דבר מלכות

טבילה ב"מי הדעת" מטהרת מ"ישות"

כל העניינים שלמטה משתלשלים מעניינם למעלה ומזה מובן שהמאסר למטה היה מצד הקטרוג למעלה, והגאולה למטה היתה מצד ניצחון וגאולה למעלה * הקטרוג לא היה על עצם עניין החסידות אלא על גודל הריבוי וההרחבה בחסידות שהשפיע אדמו"ר האמצעי * על-ידי הירידה לעולם לעסוק בעבודת הבירורים זוכים ל"ויפרוץ האיש מאוד מאוד" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בשנת תרצ"ג¹, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהציווי לשחרר את אדמו"ר האמצעי ובאופן שהיו מוכנים לשחררו בפועל, היה ביום השבת, ואז עמד אדמו"ר האמצעי באמצע אמירת-חסידות - המאמר ד"ה אתה אחד ושמך אחד. והשחרור בפועל היה ביום הראשון.

עוד אמר אז כ"ק מו"ח אדמו"ר, שיש ספק אם גאולת אדמו"ר האמצעי היתה בשנת תקפ"ו או בשנת תקפ"ז². אבל, בהרשימה שמסר כ"ק מו"ח אדמו"ר³ איתא שהיה זה בשנת תקפ"ז.

וזהו גם מהטעמים לכך שחגיגת יו"ד כסלו לא נקבע ליום-טוב כל-כך - כי, כשעמדו לחגוג את חגיגת יו"ד כסלו בשנה הבאה, היה זה כבר לאחרי הסתלקות אדמו"ר האמצעי, בט' כסלו תקפ"ח⁴.

ב. אודות אדמו"ר האמצעי - ידוע פתגם אדמו"ר מהר"ש (כפי שכבר נדפס⁵) שהבעש"ט והמגיד הם בבחינת הכתר, עתיק ואריך, אדמו"ר הזקן - חכמה, ואדמו"ר האמצעי - בינה.

עניין הבינה הוא - התרחבות בגלוי, ואכן רואים זאת במאמרי החסידות של אדמו"ר האמצעי, שהם בריבוי התרחבות והסברה. וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר⁶, שבשנים הראשונות לנשיאותו של אדמו"ר האמצעי החיו החסידים את נפשם ("חסידים האבן זיך אפגעלעבט") בתורת החסידות.

היה אז אחד מגדולי החסידים שערער על התרחבות החסידות כו'. ואמר לו אדמו"ר האמצעי, שלהיותו יורש, יכול הוא ליטול מה שנתן אדמו"ר הזקן!... וגם עניין זה שייך לספירת הבינה - שהרי דינין מתערין מינה⁷.

וכיוון שעניינו של אדמו"ר האמצעי הוא התרחבות החסידות, הרי מובן, שגם המאסר והגאולה היו בנוגע לעניין זה:

כל העניינים שלמטה משתלשלים מעניינם למעלה. ובנדון דידן, המאסר למטה היה מצד הקטרוג למעלה, והגאולה למטה היתה מצד הניצחון והגאולה למעלה⁸.

ובמה התבטא הקטרוג והניצחון - בעניין התרחבות החסידות, דהיינו, לא בנוגע לעצם עניין החסידות, אלא בנוגע להתרחבות החסידות.

והרי מעלת ההתרחבות  היא - שבמקורה היא למעלה יותר, וגם המשכתה היא עד למטה מטה, שכן, כאשר העניין אינו בא בהסברה ובריבוי אותיות, אין כל אחד יכול לתופסו, מה-שאין-כן כאשר העניין בא בהסברה כו', אזי יכול לתופסו אפילו פשוט שבפשוטים, עד ל"חוצה".

ג. וזהו גם שעניין הטהרה ומקווה הם בספירת הבינה⁹:

אודות עניין הטהרה במקוה מרומז ברמב"ם¹⁰ ומפורש בחסידות¹¹ שטבילה אותיות "הביטל", והינו, שצריך להתבטל ולהטביל את עצמו לגמרי ב"מי הדעת", ועד שאפילו אם רק שערות ראשו הם מחוץ למים לא נטהר¹², כיוון שנראית עדיין מציאותו, ורק כאשר מתבטל לגמרי במי המים אזי נעשה טהור.

ועניינו בעבודה - שמי שאינו יכול להתמודד ("איינקערן זיך") עם חומריותו וגסותו, אזי העצה היעוצה היא - לטבול את עצמו באותיות התורה והתפילה, להרבות באותיות התורה והתפילה, וללמוד תורה בשופי, ובפרט בלימוד חלק התורה שאינו נותן מקום לישות - שזוהי פנימיות התורה, "אילנא דחיי"¹³.

ועל-ידי זה שיטבול עצמו בתורה, אזי יפטר מישותו כו' ויהיה טהור.

וזהו גם הפירוש בלשון חז"ל בנוגע לשיעור המים "שכל גופו עולה בהן"¹⁴ - שכל גופו מזדכך ומתעלה.

ועניין זה נעשה דווקא על-ידי הריבוי שבתורה - כדוגמת המקווה, שאין זה באופן שהמים הם כמידת גופו, אלא באופן שכל גופו מכוסה לגמרי במים, וגם מסביבו יש מים. וכמו כן ברוחניות - שהעצה לעניין הטהרה היא דווקא על-ידי לימוד התורה בשופי, ללא הגבלות.

ועל-פי זה מובנת השייכות דמקווה וטהרה לבינה - כי, מצד הריבוי וההתרחבות שבבינה, שלומד פנימיות התורה ללא הגבלות כלל, נעשה טהור.

וכאמור, שמי שאינו יכול להתמודד עם גסותו וחומריותו, עם העניינים הבלתי רצויים, או אפילו עם ענייני הרשות, אלא שאינם ענייני קדושה שזהו עניינו של יהודי - אזי העצה היעוצה היא הטבילה בהריבוי וההתרחבות דבינה דווקא.

ד. באותה התוועדות סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפור נוסף¹⁵, שגם בו נזכר אודות אדמו"ר האמצעי:

הסיפור הוא אודות אחד מגדולי החסידים, ר' מיכעלע אפאצ'קער, שהיה עוד אצל רבינו הזקן.

אצל ר' מיכעלע היה הרשב"ץ, וממנו הלך לליובאוויטש  אל הצמח-צדק. בלכתו לליובאוויטש, שלח ר' מיכעלע על-ידו פדיון להצמח-צדק, והזהירו שלא יקראנו. מצד סיבות שונות לא התאפק הרשב"ץ ופתח את הפדיון, ואחר-כך סבל ("ער האט געהאט צוטאן") בנוגע לבנו יחידו כו', מצד עניין הנ"ל.

כשהגיע הרשב"ץ לליובאוויטש, בלילה קר, נכנס לבית-המדרש, והתיישב - לא במזרח, אלא במערב, בדרום או בצפון - להינפש מטורח הדרך. ויצא הגבאי של הצמח-צדק והכריז: מי הגיע מר' מיכעלע? - אבל רשב"ץ שהתנמנם, לא שמע. כעבור משך זמן יצא הגבאי עוד הפעם, והכריז: מי הביא משהו מר' מיכעלע? - וגם בפעם זו לא ענה הרשב"ץ. וכך היה פעם שלישית וכו', עד שלפתע התעורר רשב"ץ ונגש אל הגבאי. וציווהו הגבאי להכנס מיד אל הצמח-צדק.

