פשר ניגון חסידי אדמו"ר האמצעי "ניע זשוריצי כלאָפּצי" * מהו הטעם למנהגנו שלא מסתפקים בקריאת שם החודש "מנחם" בלבד, אלא מוסיפים "מנחם אב"? * ההבדל בין סיפור רבי עקיבא לנחום איש גמזו, בין 'אתכפיא' ל'אתהפכא', ובין תשובה מיראה לתשובה מאהבה * למרות שנמצאים עדיין באמצע הדרך, יש להמשיך בחיות ובשמחה; סוף סוף יגיעו אל ה"מים חיים" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בנוגע לשמו של חודש זה – הנה אף שעיקר שמו של החודש הוא "אב", נהגו להוסיף (החל מברכת החודש בשבת מברכים) גם את השם "מנחם", וקוראים את החודש בשם "מנחם-אב"1.
ולהעיר, שבכמה קהילות (ובפרט בקהילות הספרדים) נקרא החודש בשם "מנחם" בלבד, אבל מנהגנו לקרוא את החודש בשם "מנחם-אב"2.
והעניין בזה:
פירושה של תיבת "מנחם" הוא מלשון חרטה ושינוי, כמו שכתוב3 "כי לא אדם הוא להנחם", וכתיב4 "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו", כלומר, שמבלי הבט על חומר העניין של חטא העגל, נעשה שינוי מן הקצה אל הקצה.
וזהו תוכן קריאת החודש בשם "מנחם" – לפעול שינוי מן הקצה אל הקצה, לצאת ממעמד ומצב לא טוב למעמד ומצב טוב.
אמנם, השינוי ממצב לא טוב למצב טוב אינו מספיק עדיין, כיוון שתכלית הכוונה היא שהלא טוב עצמו יתהפך לטוב.
וזהו תוכן הוספת תיבת "אב", "מנחם-אב" – שענינו של "אב" גופא, חודש הייסורים, נעשה בבחינת "מנחם", היינו, שהלא טוב ("אב") עצמו משתנה ומתהפך ("מנחם") לטוב.
ב. ויש לבאר החילוק בין ב' העניינים ד"מנחם" ו"מנחם-אב" – על-דרך ובדוגמת החילוק בין "כל5 דעביד רחמנא לטב עביד" ו"גם6 זו לטובה"7:
נוסף לכך ש"גם זו לטובה" הוא בלשון הקודש, ואילו "כל דעביד כו'" הוא בלשון תרגום (שהוא למטה במדריגה מלשון הקודש), חלוקים הם גם בתוכן עניינם – ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד", פירושו, שגם דבר בלתי-רצוי הוא בשביל טוב, כלומר, סיבה לטוב, ולא שהדבר הבלתי-רצוי עצמו הוא טוב; מה שאין כן "גם זו לטובה" פירושו שהדבר הבלתי-רצוי עצמו – "זו"8 – הוא טוב.
וכמובן על-פי החילוק בין שתי הדוגמאות שהובאו בגמרא בקשר לב' לשונות האמורים:
א) "תנא5 משמיה דרבי עקיבא, לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא, לא יהבי ליה, אמר, כל דעביד רחמנא לטב, אזל ובת בדברא (ולן בשדה9), והוה בהדיה תרנגולא (להקיצו משינתו9) וחמרא ושרגא, אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכליה לחמרא, אמר, כל דעביד רחמנא לטב. בי' בלילה אתא גייסא שבייה למתא, אמר להו, לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה" (אילו היה נר דלוק היה הגייס רואה אותי, ואילו היה החמור נוער או התרנגול קורא היה הגייס בא ושובה אותי9).
