שעת דמדומים של שבת קודש לפנות ערב, בבית-מדרשו של רבי ישכר-דוב מרדושיץ, ה'סבא קדישא'. השקט במקום לא הסגיר את עשרות החסידים, היושבים צפופים סביב שולחנו הטהור של רבם. בדחילו ורחימו האזינו קשב רב לכל מילה וכל הגה מדברי התורה המלהיבים, היוצאים מפיו הקדוש, כשעיניו עצומות.
בין היושבים שם היה גם תלמידו, רבי יחיאל-חיים מאוז'רוב. הוא היה מרבה לנסוע אל רבו בכל הזדמנות, וקשר פנימי ועמוק נוצר בין הרב ובין תלמידו.
כשאר התלמידים, האזין גם רבי יחיאל-חיים לדברי רבו, שנאמרו בסגנון קולח וברצף ענייני ברור. פתאום קלטו אוזניו מילים אחדות, שלא נראה בהן כל קשר לעניין המדובר. הן נאמרו כאמירה שמימית, ונשמעו כמכוּונות אל מי מבין הקהל, הראוי לשומען. וכך אמר הצדיק: "סגולה לאדם השרוי בצרה שיצייר לנגד עיניו את קלסתר פניו של רבו".
רבי יחיאל-חיים הרהר עוד מעט בדברים ששמע, אך לא ראה בכך משמעות מיוחדת בעבורו. מיד חזר להתרכז בדברי הצדיק שנמשכו כמעיין נובע.
לאחר השבת נכנס רבי יחיאל-חיים לחדר הרבי, כדי לקבל את ברכת רבו לפני צאתו לדרך. גם שאלה מיוחדת הייתה לו בדבר עיסוק במסחר, באיזו דרך יפעל. נתן הרבי את ברכתו למסחר וגם ברכה לדרך צלחה, ונפרד מתלמידו לשלום.
בטוח בכוח רבו חזר רבי יחיאל-חיים לביתו, והחל להתכונן למסע עסקים ארוך לעיר הגדולה, לקניית סחורות ומכירתן. הוא ארז תיק חפצים קטן, שאליו היה קשור צרור קטן יותר, ובו כל כספו, הכסף המיועד למסחר. שכר עגלה וסוסים ויצא לדרך.
העגלה עשתה את דרכה בדרכים וביערות, באזורים מיושבים ובמקומות שוממים, אשר רק לעיתים רחוקות דורכת שם רגל אדם. ישב רבי יחיאל-חיים בעגלה והרהר בתכניותיו בדבר עסקיו בעיר, ולפתע הוא שומע רחש קל, ומיד לאחריו מזנקים לעברו שני שודדי דרכים, כלי משחית בידיהם, וקוראים לו לעצור מיד את העגלה.
פחד נורא השתלט על רבי יחיאל-חיים. הוא לא היה מסוגל לעשות דבר מלבד להישמע להוראות השודדים. הללו לא איבדו זמן, תפסוהו וקשרו את ידיו ורגליו. לאחר מכן חיפשו בכליו ומיד מצאו את הצרור ובו הכסף. אושרם היה גדול, אך עתה ביקשו להיפטר ממנו. הם החליטו לקחתו אל הנהר הסמוך ולהשליכו לשם.
"גם קריאות הצלה לא יועילו כאן, במקום שלא נראה בו איש", חשב רבי יחיאל-חיים בליבו. אף אם הייתה תועלת בקריאות לעזרה, לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. מחשבות רבות רדפו במוחו זו אחר זו, על מצבו העגום ועל בני-ביתו שלא יזכה עוד לראותם...
ופתאום הבזיק ברק מאי-שם במוחו, הבליח בין כל רגשות הפחד עד שניצב מולו בעוצמה גדולה. אלה היו המילים ששמע מרבו. ברגע זה נזכר בנוסח הדברים, בדיוק כפי שנאמרו, ועתה, למרבה הצער, הם מכוּונים אליו.
אלה היו שניות יקרות וארוכות כנצח, קודם שיספיקו השודדים לבצע את זממם. רבי יחיאל-חיים התעשת ואזר את כל כוחות נפשו, עצם את עיניו, אימץ את מוחו, ובריכוז מלא צייר במחשבתו את תואר פני רבו הקדוש, כעומד חי לפניו.
פתאום נשמעו שעטות סוסים. רבי יחיאל-חיים פקח את עיניו. "האוּמנם קרה הנס?", שאל את עצמו. אלו היו שני חיילים רכובים על סוסים, שהתקרבו למקום במהירות. השודדים הופתעו, וקודם שהספיקו לחשוב כיצד להימלט, עמדו מולם החיילים ופקדו עליהם למלא את הוראותיהם.
התברר שהחיילים איבדו את דרכם, ושוטטו באזור בחיפושים אחר הדרך המובילה לעיר, ובנס ראו מרחוק את ניסיון החיסול של הסוחר היהודי.
רבי יחיאל-חיים שוחרר מכבליו, ואלה הושמו מיד על ידיהם ועל רגליהם של השודדים. החיילים לקחו אותם עמם בעגלתו, כדי להעמידם לדין בעיר הגדולה. רבי יחיאל עצמו עשה את דרכו ברגל אחריהם, עד העיר הגדולה, כדי למסור את עדותו.
החיילים עשו את מלאכתם בשלמות. הם תיארו בפירוט באיזה מצב מצאו את היהודי, שהובל כפות בידי הנאשמים. משפטם של השודדים נחרץ, והם קיבלו עונש מלקות ומאסר של שנים רבות. גם הכסף שנמצא בכליהם הוחזר אל רבי יחיאל-חיים בשלמותו.
רבי יחיאל חש כי חייו ניתנו לו במתנה, וכי אינו יכול להמשיך במסחרו בטרם יחזור לרבו, ה'סבא קדישא', כדי להודות שם לה' לפני קהל ועדה. שוב עלה על העגלה הרתומה לסוסים, והפעם בדרך לרדושיץ.
מיד בהגיעו ביקש להכניסו אל הרבי. בהתרגשות רבה התכונן לספר לרבי את כל הקורות אותו. והנה, אך נכנס אל חדר הרבי, נשא אליו ה'סבא קדישא' את עיניו, בפנים מחייכות, ואמר: "האם כעת היטבת להבין כי הדברים שדיברתי בשבת שעברה, היו מכוּונים אליך?"...
ובכל-זאת הרגיש רבי יחיאל-חיים צורך לגולל לפני רבו את כל סיפור המעשה, לכל פרטיו. כשסיים, אמר לו ה'סבא קדישא': "סבור אתה שאלו היו שני חיילים גויים מן השורה... מלאכים היו אלה, מלאכי מרום שנשלחו אליך להצילך מרדת שחת!". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