כשנכנס הרשב"ץ אל הצמח-צדק נתבטל במציאות לגמרי ועמד "כבול עץ", עד שהצמח-צדק הוצרך ליטול מכיסו את הפידיון, באומרו: כשמביאים פדיון מר' מיכעלע [אינני זוכר בדיוק איך סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אם אמר ר' מיכעלע, או בלא ר'], צריכים למוסרו מיד. הרשב"ץ, שנתבטל לגמרי, לא השיב מאומה, ונשאר לעמוד כבול עץ, עד שהצמח-צדק רמז שיכול ללכת, ויצא.

ואחר-כך הכין את עצמו במשך ג' חודשים ליכנס ליחידות.

ובהקדמה לסיפור הנ"ל, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שר' מיכעלע אמר: אצל הרבי - רבינו הזקן - הייתי מאלו ש"עיילי בלא בר"¹⁶. אצלו - אדמו"ר האמצעי - אינני יכול לעמוד תחת גג אחד. ואילו הוא שליט"א - הצמח-צדק - אינני יכול לעמוד עמו על קורה אחת.

כ"ק מו"ח אדמו"ר לא ביאר את הדברים, אבל, כמובן, שזהו מצד ההוספה וההתרחבות מדור לדור, וכאמור לעיל שאצל אדמו"ר האמצעי התחיל עניין של התרחבות.

*    *    *

ה. על הפסוק¹⁷ "ויפרוץ האיש מאוד מאוד" - מבאר אדמו"ר האמצעי¹⁸ כפל הלשון "מאוד מאוד":

"מאוד" - הוא עניין הריבוי שבא מצד התחלקות הגבורות, היינו, גבורות עליונות דיצחק, כמו גבורות גשמים, שמצד הגבורות יורדים הגשמים טיפין טיפין בריבוי, וזהו גם שבברכת יצחק נאמר¹⁹ "ויתן לך האלוקים, בחינת הגבורה, שבחינה זו היא מקור הברכות לכל ישראל²⁰, וגם במתן-תורה נאמר²¹ "וידבר אלוקים גו'", ובלשון חז"ל²²  "מפי הגבורה שמענום", כיוון שהגבורות הם מקור ההשפעה.

אמנם, העניין ד"מאוד מאוד" ב' פעמים - נעשה על-ידי עבודת הבירורים שהיתה אצל יעקב, בחינת עולם התיקון, שעל-ידי זה מגיעים לדרגה נעלית יותר גם מהגבורות העליונות דיצחק, גבורות דתוהו, ולמעלה גם מבחינת לבן, לובן העליון, על-שם "שמלבין עוונותיהם של ישראל"²³, כדאיתא במדרש²⁴ "מאוד יותר מאביו (יצחק), מאוד יותר מלבן", והיינו, לפי ששורש התיקון הוא למעלה גם מתוהו.

וזהו גם מה שכתוב²⁵ "טובה הארץ מאוד מאוד" - שזהו מצד עבודת הבירורים בארץ שבע עממין לעשות ממנה "ארץ ישראל".

ו. והעניין בזה:

אברהם - ש"כתוב בו²⁶ ואברהם כבד מאוד, פעם אחת" (דלא כיעקב שכתוב בו ב' פעמים מאוד)²⁷ - לא התעסק בעבודת הבירורים, לברר הדברים הגשמיים שבעולם. וגם מה שמצינו באברהם העניין ד"הנפש אשר עשו בחרן"²⁸ - הרי עניין זה היה רק בדרך עראי ולפי שעה, וזהו הטעם שאין אנו יודעים מה אירע ליוצאי חלציהם של הגרים שנתגיירו על-ידי אברהם²⁹.

וכמו-כן יצחק - שהרי היה עולה תמימה, ולא יצא מארץ-ישראל (אף שהיתה עדיין קודם הבירור)³⁰.

מה-שאין-כן יעקב - שנאמר בו "ויצא יעקב מבאר-שבע וילך חרנה"³¹: בתחילה היה יעקב בבאר-שבע - אצל יצחק, אשר, גם בהיותו למטה בגוף היה באותו מעמד ומצב כמו למעלה, שלכן גם בחייו נאמר "אלוקי יצחק"³², אף-על-פי ש"אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם"³³.

ולאחרי כן היה י"ד שנה בבית-מדרשם של שם ועבר, כפי שדרשו חז"ל³⁴ על הפסוק³⁵ "וישכב במקום ההוא", "באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה", ומובן גודל מעלת מדריגתו באותו זמן.

ולמרות זאת - הלך משם "חרנה", אשר, נוסף על ב' הפירושים שבזוהר³⁶ אם קאי על מלכות או על עולמות בי"ע (כפי שנזכר בהמאמר³⁷), הרי זה קאי גם על "חרנה" כפשוטו - "חרון אף של מקום (בעולם)"³⁸, שזוהי המדריגה היותר תחתונה.

ובהיותו בחרן - עסק בבירור החומריות כו', שזהו מה שכתוב³⁹ "ויהי לי שור וחמור וגו'", ודווקא על-ידי זה נעשה העניין ד"ויפרוץ האיש מאוד מאוד", ב' פעמים מאד.

ז. ועניינו בעבודה:

החילוק בין תורה למצוות הוא - שהתורה היא ברוחניות, והמצוות הם בגשמיות, כמו ציצית בצמר גשמי וכיוצא-בזה.

והרי תכלית התורה היא בשביל המצוות, כמאמר רז"ל⁴⁰ "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", ולעתיד לבוא יהיה "מעשה גדול"⁴¹ - שהמעלה בזה היא מצד בירור הגשמי.

ויתירה מזה - בבירור דברי הרשות, שזהו עניין נעלה יותר גם ממעשה המצוות⁴².

ח. וזוהי גם הוראה אלינו בעניין השליחות:

ידוע שרבותינו נשיאינו היו שולחים שלוחים - כפי שהיה בימי אדמו"ר האמצעי, ששלח שלוחים לארץ-הקודש, וכמסופר⁴³ שבתחילה לא רצו לנסוע, עד שהבטיח לשלוח להם את מאמרי החסידות, והיה שולח להם המאמרים בכתב יד קודשו. וזוהי הסיבה שבארץ-ישראל נמצאו הרבה ביכלאך מתורתו של אדמו"ר האמצעי.

והנה, הסיבה לכך שלא רצו לנסוע היא - בגלל שעל-ידי זה יחסר להם בהעניין ד"מאוד" פעם אחת. ואף-על-פי-כן שלחו אותם, לא רק לטובת המקום, אלא גם לטובת עצמם, כיוון שעל-ידי זה מגיעים להעילוי דמאוד מאוד ב' פעמים.

וכן הוא גם בכל הדורות, עד לדור האחרון - שכאשר נוסעים בשליחות כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא הדור, צריך לידע שאין זה רק לטובת המקום, אלא גם לטובת השלוחים, שעל-ידי זה נעשה אצלם העניין ד"ויפרוץ האיש מאוד מאוד", דהיינו פריצת כל הגדרים, שזהו על-ידי הפצת החסידות בשופי.

וכהסיפור⁴⁴ אודות החסידים של אדמו"ר האמצעי, שבאחד הלילות כשהיה מזג אוויר טוב ("א גוטע פאגאדע"), חזרו המאמר חסידות בחוץ, ובינתיים התחיל לרדת גשם, וכאשר הבחינו שיצא גוי מבניין אחד, נכנסו ה"חוזרים" לשם להמשיך בחזרת המאמר, ואחר-כך נודע שהיה זה מקום שאסור להיכנס אליו, ובפרט לדברי תורה. ונתבלבלו החסידים מזה, ונכנסו לאדמו"ר האמצעי, ואדמו"ר האמצעי שחק ("האט זיך אויסגעלאכט") מכל המאורע.

וזהו אמיתית העניין ד"ופרצת" - שאפילו הגדרים שיש להם לכאורה אחיזה בשולחן-ערוך, נפרצים גם הם!

