בהדרגה אנחנו מאבדים את תחושת הצדק ומאמצים את עמדות האוייב. התעמולה הערבית הצליחה לשכנע יהודים רבים שאנחנו האכזרים והבלתי-צודקים

מערכות הפיתוח של אמצעי לחימה בישראל עומדות בקדמת הטכנולוגיה העולמית. אנחנו מצליחים למצוא תשובות מבריקות ומקוריות לכל בעיה צבאית ולכל איום חדש. אבל יש נשק אחד שנגדו עדיין לא הצלחנו לפתח מענה הולם – העורמה הערבית. שוב ושוב אנחנו מנצחים בקרב ומאבדים את כל פירות הניצחון בנפילה בפח התחבולנות הערבית המתוחכמת.

מעניין שההתמודדות הראשונה של העם היהודי עם העולם הלא-יהודי לא הייתה בשדה-הקרב אלא דווקא בזירת הרמאות וההונאה. פרשת השבוע מספרת על העימות הזה בין יעקב, "איש תם יושב אוהלים", לבין מלך הרמאים והנוכלים – לבן הארמי. יעקב אבינו עמד בהצלחה גם במאבק הזה משום שהבין כי מול רמאי יש לאחוז באותו נשק עצמו, וכפי שאמר לרחל: "אחיו אני ברמאות". את היכולת הזאת דומה שאיבדנו במקצת.

הפרטים והעיקר

ההצגה בראשית השבוע בז'נווה הייתה המחשה להצלחתם של הערבים להפיל בפח העורמה חלקים מהציבור הישראלי. מבחינתם זו הייתה יוזמה מבריקה ומוצלחת מאין-כמותה. הם לא ויתרו על שום דבר, וקיבלו את הדבר היקר ביותר – הכרה עולמית בהיותם הצד הנפגע והצודק בעימות הישראלי-ערבי, ובחובה המוטלת על ישראל, המוצגת כצד התוקפן והבלתי-צודק, לתקן את העוול. הישג זה לתעמולה הערבית ניתן בסיועם האדיב של 'מהרסייך ומחריבייך' מבית.

גם רבים בציבור הישראלי נפלו בפח והחלו לנהל דיון על פרטים בהסכם או על סמכותם של יוזמיו. זה דיון חשוב, אבל הוא מחמיץ את העיקר. בהחלט אפשר לראות את תעלולי ההונאה גם בפרטים, כמו למשל בעניין 'זכות השיבה', שהערבים ויתרו עליה כביכול, אבל מעיון באותיות הקטנות מתברר שההפך הוא הנכון – בפעם הראשונה יש כאן הכרה באחריות שלנו לבעיית הפליטים, בקבלת החלטה 194 של האו"ם, ובהסכמה לקלוט פליטים בתוך תחומי הקו הירוק. ועם כל זה, הפרטים מסיחים את הדעת מן העיקר.

בעייתו העיקרית של הסכם זה, שהוא ממחיש את תהליך ההידרדרות שעובר עלינו: בהדרגה אנחנו מאבדים את תחושת הצדק שלנו ומאמצים את עמדות האוייב. במשך כל העימות בינינו ובין הערבים, אנחנו היינו הקרבן והצד הרחמן והם היו התוקפנים ומחוללי הרוע והזוועה. והנה הצליחה התעמולה הערבית להפוך את היוצרות ולשכנע גם יהודים רבים שאנחנו האכזרים והבלתי-צודקים ואילו הערבים הם האומללים והצודקים.

היפוך היוצרות

בארץ-ישראל לא חי מעולם 'עם פלסטיני'. היו כאן כפרים ואוכלוסייה דלילה, שבוודאי לא הייתה לה ישות לאומית כלשהי. הארץ בכללותה הייתה שוממה, מלאה ביצות וקדחת. כשהיהודים החלו לשוב לארצם, התחילה במקביל זרימה של ערבים ממדינות האזור לתוך ארץ-ישראל. המנדט העניק לעם היהודי את כל 'ארץ-ישראל המנדטורית', הכוללת את ממלכת ירדן דהיום. זה נתפס בשעתו על-ידי העולם כפתרון צודק למצוקתו של העם היהודי.

העולם הערבי, שהתנגד לעצם הרעיון של הקמת מדינה יהודית, פתח במערכה שבה הצליח לקרוע מאיתנו עוד ועוד חלקים מהארץ. כך חולקה הארץ, ועבר הירדן המזרחי היה לממלכת ירדן. הערבים שללו מאיתנו אף את הזכות לכבשת הרש שנותרה, וזה הרקע למלחמות הבלתי-פוסקות שכפו עלינו. ראוי לזכור שאש"ף הוקם ב-1964, שלוש שנים קודם שנוצרה בעיית ה'שטחים'. הארגון הזה זרע רצח וטרור והוא אחראי למעשי פשע מחרידים נגד אזרחים תמימים, נשים וילדים.

הדין וההיגיון מחייבים שהצד התוקפן והפושע ישלם מחיר על מעלליו, אבל אנחנו 'מצליחים' שוב ושוב להפוך את היוצרות ולהציג את עצמנו כאשמים ואת המרצחים כקרבנות אומללים. אז מי אמר שהטרור לא משתלם?