ב) "נחום6 איש גם זו . . כל מילתא דהוה סלקא ליה (כל המאורע לו אפילו רעה10) אמר גם זו לטובה. זימנא חדא בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר . . שדרו בידיה מלא סיפטא [ארגז] דאבנים טובות ומרגליות, אזל בת בההוא דירה (לן לילה אחת באותו המלון10), בליליא קמו הנך דיוראי ושקלינהו לסיפטיה (ארגז שלו10) ומלונהו עפרא, למחר כי חזנהו אמר גם זו לטובה. כי מטא התם שרינהו לסיפטא (התירו הארגזים11), חזינהו דמלו עפרא, בעא מלכא למקטלינהו לכולהו, אמר קא מחייכו בי יהודאי, אמר [נחום איש גם זו] גם זו לטובה, אתא אליהו אדמי ליה כחד מינייהו (כאחד משרי קיסר9), אמר להו דילמא הא עפרא מעפרא דאברהם . . הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשיה, בדקו מיניה וכבשוה, עיילוהו לבי גנזיה ומלוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבא כו'".
והחילוק ביניהם:
בסיפור נחום איש גם זו (שעל זה נאמר "גם זו לטובה") – המאורע עצמו של החלפת אבנים הטובות בעפר (שהיה נדמה בתחילה כמו היזק) היה דבר טוב, שהרי, העפר הועיל יותר ממה שהיו מועילים אבנים טובות, שכן, עם אבנים הטובות לא היו יכולים לנצח את המלחמה, ודווקא על-ידי העפר ניצחו את המלחמה.
מה שאין כן בסיפור רבי עקיבא (שעל זה נאמר "כל דעביד רחמנא לטב עביד") – המאורע עצמו דכיבוי הנר ואבידת תרנגולו וחמורו לא זו בלבד שאינו טוב, אלא אדרבה, זהו עניין של היזק, אלא שמאורע זה היה סיבה שהביאה לידי טוב – שעל-ידי זה ניצל מהשודדים, אבל המאורע עצמו היה היפך הטוב.
ומזה מובן החילוק בין ב' הלשונות "כל דעביד רחמנא לטב עביד" ו"גם זו לטובה" – ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד" פירושו, שכל דבר, גם דבר בלתי-רצוי, הוא בשביל שיבוא מזה טוב, אבל לא שכל דבר הוא טוב, שהרי יתכן שיהיה דבר שהוא עצמו לא טוב, אלא שהוא סיבה המביאה לידי טוב; מה שאין כן "גם זו לטובה" פירושו, שהדבר עצמו, שנדמה, לכאורה, כמו דבר לא טוב, טוב הוא.
ג. וענינו בעבודת האדם – החילוק בין "אתכפיא" ו"אתהפכא":
"אתכפיא" פירושה שכופה את הרע, אבל, הרע עצמו לא נעשה טוב; מה שאין כן "אתהפכא" פירושה שמהפך את הרע עצמו לטוב, שזוהי שלימות העבודה.
וזהו גם ששלימות התשובה היא מאהבה רבה, שעל-ידה "זדונות נעשות לו כזכיות"12 – שפעולת התשובה היא לא רק ביטול הזדונות, שיחשב כצדיק גמור שמעולם לא חטא, אלא יתירה מזה, שהזדונות עצמם מתהפכים לזכיות, ועל-ידי זה גדלה מעלתו ממעלת צדיק גמור13, כמאמר רז"ל14 "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו".
וזוהי גם כוונת ירידת הנשמה בגוף – ירידה צורך עלייה – שלא זו בלבד שאינה יורדת ממדריגתה, ונשארת במעלתה כפי שהיתה קודם הירידה למטה, אלא עוד זאת שהירידה היא צורך עלייה, שעל-ידי הירידה מתעלית הנשמה לדרגא נעלית יותר מכפי שהיתה קודם ירידתה15, שכן, אף ש"ישראל עלו במחשבה"16, היינו, ששורש הנשמות הוא מבחינת המחשבה, ויתירה מזה – כפירוש החסידות17 בדיוק הלשון "עלו במחשבה" – דרגא הכי נעלית שבמחשבה גופא, מכל מקום, על-ידי ירידתה למטה נעשה בה עלייה גם לגבי הדרגא ד"עלו במחשבה".
