נושאים נוספים
	התקשרות גליון 751 - כל המדורים ברצף
	החסד שבהתגלות פנימיות התורה ובדרך חב"ד דווקא
	נשאר בגלות וממתין לדורו שיהיו מוכנים לגאולה
	להמיס את הכפור ולחמם את העולם
	פרשת וישלח
	"מבצע חנוכה"
	הלכות ומנהגי חב"ד

מכל תלמידיו בחר הרב המגיד דווקא באדמו"ר הזקן לכתוב את השולחן-ערוך, ובכך פסק להלכה כי שיטת חב"ד היא המעולה שבכולן * כל עוד האמונה אינה חודרת לשכל האדם, דומה הדבר למי שטובל את גופו אך ראשו נשאר בחוץ... * אין לאדם ליפול ברוחו על ריחוקו מתורת החסידות, אלא יתמיד בלימוד המאמרים ובהליכה לבטח בדרך רבותינו נשיאינו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר¹ שכאשר אדמו"ר הזקן הגיע אל רבו המגיד, היה הוא הצעיר מכל שאר תלמידי המגיד, וכאשר המגיד בחר בו לחבר את השולחן-ערוך, היה זה באופן ש"ויקנאו בו אחיו", אבל "ואביו – המגיד – שמר את הדבר"² ("ער האָט אָפּגעוואַרט די זאַך").

ועניין זה שייך גם לכללות החילוק שבין שיטת אדמו"ר הזקן לשיטת שאר תלמידי המגיד בעניין החסידות:

שיטת אדמו"ר הזקן היא – שכל יהודי צריך להתייגע בעצמו בתורת החסידות, ומשום זה הוריד והמשיך אדמו"ר הזקן את תורת החסידות בשכל אנושי, כדי שכל יהודי יוכל להבין תורת החסידות בשכלו,

אבל שיטת שאר תלמידי המגיד היתה – ש"צדיק באמונתו יחיה"³, אל תקרי יִחְיה אלא יְחַיה. ושיטה זו היתה אצלם בתוקף גדול, כידוע הסיפור⁴ אודות הרב הצדיק ר' שלמה מקרלין, שכאשר אדמו"ר הזקן התנה עמו ג' תנאים, הסכים על ב' תנאים, אבל על התנאי השלישי – שכל אחד צריך להתייגע בעצמו בתורת החסידות – לא הסכים בשום אופן.

והנה, בפלוגתת בית-שמאי ובית-הלל מצינו שכל זמן שלא נפסקה הלכה אזי "דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד"⁵, אבל כאשר נימנו וגמרו ופסקו הלכה כבית-הלל, הרי אף-על-פי ש"בית-שמאי מחדדי טפי"⁶, אסור לנטות מדברי בית-הלל, אפילו לא נטייה לחומרא, כדאיתא במשנה⁷ "אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות (קריאת-שמע) כדברי בית-שמאי וסכנתי בעצמי מפני הליסטים, אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית-הלל", אף-על-פי שגם לדעת בית-הלל מותר לעשות כדברי בית-שמאי – כי לאחרי שנפסקה הלכה הרי זו דרך ה', "וה' עמו⁸ שהלכה כמותו"⁹, ואין לנטות מזה.

ומזה מובן גם בנוגע לפלוגתא זו – שנפסקה הלכה כדעת אדמו"ר הזקן.

ובהקדמה – שבנוגע לעניין של "סברא", יש לחקור מה מיתוסף על-ידי הראיה ומקור הדברים ב"קרא", במקום שהדבר מוכרח מצד הסברא¹⁰; בנוגע ללימוד והלכה – לא מספיקה ידיעת ההלכה, אלא צריכים לידע גם את טעם ומקור הדברים, והפוסק על סמך הלכה פסוקה הוא בכלל "מבלי עולם"¹¹, כיוון שיכול לטעות בטעם הפסק-דין של אותו המעשה, להיותו באופן שונה בפרט קל על כל פנים. מה שאין כן כאשר ישנו עניין של הלכה למעשה, אזי מעשה רב¹², ואין צורך בראיות ומקורות נוספים.

ובנדון דידן – ישנו מעשה רב¹³ שהמגיד בחר באדמו"ר הזקן מכל שאר תלמידיו לחבר שולחן-ערוך הלכה למעשה¹⁴, ובכך פסק שהלכה כמותו.

ומזה מובן שאף-על-פי שהיה זמן שהיו יכולים להתנהג בשיטת אדמו"ר הזקן או בשיטת שאר תלמידי המגיד, "דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד", הרי לאחרי שנפסקה הלכה כשיטת אדמו"ר הזקן – אין לנטות ממנה.

