חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:16 זריחה: 6:10 כ"א באב התשע"ט, 22/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1144 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ויצא, ח' בכסלו ה'תשס"ט (05/12/08)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1144 - כל המדורים ברצף
האור יכניע את החושך
יש חדש
הלב בשמים והעיניים בארץ
סולם
ולא יידום
הברכה הגיעה
ייסורי הלידה
גאולה בין כך ובין כך
"נזכור תמיד את האחדות הזאת"
הכאה על הלב

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1144, ערב שבת-קודש פרשת ויצא, ח' בכסלו תשס"ט (05.12.2008)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

האור יכניע את החושך

הלב דואב, העיניים דומעות, הראש מורכן, אבל דבר אחד ברור: כוחות הרוע והרשע לא הצליחו לגבור על הטוב והאור. להפך, האור הטהור שקרן מבית-חב"ד במומביי יגבר ויתעצם אלף פעמים ככה

בשבוע שעבר ננעל הכינוס העולמי של שלוחי חב"ד בעולם. אחד הרגעים המסורתיים של הכינוס הוא התצלום הקבוצתי. אלפי השלוחים עומדים צפופים, זה לצד זה, בחזית בית-מדרשו של הרבי מליובאוויטש, שבשליחותו הם פועלים. כשמביטים בתצלום רואים אלפי פנים, אך השנה, כמו בעדשת 'זום' ענקית, התמקדה פתאום תשומת-הלב העולמית בזוג אחד של שליחים – הרב גבריאל ורעייתו רבקה הולצברג הי"ד, שלוחי הרבי במומביי שבהודו.

עד לפני שבוע הכירו אותם אלפי היהודים שזכו לבקר בבית-חב"ד, שבנו בעשר אצבעותיהם בבירת הודו. לרוב הציבור היו 'עוד זוג' של שלוחי חב"ד, שכמותם פועלים ברחבי העולם כארבעת-אלפים וחמש-מאות. השבוע הזה הביא אותם לכל בית בישראל ובעולם. כולנו למדנו להכיר את החיוך המקסים שלהם, את האהבה העצומה ששפעה מהם לכל אדם מישראל, את מסירותם הבלתי-רגילה לאורחים, את נחישותם למלא את השליחות למרות הקשיים והסבל שהיו מנת-חלקם. נפשנו יצאה לבנם הפעוט, מוישי, שרק בשבת האחרונה חגג את יום-הולדתו השני.

כלי-התקשורת הוצפו סיפורים ועדויות, חוויות ורשמים. מטיילים ואנשי עסקים, רבנים ושרים, אישי-ציבור ופשוטי-עם, שזכו להתארח בבית-חב"ד, סיפרו לנו על המשפחה המופלאה הזאת. פתאום קלטנו כולנו כמה חום ואהבה, כמה טוב וקדושה, יצאו מהבית הזה, ואיך כל מי שנכנס לתוכו נשבה מיד בחמימות ששפעו בני-הזוג.

זה לעומת זה

הלב נקרע מהמחשבה שהאנשים הצעירים היקרים והמופלאים האלה נקטפו מאיתנו באכזריות שטנית כל-כך. איך יכלו הרוע והשנאה להיכנס אל הבית הטהור והמלא אהבה?! איזה מוח מפלצתי היה מסוגל לתכנן את התקפת הטרור המטורפת הזאת?!

הלב דואב, העיניים דומעות, הראש מורכן, אבל דבר אחד ברור כבר עכשיו: כוחות הרוע והרשע לא הצליחו לגבור על הטוב והאור. להפך, הם גרמו שהאור הטהור שקרן מבית-חב"ד במומביי יגבר ויתעצם אלף פעמים ככה. הם נטלו מבני-הזוג הולצברג את חייהם הגשמיים, אבל לא הצליחו לקחת מהם את מפעל-חייהם. להפך, המפעל הזה יעלה וישגשג ביתר שאת וביתר עוז, וכמותו מפעל השליחות ברחבי העולם כולו.

המרצחים הנתעבים הראו לעולם כולו את זה לעומת זה – את העדינות והטוהר של יהודים יראי-שמים ואוהבי-ישראל, מול האכזריות המבחילה של כוחות האופל. ספק אם הייתה אי-פעם המחשה ברורה כל-כך למרחק התהומי שבין 'הקול קול יעקב' לבין 'הידיים ידי עשיו'. הם הצליחו ללכד את העם היהודי כולו סביב אצילותם של בני-הזוג הולצברג, מתוך נחישות לעשות הכול כדי ששליחותם תימשך ותנצח את כוחות הרשע.