ד. ומזה מובן גם בנוגע להוספה ד"מנחם-אב" לגבי "מנחם":
מצד תוכן עניין "מנחם", שמורה רק על השינוי ממצב של היפך הטוב למצב של טוב, מספיק רק ביטול העניינים הבלתי-רצויים – "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח"18, היינו, שתמורת היותם ימי צומות נעשים ימים רגילים19.
אבל מצד תוכן עניין "מנחם-אב", שמורה ש"אב" (חודש הייסורים) עצמו הוא בבחינת "מנחם", כלומר, שהרע עצמו משתנה ומתהפך לטוב – לא מספיק זה ש"כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח", אלא יתירה מזה, "שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה"18, היינו, שהצומות עצמם מתהפכים ונעשים ימים טובים וימי ששון ושמחה20.
ומצד הפיכת הצומות לימים טובים גדלה מעלתם לגבי שאר הימים טובים – כמודגש ביום-טוב של חמשה עשר באב, "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב"21, שכן, לפי ערך גודל הירידה דתשעה באב22, נעשית גם העלייה באופן נעלה ביותר, ובמילא גם השמחה היא שלא בערך23.
וכפי שמצינו גם בנוגע לשבירת הלוחות (בי"ז בתמוז) – שדווקא על-ידי זה ניתנו לוחות שניות שגדלה מעלתם יותר מלוחות ראשונות, כמאמר רז"ל24 "אמר לו הקב"ה (למשה) אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד25, ובלוחות השניים אני נותן לך . . הלכות מדרש ואגדות . . כפלים לתושייה".
[וזהו הטעם שדווקא "ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר26 וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם"27, אף "שכל המועדים עתידין ליבטל"28 – שמעלת פורים לגבי שאר הימים טובים היא מפני היותו יום-טוב שנתחדש בזמן הגלות דווקא29].
ה. ומעין זה והכנה לזה צריך להיות גם בזמן הזה:
אף-על-פי שהפיכת העניינים הבלתי-רצויים לטוב ("כל הצומות האלו . . עתידים להיות ימים טובים כו'") יהיה לעתיד לבוא דווקא, וכמו שכתוב30 "ואמרת ביום ההוא אודך הוי' כי אנפת בי", מכל מקום, צריכה להיות הכנה מעין זה גם בזמן הזה.
ועניין זה נעשה על-ידי הידיעה שהאמת היא ש"גם זו לטובה" – על כל פנים באופן של הודאה (כמרומז בדיוק הלשון "אודך הוי'"), שאף שאין הדבר מובן בשכלו, מודה הוא שכן הוא האמת, ובמילא יודע הוא שכל דבר הוא טוב, ויודע שגם עתה ישנם נסים וצריך להודות עליהם, אלא ש"אין בעל הנס מכיר בנסו"31.
וידיעה זו כשלעצמה, עם היותה באופן של הודאה בלבד, מהוה הכנה לראיית הדבר בעיני בשר לעתיד לבוא – כאמור לעיל . . שהודאה היא ההכנה לתחיית המתים.
ובפרט בתקופתנו זו, שהולכים ומתקרבים לביאת המשיח ("וואָס ווייטער גייט דאָך נענטער צו משיח'ן") – בודאי שאין צורך לדאוג כו', כיוון שיודעים שתיכף ומיד ("אָט אָט") יראו כולם ש"גם זו לטובה", ויאמרו "אודך הוי' וגו'".
וזהו תוכן הניגון שניגנו חסידי אדמו"ר האמצעי – "ניע זשוריצי כלאָפּצי שטאָ איז נאַמי בודיעט, מי דאַיעדעם דאַ קאַרטשאַמקע, טאַם אי וואָדקאַ בודיעט"32 – מכיוון שזכה לטפס ולעלות על עגלתו של הרבי ("ער האט זיך אַרויפגעכאַפּט אויף דעם רבינ'ס וואָגן"), מה יש לו לדאוג?!... העגלה יש לה רוכב ומנהיג ("אַ דרייווער און אַ פירער") שינחה אותה אל התכלית האמיתי – קיום היעוד33 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר (הבשר הגשמי34) יחדיו כי פי הוי' דיבר".
