חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:49 זריחה: 5:35 י"ד בסיון התשע"ט, 17/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

הלכות ומנהגי חב"ד
לוח השבוע

נושאים נוספים
התקשרות 717 - כל המדורים ברצף
אמונה וביטחון מעוררים את ההבטחה הנצחית
בדורנו הדבר תלוי רק בנו!
סיפור מרבותינו נשיאנו בליל הסדר
הגדה של פסח
הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת אחרי
י"ד בניסן, שבת הגדול – ערב פסח

* לפני כניסת השבת יש לבדוק אם אכן בוצעו כל ההכנות הנחוצות בקביעות זו לשבת ולליל-הסדר (שפורטו בגיליון הקודם).

'שבת הגדול' לפי שנעשה בו נס גדול... 'למכה מצרים בבכוריהם'. וקבעו נס זה לזיכרון לדורות בשבת שלפני הפסח וקראוהו 'שבת הגדול' מפני שהיתה בו "התחלת הגאולה והניסים".

השמחה בשבת הגדול, וכל ענייניה: ההכנה לפסח כמו לימוד הלכות הפסח, הכנת הילדים ל'ליל הסדר', שיידעו את ארבע הקושיות ושאר ענייני הסדר וכו' – צריכים להיות אצל כל אחד ואחת מישראל באופן של גדלות.

תפילת מנחה – כרגיל: הודו, פתח אליהו וכו'. קבלת שבת – כרגיל: מתחילים 'לכו נרננה', ואומרים 'גם ברינה ובצהלה'.

סעודות השבת: הערב ומחר בבוקר מומלץ לאכול חמץ שאינו מתפורר (כמו פיתות וכדומה). את התבשילים מעבירים מכלי-פסח לכלים חד-פעמיים, ואז אין חשש גם אם יפלו לשם פירורים. יש האוכלים את הפת במרפסת או בחצר (בליל שבת רצוי שיראו משם את הנרות), ושבים הביתה לאכול את שאר הסעודה, בכלי הפסח (יש להקפיד להתנקות מהפירורים). את ברכת המזון יש לברך במקום שאכלו פת.

שחרית: השבת משכימים להתפלל (בשנת תשל"ד נכנס הרבי לתפילת שחרית בשעה 7:15), ויש להזכיר לשליחי-הציבור, בעל-הקריאה והגבאים שלא להאריך בתפילה.

הפטרה: "וערבה לה'" (מלאכי ג,ד-כד).

מעלות השחר אסור מן הדין לאכול מצה. ומנהגנו שלא לאכול היום מכל המינים הנכנסים בחרוסת [לא כולל שקדים, שאינם בחרוסת לפי מנהגנו] ומרור, וזאת עד אחר ה'כורך' בליל הסדר.

* מותר לאכול חמץ עד סוף שעה רביעית (באזור המרכז: 10:29 שעון קיץ), ויש לנקות ולטאטא הכול, להשליך את הפירורים לאסלה או להוציאם מחוץ לרשותנו, ואם נשאר חמץ ברשותנו (כולל הנשאר דבוק בכלים או בפח-האשפה, אם יש לנו בו חלק), יש לפוגמו כליל על-ידי אקונומיקה או סבון-נוזלי, לפני השעה 11:34, שעון קיץ.

לאחר ניקוי וכילוי החמץ אומרים "כל חמירא" (השני), ובו מבטלים את כל החמץ, שמצאנו ושלא מצאנו.

מותר לאכול פירות וירקות, בשר ודגים – כל היום. אך משעה עשירית (באזור המרכז 3:58 אחה"צ) ואילך, אסור לאכול מהם כמות המשביעה.

מנחה: קוראים בתורה בפרשת קדושים. אין אומרים 'צדקתך'.

אחר תפילת מנחה אומרים את ההגדה, מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו". הרבי נהג לאומרה עם הציבור, בישיבה על מקומו.

אחר-כך – קודם השקיעה – אומרים את סדר קרבן פסח (הרבי אמר זאת בחדרו).

אסור להכין מאומה עבור סדר הפסח לפני צאת השבת (באזור המרכז: 7:50 שעון קיץ) ואמירת 'ברוך המבדיל בין קודש לקודש'.

אין נוהגים לטבול אחר-הצהריים במקווה כהכנה לחג-הפסח (כיוון שיום-טוב הוא כירידה לגבי שבת, מה שאין כן להיפך1).

ניתן ללבוש לפנות-ערב בגדים יפים יותר (ראה בזה בשו"ע הב"י תקכ"ט סוס"א, אך לא נעתק בשו"ע אדה"ז שם) לכבוד הפסח (כיוון שנהנים מהם גם בשבת-קודש).