אם הרשעים הארורים ביקשו לפגוע בתנועת חב"ד – הם השיגו את ההפך הגמור. חסידות חב"ד כואבת ודומעת, מתייסרת בכאב אין-סופי, אבל חזקה מבכל עת. היא נחושה לגייס מתוכה את כל הכוחות כדי להמשיך ולהעצים את מפעל השליחות ואת הפצת האור והקדושה. היא שואבת עידוד ונחמה מהחיבוק החם והאוהב של המוני בית-ישראל, המתייצבים לימינה כאיש אחד בלב אחד בשעה הקשה הזאת.

האחדות היהודית

הטרור הנורא הזה המחיש לנו בדרך מצמררת את מושג האחדות היהודית. הנה, בבית אחד מוצאים משכן יהודים מחוגים רבים ומגוּונים. מבט אחד בתצלומי הקדושים הנוספים שנהרגו בבית הזה – הרב אריה-לייב (לייבוש) טייטלבאום, ר' בן-ציון קרומן, הגב' יוכבד אורפז, והגב' נורמה שוורצבלט-רבינוביץ' הי"ד – מציג את כל הקשת שבעם-ישראל, ובכל-זאת כולם יכולים להימצא בבית אחד ולחלוק את הטוב שבהם זה עם זה.

האחדות הזאת צריכה ללוות אותנו הלאה, ומתוכה נהפוך את החושך לאור, עד האור הגדול של הגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.

  יש חדש

ספר-התורה שנפגע

אנשי זק"א שפתחו את ארון-הקודש בבית-חב"ד שבמומביי, ראו כי אחד מספרי-התורה נפגע מכדורי המרצחים. כשפתחו את הספר נדהמו לגלות כי הכדור חדר אל הקלף בדיוק בפרשה המתחילה במילים: "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון...". המראה המצמרר גרם לכולם לפרוץ בבכי. ספר-התורה הובא לארץ במטוס שהביא את גופות הקדושים הי"ד.

(צילום: בועז ארד)

אירועי זיכרון והתחזקות

מוסדות חב"ד בארץ ובעולם מקיימים אירועי התחזקות לנוכח האירוע הקשה. בעצרות האלה מתקבלות החלטות טובות להוסיף מפעלי אור וקדושה, לעילוי נשמתם של הקדושים. עוד קודם ההלוויה הוכרז על סדרת יוזמות ופעולות שהוחלט לקיימן בתגובה על פיגוע.

ימי סגולה

בשבת-קודש זו, ט' בכסלו, חל יום-הולדתו ויום-הסתלקותו של כ"ק אדמו"ר ה'אמצעי' מליובאוויטש (רבי דובער, בנו של בעל התניא). הוא נסתלק בט' בכסלו תקפ"ח, ביום-הולדתו החמישים וחמישה, ונטמן בעיירה נייז'ין. יום ראשון, י' בכסלו, הוא יום-גאולתו, שבו שוחרר ממאסר. השנה יעמדו ההתוועדויות בימים האלה בסימן הפיגוע והתגובה הנדרשת מאיתנו.

  שלחן שבת

הלב בשמים והעיניים בארץ

בחלומו ראה יעקב: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". הזוהר אומר שהסולם מסמל את התפילה. התפילה היא כמו סולם, שבאמצעותה הנשמה עולה ומתקשרת עם הקב"ה. השלבים שבסולם מייצגים את שלבי התפילה, שבהם היהודי מתעלה מדרגה לדרגה, עד הדבקות בקב"ה עצמו בתפילת העמידה.

משל הסולם מכיל גם עיקרון מהותי בדבר אופייה של התפילה: אמנם "ראשו" של הסולם "מגיע השמימה", אך עם זה הוא "מוצב ארצה". בעת התפילה היהודי נדרש להתעלות ולהגיע לדבקות בקב"ה עצמו, ועם זה עליו לזכור בתפילתו גם את ענייני הגוף, שכן גם הגוף וענייניו הגשמיים צריכים 'להתפלל' ולעלות בשלבי הסולם.