ו. [כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן את הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי", וקודם התחלת הניגון אמר:]
ישנם בחורים החושבים שכבר סיימו את נסיעותיהם (בשליחות המל"ח), ועתה הגיעו סוף-סוף "אל המנוחה ואל הנחלה"35.
ישנם בעלי-בתים החושבים שכבר יצאו ידי חובתם בתפלה ולימוד ("זיי האבן שוין אָפּגעדאַוונט און אָפּגעלערנט"), ועתה חופשיים הם להשקיע את עצמם בעסקיהם.
ישנם רבנים החושבים שכבר למדו עם הבעלי-בתים שלהם כמה שהיו יכולים לקלוט, ועתה משוחררים הם מהתעסקות זו.
ישנם שוחטים החושבים שכבר שחטו את כל הבהמות ("זיי האבן שוין אָפּגעקוילעט אַלע בהמות"), ועתה כו'.
צריכים אפוא לדעת שנמצאים עדיין באמצע העבודה, ונשארה עדיין עבודה רבה, אך ביחד עם זה, לא צריכה להיות נפילת-רוח, כי אם, להמשיך לפעול מתוך חיות ושמחה, כיוון שיודעים שסוף-סוף יגיעו אל הקץ והתכלית.
וזהו תוכן הניגון של חסידי אדמו"ר האמצעי – שנמצאים אמנם באמצע הדרך אל ה"מרזח" שבו נמצאים "מים חיים", אבל, כיוון שיודעים שסוף-סוף יגיעו אל ה"מים חיים", לכן, לא דואגים ("ניע זשוריצי כלאָפּצי"), אלא הולכים מתוך חיות ושמחה.
ז. ויש להוסיף, שתוכן הדברים מצינו גם בנגלה דתורה – ככל העניינים בפנימיות התורה שישנם גם בנגלה דתורה, אם כי בסגנון אחר:
איתא בגמרא36 (והובא ברמב"ם37 בפרטיות יותר) "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצווה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות", ועל דרך זה בנוגע לכל העולם ש"נדון אחר רובו . . עשה מצווה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות" (כל העולם שקול כמחצה צדיקים וחסידים ומחצה רשעים, וכאילו מעשיו שקולים מחצה על מחצה, עשה מצווה אחת נמצא זכיותיו מכריעין ונמצא צדיק, ועל-ידו כל העולם הוכרע להיות רובן צדיקים38).
ובעניין זה – ב' קצוות:
מצב "שקול", "מחצה על מחצה", "חציו זכאי וחציו חייב" – פירושו שנמצאים באמצע העבודה. וכיוון שאין זה עניין חד-פעמי, אלא כן הוא "לעולם", היינו, שבכל זמן (אתמול, היום, מחר, מחרתיים וכו') ובכל מצב, גם במצב היותר טוב, אין זה אלא "שקול", "מחצה על מחצה", הרי תמיד נמצאים באמצע העבודה. ובזה גופא – לא בנוגע לעניינים של הידורים ומדריגות נעלות בעבודה, כמו להגיע ל"אמיתת שם התואר והמעלה" דמדריגת צדיק כפי המבואר בתניא39, אלא עדיין צריכים לפעול מעמד ומצב ד"רוב זכיות", "צדיק" ב"שם המושאל" בלבד40, ולהיזהר שלא יהיה מצב הפכי חס-ושלום.
אבל לאידך גיסא – מצב "שקול" מדגיש גם שעל-ידי מצווה אחת יכול להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וכיוון שכן, הרי בודאי שהעבודה נעשית מתוך חיות ושמחה.