יום ראשון
ט"ו בניסן – חג-הפסח

מוצאי שבת-קודש:

* הדלקת הנר: אחר צאת-הכוכבים ואחר תפילת ערבית או אמירת "ברוך המבדיל בין קודש לקודש". אחרי ההדלקה מברכות "להדליק נר של יום-טוב" ו"שהחיינו" (בת המתחילה להדליק נש"ק, רצוי שתתחיל ביום-טוב, כי אז תחול ברכתה 'שהחיינו' גם על ההדלקה).

בני הבית מכינים הכול על השולחן וסביבו (חוץ מסידור הקערה), כולל הצעת המושבים להסבה, בשעה שמתפללים ערבית בבית הכנסת (אחר צאת הכוכבים).

טוב להרבות בכלים נאים בליל-פסח, דרך חירות.

ערבית של יום-טוב. בתפילת שמונה-עשרה מוסיפים הבדלה: "ותודיענו" (אם שכח – אינו חוזר. ואם יצטרך לעשות מלאכת יום-טוב לפני ה'סדר', יאמר: 'ברוך המבדיל בין קודש לקודש'). לאחר מכן – הלל שלם בברכה תחילה וסוף (סדר עניית 'הודו': כופלים 'הודו לה'' אחר כל אחד מהשלושה פסוקים: "יאמר נא... כי לעולם חסדו", וגם ביחיד. דהיינו: הש"ץ מקריא: "הודו..." והציבור [אבל לא הש"ץ] עונים בקול: "הודו", ואומרים בנחת "יאמר נא ישראל..."; הש"ץ מקריא: "יאמר נא ישראל...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא בית אהרון..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא בית אהרון...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא יראי ה'..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא יראי ה'...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...".

לאחר הלל: קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום.

ליל הסדר

מצווה למהר להתחיל את הסדר, בשביל התינוקות שלא יישנו.

מי שגילה בליל הסדר כי שכח להכין מערב שבת מהדברים דלהלן, ינהג כך:

שכח להפריש תרומות ומעשרות מפירות וירקות, או חלה בארץ-ישראל מהמצות – אין תקנה להכשירם לאכילה ביום-טוב.

שכח לטחון את ה'חריין' – ע"פ שו"ע אדמו"ר הזקן (תקד,ד-ה) ניתן לגרר את החזרת רק בסכין ולא במגררת.

 

שכח לצלות את ה'זרוע' – יניחנו מבושל על הקערה, כי למנהגנו שאין אוכלים כלל את ה'זרוע', אסור לצלותו בחג.

שכח לבשל ביצה – יבשל רק את הנחוץ לו לחג (ולא יוסיף עבור חול-המועד, או בחו"ל עבור ליל שני), ובתנאי שיאכלנה היום או למחרת ביום.

שכח להכין חרוסת – יכין בשינוי.

אין לובשים 'קיטל' ל'סדר', וכן אין מקפידים לאיזו מארבע רוחות השמים יהיה מקום מושבו.

סדר כללי – לעולים ולציבור הרחב

* ממכתב הרבי: "נהניתי ממה שכתב אודות עריכת הסדרים בבית-הכנסת, ושלכל קערה היתה מצה שמורה" (וראה דברי הרבי בנדון לרבנים הראשיים2).

* את נר-יום-טוב שמברכים עליו, יש להניח במקום שייראה לעין כל מי שמקדש על היין.

סידור הקערה:

[כמה ממנהגינו בקשר ליין, זרוע, ביצה ושאר רכיבי הסדר, וההידורים למנהגנו, פורטו בגיליונות הקודמים של 'התקשרות'. בנוגע לצבע היין: הרבי לקח את היין אצל אלה שהכינו תוצרת בית, ולפעמים זה היה יין לבן].

* הרבי היה מסדר את הקערה מעומד.

* בשעת סידור הקערה, לפני הנחת כל דבר בקערה, אומר הרבי את הכתוב בסידור בעניין זה, ואחר סידור הקערה אומר את כל סימני הסדר יחד, כפי שהם כתובים בהגדה. וכשמגיע זמנו של כל 'סימן', חוזר ואומר 'סימן' זה לפרטיו. כל אמירות אלו היו בלחש.

* צריך להניח קערה ממש (טס או צלחת) תחת המצות.

* בסידור רבנו הזקן איתא שמסדרים [קודם] הישראל, ועליו הלוי, ועליו הכהן.

* המינים מונחים על המצות המכוסות, ולא בתוך קעריות נפרדות. מייבשים את המרור במפיות, למניעת חשש 'שרויה'. אם חוששים שאחד המינים אינו יבש דיו, ניתן להניח תחתיו כמה מפיות.

