תארים כ"אמורא תנא ונביא" – בדורות האחרונים, נאמרו מפורשות רק על רבי יהודה החסיד ואדמו"ר הזקן * רבים מהוראותיו נתקבלו בתפוצות-ישראל * באלו מצוות יש להדר יותר וכיצד לנהוג בדברי קודש שהסתיים שימושם? * האם יש להקפיד לא לתת צדקה בלילה, ומה חשוב לעשות כאשר סוגרים חלון או דלת? * מובאות מרבי יהודה החסיד במשנתו של הרבי
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
"כמו שכתוב ב'ספר חסידים' סימן לה" (תניא פמ"ב); "ומה שכתבו בספרי המוסר ובראשם.. וספר חסידים.." (תניא אגרת התשובה פרק א'); "ונוהגין בקצת מקומות שלא להסתפר בראש חודש . . כי כן הזהיר רבינו יהודה החסיד" (שולחן ערוך רבינו הזקן הלכות שבת סימן רס סעיף א – והכוונה לצוואת רבינו יהודה החסיד אות מח (במהדורת ר' ראובן מרגליות (ז"ל)); "כידוע מהרוקח ור"י חסיד וסייעתם שהיו אנשי מופת מאד" – (כ"ק אדמו"ר הצמח צדק מצוות עדות פרק ח' – 'ספר החקירה' סה, סוף עמוד א).
אלו מקצת מהתבטאויותיהם של רבותינו נשיאי חב"ד על רבינו יהודה החסיד.
ראיה לגדלותו של אדמו"ר הזקן
על רבי יהודה החסיד נאמר שאילו היה בימי האמוראים היה אמורא, אילו היה בימי התנאים – היה תנא, ואילו היה בימי הנביאים – היה נביא. בדומה לזה אמר פעם הרבי (בהתוועדות י"ט כסלו תשט"ו – תורת מנחם כרך יג עמ' 138):
יש פתגם מהצמח-צדק ( – "פוסק" לא רק בתורת החסידות, אלא גם על-ידי שאלות-ותשובות בנגלה דתורה) אודות אדמו"ר הזקן: שאילו היה בימי האמוראים היה אמורא, אילו היה בזמן התנאים היה תנא (וסיים:) ועוד יותר מזה, ופירש זאת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שהכוונה היא לדורות הנביאים!
והנה יש השואלים: הייתכן לומר תואר כזה בדורותינו אלה?
השיב הרבי שכעין זה מצינו שאמרו, כאמור, על רבי יהודה החסיד.
אמנם, עניין זה הובא ב"ספר מעשיות" [הועתק בספר חסידים הראשונים וואיטצן, תרע"ז. וב"תולדות רבי יהודה החסיד" שנדפסו בריש "ספר חסידים השלם"] שלא ידוע עד כמה היה מחברו בר-סמכא. אך יתירה מזה מצינו בדברי רז"ל במדרש רבה – ש"אין דור שאין בו כאברהם כו' כמשה".
בהמשך ביאר הרבי את החידוש בפתגם זה של הצמח צדק אודות אדמו"ר הזקן.
באותה התוועדות (שם עמ' 139) התבטא הרבי בין השאר:
גם אותם צדיקים שנשארו מהם כמה הוראות פסקי דינים ומנהגים וכמו בר' יהודה החסיד, שכמה-וכמה מהוראותיו נתקבלו בתפוצות-ישראל – הרי זה רק בנוגע לעשייה בפועל, אבל טעמי ההראות ובחינת הנבואה שלו, נשארו בהעלם.
והיינו, שמקיימים אמנם הוראות אלו כיוון שיודעים שמקורם בדברי ר' יהודה החסיד, אבל קיומם הוא באופן של "חוקה חקקתי גזירה גזרתי", ללא הבנה והשגה במוח שבראש.
מצוות שהן כ"מת מצווה"
איתא ב'ספר חסידים' סימן קה: "כל מצווה ומצווה שאין לה דורש ואין מי שיבקש אותה תדרשנה, לפי שהיא כמת מצווה, ומצווה שאין לה רודפים רדוף אחריה לעשותה".
ובסימן רסא: "אהוב לך את המצווה הדומה למת מצווה שאין לה עוסקים כגון שתראה מצווה בזויה או תורה שאין לה עוסקים..".
הרבי אימץ שיטה זו בהוראות שונות, ופעמים הזכיר כסימוכין לכך את דברי ה'ספר חסידים' (ראה לדוגמה: 'ספר השליחות' קה"ת תשמ"ז, עמ' 124).