וכשם שהוא בנוגע לכללות תורת החסידות, שאף-על-פי שבעבר היו חששות מפני התגלות רזין דרזין דתורה, אם משום יוהרא, או שלא יקצצו בנטיעות חס-ושלום, הנה במשך הזמן נתבטלו כל החששות כיוון שראו בפועל מעשה רב שאין בהם ממש¹⁵ – כן הוא גם בנוגע לב' השיטות בתורת החסידות גופא, שאף-על-פי שבעבר היה הסדר "דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד", הרי עכשיו נפסקה הלכה ואין לנטות ממנה.

ב. וביאור החידוש בשיטת אדמו"ר הזקן לגבי שיטת שאר תלמידי המגיד:

כאשר ההנהגה היא בשיטת שאר תלמידי המגיד ש"צדיק באמונתו יחיה" – אזי עניין החסידות הוא רק באופן של אמונה, שהוא כוח מקיף, שאינו חודר בפנימיותו ("עס פאַרנעמט אים ניט"), והיינו, שפעולתו אינה אלא בבחינת נה"י שהם לבר מגופא, ולכל היותר גם בבחינת חג"ת, אבל אין זה פועל בבחינת חב"ד, שהוא עניין הפנימיות.

מה שאין כן כאשר עוסקים גם בחב"ד שבנפש, שמבטלים לאלקות גם החב"ד – אזי חודר הביטול והמסירת נפש (לא רק בחב"ד, אלא) גם בכל כוחות הנפש, עד לכוח היותר תחתון, ופועל בהם באופן נעלה יותר מאשר פעולת כוח האמונה. והיינו, שמלבד המעלה דחב"ד מצד עצמה, הרי גם הפעולה בשאר הכוחות היא באופן פנימי ועמוק יותר.

ויש להביא דוגמא לזה מעניין הטבילה, שעניינה ביטול¹⁶ – והרי עניין הביטול קשור עם עניין פנימיות התורה – שהדין הוא שצריך לטבול כל גופו, גם ראשו, ואם יטבול במים את כל גופו אבל ראשו יישאר מחוץ למים, הרי לא זו בלבד שראשו לא יהיה טהור, אלא גם כל שאר גופו יישאר כמו שהיה מקודם לכן¹⁷. והיינו, שאף-על-פי שגופו מכוסה במים, ועומד בתנועה של ביטול, מכל מקום, כיוון שהראש אינו בטל, הרי גם הביטול של הגוף אינו ביטול פנימי.

וזהו החידוש של אדמו"ר הזקן בחסידות חב"ד דווקא – שמלבד מעלת החב"ד מצד עצמה, ישנה גם הפעולה על נה"י, אשר, הכול מודים שצריכה להיות העבודה בבחינת נה"י, ושלימות העבודה בנה"י היא על-ידי חב"ד דווקא.

ג. וזהו גם תוכן עניין תפילה בציבור, שקשור עם עניין הגאולה, כמאמר רז"ל¹⁸ שה"מתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם":

תפילה בציבור ענינה – כפתגם זקנו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שנקרא על שמו – לאסוף וללקט את כל עשר כוחות הנפש¹⁹, מנה"י עד חב"ד, ולפעול בכולם עניין הביטול וההתחברות לאלקות, שעל-ידי זה נעשית מעלת תפילה בציבור שהיא כמעלת עשרת ימי תשובה עליהם נאמר "דרשו ה' בהמצאו"²⁰.

וזהו שעל-ידי זה מקרבים את הגאולה – "כאילו פדאני כו'" – כי:

החידוש בזמן הגאולה שאז תהיה פנימיות התורה בגילוי, שהרי במתן-תורה נתגלה רק נגלה דתורה, ולעתיד לבוא תתגלה גם פנימיות התורה, כמו שכתוב²¹ "ולא יכנף עוד מוריך".

וכיוון שבאתערותא דלתתא תליא מילתא, צריכה להיות ההכנה לזה גם בעבודה במשך זמן הגלות – על-ידי לימוד פנימיות התורה, שעל-ידי זה נעשית לא רק ההתקשרות דגליא שבנפש עם גליא דקוב"ה, על-ידי גליא דתורה, אלא גם ההתקשרות דסתים שבנפש עם סתים דקוב"ה, על-ידי סתים דתורה,

– כידוע²² שיש ב' אופנים בעניין ההתקשרות: אופן הא', שגליא דנשמה מתקשרת בסתים דנשמה, סתים דנשמה בגליא דתורה, גליא דתורה בסתים דתורה, סתים דתורה בגליא דקוב"ה, וגליא דקוב"ה בסתים דקוב"ה, ואופן הב', שגליא דנשמה מתקשרת עם גליא דתורה ועל-ידה עם גליא דקוב"ה, וסתים דנשמה עם סתים דתורה ועל-ידי זה עם סתים דקוב"ה. אבל לב' האופנים הנה על-ידי סתים דתורה נעשית ההתקשרות דסתים דנשמה עם סתים דקוב"ה –