* כל המינים הנאכלים בליל-הסדר נלקחים מעל הקערה עצמה, ולא כנוהגים להשאירם על הקערה ולאכול מהמונח על השולחן.

* הרבי דקדק שלא לשבור את קליפת הביצה, אף שקשה להעמידה על מקומה כמות שהיא.

* הרבי מדד ארבע כפות גדולות מלאות 'חריין' טחון, סחט אותן היטב בידו, והכין ממנו עיגול קרוב לגודל ביצה. אחר-כך עטף זאת מכל צד בעלי חסה (שניים גדולים או שלושה קטנים), ובנוסף לכך הניח בפנים חתיכת 'חריין' שאינה מפוררת.

* ל'כרפס' שעל הקערה נוטלים חתיכה גדולה של בצל (ופעם אחת לקח הרבי בצל שלם) עם קליפתו, ואוכלים רק מקצתו (הרבי נטל בסכין מחלקו הפנימי).

* מקפידים שתהא 'קערה' לכל בן-מצוות.

* אדמו"ר מהר"ש היה מחלק כרפס ומרור (אך לא מצה) משלו לנשים, גם לקרובות משפחה שהיו סועדות עמהם.

* בנים ובנות קטנים חייבים במצוות הסדר לפי הבנתם (שזהו גדר 'הגיעו לחינוך') בכל אחת מהכוסות בנפרד, ולכן יש להכין בעבור כל אחד מהם כוסות המכילים רביעית. אין רגילים לחנך קטנים לפני גיל מצוות בהסבה.

* יש להכין כלי שבור, כדי לטפטף לתוכו. ודי בשבירה כלשהי (אצל הרבי היתה הצלחת נראית שלמה. אבל היתה צלחת מסוג שלא השתמשו בו למאכל).

* במשך כל זמן הסדר נמצא כוסו של הרבי לימין הקערה.

קדש: אומרים 'אתקינו' דיום-טוב, וקידוש.

* מנהגנו בקידוש ובכל כוס של ברכה, למזוג עד שיישפך מעט החוצה (כבהבדלה), וגם בליל-הסדר יש לנהוג כך.

* הרבי כתב בהגדה "אין מדקדקין שימזוג אחר", ובפועל אף לא הניח לאחרים למזוג לו.

* נוהגים לקדש מעומד, הן בפסח הן בשבת ויום-טוב. וגם השומעים עומדים.

* כוסו של הרבי גדולה ביותר. כשמניח הכוס בימינו אינה מוגבהת טפח, אחר-כך מגביה ידו עם הכוס מעט, אך לא ראו שהרבי הגביה את הכוס שלושה טפחים [אך ההוראה בדפוס ולדורות אינה כן]. בכל פעם שנוטל הכוס במשך הסדר, עושה כסדר הנהוג בהגבהת הכוס לקידוש.

* בשעת ברכת הגפן והקידוש – ייתן עיניו בכוס.

* הפעם מקדשים "יקנה"ז": יין (ברכת הגפן) קידוש (אשר בחר בנו) נר (בורא מאורי האש – מסתכלים בנרות שעל השולחן, ואין מזיזים אותם ממקומם, וללא הבטה בציפורניים ובכפות הידיים. אין מברכים על הבשמים) הבדלה (המבדיל בין קודש לקודש) זמן (שהחיינו).

* אשה ובת שבירכו 'שהחיינו' בהדלקת הנרות ומקדשות בעצמן, לא יברכוה עתה.

* כל אחת מארבע הכוסות ששותים בפסח – כולה ובבת-אחת.

* לא נהוג לנגן 'ניגונים' בשעת הסדר, וכאשר צריכים להמתין זמן מה [וכן 'כדי שלא יישנו התינוקות'] שרים משירי ההגדה, כגון 'ממצרים גאלתנו', 'על אחת כמה וכמה' וכדומה.

ורחץ: הרבי קרא לפני נטילה זו גם את האמור בסידור על 'כרפס'.

כרפס: שיעורו: פחות מ-17 גרם. מטבילים ואחר-כך מברכים, כדי לתכוף הברכה לאכילה ככל האפשר. ומכוונים להוציא גם המרור וגם הכורך. נוהגים לאוכלו שלא בהסיבה. לאחר מכן אין מחזירים את הנותר ממנו לקערה (ואף אם נשאר, מסירים ממנה).

הרבי הטבילו ג' פעמים במי מלח.

יחץ: פורסים את המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה. פורסים את המצה לשני חלקים: האחד גדול והשני קטן ממנו. את החלק הגדול מניחים לאפיקומן, והקטן מניחים במקומו, בין שתי המצות.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ומהוריי"צ נ"ע היו שוברים את האפיקומן לחמש חתיכות. פעם נזדמן שנשבר לשש חתיכות, והניח אחת הצידה.

