האדמו"ר השני של חסידות חב"ד היה רבנו דובער, בנו של בעל התניא, שזכה לכינוי 'אדמו"ר האמצעי'. הוא גם מכונה 'כוח הבינה של חסידות חב"ד', שכן במאמריו ובכתביו הוא מרחיב ומבאר בצורה נפלאה את דברי החסידות הקצרים שנאמרו על-ידי אביו. כל מי שלומד, למשל, מאמר ב'תורה אור' של בעל התניא ולאחר מכן את ביאור אותו מאמר בספרו של אדמו"ר האמצעי 'תורת חיים', עומד נפעם נוכח עומק הביאור ורוחב היריעה שהוא פורש.

אף-על-פי שהיה גאון עצום בנגלה דתורה, וגאונותו זו מבצבצת מכל שורה מחידושיו בנגלה שהגיעו לידינו (רובם נשרפו ואבדו), עיקר חיותו הייתה בחסידות. חתנו, בעל ה'צמח-צדק', אמר עליו: "אם היו חותכים אצבע לחותני - לא היה נוטף ממנה דם אלא חסידות" (ספר השיחות תש"ד עמ' 79).

מופשט מהעולם

הוא היה מופשט לגמרי מענייני העולם, וכל-כולו שקוע בעולם של תורה ועבודה. אמרו עליו ש"לא ידע צורת מטבע" (ספר השיחות תש"א, תרגום ללה"ק, עמ' צה). פעמים רבות היה נכנס לדבקות שנמשכה שעות רבות, ובמשך אותו זמן היה מנותק לגמרי מן העולם. לכן הוקמה בימיו מקהלת בעלי-שירה, הלוא היא ה'קאפעליא' הידועה של אדמו"ר האמצעי, כדי לעצור אותו מלהגיע למצב של 'כלות הנפש'.

אדמו"ר האמצעי כותב, שאפילו קל שבקלים מתעורר בעת תפילת נעילה בתשובה ובוכה במר-נפשו. אמר על כך כ"ק אדמו"ר הרש"ב: "מן ה'קל שבקלים' של אדמו"ר האמצעי יכולים אנו לתאר לעצמנו את דמות החסיד של אדמו"ר האמצעי, ומה רצה לראות בחסיד" (ספר השיחות תש"ה עמ' 42).

אדמו"ר האמצעי היה מדבר בענייני עבודה רק פעמים אחדות במשך השנה. אחרי כל פעם שדיבר בעניינים האלה, היה נחלה כמה שבועות. ליבו היה נחלש מאוד מגודל ההתרגשות וסערת-הנפש. לכן לא אמר ברבים את ספרו 'דרך חיים', העוסק בענייני עבודה, והסתפק בכתיבתו, ואילו את הספרים 'עטרת ראש' ו'שערי אורה', שעיקרם ענייני השכלה - אמר ברבים (ספר השיחות ת"ש עמ' 101).

יצאה נשמתו ב"חיים"

אדמו"ר האמצעי כתב חסידות במהירות עצומה. כשסיים לכתוב עמוד בן חמישים-שישים שורות, עדיין היו השורות הראשונות לחות. היו שהעלו השערה שהוא כותב ב'השבעת הקולמוס', אולם ה'צמח-צדק' אמר כי אין חותנו משתמש בקבלה מעשית לכתיבת חסידות, אלא מהירות כתיבתו נובעת מכך שידו מקושרת למחשבתו ונעה על-פי מהירות המחשבה.

בימיו התרחבה מאוד ההבנה בתורת החסידות. הוא גידל דור של בעלי-דעה, שהגיעו להבנה מעמיקה בסוגיות הסבוכות ביותר של תורת החסידות. אולם ימיו היו קצרים, והוא הנהיג את חסידות חב"ד רק כחמש-עשרה שנים. בשנת תקפ"ז נאסר בעקבות הלשנה, ושוחרר בי' בכסלו. החסידים ציינו יום זה כחג-הגאולה, אולם בשנה הבאה, יום קודם-לכן, בט' בכסלו תקפ"ח, נסתלק, והוא בן נ"ד שנים.

הסתלקותו הייתה בעת אמירת חסידות, בדרך פלאית ביותר. כל הלילה דרש דברי חסידות, לתדהמת הרופאים, שלא הבינו מניין הוא שואב כוחות לכך, ולפני עלות השחר סיים את הדרוש במילים "כי עמך מקור חיים מחיי-החיים", ויצאה נשמתו בטהרה. אמר על כך חתנו ה'צמח-צדק': "הסתלקות כזאת לא מצאנו מיום פטירת רבי שמעון בר-יוחאי" (שאף הוא יצאה נשמתו במילה "חיים").