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויצא, י' בכסלו ה'תשי"ט;
'תורת-מנחם התוועדויות' תשי"ט כרך א עמ' 233-227 -  בלתי מוגה)

----------

1) ראה רשימת ה"יומן" דכסלו תרצ"ג נדפס ב"רשימות" חוברת סט עמ' 10.

2) "רשימות" הנ"ל עמ' 11. וראה גם שיחת י' כסלו תש"א בתחלתה (סה"ש תש"א עמ' 50).

3) ראה "התמים" ח"ב עמ' פד. קונטרס בד-קודש עמ' 9 בהערה - ע"פ מסורה בבית הרב. וראה גם סה"ש שם בהערה.

4) ראה "רשימות" חוברת ח' עמ' 21. קונטרס בד-קודש שם. וראה גם סה"ש שם.

5) ראה שיחת י' כסלו תש"ב בסופה (סה"ש תש"ב ריש עמ' 19). וראה גם תו"מ חי"א עמ' 36. וש"נ.

6) ראה "רשימות" חוברת קפו עמ' 10.

7) ראה זח"ב קעה,ב. לקו"ת תזריע כג, סע"ב. שה"ש כז,ב. וראה גם תו"מ חי"ב עמ' 135. וש"נ.

8) ראה גם תו"מ חכ"א עמ' 208. וש"נ.

9) ראה בארוכה סידור (עם דא"ח) כוונת המקווה (קנו,א ואילך).

10) הל' מקואות בסופן.

11) סידור שם (קנט, סע"ד).

12) ראה רמב"ם שם פ"א ה"ז.

13) זח"ג קכ"ד,ב (ברע"מ). וראה תניא אגה"ק סכ"ו. ובכ"מ.

14) עירובין ד,ב. וש"נ.

15) "יומן" הנ"ל - נדפס ב"רשימות" חוברת קפז ס"ע 11 ואילך. וראה גם חוברת קמג עמ' 7 ואילך. וש"נ.

16) לשון חז"ל סנהדרין צז,ב (ובפרש"י: נכנסים בלא רשות).

17) פרשתנו ל,מג.

18)  ראה תו"ח וישלח לט,ד ואילך.

19) תולדות כז,כח.

20) ראה גם סידור (עם דא"ח) שער התקיעות בסופו (רמז,ב).

21) יתרו כ,א.

22) מכות כד, רע"א. וש"נ.

23) ראה ב"ר פ"ע, י. וראה גם יומא עה,א.

24) מדרש שכל-טוב - הובא בתו"ש עה"פ (אות קלח).

25) שלח יד,ז.

26) לך-לך יג,ב.

27) מדרש תנחומא קדמון מכ"י - הובא בתו"ש עה"פ (אות קלח).

28) שם יב,ה ובפרש"י

29) ראה גם לקו"ש ח"י עמ' 89 ובהערה 14 שם. וש"נ.

30) ב"ר פס"ד, ג. פרש"י תולדות כו,ב.  נתבאר בלקו"ש חט"ו עמ' 200 ואילך.

31) ריש פרשתנו.

32) שם,יג.

33) פרש"י שם לא,מב.

34) פרש"י שם כח,יא.

35) שם.

36) ראה ביאורי הזוהר לאדמו"ר האמצעי ריש פרשתנו (טז,ג ואילך. יז,ד ואילך).

37) פ"ב.

38) פרש"י ס"פ נח.

39) וישלח ל,ו.

40) קידושין מ,ב. וש"נ.

41) ראה תו"מ סה"מ כסלו עמ' קצה. וש"נ.

42) ראה גם תו"מ סה"מ כסלו עמ' כג. תמוז עמ' צא. ועוד.

43) ראה "התמים" ח"ב עמ' עט.

44) ראה "רשימות" חוברת קפו עמ' 11.            

המעשה הוא העיקר

ללמוד מיעקב אבינו כיצד מקימים בית בישראל

דווקא בזמן כזה חובה להתמסר עוד יותר לעבודת התפילה

סדר הליכתו של יעקב לחרן - הדבר הראשון שעשה בלכתו לחרן - "ויפגע במקום", "לשון תפילה":

בצאתו לחרן למצוא זיווגו, היה לו, לכאורה, ללמוד שפת ומנהגי המדינה, להתלבש במלבושי המדינה וכו' וכו', ואף-על-פי-כן הניח יעקב כל עניינים אלה, ובמה עסק - בעבודת התפילה.

וההוראה מזה:

כשיהודי מתכונן לבנות בית בישראל - יכול לחשוב: בשלמא עד עתה היתה התעסקותו בלימוד התורה, קיום המצוות ותפילה, אבל עכשיו, בצאתו לעולם, עליו להניח את הכל ולהתמסר ללימוד וחיקוי מנהגי המדינה, רדיפה אחר תושבי המדינה, וכיוצא בזה.

ועל זה באה ההוראה מהנהגתו של יעקב - "ויפגע במקום" - שדווקא עכשיו צריך להתמסר עוד יותר לעבודת התפילה, כי, עבודתו הקודמת שעסק בתורה ומצוות ובתפילה אינה מספיקה בשביל מצבו עתה, בצאתו לעולם, שצריך לעמוד בנסיונות גדולים שלא בערך להקודמים, ולכן צריך להתפלל ולבקש מהקב"ה שיעמוד בניסיון.

הכי חשוב לשמור על ה"ראש"

וממשיך בכתוב - "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", ומפרש רש"י, "עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות"...

בצאתו לחרן ידע יעקב היטב לאיזה מקום הולך הוא, וידע ששם יצטרך לעבוד לפרנסתו אצל לבן הארמי (טרדות הפרנסה), וידע שגם קודם בואו לחרן, בהיותו בדרך, ישנן חיות רעות (טרדות אפילו בהכנות לפרנסה). וכדי להגן על עצמו שהיציאה לעולם לא תפעל עליו, עשה "מרזב סביב לראשו" - להגן על הראש ששום דבר לא יפגע בו ("צום קאפ זאל קיינער ניט צוטרעטן"), תהיה באופן ד"יגיע כפיך" בלבד, ואילו ראשו יישאר מונח בתורה ועבודה.

וזוהי ההוראה לכל אחד ואחד מישראל - שבצאתו לעולם צריך להיזהר שהראש יהיה מוגן, על-ידי זה שיהיה מונח בתורה ועבודה, וכשהראש יהיה כדבעי, אזי במילא יהיו גם הידיים והרגליים כדבעי; עסק הפרנסה יהיה על-פי שולחן-ערוך, הנהגת הידיים תהיה באופן ש"שמאל (בלבד) דוחה (אבל) ימין מקרבת", והרגליים תהיינה רצות לדבר מצווה.

(מהתוועדויות שבת-קודש פרשת ויצא, ט' בכסלו ה'תשי"א,
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"א חלק ב, עמ' 102-103 - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

"אמונה בכוחם של חסידים"...

בשנת תשמ"ב הורה הרבי להכין ולהדפיס, בתוך זמן קצר ביותר, את המהדורה-קמא של ספר התניא * אברכים ו'תמימים' נרתמו למשימה והצליחו להשלימה קודם י"ט בכסלו, לשביעות רצונו ולנחת רוחו של הרבי * על הפלאת העניין על-ידי הרבי, לצד שביבים הקשורים להדפסות שונות של ספר התניא קדישא

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

ההתוועדות בשבת-קודש פרשת וישלח תשמ"ב היתה מסעירה, והיא הייתה שיאם של ימים מלאי תחושת התעלות, אתגר וציפייה ב-770. זה היה לאחר שממש קודם כניסת השבת הוכנס אל הרבי עותק מן המהדורה-קמא של ספר התניא, ספר שהוכן בתוך תקופה קצרה ביותר וכהגדרת הרבי - "על-ידי השתדלות מרובה כו'".