מצפינים את האפיקומן בין שני כרים, ולא תחתיהם. "אין נוהגים בחטיפת ['גניבת'] האפיקומן בבית הרב".

מגיד: "בבית הרב אין מגביהים הקערה, ורק מגלים מקצת המצות".

הרבי היה נוהג לגלות מקצתן של כל ג' המצות, גם הפרוסה, ויש אומרים שהיה מסבב אותה, שיהיה הצד השלם שבה מגולה כלפי חוץ.

"איתא בכתבי האריז"ל שצריך לומר את ההגדה בקול רינה ובשמחה".

הניקוד: "הֵא לחמא עניא" (אף-על-פי שהכוונה היא כאילו אומרים בקמץ, היינו 'זה', ולא 'הנה'). אומרים זאת פעם אחת, ובישיבה.

"לשנה הבאה בארעא דישראל" – מטעימים ב'מלעיל' (לשון עבר), ואילו "לשנה הבאה בני חורין" – מטעימים ב'מלרע' (לשון עתיד).

* אחרי 'הא לחמא' מסלקים הקערה עם המצות לצד אחר (הרבי רק הסיטה קמעה), אך המצות נשארות מגולות.

* אין צורך לשטוף ולהדיח את הכוס לפני המזיגה, שהרי שטפוה והדיחוה קודם הקידוש.

מה נשתנה: שואלים בשפה המדוברת (בבית רבינו – אידיש [התרגום המלא לאידיש – בהגדת הרבי הוצאת 'היכל מנחם', וב'שבח המועדים', מהדורת תשנ"ג עמ' 207]), וגם המדברים בלשון-הקודש מפרטים ומפרשים את השאלות על-פי המפורט בביאורי הרבי להגדה.

לפני "והיא שעמדה" מכסים את המצות ורק אחר-כך מגביהים את הכוס. והיא שעמדה – בישיבה.

הרבי לא היה מניח את הכוס מידיו, עד שמקריא ההגדה סיים את הפסקה בקול רם.

שפיכת יין מהכוס: נוהגים לשפוך יין מהכוס: שלוש פעמים באמירת "דם, ואש, ותימרות-עשן"; עשר פעמים בכל אחת מן המכות; ושלוש פעמים נוספות באמירת הסימנים "דצ"ך, עד"ש, באח"ב".

אין מטיפים יין על-ידי אצבע, אלא שופכים על-ידי הכוס עצמה.

בבית הרב נזהרים שלא לשפוך את היין לכלי כשהוא על השולחן אלא כשהכלי התחתון הוא על-גבי קרקע. וכן אין מעבירים על-גבי השולחן (כשמעבירים מאחד לשני) את הכלי עם היין השפוך.

מילוי הכוס מחדש: הרבי ממלאה עד שנשפכת על גדותיה (כמו לקידוש), וממלאה שוב ושוב – ג' פעמים.

דיינו: אין מפסיקים בתוך אמירת הארבעה עשר 'דיינו'. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לא היה אומר ביאורים באמצע ה'דיינו', אלא לפני תחילתם או לאחרי סיומם.

"רבן גמליאל...":

* באמירת 'פסח שהיו...' לא הביט אדמו"ר מהוריי"צ על הזרוע.

* במילים "מצה ומרור" הביט הרבי במינים שבקערה.

* 'מצה זו' – מנהג בית הרב לאחוז את המצה השנייה והמצה השלישית יחד על-ידי המפה שעליהן, עד "על שום" השני.

* 'מרור זה' – מנהג בית הרב להניח (שתי) הידיים על המרור והכורך – עד "על שום" השני.

* לפני 'לפיכך' מכסים את המצות, ואחר-כך מגביהים את הכוס. אוחזים את הכוס עד "ונאמר לפניו הללוי-ה", ומעמידים אותה על השולחן, לאמירת שני פרקי ההלל הראשונים, וחוזרים ומגביהים אותה לברכת "אשר גאלנו".

* אין מברכים על ה'הלל' שבסדר. וקוראים אותו מיושב, דרך חירות.

* השנה (מוצאי שבת-קודש) אומרים בברכת 'אשר גאלנו': "מן הפסחים ומן הזבחים".

* לפני 'רחצה' אמר הרבי בפיו בלחש את כל הדינים שבסידור, מ'רחצה' עד 'כורך'.

מוציא מצה

* כל בני הבית חייבים במצוות אלו. ידי חובת 'לחם משנה' יוצאים על-ידי ראש המשפחה, אך כל אחד ואחד מברך לעצמו.

* "ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך 'המוציא'".

