מהי הצדקה שעשה הקב"ה עם-ישראל בכך שפיזרן בין האומות? * בבירור הניצוצות בכל מקום ובכל דבר, גם באלו שבלעומת-זה – מקרבים את ביאת המשיח * האם כוונת המאמר "משיח בא בהיסח הדעת" היא לחשוב עליו כמה שפחות?... * ומהו השיעור ל"ממעטין בשמחה"? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בהמשך למדובר לעיל לבחורים1 שכוונת נסיעתם היא לברר ולתקן את חלקם בעולם – יש להוסיף, שעניין זה שייך לא רק לבחורים, אלא גם לכל אחד ואחד, שבכל מקום שנמצא ובכל מקום שבא אליו, שהוא פרט בה"נסיעה" דירידת נשמתו בגוף, הנה הכוונה בזה היא להאיר את המקום ההוא, ובזה משלימים את כוונת הגלות.
ביאור העניין:
אמרו חז"ל2 "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות", ומבואר בזה, שעל-ידי "שפיזרן לבין האומות" נקל יותר לברר בירורים.
דהנה, ידוע3 שכאשר בני-ישראל היו בארץ-ישראל, בזמן שבית המקדש היה קיים, ובפרט בזמן שלמה שהיה איש מנוחה4, נעשה בירור הניצוצות שבכל העולם באופן ש"היו נכללים הניצוצות ממילא כנר בפני האבוקה . . לפי שאז היה אבוקה גדולה על דרך משל, על כן ממילא מתכללים בה הניצוצות" ("שאם האבוקה קטנה אזי נר הסמוך לה יוכלל בה ואם ירחיקוהו מעט לא יתכלל בה מפני שהאבוקה קטנה, אבל אם תהיה האבוקה גדולה אזי אף-על-פי שיהיה הנר רחוק יהיה מתכלל בה").
אמנם, בנוגע לבירור הניצוצות שצריכים לברר בזמן הזה – הרי מצינו5 שאפילו בימי שלמה לא היו יכולים להתברר ניצוצות אלה באופן של מנוחה, שבני-ישראל יושבים בארץ-ישראל, ובדרך ממילא מתבררים כל הניצוצות כנר בפני האבוקה; וכל שכן וקל וחומר שאינם יכולים להתברר בדרך ממילא על-ידינו, שאין אנו בערך המעמד ומצב דשלמה, ואין אנו בערך המעמד ומצב של הזמנים ההם, הרי בודאי שאי אפשר להיות בירור הניצוצות בדרך ממילא, כאשר יושבים בארץ-ישראל.
וכיוון שהקב"ה יודע עם מי יש לו עסק ("מיט וועמען ער האָט צוטאָן") – עם דלים ורשים הזקוקים לצדקה – הנה "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות", בכדי שיהיה נקל יותר לברר את כל הניצוצות, כולל גם הניצוצות הנמצאים בלעומת-זה, וכנזכר לעיל [. .] שצריכים לברר גם את הניצוץ שנתלבש בעכו"ם המבלבל אדם מתורה ותפלה.
וכמשל המציאה, ש"אי אפשר לחפש אחר אבידה ולמצאה זולת במקום שנאבדה"6, וכך אי אפשר לברר הניצוצות שנפלו למקום החושך והלעומת-זה אלא על-ידי זה "שפיזרן לבין האומות" דווקא.
ב. והנה, כיוון שכוונת הגלות, "פיזרן לבין האומות", היא בשביל בירור הניצוצות3, נמצא, שהעבודה דבירור הניצוצות היא הכנה לביאת המשיח, ועל-ידי כל ניצוץ וניצוץ שמבררים, מקרבים יותר את ביאת המשיח.
וכידוע7 שעבודת בירור הניצוצות הוא עניין "קיבוץ גליות" ברוחניות,
– קיבוץ גליות בגשמיות אינה העבודה שלנו, כי זוהי עבודתו של משיח, כמו שכתוב הרמב"ם8 "יעמוד מלך כו' הוגה בתורה כו' וילחם מלחמות ה' כו' וקבץ נדחי ישראל", ואין זה מענייננו לחסוך למשיח עבודה ("איינשפּאָרן משיח'ן אַרבעט"), ועוד זאת, שאין זה בכוחנו כלל. וגם אם מישהו חושב שהדבר הוא בכוחו, עליו לדעת שאין זו עבודתו, אלא זוהי עבודתו של משיח. וכיוון שמלמעלה אין נותנים לאדם כוחות בחנם, צריך לנצל את כוחותיו לצורך העבודה המוטלת עליו, דהיינו קיבוץ גליות ברוחניות –
וזוהי גם ההכנה לקיבוץ גליות בגשמיות.