במהלך ההתוועדות ציין הרבי כי כאשר נדפס ספר התניא לראשונה (בשנת תקנ"ז) רצה אדמו"ר הזקן שההדפסה תסתיים קודם י"ט בכסלו, כדי שיוכלו החסידים ללומדו ביום י"ט בכסלו. ואולם בפועל נסתיימה ההדפסה רק ביום כ' בכסלו. ואילו הפעם - ציין הרבי בהפלאת העניין - מובן גודל העילוי של סיום הדפסת תניא מהדורה-קמא קודם י"ט בכסלו; ויתר על כן - קודם יום השבת שממנו מתברך י"ט בכסלו, באופן שיכולים ללמוד בספר התניא זה קודם י"ט בכסלו (ובי"ט בכסלו וכו'). על-ידי זה - אמר הרבי - נוסף עילוי בכללות העניין די"ט כסלו.

סיום הדפסת הספר - המשיך הרבי בהעלותו על נס את המתעסקים בהכנתו לדפוס (כולל סיוען של נשי האברכים וכו') היתה באופן ד"למעלה ממדידה והגבלה" ו"למעלה מגדר האנושי לגמרי!". ופירט:

בהתחשב עם ריבוי העבודה הכרוכה בדבר, ההשוואות של כתבי-היד, ההערות והציונים וההגהות וכו', העריכה לדפוס, ההדפסה והכריכה באופן נאה ומהודר (כולל - טיב הנייר והכריכה) כאשר ביחד עם גודל הזריזות והמהירות (למעלה מגדר אנושי) שבהוצאת הספר - יצא-לאור הספר באופן מתוקן ומהודר, היינו שגודל הזריזות לא גרעה באיכות העבודה כו'.

כאן הוסיף הרבי התבטאות נדירה:

על-פי טבע לא היתה אפשרות כלל לסיים את הדפסת הספר קודם י"ט כסלו. וכאשר ביקשתי להשתדל בכך, הנה גם אצלי היה עניין זה באופן שלמעלה מהשכל (היינו שמצד השכל היה מופרך שיוכלו לעמוד בזה).

אלא עניין זה היה באופן של אמונה - אמונה בכוחם של "חסידים", שכאשר הם רוצים באמת למלא את הציווי כו', ומחליטים בתוקף ש"כן יקום" - הרי הובטחנו שיד החסידים על העליונה, ולכן האמנתי שיצליחו בענין זה.

בהמשך דבריו הוסיף הרבי להשתמש "בביטויים כאלו... של 'ברייטקייט'" (כלשונו הק') ואמר:

מצד הפעולה וההתעסקות בהדפסת המהדורה-קמא של ספר התניא באופן של "אחישנה" - יכולים לבוא אל הקב"ה ולתבוע על-פי דין (לא רק באופן של צדקה וחסד וכו') שתהיה הגאולה האמיתית והשלימה באופן ד"אחישנה"!

בהמשך ההתוועדות ערך הרבי השוואות בין מהדורה קמא למהדורה בתרא, וגם אחר-כך ציין שיש ללמוד מאותם אברכים צעירים (בסיוע נשותיהם) שהשתדלו בהדפסת ספר התניא באופן שלמעלה מדרך הטבע לגמרי - כיצד להתעסק בהפצת היהדות והמעיינות כדבעי.

מהדורה-קמא בגירסה משופרת

מי שחשב שבכך הסתיימה ה"עבודה" - טעה. במוצאי שבת-קודש הוציא הרבי פתק בכתב-יד-קודשו בזה הלשון:

ב"ה מוצש"ק [=מוצאי שבת-קודש]

בהמשך להמדובר בההתועדות דרעד"ר [=דרעווא דרעווין]

בביהכנ"ס ובביהמ"ד [=בבית-הכנסת ובבית-המדרש]

כדאי שיתחילו במהד"ת דלקו"א מהד"ק [=במהדורא תנינא דלקוטי-אמרים מהדורא קמא]

בערב יט"כ [=י"ט כסלו] ע"מ [=על-מנת] לגומרה לכ"ד טבת

להגי' עוה"פ [=להגיה עוד הפעם] וכו' (ואפשר שימצאו עוד כת"י) [=כתבי יד)]

בתור התחלה וכו' 6 ציונים.

ואמנם, במבט לאחור ניתן היה למצוא רמז לדבר כבר בהתוועדות, כאשר הרבי ציין:

מובן בפשטות שכאשר ידפיסו את הספר פעם נוספת, יצטרכו להוסיף בזה באופן נעלה יותר כו', ועד לאופן ד"כפליים לתושייה", על-פי הציווי "מעלין בקודש" - אבל אף-על-פי-כן, ביחס להוצאה-לאור בפעם הראשונה, יצא הספר באופן מתוקן ומהודר כו'.

התיקונים הראשונים

הרבי רצה אפוא כי תיכף ומיד תחל העבודה על הוצאת מהדורה מתוקנת של הספר. הרבי ציין כי ייתכן שיש עוד כתבי-יד. ואכן, כבר בימים שלאחד מכן נתגלה כתב-יד נוסף של ה"מהדורה קמא"! בתור השתתפות ו"התחלה" ציין הרבי (כנ"ל) כמה "ציונים" (=תיקונים) על הכרך שניתן לו.

להלן שלושה מאותם שישה ציונים:

1) הרבי החליף את הסדר ברשימת ההוספות שיהיה כתוב: "כת"י התניא - רשימה קצרה".

2) הרבי הורה לרשום את מספר ה"כרטיס דספריית הקונגרס" בארה"ב של הספר (הוראה שנתקבלה בנוגע לספרים שונים).

3) על תרגום המילים "מהדורה קמא" לאנגלית (from various manuscripts) ציין הרבי שזו: אנגלית "מוזרה", ויש לתרגם בצורה מדוייקת יותר. ובהוצאה שניה נדפס: first versions (based on earliest manuscripts).

לתועלת הזריזים שהקדימו וקנו

 מספר ימים לאחר מכן הוציא הרבי פתק ארוך נוסף, עם הוראות נוספות בקשר למהדורה המתוקנת של הספר. הרבי הורה כי בנוסף למהדורה החדשה יודפסו התיקונים שייכנסו בה גם בחוברת בפני עצמה, לתועלת מי שרכשו את המהדורה הראשונה:

כיון שע"פ [=שעל-פי] השמועה כבר אזלה מהדו"ק [=מהדורה קמא] לגמרי, בכדי שאלו שקנו הנ"ל יהנו מההוספות מבלי שיוכרחו לקנות עוה"פ [=עוד הפעם] כל הספר, בכדי שמהד"ק דמהד"ק לא תהיה "מוזנחת" וכו' - כדאי שלכל לראש יו"ל [=יוציאו לאור] כל ההוספות בקונטרס בפ"ע [=בפני עצמו] - לכ"ד טבת

יו"ל [=יוציאו לאור] הוצאה ב' דמהד"ק דמהד"ק  [=דמהדורה-קמא דמהדורה-קמא] (בצילום) תומ"י [=תכף ומייד].                  

(כאמור, בסיום הפתק הורה הרבי להדפיס מיד מהדורת צילום מהספר, אף בטרם יודפס הספר במהדורתו החדשה).

ועל ההודעה בד' בטבת שההוצאה השנייה נכנסה כבר לדפוס ענה הרבי:

ות"ח ת"ח על הבשו"ט [=ותשואות-חן תשואות-חן על הבשורה טובה].