"ולא יבצע מהן, אלא יניח המצה השלישית להישמט מידו. ויברך על הפרוסה עם העליונה טרם ישברם, ברכה זו. ויכוון לפטור גם-כן אכילת הכריכה שממצה השלישית, וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו – 'על אכילת מצה'".

* הרבי בירך את כל הברכות הללו מיושב. נוטל בשתי ידיו את שלוש המצות, כשאצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך המוציא. אחר-כך הניח למצה התחתונה להישמט מידיו, ובירך על אכילת מצה ושבר מהן – בהיותן מכוסות – לפרוסות קטנות כדי צורכו. סדרן זו על גבי זו ואכלן יחד בשתי ידיו. לא הכניסן לפיו בבת-אחת. ניכר היה שלא בלע ה'זיתים' בשלמותם.

* שיעור כזית: המקובל הוא, ששיעור 'כזית' במצה הוא 27 גרם, כשליש מצת-יד. יש מקום לומר, שהואיל ושיעור ה'כזית' הוא מידת נפח, הרי 27 סמ"ק במצת-יד (בלי דחיסה) אינם יותר מאשר 11 גרם (כשביעית מצת יד קטנה). במקום הצורך יש לסמוך על זה, ובוודאי ב'זיתים' שמדרבנן שאחרי הכזית הראשון.

* חלוקת המצה לבני הבית מיד אחר הברכה אינה בבחינת הפסק. והמחמירים בזה, הנה לאחר ברכת המוציא ומצה, לוקח בעל הבית את ה'כזיתים' לעצמו, ומוסר לזוגתו או לאחד המבוגרים להכין ולחלק לכל השאר כדי שלא יהיה לו הפסק, וכל אחד מברך ואוכל כשמקבל.

* מסיימים אכילת כל 'כזית' (גם במרור ובכורך) לכתחילה עד 4 דקות, ובלבד שלא ייכנס לחשש 'אכילה גסה'.

מרור

* מרככים מקצת מהחרוסת שעל הקערה ביין שבתוך הכלי שבתחתית הכוס. טובלים מקצת המרור בחרוסת. מנערים את החרוסת, שלא יתבטל טעם המרירות. ואז מברכים "על אכילת מרור", ומכוונים לפטור בזה גם את המרור שב'כורך', ואוכלים שלא בהסיבה. לועסים היטב כדי להרגיש את טעם המרירות.

* החסה וה'חריין' מצטרפים יחד ל'כזית' מרור.

* הרבי נהג לאכול גם חלק מראש התמכא, לא-טחון. אכל שיעור גדול במיוחד. אך הזהיר בשם אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שאין יוצאים ידי חובה במרור שאין יכולים לסובלו מחמת חריפותו.

* לפי ספר 'שיעורי תורה' – שיעור כזית מרור 19 גרם. אולם אם אוכלים קלח (שהוא כבד יותר), דרוש להוסיף עוד 2 גרם, וכן עבור מה שנשאר דבוק בין השיניים.

הרבי לקח כשיעור ביצה של ימינו. את קלחי החסה לא אכל.

כורך

לוקחים כזית מהמצה התחתונה וכזית מרור משני הסוגים. מניחים מעט חרוסת יבשה (מהקערה) על המרור, ומנערים אותה מיד אחר-כך (הרבי מרח חרוסת – אולי כשנפלה החרוסת שטבל בה מהתמכא – על התמכא ולא על העלים. בסוף ה'כורך' היה טובל את חתיכת התמכא השלמה בחרוסת, ואוכלה עטופה בעלי החסה – ולא ניער). כורכים אותם יחד, אומרים "כן עשה הילל..." ואוכלים ביחד ובהסיבה.

שולחן-עורך:

* אוכלים שלא בהסיבה.

* מתחילים באכילת הביצה שעל הקערה. הרבי לא בדק ולא פתח כלל את הביצה לפני אכילתה. טבל אותה תחילה ג' פעמים במי-מלח. במשך הסעודה טובל את המצה ג' פעמים במלח ואוכלה.

* למים אמצעיים ואחרונים אין להעביר האצבעות על השפתיים, בכל שבעת ימי הפסח.

* ניתן לשתות יין בסעודה, אך אין נוהגים לומר 'לחיים', שלא ייראה כמוסיף על הכוסות.

* הרבי שתה מכוסו במשך הסעודה, ולפני מזיגת כוס שלישי מסרה לשוטפה.

צפון:

לפני אכילת האפיקומן יש לשתות באופן שלא יבואו לידי צימאון אחר כך.

בסוף הסעודה מוציאים את האפיקומן, מחלקים לכל אחד ואחת כזית. טוב לאכול שני 'כזיתים', אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו. יש לאכול את כולו במקום אחד. אוכלים בהסיבה, ויש לסיימו קודם חצות (באזור המרכז: 12:40 שעון קיץ).