והרי סתים דקוב"ה קשור עם עניין הקץ, שהרי אמרו חז"ל "אני ישנה בגלותא"²³ "ולבו של הקב"ה ער לגאלני"²⁴, אלא ש"לבא לפומא לא גליא"²⁵, היינו, שעניין זה הוא בבחינת סתים. וטעם הדבר – לפי שדיבורו של הקב"ה (פומא) חשיב מעשה²⁶, וזהו שעניין הקץ לא נתגלה בדיבור ("לבא לפומא לא גליא") שחשיב מעשה, לפי שעדיין נשארו "פכים קטנים" לסיים את העבודה כו'.

אמנם, על-ידי זה שמקשרים גליא וסתים שבנשמה, שזהו עניין תפילה בציבור, ומקשרים גליא וסתים דתורה, היינו, שגם בגליא דתורה פועלים שיהיה באופן ש"אינו מן המדה"²⁷, וגם בפנימיות התורה פועלים שיומשך ויתגלה בשכל אנושי – אזי פועלים גם ההתקשרות דגליא וסתים דקוב"ה, שיהיה "לבא לפומא גליא", שעניין הקץ יומשך בדיבורו של הקב"ה שחשיב מעשה, ובמילא בא עניין הקץ במעשה – שאתי מר דא מלכא משיחא בפועל ממש²⁸.

* * *

ד. כתיב²⁹ "קטנתי מכל החסדים", ומבאר אדמו"ר הזקן באגרת-הקודש³⁰ "שבכל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד . . כל שהוא קמיה יותר הוא יותר כלא כו'".

וכיוון שכן, הרי, כאשר מתבוננים בגודל החסדים שעושה הקב"ה עמנו, בנתנו לנו את תורתו, נגלה דתורה, ובפרט פנימיות התורה,

– שהרי גם נגלה דתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, והוא וחכמתו אחד, ובאופן כזה – כפי שהתורה היא חכמתו של הקב"ה שהוא וחכמתו אחד – ניתנה התורה לנו למטה, כדאיתא במדרש³¹ "אמר הקב"ה לישראל מכרתי תורתי כביכול נמכרתי עמה . . משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש הימנה איני יכול . . כל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי", והיינו, שעל-ידי התורה "אותי אתם לוקחים"³²,

ובפרט פנימיות התורה, שגדלה מעלתה על נגלה דתורה בב' עניינים התלויים זה בזה:

א) פנימיות התורה, רזין דרזין שבתורה, היא מדריגה נעלית יותר בחכמתו ית', חכמה עילאה, כמעלת הפנימיות על החיצוניות, והיינו, שמעלה זו היא גם מצד התורה כפי שהיא בשרשה, שנגלה דתורה היא חיצוניות החכמה, ופנימיות התורה היא פנימיות החכמה. ונמצא, שכאשר האדם לומד פנימיות התורה הרי הוא תופס ומקיף ומתאחד עם פנימיות חכמתו ית',

ב) כיוון שפנימיות התורה היא פנימיות החכמה, לכן, גם בירידתה למטה הרי היא בגילוי כמו שהיא מצד עצמה. דלא כבנגלה דתורה, שלהיותה חיצוניות החכמה, הרי בהשתלשלותה למטה מתלבשת היא בלבושים שונים, עד כדי כך שיכולים ללמוד תורה מבלי לדעת במה המדובר (שזוהי חכמתו של הקב"ה), וכנ"ל בפירוש "כי ישרים דרכי ה' וגו'". מה שאין כן בפנימיות התורה, הנה גם כאשר לומדים משלים מכוחות הנפש, יודעים בשעת מעשה שכל עניינים אלו "נשתלשלו מהן"³³, מהעניינים כפי שהם למעלה –

הנה כאשר מתבוננים בגודל החסדים של הקב"ה שנתן לנו "תגא דמלכא", ולאידך גיסא, מתבונן כל אחד במעמדו ומצבו, באיזו מדה שייך הוא לכל הנ"ל – אזי יכול ליפול להקצה השני של גאווה – לרגש של עצבות!

ועל זה אומרים לו שלא ייפול רוחו בקרבו – על-פי המבואר בדיבור-המתחיל כי ישרים דרכי הוי' הנ"ל³⁴, ש"אנחנו אף-על-פי שאין בערכנו להשיג למעלה כמו תנאים ואמוראים", שלימודם היה באופן שהיו מביטים בשורש החכמה שבתורה כמו שהוא למעלה, ובהתאם לכך היו פוסקים הדין למטה, "מכל-מקום, בעת שאנו לומדים פשט ההלכות בטעמים שיסדו לנו התנאים ואמוראים . . הרי זה כמו על-דרך-משל הסומא שהולך אחר הרואה וכו' באחיזתו בו וכו' כך אנחנו וכו' אין אנו נוטים ימין וכו'".

