הגבאי הראשי של בית-הכנסת הגדול ועוזריו נערכו משעות הבוקר למירוק בית-הכנסת ולקישוטו. צוות בעלי-מלאכה עסק בציור שלטי "ברוך הבא" ופסוקי ברכה לתלייה בכניסה לבית-הכנסת ועל כתליו הפנימיים. שני עצי ברוש צעירים וענפים ירוקים ורעננים הובאו לפתח בית-הכנסת, כדי ליצור מהם שער-כבוד חי.

הגבאי עבר בבית-הכנסת וזירז את המשתהים בתפילתם. הוא ביקשם לסיים ולפנות את המקום, כדי שיהיה אפשר להתחיל בהכנת בית-הכנסת למעמד ההכתרה. בחושו הגבאי רווי הניסיון ידע להתאים את המילים הנכונות לכל אחד. "הואיל-נא, ר' בונים, ללכת לחיים ולשלום. בערב תבוא לכאן ותראה כי בעזרת ה' הכול מוכן ומתוקן". "מה, ר' יצחק? טרם סיימת את תפילתך? במחילה מכבודך היכנס לחדר הצדדי". "הלוא תראה ר' פינחס, אנחנו מפריעים לך, אנחנו מפריעים לך!"...

בזהירות ניגש אל הזר שעמד באחת הפינות, עטוף בטליתו, שקוע בתפילה. "במחילה, ר' יהודי, העוד תאריך בתפילה?", שאל. כשלא נענה חזר הגבאי על שאלתו, בקול רם יותר וביתר תוקף. הסיט האיש את טליתו מעל פניו ושאל: "כלום מבקש אתה לנעול את בית-הכנסת?!".

"לא", ענה הגבאי, תמה על כי אין הלה מבחין בעבודה הרבה ובתכונה הגדולה מסביב, "אך עיניך הרואות, כי אנחנו עסוקים כרגע בניקוי בית-הכנסת ובקישוטו!".

"קישוט בית-הכנסת", חזר הזר על מילות הגבאי. "וכי חג-השבועות ממשמש ובא?!", הוסיף בנימה אירונית.

"נראה כי מרחוק באת ועל-כן אינך יודע כי פרשבורג מתכוננת לקבלת פני רבה החדש", ענה הגבאי, עדיין רגוע.

הזר לא ויתר. "האם מאורע זה חשוב הואכל-כך עד שכדאי להפסיק בעבורו יהודים מתפילתם ומתלמודם ולסלקם מבית-הכנסת?!", שאל.

עתה נאלץ הגבאי לגייס את שארית סבלנותו. "האינך סבור כי שומה עלינו לקשט את המקום ולהכינו כראוי לקבלת פני הרב?! וכי למדת מימיך פרק בהלכות כבוד התורה?!", השיב בשאלה שהיה בה יותר מקורטוב של עקיצה.

"קבלת-פנים ושוב קבלת-פנים. לא חבל על הכסף שאתם משקיעים בפרחים ובעצים? האם לא מוטב היה לו השתמשתם בו לעשיית מעשים טובים?", תקף האיש מכיוון לא-צפוי.

כאן פקעה כליל סבלנותו של הגבאי. "כנראה אינך יודע מיהו הגאון רבי משה סופר, ואולי אף מעולם לא שמעת עליו. נכון?!", הטיח בזר בבוז מוחלט. "לו היה לך שמץ של מושג על גדולתו בתורה, היית ממעט בדיבורים וממהר לפנות את המקום כדי לאפשר לנו לעשות את המוטל עלינו".

"נו, נו", הפטיר האורח באדישות, "תן לי עוד כמה רגעים ואסיים". כעבור רגע הוסיף, "אם אמנם כדבריך, כה גדול רבכם החדש, סבורני כי לא היה שבע-נחת מהדרך שבה אתם מגרשים מתפללים מבית-הכנסת". את המשפט האחרון שמע הגבאי מאחורי גבו, לאחר שנפנה לענייניו ושב לחלק הוראות עבודה לעוזריו.

אחר-הצהריים עמדו כרכרות מקושטות לפני בית-הקהילה, מוכנות להוביל את הפרנסים אל הכפר הקרוב, לקראת הרב החדש. והנה שמועה באה, כי הרב כבר הגיע העירה ומתאכסן בבית ידידו, הדיין רבי דניאל פרוסניץ. מיד הסיעו הכרכרות את הפרנסים לשם.

השמועה נפוצה בכל העיר וכעבור שעה קלה נאסף קהל רב סביב בית הדיין. בתוך כך נודעו פרטים נוספים. התברר כי למעשה הגיע הרב אל הכפר הסמוך עוד אמש. הבוקר, כשנודע לו שאין בכפר די יהודים למניין, הקדים ובא לפרשבורג בלא להודיע על כך לאיש.

צירפו האנשים פרט לפרט ולפתע התחוור להם כי הזר שהתפלל הבוקר בבית-הכנסת לא היה אלא הגאון רבי משה סופר – רבם החדש. מעיו של הגבאי החלו מתהפכים בבטנו. בבת-אחת קלט את טעותו האיומה. ובכל-זאת עדיין קיווה שחלה כאן טעות כלשהי ושמעולם לא פגש פנים אל פנים את הרב החדש.

הגבאי פילס לעצמו דרך בין ההמון והגיע עד דלת ביתו של הדיין. כיוון שדחק – נכנס. עוד רגע קט והנה עומד הוא חיוור כסיד, רגליו כושלות ושערותיו סומרות, מול האמת המביכה. אכן, הזר שעמו התעמת בבוקר וגער בו כי אינו מבין דבר בגדולת התורה וכבודה אינו אלא הרב בכבודו ובעצמו.

"יסלח לי כבוד תורתו, אנא יסלח לי!", פנה בקול רועד אל הרב וכמעט השתטח ארצה מלוא-קומתו. "יסלח לי על המילים שיצאו מפי בחוסר זהירות ובלא מחשבה, ועל התנהגותי הגסה והמבישה".

הביט בו רבי משה סופר בעיניים משועשעות ובחיוך של טוב-לב ואמר: "על מה צריך אני לסלוח? הלוא גירשת אותי מבית-הכנסת – לכבודי!"...