רבי יחזקאל סג"ל לנדא, בעל ה'נודע ביהודה' וה'צל"ח', נחשב אחד הענקים בדורו * ספריו היו נכסי צאן ברזל בארון הספרים התורני * בדברי הרבי התייחסויות אחדות לאישיותו וגדולתו אך בעיקר התייחסויות לתורתו * ניצוצות ברשימה שלפניכם
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
טרם מלאו לו שנות ארבעים בשנת "זאת חוק"ת התורה" לפרט-קטן, שנת תקי"ד, הוזמן הגאון רבי יחזקאל לנדא, ה'נודע ביהודה', לכהן פאר כרב ואב"ד קהילת פראג עיר הבירה של מדינת בוהמיה (צ'כיה), על מקומו של רבם הקודם הגאון רבי דוד אופנהיים זצ"ל (שנפטר כשבע שנים קודם לכן, בשנת תצ"ז).
"עיר ואם בישראל" היתה פראג, כאשר נעתר הרב לנדא לבקשת ראשי הקהילה, והוכתר לרבה בראשית שנת "שיר"ה" לפ"ק תקט"ו.
על ראשית דרכו בהנהגה, וניסיונות אחדים להצר את צעדיו סיפר הרבי לפחות בחמש הזדמנויות; כשלפעמים הזכיר במפורש את מקום כהונתו הקודמת (יאמפאלא).
"וכידוע המעשה עם הנודע ביהודה"
בהתוועדות ש"פ שלח תשל"ד (שיחות קודש תשל"ד כרך ב' עמ' 205) הסביר הרבי כיצד ניתן לסמוך על פסק-דין של רב, כאשר אינו אלא בשר-ודם, בעת שמדובר בדיני תורתנו הקדושה שהם "תורת אמת".
אלא, הסביר הרבי מכיוון ש"לא יאונה לצדיק כל אוון", וכוונת הרב ורצונו הוא לפסוק דין על-פי תורת-אמת מבלי להתחשב במציאותו האישית ובישות שלו – וגם אם לשם כך עליו לחזור בו מדברים שאמר יום קודם או אפילו כמחצית השעה לפני כן, כאשר מתברר לו שהדברים לא תאמו את הדין – הרי במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא ו"רצון יראיו יעשה", הנה מכיוון שעניין זה נוגע למעשה בפועל יש לו סייעתא דשמיא שיוכל לפסוק ולכוון כפי האמת, ומצד זה סומכים על רב.
כאן המשיך הרבי:
וכידוע המעשה עם ה"נודע ביהודה", בבואו לכהן כרב בפראג, שהיתה עיר מלאה חכמים וסופרים. היה גדול מרובם, והיו כאלה שחשבו עצמם שהם גדולים ממנו וביקשו לקנטרו בהלכה. הציגו לפניו כמה-וכמה שאלות, ועל כולם השיב כדבעי. מלבד שאלה אחת שפסק באופן מסויים, בזמן שלכאורה הפסק-דין היה צריך להיות באופן אחר. כשנשאל הנודע-ביהודה כיצד אירע שהשיב שלא כהוגן, השיב:
בטוחני שהשאלה לא היתה שאלה הנוגעת למעשה בפועל, אלא 'שאלה' שהמציאו. וביאר, שאם השאלה היתה נוגעת לפועל היתה לו סייעתא דשמיא, שיוכל לכוון ולפסוק לפי האמת. מה שאין כן במה שאינו נוגע למעשה – אינני אלא בשר ודם, ופסקתי כפי שיד שכלי מגעת ולא יותר, ולכן אירעה טעות.
בהזדמנות נוספת (יום שמחת תורה תשל"ו – 'שיחות קודש' תשל"ו כרך א' עמ' 119) סיפר הרבי סיפור זה כך:
פראג היתה עיר ואם בישראל ובה היו לומדים גדולים אשר היו סבורים שאין יאה לעיר כזו שיכהן במשרת הרבנות רב צעיר כל כך ("יכול הוא לכהן ביאמפעל – אך לא בפראג") והסדר היה אז – על דרך הלשון בש"ס (בבא קמא עה,א) שהיו מקפחים בהלכות – הרב (בראשית בחירתו למשרת רבנות) היה אומר דרשה בעמקות מלאה סברות וכו', היו בוחנים אותו, וכן היו שואלים אותו שאלות וכו'.
וכן נהגו בנודע ביהודה: שאלוהו שאלות שונות – והחליטו מראש שאם יענה על כולן כדבעי, טוב; ואם 'יתפסוהו' בדבר שלא ישיב כדבעי, אזי יכריזו שהוא מתאים לכהן כרב בעיר אחרת, אך לא בפראג... עד אשר פעם אחת "ה' סייע בידם" [=כנראה שהמבחן' היה בכמה ימים נפרדים] והם הצליחו להכשילו בתשובה.