תניא עם כל השערים

העיסוק בהדפסת ספר התניא קדישא בתוספת חידושים נמשך, ולקראת י"א ניסן של אותה שנה הורה הרבי:

להוציא לאור התניא בגודל רגיל, ועל הסדר כנדפס לאחרונה בברוקלין... לאחרי הערות ותיקונים:

רשימת הכתבי-יד ופאקסימיליות שלהם (כבסוף מהדורה-קמא דתניא שהדפיסו - אבל להשמיט ב' השערים דזאלקווא הנדפסים! שעירבו באמצע!).

רשימת דפוסי תניא מתוקנת ומלאה (כולל - שנתקבלו לאחרונה כאן [)]. רשימת ההעתקות וכו'.

וצילום דכל השערים דכל התניא'ת שיוכלו להשיגן בגודלן כמו שהן

להסתייע בספר [=תורת חב"ד ד] מונדשיין שי' אבל אפ טשעקין [=לבדוק]

והדיוק שער א' 1) מכל התניא'ת 2) זה שצויין בו מקום ההדפסה

כמה וכמה תניא'ת נתקבלו לאחרונה נמצאו בספרייה

השערים ד[=דפוס] וילנא הראשונים הגדולים קצת מגודל תניא הרגיל יצמצמום - אבל יציינו הגודל

בשני בענדליך [=חוטים - סימניות].

בי"א ניסן חילק הרבי מהדורה זו.

התניא והגאולה

על הקשר שבין הדפסת התניא והגאולה - התבטא הרבי בהתוועדות י"ט בכסלו תשל"ב (בלתי מוגה):

ידוע הסיפור שאדמו"ר הזקן התבטא: "כמה טוב שהתניא נדפס שנתיים לפני המאסר והגאולה. לולי כן, ה'בירור' והגאולה היו צריכים להיות באופן אחר לגמרי". שמזה מובן שגם עניין התניא קשור לעניין הגאולה.

כתב ברייל - בהגהה טובה

בהזדמנות (התפרסם על-ידי המזכיר הרה"ח הרב בנימין שיחי' קליין - 'כפר חב"ד' גיליון 786 עמ' 17) ציין הרבי לגבי מהדורת ספר התניא בכתב ברייל (הופיעה בהוצאת קה"ת ו'מכון מורשת היהדות לעוורים'):

מותר להעתיק ה'תניא' בכתב בראייל אבל בתנאי שתהיה ההגהה הדרושה כמתאים לקדושת הספר.

צריך רשות מהרבי...

כשהדפיסו את התניא בתרגום לאנגלית - דף מול דף - בשנת תשל"ג, חששו המתעסקים - ובראשם הרה"ח ר' זלמן יפה (ע"ה) - לתרגם את הנאמר בסוף פרק א' לגבי טיבם של אומות-העולם ("נפשות האומות... הם משאר קליפות טמאות שאין בהם טוב כלל... וכל טיבו דעבדין האומות... לגרמייהו עבדין") מחשש לעורר תסיסה מצד קוראי האנגלית שאינם מבני ברית. במכתב מכ"ג בכסלו תשל"ג כתב הרבי לרב יפה (מתורגם מאנגלית):

...תשובתי הברורה היא - אם יורשה לי להשתמש בביטוי שלך: "אין אנו יכולים לעשות דבר בלי אישורו של הרבי, דהיינו, כמובן, אישורו של רבינו הזקן, מחבר הספר.

בהמשך מטעים הרבי כי:

קטע זה כבר תורגם ליידיש, לאנגלית, לצרפתית ולאיטלקית לפני מספר שנים, בהתאם לרצונו של המחבר, כך, שבשלב זה אין עניין לנסות לחזור מן הדברים או למנוע את פרסומם.

ועוד כותב הרבי להנ"ל:

למעשה, אם היו עושים שינוי כלשהו, היה זה רק מושך תשומת-לב לנושא, ומאפשר לכל אדם בכל מקום, להיתפס לכך ולעשות מזה 'רעש'...

ממעייני החסידות

פרשת ויצא

ויפגע במקום (כח,יא)

לשון תפילה... ולמדנו שתיקן תפילת ערבית (רש"י)

המילה "ויפגע" רומזת שההגעה למקום היתה כאילו בלי כוונה. ויש לשאול, מדוע לומדים את תפילת ערבית דווקא ממילה זו?

יש לבאר, דהנה ידוע ההסבר הפנימי לכך שתפילת ערבית היא רשות, משום שתפילה זו קשורה לדרגה כה גבוהה, שאי-אפשר להגיע אליה על-ידי עבודת האדם. זוהי אתערותא דלעילא שאין אתערותא דלתתא מגיעה לשם, והיא נמשכת ויורדת מאליה. לכן נלמדת תפילה זו מ"ויפגע", כי מכיוון שדרגה זו אינה מושגת על-ידי עבודה, נמצא שההמשכה היא כאילו בלי כוונה, בלי יחס לעבודת האדם.

(לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 156)

ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (כח,יא)

וישם מראשותיו: עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות (רש"י)

מדוע הקיף יעקב באבנים רק את ראשו ולא את שאר איבריו? ממה-נפשך: אם חשש מחיות רעות - היה עליו לדאוג לכל גופו, ואם בטח בקב"ה שיצילו - למה היה לו להקיף באבנים את ראשו?

אלא כאן הורה לנו יעקב אבינו דרך בעבודת הבורא: בשעה שהולכים ל"חרן", כשיוצאים לעולם הגדול, ויודעים ששם ישנו "לבן הארמי" - בראש וראשונה על האדם להבטיח שה'ראש' לא ייפגע; הראש חייב להיות מוגן. העמל והיגיעה בהשגת פרנסה צריכים להיות רק בידיים: "יגיע כפיך כי תאכל" - יגיעת כפיים דווקא ולא יגיעת הראש. על הראש יש להגן מפני כל אותן "חיות רעות", שכן הוא צריך להישאר פנוי לעניינים שבקדושה וליראת-שמים.

זאת ועוד: ההגנה על הראש צריכה להיות על-ידי אבנים, בחינת דומם, שמשמעותם קבלת עול מלכות שמים מוחלטת, בלא תערובת של שכל ורגש.

(לקוטי-שיחות כרך א עמ' 61-62)

*    *    *

מפרשי רש"י מסבירים שיעקב הקיף את כל גופו בחומת אבנים ולא רק את ראשו. מדוע אפוא נאמר "מראשותיו" - "סביב לראשו"? כמו-כן צריך להבין את התועלת שבהקפת הגוף בכמה אבנים, והרי החיות הרעות יכולות לקפוץ מלמעלה?

הביאור בזה: 'אבן' מסמלת תקיפות. הנחת האבנים הייתה בעיקרה פעולה רוחנית - יעקב גילה בגופו את אור הנשמה בתוקף גדול. הוא גילה את המציאות האמיתית של הגשמי שהיא הנשמה. במצב שכזה אין חיה רעה מסוגלת להזיק לו שכן להעלם ולהסתר אין עוד אחיזה במציאות. היות שהמשכן העיקרי של הנשמה הוא במוח, לכן עיקר גילוי זה (היינו הנחת ה'אבנים') הוא בראש דווקא.

(ספר-השיחות תשנ"ב חלק א עמ' 143)

כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (כח,יא)

שירא מפני חיות רעות (רש"י)

הליכת יעקב לחרן רומזת לירידת הנשמה למטה. בעולם הזה הגשמי, 'עולם' מלשון 'העלם', הגילוי של שמש ומגן הוי' אלוקים, מוסתר ונעלם - "כי בא השמש". יתר על כן, עולם הזה מלא קליפות וסטרא-אחרא - "חיות רעות" ויש להישמר מפניהן.

