בנימין היה עלם-חמד אשר כולם אהבוהו. כישרונותיו המזהירים ומידותיו התרומיות עשו להם שם. כשהגיע פרקו להינשא, הוצף ר' ברוך, אביו של בנימין, בהצעות רבות ונכבדות, אך הוא הודיע שעליו לשמוע את דעת רבו, רבי יואל בעל-שם.
עוד קודם שנתגלתה תנועת החסידות על-ידי רבי ישראל בעל-שם-טוב, קדמו לה קבוצות של לומדי תורת הנסתר, שהונהגו על-ידי צדיקים שנקראו אף הם 'בעל שם'. כזה היה רבי יואל בעל-שם מזמשטש, אשר חינך את חסידיו לאור תורת הקבלה, ולימדם לעבוד את השם בהצנע לכת, בלי שיכירו הבריות בגדולתם הרוחנית.
ר' משה, ראש קהילת פויזן ומנכבדיה, העריך היטב את מעלותיו של ידידו, ר' ברוך, בתורה וביראת-שמים. דווקא משום כך הפליאה אותו התמסרותו של ר' ברוך ללימוד הקבלה, ואמונת הצדיקים הפשוטה שלו ברבו, ר' יואל בעל-שם.
כאשר חזר ר' ברוך מהביקור אצל רבו ועמו הבשורה, כי בנו ישתדך עם בתו של המלמד העני ר' אהרן – נראה הדבר תמוה ביותר. המלמד הזה מפרנס בקושי את ביתו, ואילולי אשתו, שעמלה קשות על בישול אוכל לשמחות, הייתה משפחתה מגיעה לחרפת-רעב ממש. כיצד ישתדך בנו המוצלח והמיוחס של ר' ברוך עם בתו של המלמד העני?!
לא הכול ידעו כי לר' אהרן הייתה אפשרות ללמד את בני העשירים ולהתפרנס מהם בכבוד, אולם הוא קבע לעצמו עיקרון, ללמד את בני העניים, שאין בכוחם לשלם, ואליהם צירף עוד כמה בנים של בעלי-יכולת, שמהם הייתה פרנסתו. הכול הודו שר' אהרן הוא מלמד מצוין, המחדיר בתלמידיו תורה ומידות טובות.
ר' אהרן היה ענוותן ולא החשיב את עצמו יותר מכל מלמד אחר. את ברכותיהם הנרגשות של התושבים על זכייתו בשידוך מיוחס כזה, קיבל בשלווה. ר' ברוך חפץ לערוך את סעודת השידוכין ברוב עם, להראות את שמחתו בשידוך עם ר' אהרן המלמד, ואילו ר' אהרן עצמו העדיף אירוע צנוע וקטן.
לפתע, ללא הודעה מוקדמת, הגיע שליח מאת הבעל-שם, אשר תפקידו היה לסדר את התנאים בין המחותנים. עתה גבר רצונו של ר' ברוך לערוך את הסעודה ברוב עם, לכבוד השליח המיוחד. ואכן, הוא הזמין לסעודה את נכבדי העיר ולמדניה, וכמובן את ראש-הקהל, ידידו הנכבד ר' משה.
בסעודה השמיע החתן פלפול ארוך, שהפליא את כולם בחריפותו. המחותנים החלו להתפלפל בדברים, חוץ מאחד שישב בראש השולחן אך שתק כדג. זה היה שליחו של הבעל-שם. גם הופעתו החיצונית עשתה רושם של אדם פשוט וחלש בידיעותיו.
כל הערב עקב ר' משה אחר האורח. הוא, שהתנגד לדרך המקובלים, לא היה יכול לשאת את הכבוד הרב שר' ברוך חולק לו. מדוע ידידו משולהב כל-כך אחר ר' יואל בעל-שם, ומדוע הוא מציית להוראות שליחו, הנראה אדם פשוט ביותר?!
בברכת המזון כובד המחותן ר' אהרן, אך הוא קם ואמר: "איני אלא אזוב שבקיר לעומת החתן ואביו, ולא הייתי מעז להשתדך עמו אילולא ציוויו של רבנו הבעל-שם. אם כן, אבקש את רשות מחותני למסור את כוס-הברכה לידי שלוחו של הבעל-שם".
השליח, שזה עתה נודע כי שמו ר' יהודה-זוסיא, בא במבוכה. הוא פנה אל ר' ברוך ואמר כי אינו רגיל לברך לפני קהל רב, והוא מבקש סידור, כדי לברך מתוך הסידור. את מילות הברכה ביטא בקושי, כמי שאינו מבין את מה שהוא קורא, וקולו נשמע כשל אדם פשוט ועם-הארץ.
המשתתפים, ובראשם ר' משה, הורידו את ראשם במבוכה. ר' משה אף ראה צורך לעודד את ידידו ר' ברוך, על הביזיון שגרם לו רבו, בשגרו אליו עם-הארץ כזה. אך ר' ברוך לא נזקק לניחומים. הוא אמר לר' משה, כי אם רבי יואל ראה בו שליח מתאים, אין הדבר מפריע לו כלל.
אולם ר' משה והמשתתפים נשארו נדהמים לנוכח התנהגותו והליכותיו המגושמות של שליח הבעל-שם. לדעתם, הוא היה מסונוור מדיי מרבו.
הגיע יום החתונה, שאליה באו כל גדולי התורה ונכבדי העיר, וביניהם גם מי שלא נהגו להזדמן לחתונות. גם ר' משה בא בראש הקרואים, על-אף הרושם הכאוב מסעודת השידוכין.
לתימהון כולם, שוב הגיע ר' יהודה-זוסיא כשליחו של הבעל-שם, אולם הפעם היה לבוש חגיגית, כדרך הלמדנים, דבר שעורר תשומת-לב מיוחדת. ר' ברוך קיבלו בכבוד גדול והושיבו בראש השולחן, לימין החתן. גם הפעם שתק ר' יהודה בעת שהשמיעו המחותנים דברי-תורה.
הגיע זמנו של החתן לשאת את דבריו. הוא השמיע פלפול חריף, שהותיר רושם עמוק על כל הנוכחים. אך מיד בסיום הדרשה, בטרם פתחו הלמדנים את פיהם, קם ר' יהודה-זוסיא וביקש את רשות המחותנים לומר דבר-מה.
הוא החל להקשות קושיות עצומות על פלפולו של החתן, ושב ותירץ הכול בחריפות רבה. גם קולו היה עכשיו קול ברור וערב. כל האורחים הבינו כי אכן אדם נעלה הוא, אשר הסתיר תחילה את עצמו ועתה התגלה.
ר' משה ביקש את מחילת ר' ברוך על פזיזותו בביקורתו על חסידי הבעל-שם. הוא ורבים כמותו, שהתנגדו עד עתה למקובלים, הבינו את דרכם המיוחדת בהימנעות מפרסום שלא לצורך, ומאז התייחסו אליהם ואל למנהיגם ביתר הדרת-כבוד. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