וכשם שהדברים אמורים בנוגע לפסקי הלכות בתורה באופן המכוון לאמיתתה של תורה, כן הוא גם בנוגע לעניין העבודה:

אף-על-פי שמתבוננים ויודעים עד כמה גדול הריחוק שרחוקים מפנימיות התורה, ומרבותינו נשיאינו,

– אדמו"ר מהר"ש³⁵ היה נוהג להצניע את האפיקומן של בניו, ולפעמים גם של האורחים, יחד עם האפיקומן שלו. פעם ביקש אחד האורחים (החסיד ר' נחמן) מאדמו"ר מהר"ש שייקח גם את האפיקומן שלו, והשיב לו אדמו"ר מהר"ש: מניין לך שרצוני להעלותך על העגלה שלי?!... –

מכל מקום, כאשר כל אחד יניח את עצמו על הצד, וילמד בשקידה ומסירה ונתינה את המאמרים של הרביים, ויתנהג על-פי כללי העבודה שהורו הרביים במאמריהם, מתוך התקשרות אליהם ("זיך אָנהאלטן אין זיי") – "הרי זה כמו על-דרך-משל הסומא שהולך אחר הרואה כו'", שאז ילך לבטח דרכו, ויתמיד בהליכתו ("ער וועט גיין און גיין"), עד "יאַק דאַיעדעם דאָ קראַטשאַמקע", והלאה יותר, ויוצאים מהגלות, ונשיאינו בראשנו.

 (מהתוועדות י"ט כסלו ה'תשי"ג. 'תורת מנחם' תשי"ג ח"א (ז) עמ' 212-216, 223-225, בלתי מוגה)

____________________

1)    ראה גם אגרות-קודש שלו ח"ד ריש ע' רסג. "רשימות" חוברת קפו ס"ע 11.

2)    וישב לז, יא.

3)    חבקוק ב, ד. וראה מכות בסופה. תניא פל"ג.

4)    לקו"ד ח"א קמא, ב.

5)    ברכות כז, א.

6)    יבמות יד, א.

7)    ברכות יו"ד, סע"ב.

8)    שמואל-א טז, יח.

9)    סנהדרין צג, ב.

10)  ראה כתובות כב, א. תוד"ה איבעית –  שבועות כב, סע"ב. וראה שד"ח כללים ס, כלל סג. וש"נ.

11)  סוטה כב, א. וראה הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב. ובקו"א שם.

12)  ראה שבת כא, א. ב"ב קל, ב.

13)  חסר קצת (המו"ל).

14)  ראה בארוכה בהקדמה לשו"ע אדה"ז מאת הרבנים בני הגאון המחבר ז"ל.

15)  ראה בארוכה שיחת י"ט כסלו דאשתקד סי"א ואילך (תורת מנחם – התוועדויות [תשי"ב] ח"ד ע' 188 ואילך).

16)  ראה סידור (עם דא"ח) בכוונת המקוה בסופו (קנט, סע"ד).

17)  ראה גם שיחת שמחת בית השואבה סמ"א ([תו"מ התוועדויות תשי"ג ח"א (ז)] ע' 57 ואילך).

18)  ברכות ח, רע"א.

19)  ראה "התמים" ח"ב ס"ע מה ואילך. לקו"ש ח"ב ע' 477 ואילך.

20)  ישעי' נה, ו. וראה ר"ה יח, א. וש"נ.

21)  ישעי' ל, כ. וראה תניא פל"ו.

22)  ראה אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ע' תקלה.

23)  זח"ג צה, א.

24)  שהש"ר פ"ה, ב (א).

25)  זו"ח בראשית ח, א. וראה ג"כ זח"א רנג, א. סנהדרין צט, א ובפרש"י.

26)  ב"ר פמ"ד, כב.

27)  יומא כא, סע"א. וש"נ.

28)  ראה גם שיחת י"ט כסלו דאשתקד סי"ב (תורת מנחם – התוועדויות [תשי"ב] ח"ד ס"ע 189).

29)  וישלח לב, יא.

30)  ס"ב.

31)  שמו"ר פל"ג, א.

32)  לשון חז"ל – תנחומא אמור יז. וראה שמו"ר שם, ו (בסופו).

33)  ראה תניא רפ"ג.

34)  ביאוה"ז שם כ, סע"ב ואילך.

35)  ראה "רשימות" חוברת ה ע' 21. וש"נ.