למה דווקא בפסגת התפילה

על כך אמרו חז"ל שבשעת התפילה יהודי צריך להיות "ליבו למעלה ועיניו למטה". הלב צריך להימשך למעלה, לאלוקות ולקדושה הנשגבה, אך בה-בעת צריך שיהיו "עיניו למטה" – לזכור גם את ענייני הגוף הגשמיים ולהעלותם לקדושה.

הדבר מתבטא בעובדה שבשיא התפילה, בתפילת העמידה, אנו מבקשים גם את הצרכים הגשמיים הפשוטים ביותר. למה אנחנו צריכים לחשוב על דברים ארציים כל-כך דווקא בפסגת התפילה? וכי לא מוטב להתנתק אז מענייני העולם הגשמיים ולחשוב רק על הקב"ה? למה נדרש שהסולם יהיה "מוצב ארצה"?

חיבור הכרחי

התשובה היא, שכל תכלית חייו של האדם בעולם הזה היא להחדיר את הקדושה האלוקית גם בעסקי החולין. גם כשיהודי עוסק בצרכיו הגשמיים עליו לזכור שהכול נובע אך ורק מהקב"ה, וש"הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

אם לא יהיה החיבור הזה בין ה'ארץ' ל'שמים', עלול להיווצר מצב שבשעת התפילה אמנם יעלה האדם לדרגה רוחנית גבוהה ויגיע לדבקות בקב"ה, אולם אחרי התפילה, כשיחזור לעיסוקיו הגשמיים, ישכח את הדרגה הגבוהה שעמד בה בעת תפילתו. כדי שהתפילה תחדור לכל פעולותיו ואורחות חייו, היהודי נדרש שיהיו 'עיניו למטה' גם כשהוא עומד בשיאה של התפילה.

היכן ההבדלה

ולמעשה, דווקא בכך בא לידי ביטוי ייחודו של עם-ישראל, ועל זה נאמר "המבדיל בין ישראל לעמים". כשיהודי עוסק בתפילה ובלימוד התורה, אין כל מקום לדבר על הבדלה, שהרי לאומות-העולם אין כל שייכות לזה. חז"ל אומרים שהבדלה מחייבת 'דעת', ומכאן שהצורך להבדיל הוא בין דברים שנראים דומים. הדמיון הוא בעיסוקים הגשמיים, ודווקא כאן באה לידי ביטוי ההבדלה בין ישראל לעמים.

כל בני-האדם עוסקים באכילה ובשתייה ובשאר הצרכים הגשמיים, אולם יהודי עוסק בכל הדברים האלה בדרך שונה לגמרי. גם את צרכיו הגשמיים הוא עושה 'לשם שמים', ויתרה מזו – "בכל דרכיך דָעֵהוּ". הכוח לזה בא מהעלייה בשעת התפילה, שאמנם היא מגיעה 'השמימה', אבל בה-בשעה ה'סולם' של התפילה גם 'מוצב ארצה'.

(תורת מנחם כרך כ, עמ' 66)

  מן המעיין

סולם

מי שלמטה הוא למעלה

"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (ויצא כח,יב). בשעה שאדם רואה עצמו "סולם מוצב ארצה" – שפל-רוח, מי שעדיין עומד במדרגה נמוכה מאוד, כי-אז אכן "ראשו מגיע השמימה".

(תולדות יעקב יוסף) 

עבודת האדם

תוספת האות ה במילה "ארצה" מורה על הדרגה הנמוכה ביותר בארציות. תוספת האות ה ב"השמימה", לפניה ואחריה, מורה על הדרגה העליונה ביותר בשמים עבודת האדם היא להעלות את ענייני הארץ, גם הנמוכים ביותר, ל'השמימה' – לדרגה העליונה ביותר.

(לקוטי שיחות)

קשר בין חלקי הנשמה

נאמר בזוהר ש'סולם' הוא סולם התפילה. 'ארצה' רומז לחלק הנשמה המלובש בגוף. ו'שמימה' רומז לעצם ושורש הנשמה, שהוא למעלה מהתלבשות בגוף. סולם התפילה מקשר ומחבר בין שני חלקי הנשמה.

(אור התורה)

ארבעה שלבים

בסולם התפילה ארבעה שלבים, כנגד ארבע הבחינות שבנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה. ברכות השחר – הודאה, כנגד בחינת נפש; פסוקי דזמרה – התפעלות המידות, כנגד בחינת רוח. ברכות קריאת שמע וקריאת שמע – השגה והתבוננות באלוקות, כנגד בחינת נשמה. ושמונה-עשרה – התחברות הנשמה המלובשת בגוף עם שורשה ומקורה, כנגד בחינת חיה.  