(ספר-השיחות תשנ"ב חלק א עמ' 139)

ויקח מאבני המקום (כח,יא)

יש אומרים שלקח י"ב אבנים, כנגד י"ב השבטים שהעמיד. ויש אומרים שלקח ארבע אבנים כנגד ארבע נשיו. ושתי הדרשות גם יחד מכוונות לכך שתהא מיטתו שלמה.

(אגרות-קודש חלק יד עמ' קלג)

וישכב במקום ההוא (כח,יא)

כל עשרים שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב. ומה היה אומר... ט"ו שיר המעלות שבספר תהילים (ב"ר פס"ח,יא)

צריך להבין, הרי אמירת 'שיר' מעידה על שמחה גלויה, כמאמר הגמרא, "אין אומרים שירה אלא על היין" ואיך אם-כן אמר שירה בביתו של לבן? אלא יעקב ראה את תכלית המכוון של ירידתו למקום שפל זה. הוא ראה את העלייה שתצמח מכך - "ויפרוץ האיש מאוד מאוד" - ולכן אמר "שיר המעלות" עוד בהיותו בבית לבן.

(לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 126)

*    *    *

מילא בהיותו בבית-מדרשו של עבר, מובן מדוע לא ישן יעקב, כי עסק בתורה יומם ולילה, אך מדוע בבית לבן "לא שכב"?

הביאור הוא: עבודתו של יעקב אצל לבן היתה עבודה רוחנית - בירור ניצוצות הקדושה שהיו אצל לבן והעלאתם לקדושה, עבודה שלבן הארמי התנגד לה. משום כך היה עליו להיות עירני תמיד, כדי להתגבר על לבן הארמי.

(לקוטי-שיחות כרך ג עמ' 790)

*    *    *

ללמדך: גם כשאדם עוסק בפרנסתו ובמלאכתו, ראשו צריך להיות עסוק בפרק תהילים, משניות, תניא וכיוצא באלה.

(לקוטי-שיחות כרך ג עמ' 792)

*    *    *

אומר הגה"ק רבי לוי-יצחק שניאורסון:

מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. יעקב לא ישן לא בארבע-עשרה השנים שלמד תורה בבית עבר וגם לא בעשרים השנים שעשה בבית לבן.

וסימנך: כתיב (תהילים לא) "בידך אפקיד רוחי". יעקב ישן בתוך ה"ידך", כלומר: בין ארבע-עשרה השנים שעשה בבית עבר ("יד") לבין עשרים השנים שעשה בבית לבן ("ך").

(לקוטי לוי-יצחק עמ' שלב)

ענייני הלכה ומנהג

טהרה למי שישן ביום

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

המשפיע בליובאוויטש, רש"ג ע"ה, הביא ראיה מסיפור-חסידים, שהריח אדמוה"ז את רוח הטומאה מחסיד שישן ביום ולא נטל ידיו, כדי להוכיח שיש רוח הטומאה גם בשינה ביום¹.

והנה ע"פ נגלה נשאר ספק בדבר (הן בניעור בלילה, הן בנוטל ידיו לפני עלות השחר והן בישן ביום) כמ"ש הבית-יוסף, וכן פסק בשו"ע שלו (וכן בשו"ע רבינו מהדו"ק)². והמסקנה - ליטול בלא ברכה.

ועל-פי קבלה רבו הדעות בזה, והובאו בשו"ע-הזוהר³, בכף-החיים⁴ ובאשל-אברהם להרה"צ מבוטשאטש⁵.

ובסידור אדמוה"ז יש הכרעה מסויימת בזה⁶: "אם ניעור כל הלילה או שהיה ישן פחות פחות מס' נשימות - לא שרתה עליו רוח הטומאה כלל, ואינו צריך ליטול ידיו ג"פ...", דלא כהדעות המחייבות נטילה (עכ"פ לכתחילה) גם בניעור בלילה⁷.

כדעת מי סובר רבנו הזקן בעניין זה?

לכאורה, דבריו קרובים לדעת המקדש-מלך⁸ בשם מהרח"ו (ומהר"ר חיים הכהן תלמיד מהרח"ו⁹, וכ"כ בס' דרך-חיים למהר"ח מאוסטרהא¹⁰ בשם האר"י ז"ל והרמ"ז), שרוח הטומאה שורה רק בצירוף שינה ולילה יחד, ולפי זה כתב המקדש מלך שהניעור בלילה או ישן ביום אינו צריך נטילת ידים.

אפשרות שנייה: מפשטות דברי הזוהר¹¹ משמע, שהעיקר הוא השינה בלבד, וגם מי שישן ביום שיתין נשמין רוח הטומאה שורה עליו, ולכן צריך להיזהר ליטול ידיו מיד כשמתעורר משנתו. ובספר יש שכר¹² כתב על-פי זה שמי שהשכים קודם עלות השחר ונטל ידיו וחזר לישון קודם אור היום חוזרת הטומאה ושורה עליו. וכן הישן ביום רוח הטומאה שורה עליו.

- דעה זו מתאימה למה שהביא הרש"ג מהסיפור הנ"ל.

אפשרות שלישית: הרמ"ק¹³ כתב שרק מתחילת הלילה עד חצות יש שליטה לחיצונים, אבל לאחר מכן ובשינה ביום אין בה טומאה. ובספר 'אמת-ליעקב'¹⁴ כתב בשם הרמ"ז בהקדמת חצות, דסכנת אחיזת הקליפות ושליטתן הוא רק במי שעבר עליו חצות ולא נתעורר, אבל לא במי שהיה ניעור בחצות¹⁵.

ועל-פי זה כתב ב'אמת ליעקב' שם, שמי שקם בחצות ולא עבר עליו חצות לילה בשינה אינו צריך נטילת ידיים בדילוג אלא כמו לאכילה, ומי שישן אחר חצות וכן ביום אינו צריך נטילת ידיים כלל אפילו בלא ברכה. אבל כתב (וגם אחרים כתבו לדעה זו) שלכתחילה עדיף שייטול ידיו לסירוגין.

- אבל אדמוה"ז לא הזכיר כלל לעניין זה את עניין השינה בחצות, וכן את עניין הברכות ות"ת אז.

למעשה, בספר שולחן-ערוך הקצר¹⁶ מביא שתי דעות בין החסידים בזה: מנהג הרה"צ בעל 'דברי חיים' מצאנז¹⁷, והרה"צ ממונקאטש בעל 'מנחת אלעזר'¹⁸ [וכן נהג האדמו"ר מסאטמר¹⁹], שהיו מכינים מים לנטילת-ידים ליד מיטתם כשישנו ביום. ומאידך מנהג ספינקא²⁰ שלא היו מכינים זאת.

בין אנ"ש, ככל הידוע, מקפידים ליטול ידיים ג' פעמים גם לאחר שינה ביום, אך אין מקפידים להכין כלים על-יד המיטה. וצריך עיון אם נזהרים מנגיעה כמו בבוקר. ואולי גם ב'רוח רעה' יש דרגות שונות, כדמוכח מהשינויים בין חיובי-הנטילה השונים²¹.

----------

1) שמועות וסיפורים, מדור אדה"ז סיפור א - במהדורה ראשונה עמ' יג.

2) בשניהם - סי' ד סי"ג-טו.

3) שם, באבן יקרה ס"ק כב.

4) שם, ס"ק מז-נו.

5) שם, ד"ה ממו"ח נ"י שמעתי.

6) 'סדר הנטילה', ד"ה אם ניעור (נדפס בסוף השו"ע ח"א, בדפוס הישן ס"ע 305 - דף קנג סע"א, ובמהדורה החדשה ס"ע תרו).

7) כף-החיים ס"ק מז בשם יד אהרן (בשם האר"י ז"ל), תרומה חדשה, שלמי ציבור ועוד.