ברך:

* הרבי מזג כוס של אליהו תמיד קודם ברכת המזון, ואחריו מזג לעצמו כוס שלישי.

* הרבי השתמש בכוס זכוכית לכוסו של אליהו, ובדקה תחילה בשוליה אם היא חלקה בלא פגם.

* מקריא ההגדה הוא המזמן.

* כל אחד מהמסובים אוחז בידו את הכוס עד אחרי 'בונה ירושלים'.

שפוך חמתך: אחר שתיית כוס שלישי מוזגים כוס רביעי, לוקחים מנורת נרות דולקים והולכים לפתוח את כל הדלתות שבין מקום עריכת הסדר לבין רשות הרבים (או החצר). אומרים "שפוך חמתך" בישיבה ואין צריך לעמוד. כל המסובים אומרים זאת במקומם, ורק השלוחים אומרים אותו אצל הדלת.

שעת פתיחת הדלת היא עת רצון רבתי, ויש לבקש בה (במחשבה) על עניינים רוחניים.

הלל – נרצה:

כשהשלוחים חוזרים, מתחילים "לא לנו".

גם אורחים שאינם מסובים לסדר, עונים 'הודו' כסדר הנהוג בבית-הכנסת בעת אמירת הלל (פורט לעיל בתפילת ערבית).

ב'הלל הגדול' – "הודו... כי לעולם חסדו": מכוונים באותיות שם הוי"ה כנדפס בסידור.

לשנה הבאה: שלא כב'הא לחמא עניא' (ראה שם), כאן אין מדקדקים בהטעמה מלעיל-מלרע. כי העיקר שתבוא הגאולה השלמה מיד, וממילא יהיה 'לשנה הבאה בירושלים'.

* מנהג בית הרב: אחר אמירת "לשנה הבאה בירושלים", האדמו"ר [מוזג מעט יין מהבקבוק לכוס, לתקן 'פגימתו'] מחזיר ושופך היין מכוסו של אליהו לבקבוק, וכל המסובים מנגנים בשעה זו הניגון "א-לי אתה ואודך" – מעשרת הניגונים של רבנו הזקן.

* בבית הרב אין נוהגים לומר פזמונים (המובאים בשאר סידורים והגדות-של-פסח).

* אין אומרים "חסל סידור פסח".

קריאת שמע שעל המיטה: נוהגים לקרות רק פרשת 'שמע' וברכת 'המפיל'.

* * *

תפילת שחרית: הלל שלם, קדיש תתקבל. שיר של יום, קדיש יתום. הוצאת שני ספרי-תורה, שלוש-עשרה מידות (פעם אחת), ריבונו-של-עולם, בריך שמיה וכו'.

בספר-התורה הראשון קוראים לחמישה עולים בפרשת בא (שמות יב,כא-נא): "משכו וקחו". מניחים את הספר השני על הבימה ואומרים חצי קדיש, הגבהה וגלילה. בספר-התורה השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס (במדבר כח,טז-כה): "ובחודש הראשון". הגבהה וגלילה. הפטרה. אשרי. יהללו. חצי קדיש.

קודם מוסף מכריז הגבאי "מוריד הטל", ובתפילה זו מפסיקים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". (אמר 'מוריד הגשם', אם נזכר טרם שסיים ברכת 'מחיה המתים' – חוזר ל"אתה גיבור" [ולא מהני לומר מיד 'מוריד הטל'. ובדיעבד שתיקן כך וכבר סיים הברכה, כ' המשנ"ב (קיד,יט) שאינו חוזר], נזכר אחר שאמר "ברוך אתה ה'", יסיים 'למדני חוקיך' ויתחיל "אתה גיבור", נזכר אחר-כך (אף כשהגיע זמן מנחה קטנה) – חוזר לראש תפילת מוסף (שו"ע אדה"ז סו"ס רפו. כה"ח שם ס"ק לו). עבר היום – אין תשלומין לתפילת מוסף (שו"ע אדה"ז קח,י). שכח במנחה ועבר זמנה – משלים בערבית. אמר "משיב הרוח ומוריד הטל" אינו חוזר, והמסופק – עד שלושים יום, חוזר. שמע הכרזת 'מוריד הטל' קודם שהתפלל שחרית – אם אינו מתפלל במניין אחר – יאמר גם בשחרית 'מוריד הטל').

בחזרת הש"ץ – תפילת טל. ברכת כוהנים בניגון הידוע ואמירת "ריבונו של עולם כו'".

לאחר אמירת תהילים, אומרים שש זכירות.

בקידוש: 'אתקינו', 'אלה מועדי', ו'בורא פרי הגפן'.