(ספר המאמרים תער"ב)

עולים ומביאים ברכות

מאותיות התפילה נבראים מלאכים. בתחילה הם עולים ואחר-כך יורדים ומביאים למטה את שפע הברכה שנמשך על-ידי התפילה.

(ספר המאמרים תש"ט)

אמור לי מה חלומך

על-ידי החלום אפשר להכיר את האדם, שכן אין אדם רואה אלא מהרהורי ליבו. יעקב ראה בחלומו סולם, שראשו מגיע השמימה, "והנה ה' ניצב עליו". ואילו פרעה ראה בחלומו בהמות, פרות שמנות ופרות רזות.

(רבי מאיר מפרמישלן)

גלגל הממון

'סלם' בגימטרייה 'ממון' (136) ובגימטרייה 'עוני' (136). שניהם, העושר והעוני, אינם מחזיקים מעמד זמן רב – תמיד הם עולים ויורדים, "משפיל גאים ומגביה שפלים".

(הבעל-שם-טוב)

סעודה שמגיעה השמימה

'סלם' ראשי-תיבות: סעודת לוויית מלכה. לצערנו סעודה זו היא בבחינת 'מוצב ארצה', אין מקפידים עליה כראוי. אבל האמת היא ש'ראשו מגיע השמימה', והיא חשובה מאוד לפניו יתברך.

(רבי ישראל מרוז'ין)

  אמרת השבוע

ולא יידום

פעם אחת בא הרב החסיד ר' ליפמן מרדומסק, חתנו של רבי שלמה מרדומסק, בעל 'תפארת שלמה', אל רבי מנחם-מענדל מקוצק. שאל אותו הרבי מקוצק, אם הוא יכול לחזור לפניו דבר-תורה מחמיו. אמר לו החסיד:

"חותני הצדיק אמר: באהרן הכוהן כתוב 'ויידום אהרון', וזו מדרגה גדולה, אבל דוד המלך הרחיק לכת למדרגה גבוהה עוד יותר, והוא אמר 'למען יזמרך כבוד ולא יידום', ובעת צרה היה מנגן ומזמר".

כששמע זאת הרבי מקוצק הפליג מאוד במעלתה של אמרה זו, ואמר כי כאן רואים את מעלתו של דוד המלך, שהיה בשמחה גם בזמן ייסורים ושהשמחה חתומה בו.

  מעשה שהיה

הברכה הגיעה

תכונה גדולה בכפר. הכול מצפים לאירוע של אהרון החסיד. אין זו הפעם הראשונה שאהרן מזמין את כל תושבי הכפר להתוועדות חגיגית מיוחדת, לרגל שובו מביקור בחצר הרבי.

אהרון הוא יהודי פשוט למדיי, אך חסיד מושבע של אדמו"רי חב"ד לדורותיהם. הוא נחשב אחד מבעלי-הבתים החשובים, בהיותו נדיב גדול, המפזר מממונו לכל מטרת צדקה. ביתו היה פתוח לכל אורח, ושמו הטוב כבעל צדקה ומכניס אורחים נודע בכל העיירות שמסביב.

אהרן ניסה ללמוד תורה, אך לא השיג הרבה. במאמץ רב הצליח במשך ימי חייו לדעת את מסכת ברכות, שלושה פרקי תניא, תהילים וחומש על-פה, ועליהם היה חוזר תמיד.

ידיעותיו הדלות לא גרעו כמלוא נימה מדבקותו ברבי. בליבו בערה אש חסידית יוקדת, אשר נתנה את אותותיה בכל אשר עשה. תפילתו הייתה בחמימות ובהתלהבות, קיום המצוות בהידור רב וברגשי-קודש, וגם יחסו לכל אדם היה ידידותי ומאיר פנים. את כל אלה שאב מביקוריו אצל הרבי כמה פעמים בשנה.

בבואו אל הרבי נהג להיכנס ל'יחידות', למסור דיווח על מצבו הרוחני, לקבל הדרכה כיצד להתקדם בעבודת ה', ולבקש ברכה על להבא. כמו-כן הייתה לנסיעתו עוד מטרה עיקרית – לשמוע מהרבי מאמר חסידות.