בהזדמנות פנה יהודי אל הרבי בשאלה: קיבלתי על עצמי ללמוד מסכת מועד קטן, אמנם אחר-כך ראיתי שכתוב בספר – בשם ספר חסידים מר"י החסיד – שאין כדאי ללמוד מסכת זו מטעם אבלות. שואל אני אם אוכל לשנות למסכתא אחרת?
השיב לו הרבי:
עיין שם [=ב'ספר חסידים'] (ס[ימן] רסא) "תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם". ועוד שם שיהיה הלימוד בלי פרסום כו' בלא קלות ראש כו'. ובהג"ה לשם צויין לשו"ת יודא יעלה [=למהר"י אסאד] חלק ב' סימן רמח, ולכנסת הגדולה יורה-דעה סימן רמה אות ג'.
מותרות הקודש – לגניזה
"ולהעיר מספר חסידים סימנים תתפח. תתצב. תתצג-ד". הערה זו מופיעה בהדרן שערך הרבי על מסכת תענית ('לקוטי שיחות' כרך כד' עמ' 51-50 הע' 35).
בהדרן עמד הרבי על דברי הגמרא שביום חמישה עשר באב פסקו מלכרות עצים למערכה ויום זה היה נקרא "יום תבר מגל", ובפירוש הרשב"ם: "שנשברו הקרדומות שאין צורך עוד בהן לחטוב עצים". הרבי הציג כמה תמיהות וביניהן: למה היה צורך לשבור את המגל, אדרבה, הלא זהו עניין של בל תשחית?
הבהיר הרבי:
העובדה שלא רצו להשתמש במגל לתשמישי חול אחרים, היה אפשר להסביר (בדוחק על-כל-פנים): מאחר שהמגל שימש לענייני קודש, "לכרות עצים למערכה", לא רצו להשתמש בו לעניינים של חול. אבל אינו מובן: לשם מה יש צורך לשברו?
בקשר לשימוש בקודש לענייני חול ציין הרבי לדברי המהרש"א: "כלומר שכבר נגמרה המצווה ואין צריכין עוד אף למכשירי המצווה שהיא המגל". וכאן הוסיף הרבי לציין לדברי ה'ספר חסידים'.
באותם ארבעה סימנים ב'ספר חסידים' נאמר מפורשות בשם ר"י החסיד שאין להשתמש בעניינים שהשתמשו בהם לקדושה לעניינים של חול:
"אם הטביל הקולמוס בדיו כדי לכתוב השם ונזדמן לו לכתוב כתב על משכון או כתב אחר באותו טבילת הקולמוס אל יכתוב . . מעשה היה באחד לא היה מניח לכתוב מדיו שבקרנו כי אמר כבר הזמנתיו לכתוב בו דברי תורה ולא יתכן שיכתוב להדיוט בו..." כך בסימן תתפח.
ובסימן תתצב: "החכם . . אמר לו בקולמוס שכתבת בו כתבי הקודש ושם הקודש אל תזלזל אותו".
לאחר מכן, בסימן הבא:
"לאחר שכתב בקולמוס דברי תורה והשם – נתקלקל הקולמוס ומגרר הסופר הקולמוס לתקנו לכתוב בו כבראשונה, יזהר שלא יפיל מה שגרר לארץ כי כל אשר יגע בקודש יקדש".
ובסימן תתצד:
"אחד נשבר לו הקולמוס מקום שכתב בו, ואחר כך עשה בקולמוס מלאכה אחרת אמר לו החכם כתבת דברים קדושים אם נשבר תגנוז אותו..".
ילודה ללא חשבונות
כשהעלה הרבי על סדר היום את הכרח ההידור בקיום מצוות פריה ורביה בדורנו זה, ושלילת עניין תכנון המשפחה, הוסיף וציטט בהערה ('לקוטי שיחות' כרך כה עמ' 35 הערה 71):
וראה ספר חסידים (סימן תקי"ט) לעניננו: לא יחשוב כו' עני אם אבוא כו' שמא תהר ממני ואנה אקח לפרנסה זה ממחוסרי אמנה.
השפעה על בני נח
בנושא ניצול ההשפעה על גויים לקיים שבע מצוות בני נח, מביא הרבי ('לקוטי שיחות' כרך כו עמ' 141 הערה 66):
ראה ספר חסידים סימן תתשכד: אם רואה אדם נכרי עושה עבירה אם יכול למחות ימחה שהרי שלח הקב"ה את יונה לנינוה כו'. ובהערות מקור חסד (מרגליות) הביא הגהה מר' מאיר אריך "עיין רמב"ם פרק ח' מהלכות מלכים דמצוה לכוף לכל באי עולם על ז' מצוות שנצטוו בני נח וזהו כדברי רבינו.