ולכן צריכים להתכונן לביאת המשיח על-ידי העבודה בבירור הניצוצות, היינו, לנצל כל עניין – אפילו של לעומת-זה – בשביל קדושה.
ג. ישנם השואלים על זה שמדברים תמיד שצריכים להתכונן למשיח – ממאמר רז"ל9 "ג' באין בהיסח הדעת . . משיח".
– כנראה שהם מחמירים גדולים, ובמילא מחמירים ביותר גם בעניין "היסח הדעת", שאסור לחשוב על משיח לגמרי, כי המחשבה על משיח וההכנה לביאתו – טוענים הם – מעכבים חס-ושלום את ביאת המשיח!
אך העניין הוא, שמשיח בא בהיסח הדעת פירושו שההכנה לביאת המשיח היא על-ידי עבודה שהיא באופן של היסח הדעת 10, שזהו עניין בירור הניצוצות אפילו בדברים הפכיים – על דרך שנתבאר לעיל . . בפירוש הלשון "היסח הדעת" שהוא עקירת המחשבה לעניין הפכי (וכנ"ל שמשום זה נקרא הגלות בשם "נסיעה", כי נסיעה הוא אותו עניין ד"היסח (הדעת)"), וזהו גם שמשיח בא בהיסח הדעת, היינו, על-ידי העבודה בבירור הניצוצות גם בדברים הפכיים.
ובפרטיות יותר – כללות העבודה דבירור דברים גשמיים שהם בגדר "עניינים הפכיים", ואפילו בירור העניינים דלעומת-זה שהם הפכיים לגמרי, היינו, בירור הניצוצות שנאבדו בלעומת-זה – כנ"ל . . שבירור הניצוצות הוא כמשל המציאה שצריכים לחפשה במקום שנאבדה – "במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וגו'"11, כידוע12 ש"עקרב" ענינו קרירות, והוא הבלבול היותר גדול לעבודת התפלה, שלכן "נחש כרוך על עקבו לא יפסיק", "אבל עקרב פוסק"13.
ויומתק יותר – שגם "מציאה" ו"עקרב" הם מהעניינים שבאים בהיסח הדעת ("ג' באין בהיסח הדעת . . משיח מציאה ועקרב"), והיינו, שביאת המשיח היא על-ידי העבודה באופן של היסח הדעת, שהוא עניין בירור הניצוצות שבדברים ההפכיים, עניני לעומת-זה שמנגדים לקדושה, כמו עקרב, שבירורם הוא כמשל המציאה.
ד. והנה, כללות עבודת בירור הניצוצות בזמן הגלות גורמת תענוג גדול למעלה, אלא שעיקר התענוג הוא בגמר הבירורים דווקא (כידוע דעיקר התענוג בכל דבר הוא בגמר הדבר דווקא14), והיינו, שכאשר כל נשמות-ישראל יבררו את חלקם בעולם, ויהיה גמר הבירורים, ותושלם הכוונה ד"סותר (כללות עניין הגלות) על מנת לבנות"15 – אזי יהיה עיקר התענוג למעלה, ואז יהיה גילוי המשיח.
אבל אף-על-פי-כן, גם כל אחד מישראל, אפילו יחיד, כאשר יעשה כל עבודתו ויגמור כל ה"בירורים" שלו – יכול לבוא ולטעון להקב"ה: הלא פסקת בתורתך16 שכל העולם שקול, וכל אחד ואחד יכול להכריע את כל העולם כולו, ואם כן, על-ידי עבודתי, הכרעתי את כללות העולם לכף זכות, וצריכה להיות ביאת "משיח הפרטי"10 אצלי, ועל-ידי זה – ביאת "משיח הכללי", במהרה בימינו.
[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן "אני מאמין"].
* * *
ה. ההתבוננות בעניין הנ"ל שירידת הנשמה בגוף בכלל ובזמן הגלות בפרט הוא עניין של "נסיעה", יש בה תועלת נוספת – ש"המאמין לא יחוש"17 משום חסרון בעניינים של בני חיי ומזוני.