כל אחד ואחד מהשומעים השתדל לזכור את המאמר ולחזור עליו במקום מגוריו. גם אהרון, כאשר שב מביקורו אצל הרבי, ראה זכות גדולה לשתף את חבריו החסידים ואת תושבי הכפר באווירה המיוחדת ובדברי החסידות שספג ושמע אצל הרבי. לכן נהג להזמין לסעודה זו לא רק את תושבי הכפר, אלא אף שלח עגלות להביא חסידים מהמושבות הסמוכות, וגם מהעיר ניקולייב הקרובה.

לדאבון-לב, לא היה אהרון יכול לצטט ממאמרו של הרבי יותר מהפסוק הפותח, ועוד כמה פסוקי חומש ותהילים שנזכרו במאמר, אך הדבר לא מנע ממנו לחוות ברגש רב את התחושה המיוחדת שבשמיעת מאמר החסידות. לכבוד האירוע לבש את בגדי השבת, ובשעה שחזר על מאמרו של הרבי בער בו להט-קודש של התמסרות, הכנעה והתרוממות חסידית. כשהחל לומר את המילים הראשונות של פסוק הפתיחה, התלהב ברוממות-הנפש, עיניו עצומות ודמעות חמות זולגות על לחייו.

באחת הסעודות האלה סיפר החסיד ר' שמואל בצלאל, מי היה סבו של אהרון וכיצד נתקיימה בו ברכתו של אדמו"ר האמצעי, רבי דב-בער מליובאוויטש.

סבו של אהרון התגורר בעיר ביעשנקוביץ', שבה התגוררו עוד חסידים רבים, אולם הפרנסה שם ובערים הסמוכות הייתה קשה מאוד. רבים היו מובטלים, מחוסר אמצעי תעסוקה, וגם בעלי החנויות התפרנסו בדוחק.

רבי דב-בער יזם והכין תכנית מקיפה להסדיר את פרנסתן של מאות משפחות. בעזרת מהלכים וקשרים שהיו לו עם השלטונות הצליח לפעול שהממשלה תקצה ליהודים שטחי אדמה גדולים, שבהם יוכלו להתיישב ולגדל גידולים חקלאיים.

הוא כתב מכתב הצעה לכלל חסידיו, לנסוע להתיישב במושבות החדשות. במכתבו שיבח את עבודת האדמה והעיסוק במלאכת כפיים, והזכיר כי גם אבותינו חיו וניזונו מהמלאכות האלה. המכתב עשה רושם עז על כל החסידים.

סבו של אהרון סבל גם מעניין פרטי כואב. עשר שנים עברו מאז יום נישואיו, ועדיין לא נתברכו הוא ורעייתו בפרי-בטן. כמה וכמה פעמים ביקר אצל הרבי כדי לבקש את ברכתו, להיפקד בזרעא חיא וקיימא, אך הרבי לא השיב לו על בקשתו. בלב שבור היה חוזר מליובאוויטש, והוא ואשתו היו מבכים בדמעות שליש את שתיקתו של הרבי ואת אי-היענותו לבקשתם.

כאשר התפרסמה קריאתו של הרבי, החליטו סבו של אהרון וזוגתו להיות מהראשונים שייענו לה. לא-מעט מהחסידים, ובהם גם בעלי-מלאכה תמימים ופשוטים, התקשו לקבל את הרעיון. קשה היה להם לנסוע להתיישב הרחק מהרבי. רק כאשר הבטיח להם הרבי כי כמה חודשים בשנה יבקר בכל המושבות, נתרצו והתכוננו למעבר מהעיר למושב.

לאחר שהתארגנו היוצאים, הם ונשיהם וטפם ומיטלטליהם, עברו בליובאוויטש, לקבל את ברכת אדמו"ר האמצעי. הקהל היה רב והזמן היה קצר מכדי לקבל את כולם ל'יחידות', ולכן יצא אליהם הרבי להיפרד מהם ולברך את כולם יחד.

אחדים הצליחו בכל-זאת להתקבל ל'יחידות', וסבו של אהרון היה אחד מהם. כאשר נכנס לחדר הרבי נפל עליו פחד גדול כל-כך, עד שלא הצליח להוציא הגה מפיו.

פנה אליו הרבי: "האם גם אתה נוסע למושבות?". החסיד לא הצליח לענות, אלא הנהן בראשו.

אמר לו הרבי: "טוב מאוד. שינוי מקום. ייתן לך השם יתברך זרעא חיא וקיימא ותראו בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומתפרנסים מעבודת האדמה".