וזהו תוכן הניגון הנ"ל – שנמצאים אמנם באמצע העבודה, אבל, כיוון שיודעים שסוף-סוף יגיעו אל ה"מים חיים", הולכים מתוך חיות ושמחה.
[ניגנו את הניגון הנ"ל, וכ"ק אדמו"ר עמד מלוא קומתו ורקד בשמחה גדולה].
(מהתוועדות כ' מנחם-אב ה'תשי"ב. 'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ב ח"ג (ו) עמ' 125-131, בלתי מוגה)
____________________________
1) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"א ע' 141. וש"נ.
2) ראה אנציק' תלמודית ערך אב (ד) ס"ב (ע' יט). וש"נ.
3) שמואל-א טו, כט.
4) תשא לב, יד. וראה שם, יב ובפרש"י שם. פרש"י בראשית ו, ו.
5) ברכות ס, סע"ב.
6) תענית כא, א. סנהדרין קח, סע"ב ואילך.
7) בהבא לקמן – ראה גם שיחת כ"ף מנחם-אב דאשתקד סכ"ט ואילך (תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ע' 267 ואילך. לקו"ש ח"ב ע' 393 ואילך). מכתב א' מנחם-אב שנה זו (אגרות-קודש ח"ו ע' רלא).
8) להעיר גם מהחילוק בנדרים בין הלשון "הרי עלי" ללשון "הרי זו" – ש"הרי זו" קאי על דבר זה עצמו (מגילה ח, א. וש"נ).
9) פרש"י ברכות שם.
10) פרש"י תענית שם.
11) פרש"י סנהדרין שם.
12) יומא פו, ב. וראה תניא פ"ז.
13) ראה סה"מ מלוקט ח"א ע' שסח, ובהנסמן שם הערה 76.
14) ברכות לד, ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד.
15) ראה סה"מ מלוקט ח"א ע' קצ. וש"נ. ח"ב ע' קלה, ובהנסמן שם הערה 25.
16) ב"ר פ"א, ד.
17) ראה לקו"ת במדבר ב, ב. סה"מ עטר"ת ע' שב ואילך. ה'ש"ת ע' 17. ועוד.
18) רמב"ם הל' תעניות בסופן.
19) ע"ד "בזמן . . (ש)אין גזירת המלכות ואין שלום, רצו מתענין רצו לא מתענין" (ר"ה יח, רע"ב. טואו"ח רסתק"נ).
20) ראה (בפרטיות יותר) לקו"ש חט"ו ע' 414 ואילך. וש"נ.
21) תענית כו, ב (במשנה).
22) החל מהירידה בדור המדבר – ש"אתם בכיתם בכי' של חנם כו'" (תענית כט, א).
23) ראה גם שיחת כ"ף מנחם-אב דאשתקד ס"ג (תורת מנחם שם ע' 243). וש"נ.
24) שמו"ר רפמ"ו. וראה סה"מ מלוקט ח"א ע' שסד ואילך. וש"נ.
25) וראה נדרים כב, ב: "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד".
26) אסתר ט, כח.
27) רמב"ם הל' מגילה בסופן.
28) יל"ש משלי רמז תתקמד. ועוד.
29) ראה גם שיחת ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז בתחלתה (תו"מ תשי"ב ח"ג (ו) ע' 37).
30) ישעי' יב, א.
31) נדה לא, א.
32) פירוש: אל תדאגו עובדים מה יהי' אתנו, אנחנו נסע עד המרזח, ושם יהי' משקה (ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ס"ע 106 ואילך. וש"נ). – המו"ל.
33) ישעי' מ, ה.
34) ראה תו"ח תצוה תפב, א ואילך. שער האמונה פכ"ה.
35) לשון הכתוב – פרשתנו (ראה) יב, יו"ד.
36) קידושין מ, סע"א ואילך.
37) הל' תשובה פ"ג ה"ד.
38) פרש"י שם.
39) פרק יו"ד.
40) ראה שם פ"א. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