אכילת מצה: "צריכה להיות [על-פי חסידות] אכילת מצה גם בהשישה ימים, ויש בזה קצת מצווה".

שמחת יום-טוב: חייבים בה מדאורייתא, וחייבים לשתות רביעית יין בכל יום ביום-טוב וחול-המועד (אם כי יוצאים ידי-חובה זו גם ביין הקידוש); ועם-כל-זה, כדברי הרמב"ם, "לא יימשך ביין".

יום שני
ט"ז בניסן, א' דחול-המועד*

מוצאי יום-טוב:

ערבית: בתפילה הראשונה של חול-המועד יש לזכור לומר ארבעה דברים אלו: א) מוריד הטל; ב) אתה חוננתנו; ג) ותן ברכה; ד) יעלה ויבוא.

שכח אחד מהם, ונזכר אחר שסיים תפילתו:

א. אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" – יחזור לראש התפילה.

ב. שכח לומר "אתה חוננתנו" – לא יחזור (אם צריך לעשות מלאכה לפני הבדלה, יאמר אחרי שמונה-עשרה: "ברוך המבדיל בין קודש לחול").

ג. אמר 'ותן טל ומטר' – יחזור לראש התפילה.

ד. שכח 'יעלה ויבוא' – יחזור לראש התפילה.

קדיש תתקבל.

ספירת העומר

* מברכים וסופרים בעמידה, אחר צאת הכוכבים. ולכתחילה צריך לדעת את הספירה של הלילה בשעת הברכה. אחרי הספירה (והנוסח שלאחריה): עלינו, קדיש יתום.

למנהגנו גם הנשים סופרות (למרות משמעות הזוהר ח"ג ברע"מ צז,א, ראה שו"ע הזוהר תפט ס"ק טז), ובברכה.

* בנוגע למנהגו של הרבי בכוונות ספירת העומר (ראה 'התקשרות' גיליון רמה עמ' 15) – "זה מה שראינו: לפני אמירת הברכה, היה מסתכל על הנדפס באותו יום. ונראה היה שהביט לא רק על היום, אלא גם על הכוונות של אותו יום. אחר-כך, בעת אמירת 'למנצח' ו'אנא בכוח', היה מדגיש הכוונה של אותו יום, ולפעמים היה שוב מביט – בעת אמירת הנ"ל – בהנדפס לאותו יום" (ממכתב הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

* סדר הכוונות: הספירה, התיבה מ'אנא בכוח', התיבה מ'למנצח' והאות מ'ישמחו'.

* השומע ספירת-העומר מאחרים קודם שספר בעצמו, טוב שיכוון במפורש שאינו רוצה לצאת עתה ידי-חובה כלל.

* מי שלא ספר בלילה, יספור ביום בלא ברכה, ובשאר הלילות יברך. ואם דילג פעם אחת שלא ספר גם ביום – יספור בשאר הלילות בלא ברכה, ויכול לצאת ידי חובתו בשמיעה מאחרים. ובספק אם דילג יום – סופר בברכה.

* המתפללים ערבית בעוד היום גדול וקוראים אחר-כך קריאת-שמע בזמנה, יספרו גם את ספירת-העומר בזמנה. המתפללים ערבית וספירה בעוד היום גדול, יש לסדר שיספרו עוד פעם למחרת בעת תפילת שחרית, כמובן בלא ברכה. רצוי להכריז את הספירה בכל בוקר מימי ספירת-העומר אחרי סיום תפילת שחרית בבית-הכנסת, כדי להזכיר ולהוציא ידי-חובתו את מי ששכח לספור.

* כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היה נוהג לציין ולשרטט סימן בסידורו לאחרי הספירה של כל לילה.

* המסופק באיזה יום לספירה עומד, וסופר מספק שתי ספירות, צ"ע אם יכול לברך על ספירתו (לכאורה באג"ק חי"ז עמ' קנג כתב הרבי שא"א לברך ואילו בעמ' רסה כתב שניתן לברך. וע"ע).

* קטן שהגיע למצוות באמצע ימי הספירה, ממשיך ספירתו בברכה. ואף גדולים, כשיבוא משיח צדקנו באמצע ימי הספירה, ימשיכו ויספרו מן התורה, כיוון שהספירה הקודמת גם היא מציאות של תורה ו'מצוותיה – אחשביה'.

* נוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה – נוסף על השיעורים הקבועים – דף ליום.