ליבו הלם בחוזקה למשמע הברכה המפורשת. לאחר שיצא מאת הרבי רץ לבשר לאשתו את הבשורה הטובה, ובלב שמח המשיכו בנסיעתם להתיישב במושבות.

ברכתו של אדמו"ר האמצעי התקיימה בהם, בכמה וכמה ילדים. הם היו בעלי כישרונות פשוטים, אולם יראי-שמים, בעלי צדקה ומידות טובות וחסידים חמים. אחד מהם היה אביו של אהרון.

  לומדים גאולה

ייסורי הלידה

ייסורי הגלות מתחלקים לשלושה סוגים, המקבילים לשלושת סוגי הצער הקיימים בעת העיבור והלידה (כידוע, נמשלה הגלות לעיבור והגאולה ללידה): יש הייסורים ה'רגילים' של תקופת הגלות, שהם בדוגמת 'צער העיבור'. לאחר מכן ישנו הסבל המתעצם של תקופת 'עקבתא דמשיחא', שהוא בבחינת 'חבלי משיח', המשולים ל'חבלי לידה'. ולבסוף הכאב המיוחד של המעבר מגלות לגאולה, שהוא נמשל לצער הלידה עצמה.

הצרות ה'רגילות' של הגלות הן בדוגמת כתישת הזית, שעל-ידה הוא מוציא את שמנו (כמאמר חז"ל במנחות נג,ב). זו מטרתם הפנימית של צרות הגלות ושל כל הרדיפות והייסורים – לגלות ולהוציא את ה'שמן' שבתוך עם-ישראל, את כוח מסירות-הנפש והדבקות המוחלטת בה'. דווקא על-ידי הניסיונות שעם-ישראל מתנסה בהם בתקופת הגלות, הוא מבטא יותר את עומק האמונה ואת עוצם הקשר בינו לבין הקב"ה.

הזעזוע האחרון

סוג שני של צרות וייסורים מופיע סמוך לגאולה. אלה 'חבלי משיח'. מטרתם להשיג את הזיכוך האחרון שלפני הגאולה, וגם ליצור את התנאים שלתוכם תפרוץ הגאולה. מכיוון שהגאולה היא מציאות חדשה לגמרי, אין היא יכולה לבוא על בסיס המציאות הרגילה. לכן נדרש תהליך של הרס המציאות הקיימת, מין יצירת חלל, שעליו יכולה להיבנות הגאולה.

אולם הסוג השלישי של צרות הגלות הוא בדוגמת כאב הלידה עצמה. זה הזעזוע האחרון, שמצד אחד מכאיב מאוד, ומצד אחר פותח את השער לאור הגאולה. כך היה גם בגאולת מצרים – לפני הגאולה ממש, אחרי שכבר ניתנה בשורת הגאולה מפי משה רבנו, בא השלב המכאיב של "תכבד העבודה על האנשים", עד שמשה רבנו עצמו זעק לקב"ה: "למה הרעותה לעם הזה!". אך מיד אחר-כך החלו ניסי הגאולה, וכפי שהשיב הקב"ה למשה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה".

ואכן, מדברי חז"ל ברור שלפני הגאולה ממש מתחולל שיא ההידרדרות הכוללת של תקופת 'עקבתא דמשיחא'. הגמרא (סנהדרין צז,א) אומרת שבן-דוד בא כאשר "תתהפך כל המלכות למינות", וכאשר השפל מגיע לשיאו, דבר שמשפיע גם על אמונתם של יהודים רבים בעצם הגאולה – "עד שיתייאשו מן הגאולה". זה הרגע שאחריו הגאולה עצמה מתחילה.

לזעוק ולא להצדיק

אולם הבנה זו טובה רק כדי שלא ניפול ברוחנו וכדי שלא נפקפק חלילה באמונת הגאולה. בה-בשעה צריכה להישמע הזעקה והתפילה לקב"ה שיסתיים החושך ושתבוא מיד הגאולה. הרבי מליובאוויטש מסביר בשיחותיו (פרשת וארא תשמ"ג, ועוד) למה זעק משה רבנו לקב"ה "למה הרעותה", אף-על-פי שוודאי לא פקפק באמיתות הגאולה הקרובה, וּודאי ידע שאין להרהר אחר מידותיו של הקב"ה. כי משה הבין שבראותו את צערם של ישראל ואת עול הגלות המחריף, מחובתו לזעוק לקב"ה "למה הרעותה", גם אם יגער בו הקב"ה.