8) לזוהר פ' וישלח, ח"א דף קסט ע"ב [ספר זה הובא פעמים רבות ביותר בתו"א ולקו"ת, ראה במפתחות], שכן דייק מהרח"ו מלשון הזוהר שם.

9) תלמיד מהרח"ו (בס' טור ברקת [שהובא פעמיים בלקוטי-תורה], פשיטא ליה מדעתא דנפשיה).

10) דפוס ראשון - זולצבאך, תס"ב. [לפי ציון הכף-החיים] "דף כו עמ' ד" - הובאו כולם בכף החיים שם ס"ק מז (וגם האשל אברהם הנ"ל התכוון כנראה לדעה זו).

11) ח"א דף קפד ע"ב.

12) בדיני נטילת-ידים-שחרית סי' ט-י.

13) בפי' אור יקר (מכת"י) שם, כרך ו' עמ' סט.

14) קונטרס שפת אמת אות מא [הרבי הביאו באג"ק כרך ב עמ' צט].

15) וי"מ שדווקא אם ברך הברכות ועסק בתורה אז - כף החיים ס"ק נג.

16) פ"ב הערה 6. להלכה מביא ע"ז (בקצות השלחן סו"ס ב וכן) שם בס"ג את דברי אדה"ז במהדו"ק, שיטול ללא ברכה.

17) אוצר החיים סי' קכח.

18) דרכי חיים ושלום ס"ג.

19) עדות הרה"ג הרה"ח ר' מענדל וועכטער.

20) מנהגי ספינקא עמ' טז. ובשו"ע הקצר שם שהביאם, מעדיף מנהג זה, וכותב די"ל שא"צ ליזהר מנגיעה וכו' בזה.

21) המנויים בשו"ע הב"י ובשו"ע רבינו סי' ד סי"ח, עיי"ש בכף החיים ועוד.

תגובות והערות

הפסקה לברכת ברק ורעם, הפסק באמצע שמו"ת

הפסקה לברכת ברק ורעם בין של-יד לשל-ראש
ובין גאולה לתפילה בשבת

בגיליון תפו דן הרב גינזבורג לגבי הפסק לברכת ברק ורעם במצבים שונים, ויש להעיר על כך:

א.  מה שכתב דמסתבר דיש להפסיק בין הנחת תפילין של יד לשל ראש לברכת ברק ורעם, הנה לענ"ד מדברי אדמו"ר הזקן נראה דאסורה ההפסקה לשם כך, וכדלקמן.

איסור ההפסקה בין תפילין של-יד לשל-ראש הוא משום "שגורם ברכה אחרת על של ראש, ואסור לגרום ברכה שאינה צריכה"¹. ומשום כך פסק רבינו בשולחנו (סי' כה סכ"א) שאפילו "אם שמע קדיש או ברכו או קדושה בין תפילין של יד לתפילין של ראש לא יפסיק לענות עם הציבור", וכן נפסק בטושו"ע.

אלא שבסידור (הל' תפילין ד"ה בד"א) חזר בו וחידש² שמותר להפסיק ל"קדיש או ברכו או קדושה". ונימוקו, דכיוון "שיש אומרים שמברכים לעולם על של ראש על מצוות תפילין אף אם לא שח בינתים, ואף שאין לנהוג כן לכתחילה, דספק ברכות להקל, מכל מקום, לעניין איסור גרם ברכה שאינה צריכה כדאי הם לסמוך עליהם, שלא לבטל מעניית דבר שבקדושה", עכ"ל.

כלומר, חומרת הענייה (שלא לבטל מעניית דבר שבקדושה), בצירוף דעת האומרים שמברכים לעולם על תפילין של ראש (שלדעתם זוהי ברכה הצריכה) - גורמים יחדיו את היתר הענייה³.

והנה מפשטות דברי אדה"ז אלה עולה, שדווקא ל"דבר שבקדושה" יש להפסיק (כקדיש, קדושה וברכו), אבל לשאר דברים שחומרתם פחותה - אין להפסיק. וממילא מובן שבשביל להחיל דין זה על עוד דברים עלינו להוכיח בוודאות שהושוו ל"דבר שבקדושה".

והנה לגבי אמן של "הא-ל הקדוש" ו"שומע תפילה" מצינו "שיש להם דין דבר שבקדושה" (שוע"ר סי' סו ס"ה), וכן אמן שאחר ברכת התורה "היא גם כן כמו דבר שבקדושה" (שם). אך לגבי ברכת ברק ורעם⁴ לא מצינו בשום מקום שחמורים כדבר שבקדושה (ואדרבה כדלקמן).

ואף שמצינו שהותרה אמירתם בק"ש וברכותיה, זהו מטעם "שאם מפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד של בשר ודם ק"ו לכבוד של הקדוש ברוך הוא" (כמו שכתב אדמוה"ז שם ס"ד), אך בין הנחת תפילין של יד לשל ראש אסורה שאילת והשבת שלום ללא כל פקפוק, ולא הותרה ההפסקה אלא מטעם "שלא ליבטל מעניית דבר שבקדושה" דווקא, כנ"ל.

 יתירה מזו, מדעת הפוסקים עולה להדיא שברכת ברק ורעם קלה מדבר שבקדושה.

דהנה המשנ"ב (סי' סו ס"ק יט) הביא סוללת פוסקים (תבואות שור, אליה רבא, חיי אדם, ועוד) הסוברים שבק"ש וברכותיה אין להפסיק לברכת הרעם אף שמפסיקים לדברים שבקדושה, ובלשונו "דכיוון שהוא עוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר, ולא דמי לכל הני דהווי דבר שבקדושה"⁵.

ואף אומנם שאדמוה"ז פסק ששרי להפסיק, מסתבר שלא התיר זאת אלא משום הקל-וחומר הנ"ל, אך גם הוא סבירא ליה שאינו חמור כדבר שבקדושה.

לסיכום: היתר ההפסקה בין של-יד לשל-ראש הוא כדי "שלא לבטל מעניית דבר שבקדושה", וכיוון שלא מצינו בדברי אדמוה"ז שאמירת ברכת ברק ורעם חשובה כמו עניית דבר שבקדושה, ואדרבה ראינו סוללת פוסקים הסוברת שאמירתם קלה יותר, הרי שאין להפסיק עבורם בהנחת התפילין.

ב. בנוגע להפסקה לברכת ברק ורעם בין גאולה לתפילה של שבת, נכתב שם, כי אף שמדברי אדמוה"ז עולה דיש להפסיק, מכל-מקום צריך עיון למעשה, כיוון שבכף החיים כתב שעפ"י האר"י אין הבדל בין שבת לחול (ובחול אסורה ההפסקה).

ותימה, האם כוונת הדברים כי בכל פסקי אדמוה"ז בשולחנו יש לפקפק, מטעם שמא יש לנהוג כדעת המקובלים?! והיכן מצינו חידוש גדול זה⁶?

לסיכום: יש לנהוג כפי העולה מדברי אדמוה"ז, דשרי להפסיק בין גאולה לתפילה דשבת לברכת ברק ורעם ללא שום פיקפוק.

יואב למברג

----------

1) מלבד איסור זה יש איסור נוסף, פחות חמור, שחובה לסמוך של יד לשל ראש, לפי שנחשבים להוויה ועשייה אחת (שוע"ר סי' כה סכ"ב).

2) ובהתאם לנימוקו לקמן, מובן טעם השינוי: בסידור אזיל לשיטתיה, דס"ל דאין מברכים על תפילין של ראש אא"כ הפסיק (דלא כמובא בשולחנו שהמנהג לברך לעולם על של ראש - סי' כה סכ"ג), ומשום כך, ע"י ההפסק הוא גורם לברכה שאינה צריכה רק לחד מאן דאמר (משא"כ לשיטתו בשו"ע שע"י ההפסק גורם לברכה שניה על של ראש, שהיא ברכה שאינה צריכה לכולי עלמא).