הנודע ביהודה הסביר את פשר העובדה התמוהה שהצליחו להכשילו בדבר הלכה – שכנראה ה"שאלה" היתה תיאורטית ולא מעשית. כלומר: בעצם נדרש הסבר איך ניתן לצפות שבשר-ודם יפסוק בדיני תורה ("אפילו אם הוא רבה של פראג בעל ראש טוב") כאשר ישנה ירידת הדורות ("אם הראשונים בני מלאכים כו'")? אלא – הסביר הנודע ביהודה – מכיוון שמינויו נעשה על-פי תורה, הרי "לא יאונה לצדיק כל אוון", ואז למרות שמצד שכלו (אנושי) אינו שייך לכוון לרצון העליון, הרי מצד הסיוע שיש לו מלמעלה בכוחו לפסוק כדי שלא להכשיל את ישראל, מה שאין כן כשהדבר נוגע לכבודו של הרב (כבודו של בשר-ודם)!...
ואכן בדקו ומצאו שה"שאלה" לא היתה נוגעת למעשה-בפועל.
בש"פ נשא י"ד סיוון תשל"ו (שם כרך ב' עמ' 330) חזר הרבי על הסיפור בקצרה אך חידד והרחיב בפרט האחרון:
כשהדברים נוגעים למעשה – מסייע השם-יתברך בידי הרב, שכן מה אשם היהודי שזקוק לדעת חוות-דעת מעשית. לא כן בנוגע לכבודו של הרב – אין בשמים חיוב להתאמץ לכבוד הרב.
פסק דין של רב זוכה להסכמת הקב"ה
כ"ק האדמו"ר מסדיגורא שליט"א ביקר פעמיים ב'יחידות' אצל הרבי. בשתי ההזדמנויות, הן בביקור הראשון בד' תמוז תש"מ ('בצל החכמה' עמ' 102) והן בשני, בט"ו טבת תשד"מ (שם עמ' 241 ואילך), סיפר לו הרבי אותו סיפור עם ה"נודע ביהודה". בכל אחת מההזדמנויות הללו הוסיף הרבי אי אלו פרטים עליהם נצביע: בשניהם הדגיש הרבי את חשיבות פסקי-דין של רב, כאשר בראשונה ציין כי פסק-דין רבני מקבל תוקף של משה רבינו, שהרי הרב הוא סמוך איש מפי איש עד משה (ראה מסכת ראש השנה כה, א במשנה; ועוד).
עוד הוסיף הרבי את דברי הרמב"ן בנימוק הדין בעדים זוממין שאם "הרגו – אין נהרגין" – ש"לא ייתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, כי המשפט לאלקים הוא ובקרב אלקים ישפוט . . מעלה גדולה בשופטי ישראל וההבטחה שהקב"ה מסכים על-ידם ועמהם בדבר המשפט" (רמב"ן על הפסוק שופטים יט, ט. וראה גם כסף משנה לרמב"ם הלכות עדות פרק כ' הלכה ב).
ביחידות השנייה ציין את מאמר חז"ל "איני מבקש כו' אלא לפי כחן" (בהקשר לכוח המוענק לרב), וכן את הציווי "לא תסור" שבעלי-בתים צריכים לפסקי-דין של הרב.
בראשונה ציין הרבי שהמעשה אירע כ"שהגיע פעם לעיר שהיו בה הרבה לומדים שסבר שידיעותיהם בלימוד עולות על ידיעותיו", ובשנייה ציין לגבי העיר פראג שהיו בה הרבה לומדים בעלי "איפכא מסתברא".
שייכות הנודע ביהודה לבעל-שם-טוב
לנודע ביהודה היתה שייכות לבעל-שם טוב דלא כאותן הסבורים שהוא חלק על שיטת הבעש"ט, כפי שכבר נתברר שאין הדברים נכונים.
כך קבע הרבי בהתוועדות יום שמחת תורה תשל"ו ('שיחות קודש' תשל"ו כרך א' עמ' 118).
ואכן בספר "מופת הדור" הובאה העדות הבאה:
"בהיותי בלובלין סיפר לי הגאון הצדיק מוהר"ר שניאור זלמן זצ"ל האב-בית-דין דקהילת לובלין ששמע ממורו הגאון הקדוש מוה"ר מנחם מענדל זי"ע מליובאוויטש בשם הגאון האלקי הרב בעל השו"ע ותניא שאמר לו כדברים האלה:
הרב מפראג (ה"נודע ביהודה") היה יחיד בדורו בהוראותיו, והיה ה' אתו שקלע אל השערה ולא החטיא את המטרה האמיתית בכל דבר אשר הורה, וגם על דבר התשובה הארוכה בסימן ע"ב, אם כי רבים מגאוני הדור חלקו עליו, אמנם באמת הדין היה אתו וכיוון להלכה ולמעשה. ובעניין גילוח בחול-המועד קיים בנפשו כדקיימא-לן ניחא ליה לחבר ליעבד איסורא זוטא ולא ליעביד איסורא רבא, וכדאמרו בסנהדרין ז' ע"א מוטב דליעבדו לעגלא כו'".
המשך – ברשימה הבאה בע"ה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