יהודי שרואה את הירידה הגדולה של עקבתא דמשיחא, ודאי שאסור לו 'להצדיקה' בנימוק שזה סדר הדברים לפני הגאולה. יהודי חייב להיאבק ברוע ובחושך. עליו להילחם בהם ככל יכולתו – בהגברת הטוב, בתפילה לה', בתוספת אור תורה ומצוות וכו'. ועם זה, בדיעבד, אחרי שהתגברות החושך כבר הייתה, עליו להבין שזה היה שלב-מעבר לקראת הגאולה הקרובה מאוד.

הגמרא (שם צח,ב) אומרת: "מה יעשה אדם ויינצל מחבלו של משיח? – יעסוק בתורה ובגמילות-חסדים". תורה וצדקה וחיזוק האמונה בגאולה – מצילים את האדם מחבלי משיח, מקצרים את משך הזמן של 'צירי הלידה', ומזרזים את הגאולה.

  פתגם חסידי

גאולה בין כך ובין כך

"אם היהודים מגיעים למצב שהם יכולים לשאת את הגלות ואינם הופכים עולמות כדי שתבוא מיד הגאולה – זה עצמו מחייב שהקב"ה יוציאם מהגלות" (רבי בונם מפשיסחה)

  חיים יהודיים

"נזכור תמיד את האחדות הזאת"

קולו של הרב יצחק-דוד גרוסמן, חבר מועצת הרבנות הראשית ורבה של מגדל-העמק, נשמע מרוסק כשהוא מספר על אחייניתו, הרבנית רבקה הולצברג הי"ד, שנרצחה עם בעלה הרב גבריאל הי"ד בבית-חב"ד במומביי. בכל רגע הוא נזכר בעוד פרט שאפיין את בני הזוג ואורח חייהם, "שהיו דוגמה ומופת בקרב שלוחי חב"ד הפרושים ברחבי העולם", כדבריו. 

"גבריאל ורבקה היו בבחינת אברהם אבינו", אומר הרב גרוסמן. "על אברהם אבינו כתוב 'ויטע אשל בבאר שבע'. המפרשים אומרים ש'אשל' ראשי-תיבות אכילה, שתייה, לינה, וזאת הוא עשה במדבר. גם הם חיו במדבר, בהודו, וכל יהודי שרצה לחוש את טעמו של בית חם, בא לאכול ולשתות בביתם. המסירות שלהם לזולת הייתה במידה שלא תיאמן. הם הפקירו את עצמם למען הכלל, ועם זה, לא שכחו לרגע את תפקידם כהורים והקנו לבנם, מוישי, חינוך יהודי-חסידי מסור ואוהב".

רוח של מסירות-נפש

הוא מציין עוד דמיון לאברהם אבינו ושרה אימנו: "על הפסוק 'הנפש אשר עשו בחרן' חז"ל אומרים, שאברהם היה מגייר את האנשים ושרה את הנשים. גם כאן, גבריאל היה עסוק עם הגברים ואילו רבקה השפיעה על הנשים, וכך קירבו אלפי יהודים לאבינו שבשמים".

הוא מוסיף ומדגיש: "הם השפיעו אפילו על לא-יהודים, ממש כמו אברהם ושרה. את ההמחשה המובהקת לכך ראינו במסירותה הבלתי-נתפסת של העוזרת, סנדרה, שחירפה את נפשה כדי להציל את מוישי הקטן. גם היא ספגה את רוח ההקרבה ומסירות-הנפש, כשחייתה לצידם של זוג השלוחים במהלך השנתיים האחרונות".

הכול למען האורחים

הוא מספר על יהודים רבים שפגש, אשר כל תפיסתם על יהדות ועל יהודים שומרי תורה ומצוות השתנתה בעקבות ביקור בבית-חב"ד במומביי. "הרב גבריאל ורבקה קיבלו באהבה ובמאור-פנים כל יהודי, ולא הִתנו זאת בשמירת תורה ומצוות, אבל כשזיהו התעניינות ושאיפה להתקרב, דאגו שהקשר יימשך גם בהמשך. רבים מאלה שביקרו אצלם בהודו, ושם הוצת בהם הניצוץ, הופנו על-ידם לבתי-חב"ד בארץ, וכאן הניצוץ היה ללהבה. גבריאל התעניין תמיד, שמר על קשר והוסיף לדרבן".