וכפי שרואים במוחש, שבעת הנסיעה בדרך מסתפקים במעט מהדברים שמשתמשים בהם בבית, ואפילו גבירים גדולים, כאשר נוסעים בדרך, אינם לוקחים עימהם את כל כלי תשמישי הבית, אלא מסתפקים בדברים המוכרחים בלבד, בכל הפרטים.
וכמו בנוגע לשינה: בביתו – דרכו לישן על גבי כריות של משי וכו'; אבל בהיותו בדרך, מצד הטרחא לקחת עמו הרבה חפצים – מטות, סדינים, כריות, וכל הריהוט של חדר המיטות – מסתדר בלעדם.
וכן בנוגע לאכילה: בביתו – דרכו לאכול כל מיני מטעמים, ויש לו משרתים שמגישים לו את האוכל: משרת אחד עומד עם מזלג ומגיש לו מאכלי גוש, ומשרת שני עומד עם כף ומגיש לו מאכלים רכים; אבל בנסיעתו בדרך, שקשה לקחת עמו "מטבח שלם", כלים בשריים וחלביים, עם מבשלים ומשרתים – מסתפק בלעדם.
וכן בנוגע ללבושים: בבית יש לו כמה חליפות – לימי הקיץ ולימי החורף, לימות החול וליום השבת, לשעות הבוקר, לשעות הצהריים ולשעות הערב, ובכל חצי שעה מחליף את בגדיו, וכל לבושיו מתאימים זה לזה: הגרביים לעניבה, העניבה לאף, והאף לשערות... אבל בדרך, אי אפשר לו לקחת את כל אלה, ומסתפק בלעדם.
וכאשר שואלים אותו: שמע! כיצד מתאים לך לאכול, לישון ולהתלבש בצורה כזו פשוטה ("עפּעס אַזוי פּראָסט")? – עונה: "בבית אמנם יש לי כל, אבל עכשיו הלא אני בדרך". ואין בכך לא פחיתות הכבוד ולא בושה, כי הכול יודעים שהוא בדרך. הדבר היחידי שלוקח עמו בדרך הוא "פנקס-המחאות" ("טשעק-בוק"), כדי שיוכל לרכוש כל מה שיצטרך.
וכמו כן כאשר איש ישראל מתאונן על בני חיי ומזוני – עליו לדעת שזמן הגלות אינו אלא כמו זמן "נסיעה", ובמילא אין צריך להתאונן על כך שאיננו גביר כמו "רוקפלר"... כי, כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר18 ש"אצלם ישנו רק עולם אחד, אבל אצלנו ישנם שני עולמות". אצל אינו-יהודי אין יותר מעולם הזה, ולכן עולם הזה הוא "ביתו", ובמילא – "אם לא עכשיו אימתי"19; אבל אצל בני-ישראל ישנם שני עולמות, ועולם הזה אינו אלא "נסיעה" ואינו ה"בית" שלנו20, וצריך להיות "עולמך – עולם הבא – תראה בחייך"21.
בבית המקדש – הבית האמיתי – נוגע אמנם כל פרט, וכמו בגדי כהונה שהיו צריכים להיות "לכבוד ולתפארת"22, ובודאי לא מתאים שיהיה איזה "קמט" בבגדי כהן גדול, שכן, כהן גדול בבית המקדש צריך להיות באופן ש"נשמע קולו בבואו אל הקודש"23 ("אַלץ דאַרף קלינגען שיין" [=הכול אמור לצלצל יפה]); אבל עכשיו בזמן הגלות – אין זה נוגע ("עס מאַכט ניט אויס"), ואין בכך משום פחיתות הכבוד, שהרי אין זו אלא "נסיעה".
צריכים רק את ה"טשעק-בוק" – שיהיה העניין ד"רצון יראיו יעשה"24, שהקב"ה ימלא לא רק מה שרוצים באופן של חפץ שזהו פנימיות הרצון, אלא גם בחיצוניות הרצון25 – בבני חיי ומזוני רויחי.
ו. ועל-ידי זה ש"המאמין לא יחוש", מתבטלת גם העצבות שמצד הקליפה, ובאים לידי שמחה – שהרי עבודת הוי' צריכה להיות בשמחה, כמו שכתוב26 "עבדו את הוי' בשמחה", ובפרט לפי שיטת הבעל-שם-טוב – שעל-ידי זה נעשית העבודה בקלות יותר, כמו שכתוב27 "וישא יעקב רגליו", "משנתבשר בשורה טובה . . נעשה קל ללכת".
