם מחוברים יחדיו יש כאן דבר שלם" (המגיד מקוז'ניץ)

  חיים יהודיים

פירות הארץ מפרי הארץ

בט"ו בשבט נוהגים לאכול מפירות ארץ-ישראל, אבל רוב הפירות היבשים הנמכרים בשווקים מגיעים למעשה מטורקיה וממדינות אחרות, ואין הם מגידוליה של ארץ-ישראל. החקלאים בארץ עומדים חסרי-אונים מול היבוא הזול, ורבים מהם נטשו את החקלאות.

העניין הזה מציק לרבים. לפני כשנה החליט הרב נתנאל יוסיפון, ר"מ בישיבה הגבוהה מצפה יריחו וחבר הנהלת 'קוממיות', לעשות מעשה. "לא ייתכן שדווקא בט"ו בשבט, היום המציין את קדושתם של פירות הארץ, אנו אוכלים פירות יבשים מחוץ-לארץ", הוא מסביר. הוא ועוד כמה חברים התארגנו וניסו לשווק ערכת פירות לט"ו בשבט שכולה על טהרת פירות הארץ, תוצרת חקלאות יהודית.

איפה מוצאים תאנים

הבירורים שעשו גילו כי לא קל להשיג פירות מגידולי הארץ בכמות מסחרית. "ליקוט התאנים, למשל, קשה במיוחד, שכן הפרי אינו מבשיל בזמן אחד אלא לאורך זמן", מסביר הרב יוסיפון. "מצאנו מגדל תאנים מכרמי-יוסף והוא הסכים לספק לנו את התאנים הדרושות. אלה יובשו בבית-ייבוש מיוחד, שהוקם ביישוב איתמר".

הדבר היה חידוש שהפתיע אפילו את המומחים: "נפגשנו עם אחד מגדולי המומחים בארץ. זה איש שיודע לומר היכן ממוקמים מטעים של כל סוג פרי. כשדיברנו איתו על תאנים מיובשות, הגיב: 'אין דבר כזה בארץ'. הוצאנו שקית ובה תאנים יבשות, והוא הופתע, טעם, התפעל, ונרתם לסייע באיתור עוד סוגי פירות".

אין צימוקים

הערכות של פירות ארץ-ישראל נחטפו אשתקד מהמדפים, והביקוש היה רב פי כמה וכמה מההיצע. "לא הייתה לנו אפשרות לספק את כל הביקוש, אך הבטחנו כי השנה נשתדל להיענות לבקשות", הוא אומר.

את ההבטחה הזאת לא היה קל לקיים. השנה האחרונה הייתה שנת שמיטה ונדרשו פתרונות יצירתיים. למשל, תאנים (לצורך ייצור ריבת תאנים) נקטפו בידי שליחי בית-דין מעצי תאנה של הפקר הצומחים ברחבי יהודה ושומרון. פירות אחרים אספו שלוחי בית-הדין במטעים. אט-אט הצליחה החבורה לרכז כמות נכבדה של תמרים, אגוזים, שקדים, שזיפים, חרובים, אתרוגים ותאנים, כולם מגידולי ארץ-ישראל. רק צימוקים לא הצליחו למצוא: "כל מה שמצאנו היה של 'היתר מכירה', דבר שלא אִפשר שיווק בכשרות מהודרת, ולכן נאלצנו לוותר עליהם השנה".

לאכול ולקלוט

לערכה מצורפת חוברת ובה פסוקים, סיפורים, מדרשים ומאמרים תורניים על ארץ-ישראל, שבח פירותיה ומהותו של ט"ו בשבט. "כאשר אדם אוכל פירות, נהנה מהטוב ומהשפע שהארץ מעניקה לנו, הוא פתוח לקלוט את הקשר העמוק בינינו ובין הארץ", אומר הרב יוסיפון ומוסיף כי השאיפה היא שהמסרים האלה יחלחלו גם לציבור שאינו שומר תורה ומצוות.

ואכן, גם בציבור הזה מתקבל הרעיון בברכה. "פנה אלינו ועד עובדים של אחד הגופים הביטחוניים הגדולים בארץ, בבקשה לקנות כמות גדולה של ערכות", הוא מספר. "הם ביקשו שנפיק בעבורם חוברת חדשה, בשינויים קלים, אף שעלות השינוי הייתה גבוהה. הם אמרו שהחוברת היא הנותנת משמעות לכל העניין" (טל' להזמנות: 9140500-08).

הרב יוסיפון (משמאל) וחברו מיכאל אדרי. עשו מעשה

  פינת ההלכה ומנהג

פירות של שביעית

שאלה: כיצד יש לנהוג בפירות העץ המצויים בשוק השנה?

תשובה: שנת השמיטה נסתיימה מכבר, אולם שנת הפירות לעניין שמיטה נקבעת לפי התאריך הקובע של כל מין ומין. כל פרי שהגיע לגודל מסויים (שליש גידולו, ולדעות אחרות: שליש הבשלתו, ויש אומרים: לשלב ה'חנטה' שלו, היינו נפילת הפרח והופעת הפרי) מא' בתשרי ועד כ"ט באלול תשס"ח – קדוש בקדושת שביעית, כדלהלן (למי שאינו סומך על 'היתר המכירה'):

בפירות יבוא אין קדושה כלל: אגוז-לוז, אגוז-מלך (90% יבוא), אוכמניות, אילסר, פיסטוק (בוטנה).

בפירות הארץ יש קדושה עד התאריך הנקוב (שבו אמורה להגיע סחורה חדשה לשווקים במקום פירות השמיטה): אפרסק, נקטרינה – א' אדר; שסק – ז' אדר; ענבי-מאכל – ט"ו ניסן; לימון, תות-עץ – א' אייר; משמש, שקד ירוק – י' אייר; אתרוג, גודגדן, תפוח – י"ח אייר; שזיף יפני (מעוגל) – כ"ב אייר; דובדבן, ליצ'י, מנגו – י' סיוון; אגס – כ"ד סיוון; אבוקדו, צבר – א' תמוז; לימה – י' תמוז; ענבי-יין – ט"ו תמוז; רימון – ט"ו אב; תמר – כ' אב; קרמבולה, שזיף אירופאי (מוארך), שקד יבש – א' אלול; חבוש, קליפים (מנדרינה, קלמנטינה וכו') – י' אלול; גויאבה, זית-למאכל – י"ג אלול; אפרסמון, קיווי – ט"ו אלול; קומקווט (תפוז סיני) – ט"ו תשרי תש"ע; חרוב – כ"ח תשרי תש"ע; אגוז פקן, אנונה, אשכולית, זית-לשמן, פג'ויה, פומלה, תפוז – ט"ו מרחשוון תש"ע.

קנייה: את כל הפירות האלה, שאינם מ'אוצר בית דין', אסור לקנות בשקילה, ואסור לשלם בעדם ישירות במזומן, אלא בצ'ק או בכרטיס אשראי (=בהקפה), או לכלול את עלותם בתשלום על מוצר אחר שקונים עמהם (=בהבלעה). פירות שהם מ'אוצר בית דין', מותרים בכל הנ"ל ופטורים ממעשר. ואולם, פירות שאינם מ'אוצר בית דין', יש לעשר (מספק) ללא ברכה.

שימוש: אין להשתמש בהם אלא לאכילה (לא לניקוי ולא לרפואה), לא לקלקלם, ואת הנותר - לעטוף היטב בשקית ניילון לפני ההשלכה.

מקורות: לוח – מכון התורה והארץ. וראה 'משפטי ארץ – שביעית' פרקים כט-לג. 'פירות שביעית' פ"כ.