וראה שאלות ותשובות חתם-סופר חושן-משפט סימן קפה: ונהי דממונם התיר כו' אבל להכשילם בעבודת ה' מי התיר אדרבה מצווה להורותם.
נתינת צדקה בלילה?
בנוגע לנתינת הצדקה במוצאי שבת – סיפר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ שאביו, כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, לא היה נותן מעות במוצאי שבת להוצאות הבית. בערב שבת היה אומר לרבנית: אם זקוקה את למעות במוצאי שבת – טלי עתה, כי במוצאי שבת לא אתן.
והעיר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (תורת מנחם כרך כא' עמ' 272):
יש קצת פלא בזה, כי, אף שיש מקור לדבר בהתנהגות ר' יהודה החסיד, מכל מקום, איתא שאין לדבר על-דבר-זה בפירוש. אבל אף-על-פי-כן, כן היה המעשה.
דברי הרבי בנוגע להנהגות ר' יהודה החסיד הם (כפי שפיענחו המהדירים ד'תורת מנחם' עמ' 272 הערה 69) בספר חסידים סימן קכא:
"שנו חכמים העושה מלאכה . . ובמוצאי שבת . . אינם רואים סימן ברכה לעולם".
ואין לדבר על-דבר-זה בפירוש – ראה שולחן ערוך יורה דעה סוף סימן קעט ובנושאי-כליו [וראה גם "רשימות" חוברת קפ עמ' 8].
ואולי הכוונה למה שכתוב בסימן קעט סעיף ג: וכן האומר אל תתחיל לגבות ממני שחרית הוא מוצאי שבת . . אסור.
וכך המשיך הרבי:
בודאי יהיו כמה שירצו להיאחז בהנהגה זו של ר' יהודה החסיד . . ישנם כמה הנאחזים בעניינים מעין אלו... ובכן, הלוואי ויהיה זה הדבר היחיד שבו הוא עובר על כתבי האריז"ל ועל הנהגות רבי יהודה החסיד!...
בתגובה לאלו סיפר הרבי, כי פעם אחת, בהיותו בווינה, נכנס לבית-הכנסת בלילה ושלשל מעות בקופת-צדקה. ניגש אליו אברך חשוב והעיר לו כי הנהגתו אינה תואמת את הנאמר בכתבי האריז"ל בשלילת נתינת צדקה בלילה. כאשר סיפר זאת לכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, הייתה תגובתו הקדושה: מסתמא הלה אינו נותן צדקה גם ביום...
רצונו של אדם כבודו
"רצונו של אדם זה הוא כבודו". בביטוי זה של ר"י החסיד (אשר מקורו בירושלמי פאה פרק א הלכה א') ב'ספר-חסידים' סימן קנב, השתמש הרבי בהתוועדות ש"פ לך לך תשמ"ב (קובץ 'והאר עינינו בתורתך' עמ' עט-פד) לבאר את עניין ישיבת תלמידים במקום שרבם מתפלל.
הכוונה היתה למנהגו של הרבי להתפלל בימות החול בבית הכנסת למעלה, ה"זאל" הקטן – בקרן צפונית מזרחית, מימין הדלת הפונה למבוא הכניסה. ובצאת הרבי היו תלמידי בית המדרש "770" יושבים על הספסל שבו היה הרבי יושב.
הרבי אמר אז בין השאר (התוועדויות תשמ"ב כרך א' עמ' 393):
ידוע שאלו שישבו בבית הכנסת במקום מיוחד כו' דייקו שמקומם יהיה בקרן דרומית מזרחית, או – לא בקרן ממש, אלא דרומית למקום הש"ץ היורד לפני התיבה. זאת אומרת, שמקומם הקבוע לתפילה הוא – בקרן דרומית מזרחית [=שם נהג הרבי להתפלל בשבת קודש].
והנה המקום שבו מתפללים מנחה ומעריב בימות החול, אינו בקרן דרומית מזרחית, אלא בקרן צפונית מזרחית ומאחר שאין זה המקום הקבוע לתפילה . . מתבטלת הקביעות שבזה.. ולכן מותר לתלמידים לישב במקום זה.