3) ומדלא הזכיר כסניף לדבריו דעת האומרים שלעניין הפסק לדבר שבקדושה, לא חיישינן כלל לאיסור גרם ברכה שאינה צריכה, מוכח שלא סמך כלל על דעתם (והרי כן היא הסכמת הפוסקים שלא כמותם. וזה דלא כמשמעות הנכתב בהתקשרות הערה 3).

4) לענין דברים נוספים ראה מש"כ בספרי "הפסק בתפלה" פ"ד ס"ב, ובהרחבה ב"התקשרות" גיליון תל"ב.

5) כלומר, אף שההלכה כמאן דאמר שלא אמרינן "כיוון שהוא עוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר", מ"מ זהו דווקא גבי דבר שבקדושה, ולכן מפסיקים עבורם, אך לשאר דברים אמרינן לכולי עלמא (וזוהי כוונת דבריו "ולא דמי לכל הני כו'"). וכל זה פשוט, ולא נזקקתי לבאר זאת לולא הדברים שנכתבו ב"התקשרות" שם הערה 3 בתחילתה.

6) ומה שהוסיף "מה גם כאן שהאר"י מחמיר", הוא תימה, הרי זו חומרא המביאה לקולא, דעי"ז מפסיד את ברכת הרעם ומתבטל גם מעניית דברים שבקדושה.

הערת המערכת:

לסעיף ב "ללא שום פקפוק" - כבר העירו ממה שהביא אדמוה"ז בסידורו (אחרי ברכת 'השכיבנו' דליל ש"ק) את "הנוהגין [=מנהג חב"ד] שלא לומר בחול 'ברוך ה' לעולם אמן ואמן' מפני חשש הפסק" בין גאולה לתפילה דערבית, וממשיך שלמנהג זה "גם בשבת... אין להפסיק בפסוקים, ואין להפסיק להכריז יעלה ויבא בליל ראש-חודש" (ולא כנהוג בקהילות רבות בארה"ק, שאין אומרים בהן 'ברוך ה' לעולם' בחול, אבל אומרים 'ושמרו' בשבת) - אף שהפסק בין גאולה לתפילה דערבית קל יותר, ובשו"ע אדמוה"ז סי' קיא ס"ב מתיר להפסיק בשבת בין גאולה לתפילה דשחרית "במקום שצריך לכך", ובסי' תצ סי"ד מתיר לומר שם פיוט [ביו"ט שחל בשבת. וראה בספר 'הפסק בתפילה' סוף עמ' נד] - ומזה ניתן להוכיח שלמעשה בסידור אינו מחלק בין שבת לחול, כדעת האר"י.

על-כן, גם בקשר ל'דבר שבקדושה' צ"ע אם אכן לדעת אדמוה"ז בסידורו ניתן לענותו בין גאולה לתפילה דשבת (כדעת הקצות-השולחן, שלא הזכיר ראיה זו), וכל-שכן בברכת הרעם ש(כפי שהעיר הרב למברג שי' לנכון) אינה 'דבר שבקדושה' אלא 'מקום שצריך' סתם.

וגם מזה מוכח (דלא כמ"ש הרב למברג) שהחלטת אדמוה"ז לפסוק כהמקובלים נגד הפוסקים, אינה רק במקרה שזכינו שיאמר זאת מפורשות, כמו אותם הנושאים שזכינו לפסקיו בהם במהדו"ת ובסידורו, אלא בכל מקום שיש מחלוקת כזאת, ויש לפנינו רק את דבריו במהדו"ק - עלינו לחפש ולדקדק בפסקיו הקיימים ובפסקי והוראות רבותינו נשיאינו שלאחריו, ואף במנהגי החסידים הוותיקים מדור לדור, שמא יש הוראה או מסורת נאמנה לנהוג כהמקובלים, וכפי שהוא ברבים ממנהגי חב"ד. ופשוט.

עוד בעניין הפסק באמצע שמו"ת

בקשר למה שהובא בגיליון תסז בעניין ההפסקה באמצע שמו"ת, שאדמו"ר הזקן מביא בסי' רפה ס"ו ש"יש נוהגים לגמור כולה ערב שבת שחרית אחר התפילה, ושלא להפסיק כלל באמצע שמו"ת אפילו בדיבור", היה עדיין ניתן לומר שכמו שמנהגנו בקשר לזמן הקריאה הוא כדעה הראשונה שם בשו"ע אדה"ז "לגמור כל הפרשה שמו"ת ערב שבת אחר חצות" (ראה 'היום יום' ד' טבת), ולא כדעה השנייה, אם כן אין צריך כלל לחשוש גם לפרט השני שבדעה השנייה - שלא להפסיק באמירת שמו"ת. אלא שהרבי באג"ק חי"ח עמ' תקס ('שערי הלכה ומנהג' ח"א עמ' רמב) מביא את ההכרעה שב'היום יום', ויחד עם זה אינו שולל הקפדה זו: "ומובן שצריך להתחיל עוד הפעם - בעת הסיום, לדעת המקפידים שלא להפסיק בקריאת שמו"ת".

הרב שבתי פרידמן, עיה"ק צפת

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש, פרשת ויצא
י"א בכסלו

בקריאת התורה קוראים תמיד "יששכר" בשי"ן אחת¹.

הפטרה: "ועמי תלואים... על תלמי שדי. ויברח יעקב... ובנביא נשמר" (הושע יא,ז -יב,יד)².

יום שלישי
י"ד בכסלו

יום חתונת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו עם הרבנית מרת חיה-מושקא ע"ה, בת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע - ביום ג' פרשת וישלח, י"ד בכסלו תרפ"ט, בעיר וארשה³.

מעלת היום, בלשון הרבי⁴: "בכלל, חתונה היא עניין כללי אצל איש פרטי. אולם אצלי, הרי היתה זו הדרך לכך שהוכנסתי לעניינים הכלליים... והרי זה היום בו נוצר הקשר שלי עמכם, יעזור השם-יתברך שנראה פרי טוב בעמלנו".

סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה - אור ליום שלישי עד השעה 12:17 ⁵.

----------

1) ראה תורה-שלמה עה"פ (ל,יח). שיחת ש"פ ויצא תשי"ב ס"א ('תורת-מנחם - התוועדויות' (ד) תשי"ב ח"א, עמ' 156. הרבי העיר לבעל-קורא שקרא 'יששכר' בב' שיני"ן, שאומנם יש כמה דעות בזה, ואיך שקוראים - יוצאים ידי-חובה, אבל ע"פ נסתר צריך לבטא בשי"ן אחת דווקא). בצל החכמה (יחידויות) עמ' 117-116 (שם ענה הרבי לאדמו"ר מבעלזא ביום ד' אדר-שני ה'תשמ"א, ששאלו אודות "מנהג המקום" בקריאת שם זה, שמעולם לא התערב בכיו"ב, ובמילא תלוי הדבר בעובדה מיהו ה'בעל קורא'. וצ"ע). סקירות ודיון בענין זה בקבצים: 'המעין' תשכ"ז. 'צפונות' גיליון יז.

2) ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.

3) פרטי העניינים דאז נלקטו בספר 'ימי מלך' (ח"א) פרק עשירי. וראה גם 'תורת מנחם - דרושי חתונה' (קה"ת, תש"ס) מאמרי החתונה, ומאמרי הרבי המיוסדים וכו' על המאמרים הנ"ל.

4) שיחות-קודש תשי"ד עמ' קיט. 'ימי מלך' שם עמ' 272.