בקול חנוק מספר הרב גרוסמן מה ששמע זה עתה מהוריה של רבקה, הרב שמעון ויהודית רוזנברג. ההורים נכנסו למבנה בית-חב"ד ההרוס, כדי לאסוף את חפציהם האישיים של ילדיהם. כששאלו את העוזרת, סנדרה, היכן חפציה של המשפחה, נדהמו לגלות כי כמעט לא היו להם חפצים משלהם. בכל הבית הענק, בן חמש הקומות, היה להם בקושי חדר שהיה שלהם. כל היתר עמד לרשות האורחים, שעשו בבניין כבתוך שלהם.

לקיים את צוואתם

"בשעה הקשה הזאת אנחנו מרוכזים בכאב הנורא", אומר הרב גרוסמן, "אבל חייבים לזכור כי חובה עלינו לקיים את צוואתם, שאותה ציוו לנו בחייהם ובמותם. על כל אחד ואחד להאיר פניו לזולת. לא להסתכל על חיצוניותו של אדם מישראל, אלא לחפש את הפנימיות שבכל יהודי. גם בתוכנו, במחננו פנימה, עלינו ללכד את השורות, לקיים בנו 'ברכנו אבינו כולנו כאחד'. הבה נעמיד לנגד עינינו את דמותם המופלאה של בני-הזוג הולצברג, ונזכור תמיד את תחושת ההתלכדות והאחדות שאנו חשים היום".

הרב גרוסמן: "בחייהם ובמותם ציוו לנו את האהבה לזולת"

  פינת ההלכה ומנהג

הכאה על הלב

שאלה: מדוע נוהגים להכות על הלב בברכת 'סלח לנו' שבתפילת שמונה-עשרה?

תשובה: על הפסוק (קוהלת ז,ב) "והחי – ייתן אל ליבו", אמרו חז"ל: "ולמה כותשין על הלב? מימר דכולה תמן [=לומר שהכל משם]". ופירשו זאת: "כשאדם מתחרט על עוונותיו כשבאה לו צרה פתאום, הוא כותש ומכה על הלב, לומר שהכול בא לו משם, והוא הסיבה הראשונה לכל עוון ולכל חטאת".

[ר' חיים, אחיו של המהר"ל מפראג, כתב שמכים ביד, מפני שנאמר (איוב לז,ז) "וביד כל אדם יחתום", שהידיים הן עדים על כל מעשי האדם, ולכן (דברים יז,ז) "יד העדים תהיה בו בראשונה"].

ואכן, בכתבי האר"י ז"ל ובפוסקים מובא, שבשעת הווידוי יש להכות באגרוף על החזה, על כל מילה – הכאה אחת (אשמנו, בגדנו וכו'). וכמו-כן נהגו להכות כשאומרים את וידוי הכוהן הגדול, בשם כלל ישראל. למנהג חב"ד מכים גם ב'ואנחנו הרשענו' וכדומה, וב'על חטא' גם ב'ועל חטאים...', וגם ב'סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו'.

גם בברכת 'סלח לנו', שבתפילת שמונה-עשרה, מכים על החזה כשמזכירים 'חטאנו... פשענו', כעין הווידוי. למנהג חב"ד, אין מכים על החזה באמירת 'סלח לנו' בכל תפילה שאין אומרים בה תחנון, ובכלל זה תפילת ערבית בכל יום, כדי שלא ייראה כמתוודה ממש.

אחד מגדולי החסידים היה אומר: "ב'אשמנו' צריך היה להכות על החזה לא ביד, אלא בבול-עץ. כשמכים ביד, יצר-הרע חושב שמלטפים אותו"...

מקורות: קהלת רבה פ"ז ס"ה, ומת"כ. שער הכוונות, סוף עניין כוונת חזרת העמידה. אגרת הטיול, חלק הרמז עמ' כה. מג"א סי' תרז ס"ק ג, ושו"ע אדמו"ר הזקן ס"ז. ט"ז סי' קיג ס"ק ד, ושו"ע אדה"ז ס"ד. בן-איש-חי ש"א פ' תשא אות ג. לקוטי-דיבורים ח"ג עמ' 985. ספר המנהגים – חב"ד עמ' 11. 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' רא. חקרי מנהגים ח"א עמ' מז.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)