הרבי ציין כי הוא נוהג כך להתפלל במקום הסמוך לפתח ולדלת, כדי לא להטריח את הציבור כו'. ועל כך, כאמור, נקט הרבי בביטוי "רצונו של אדם זה הוא כבודו".
חיוב בעל חוב בצדקה
ב'התוועדויות תשמ"ב' כרך ד' עמ' 2058 אומר הרבי:
מבואר בספר חסידים שאין עניין ללות כסף כדי לתת לצדקה . . קיום מצוות הצדקה צריך להיות מממונו דווקא, היינו, שלאחרי שהתייגע להרוויח ממון זה, הרי הוא נותן חיי נפשו לה'.
ובסגנון שונה קצת התבטא הרבי בשנת תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך א' עמ' 203):
כתוב בספר חסידים שאין ללוות כדי לתת לצדקה, אלא אם כן בטוח הוא שיוכל להחזיר, שאז הרי זה כמו שנותן מכספו. ועל דרך שמצינו בנוגע לצרכי שבת ויום טוב: "אמר הקב"ה כו' לוו עלי כו' ואני פורע", וענין זה נעשה פסק דין בשולחן-ערוך.
בנוסח דומה מתבטא הרבי במוצאי שבת פרשת משפטים תש"מ ('שיחות קודש' תש"מ כרך ב' עמ' 201) – אם כי ללא הזכרה מפורשת של ה'ספר חסידים':
בדלית ברירה אין להתבייש ונוטלים גמילות חסדים, כדי לפרנס את בני ביתו מתוך כבוד, או כדי לתת צדקה כפי הרגילות וכיוצא-בזה; אולם ללוות כסף ולהיות "עבד לווה לאיש מלווה"... אין רצוני לסייע!...
מקור הדברים הוא ב'ספר חסידים' סימן שצז: "אדם שחייב לאחרים ממון ואין לו משלו . . לא ייתן צדקה" (והשווה מה שכתוב שם סימן שצה); ו"מי שחייב לאחרים לא ירבה בצדקות עד שיפרע" (שם סימן תנד).
[והחיד"א המליץ על-כך (הובא במקור חסד להרב ר' ראובן מרגליות (ז"ל)) את לשון הכתוב (שופטים ה, ב) "בפרוע פרעות בישראל" [=פרעון חובות] – ואחרי כן – "בהתנדב עם", אז "ברכו ה'"].
על-פי שני המקורות הנ"ל (תשמ"ה ותש"מ), ייתכן שמדיוק הלשון "לא ירבה בצדקות" למד הרבי: א) שאם בטוח הוא שיכול להחזיר, וכן ב) כדי לתת צדקה כפי הרגילות – שרי.
[במקום אחר (הערות התמימים ואנ"ש, יגדיל תורה, חוברת ג', שבט תשס"ו עמ' קנט-קס) הבאתי את הנאמר ב'אגרות-קודש' כרך כו עמ' ער: "ומשל למה הדבר דומה, לאחד שרוצה לתת צדקה למי שלא מחוייב הרי זה דבר גדול, אבל פרעון חוב קודם לנתינת צדקה", וציינתי שכ"ק מדגיש "צדקה למי שלא מחוייב", משמע שאינו רוצה להיכנס לנושא בכלל, וממילא לא הכריע שם (ב'אגרות קודש') כה'ספר חסידים']
"על-פי דברי (וצוואת) רבי יהודה החסיד"
בחודש אלול תשל"ז ('שיחות קודש' תשל"ז כרך ב' עמ' 690, והושלם על-פי יומן פרטי) ביקש הרבי ממזכירו הרב בנימין קליין לקרוא לר' חיים-ברוך הלברשטם. ר' חיים-ברוך נכנס ל'גן עדן התחתון' והרבי הודה לו על שיפוץ שנעשה באותה תקופה, בקביעת ארון ספרים, בחלל החלון שבין ה'זאל' הקטן (בית המדרש למעלה) וה"חדר שני". אולם לאחר שהודה לו ("תודה רבה על כל מה שעשית – מאוד יפה") הוסיף הרבי:
רציתי להעיר, שכשסוגרים דלת או חלון צריכים להשאיר חור, על-פי דברי (וצוואת) רבי יהודה החסיד.
ר' חיים ברוך הגיב כי החלון סגור רק בצורה זמנית, ופעמים מוציאים את הארון החוצה.
הרבי: אתה חושש בוודאי לקלקל את היופי, לכן אינך רוצה לעשות חור. אולם החור אינו צריך להיות גדול, די במשהו, אפילו כמחט. והעיקר לצאת לכל הדעות!... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