אמנם, ישנם מחמירים גדולים שטוענים על כך שתובעים עתה עניין השמחה – שהרי אמרו רז"ל28 "משנכנס אב ממעטין בשמחה".
ובכן:
לכל לראש – עדיין נשארו כ"ד (או ל"ו) שעות לכניסת חודש אב.
ועוד זאת, גם בנוגע לחודש אב עצמו נאמר רק "ממעטין בשמחה", היינו, למעט בשמחה לגבי השמחה דחודש אדר, וכן לגבי השמחה דביאת המשיח שאז "ימלא שחוק פינו"29, אבל עניין השמחה צריך להיות גם בחודש אב.
ושיעור ה"מיעוט" אפשר ללמוד ממה שסיפר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר30 אודות אלו שלא החזיקו מהשיטה ד"עבדו את ה' בשמחה", שהיו נוהגים בשמחת תורה לשתות חלב, שעל-פי דין הוא משקה המשכר31, ואחר כך היו צובטים את לחייהם ("קנייפּן זיך די באַקן") כדי שיהיו פניהם נראים לעיני הרואים כפנים שוחקות... וכיוון שמרובה מדה טובה כו'32, מובן, שהשיעור ד"ממעטין בשמחה" בחודש אב יכול להיות במדה כזו – "קנייפּן פון דער צווייטער זייט"...
וכאשר תהיה שמחה, הרי שמחה פורץ גדר33, ותתבטל ההגדרה שישנה בביאת המשיח שיכול לבוא רק ב"דור שכולו זכאי" או להיפך ח"ו34,
וכמו כן תתבטל ההגדרה ד"משנכנס אב ממעטין בשמחה", ויהפכו ימי אבל אלה לימי שמחה35.
(מהתוועדות ש"פ מטות-מסעי ה'תשי"ג. 'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ג ח"ג (ט) עמ' 93-99, בלתי מוגה)
______________________
1) שיחת ח"י תמוז – להתלמידים הנוסעים בשליחות המל"ח (לעיל ע' 69 ואילך).
2) פסחים פז, ב.
3) ראה תו"א בראשית ו, רע"א. ובכ"מ.
4) דברי הימים-א כב, ט.
5) ראה המשך תער"ב ח"ב פרק שעד.
6) לקו"ת ראה לב, סע"ב.
7) ראה סידור (עם דא"ח) נט, ג ואילך. סז, ד ואילך.
8) הל' מלכים ספי"א.
9) סנהדרין צז, א.
10) ראה גם תניא אגה"ק ס"ד.
11) לשון הכתוב – עקב ח, טו. וראה לקו"ש ח"ב ע' 372 ואילך.
12) ראה ערכי הכינויים (לבהמ"ס סה"ד) מע' נחש.
13) ברכות ל, ב (במשנה). שם לג, א. וראה לקו"ש שם ע' 375. "רשימות" ח"ז ע' 54 ואילך. וש"נ.
14) ראה סוטה ט, ב ובפרש"י: "בשעת גמר ביאה תאוות האדם מרובה".
15) לשון חז"ל – שבת לא, ב. ועוד.
16) קידושין מ, רע"ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד.
17) תניא אגה"ק סי"א.
18) אגרות-קודש שלו ח"ח ע' סב. וראה לקו"ש ח"ג ע' 806.
19) לשון חז"ל – אבות פ"א מי"ד.
20) ראה לקו"ד ח"ב ריד, א ואילך.
21) ברכות יז, א.
22) תצוה כח, ב-מ. רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ח ה"ד.
23) שם, לה.
24) תהלים קמה, יט.
25) ראה לקו"ת שה"ש כח, רע"ד. ובכ"מ.
26) תהלים ק, ב.
27) ויצא כט, א ובפרש"י.
28) תענית כט, סע"א.
29) תהלים קכו, ב. וראה ברכות לא, א.
30) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"א ע' 87. ח"ה ס"ע 144. ח"ח ע' 207.
31) ראה יומא עו, סע"א. וש"נ. רמב"ם הל' ביאת המקדש פ"א ה"ב-ג.
32) ראה סוטה יא, א. וש"נ.
33) ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.
34) סנהדרין צח, א.
35) ראה זכרי' ח, יט. רמב"ם הל' תעניות בסופן. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