בדבר חלוקת מ"ח דפי מסכת סוטה למ"ט ימי הספירה, הורה הרבי: "התחלת המסכת, דף ב', לומדים ביום ראשון של חול-המועד [בחו"ל], יום ב' דספירת העומר (ולא ביום שני של יום-טוב שהוא יום ראשון דספירת העומר), וביום שני של חול המועד לומדים דף ג', וכן הלאה, עד לערב שבועות שבו לומדים דף מ"ט, סיום המסכת". והסביר זאת, שביום הראשון לומדים את 'דף השער' שכולל את שם המסכת, ומחליטים ללמוד ממחר ואילך דף ליום.

הבדלה: גם במוצאי-יום-טוב מתחילים את ההבדלה מ"הנה א-ל ישועתי". אין מברכים על הנר ולא על הבשמים.

חול-המועד:

בעניין שמחה ביין – ראה לעיל יום א' דחג-הפסח.

לימוד תורה

"...מכיוון שהקביעות דשנה זו היא שכל ימי חול-המועד רצופים הם... הרי זו הוראה על תוקף החיוב של לימוד התורה, ביתרון מיוחד, בימים אלה... ובהמשך למדובר על דבר "כיבוש" כל העולם כולו על-ידי הוספה ויגיעה בלימוד התורה וביתר שאת וביתר עוז – מהראוי ונכון וטוב אשר בימי חול-המועד פסח יוסיף כל אחד ואחד בעסק התורה, הן בלימודו הוא והן בנוגע לזולת: להשתדל עם כל מי שיכול לפעול עליו, שגם הוא יוסיף אומץ בלימודו בימים אלו ובהתאם להנ"ל. ופשיטא שעניין הנ"ל שייך במיוחד לתלמידי הישיבות, דגם בשאר הימים הרי "תורתם קבע" היא גם במובן כמות הזמן – עליהם מוטל חיוב מיוחד לנצל את כל ימי חול-המועד פסח הבא עלינו לטובה להוסיף בלימוד התורה ביתר שאת וביתר עוז".

חינוך: כ"ק רבותינו, אדמו"ר מוהריי"צ והרבי נשיא דורנו, הורו שעל המורים/ות לשמור קשר עם התלמידים/ות בימי חול-המועד.

מותר (ומצווה) לפתוח בית-ספר, ואם יש צורך – גם לכתוב, כדי להעסיק את התלמידים שלא יסתובבו ויבלו את זמנם בחוצות בימי חול-המועד.

שחרית: אין מניחים תפילין. אין אומרים 'מזמור לתודה' (בכל ימי הפסח). יעלה ויבוא. חצי הלל, קדיש תתקבל. שיר של יום, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת אמור 'שור או כשב' (ויקרא כב,כו – כג,מד. מיקום ההפסקות – כפי קריאת כהן, לוי, ישראל שבסידורנו ליום-טוב, והישראל קורא עד גמירא), הגבהה וגלילה, ובשני יעלה הרביעי בפ' פינחס (מן המפטיר דאתמול) 'והקרבתם', חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון גואל. יהללו. חצי קדיש. תפילת מוסף.

טוב לעשות בסעודה איזה דבר (דהיינו הוספה: באכילה, בניגון, ב'לחיים' או בכולם) זכר לסעודת אסתר שהייתה ביום זה, שבו נתלה המן.

יום שלישי
י"ז בניסן – ב' דחול-המועד

בספר-התורה הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת בא (שמות יג,א-טז): "קדש לי...", ובספר-התורה השני עולה הרביעי כדאתמול.

יום רביעי
י"ח בניסן – ג' דחול-המועד

בספר-התורה הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת משפטים (שמות כב,כד – כג,יט): "אם כסף...", ובספר-התורה השני עולה הרביעי כדאתמול.

יום חמישי
י"ט בניסן – ד' דחול-המועד

בספר-התורה הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת תשא (שמות לד,א-כו): "פסל לך...", בספר-התורה השני עולה הרביעי כדאתמול.

יום שישי
כ' בניסן – ה' דחול-המועד

בספר-התורה הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת בהעלותך (במדבר ט,א-יד): "וידבר... במדבר סיני", ובספר-התורה השני עולה הרביעי כדאתמול.

היום זמן 'ביעור מעשרות' (ראה בשו"ע אדה"ז סו"ס תל):

מי שיש ברשותו גידולי קרקע של ארץ-ישראל או מוצריהם החייבים (אפילו מספק) בהפרשת תרומות ומעשרות (הפעם ייתכנו פירות טריים, שאין בהם קדושת שביעית, או שימורי ירקות מהשנים שעברו) חייב להפרישם. בספק-טבל כשהגיע זמן הביעור ויש חשש הפסד לפתוח את כל הקופסאות, מותר להפריש גם על קופסאות סגורות (על כל מפעל בנפרד), אף שאין זה 'מן המוקף'.

* כמו-כן חייבים לתת את המעשרות (הוודאיים בלבד) "מעשר ראשון" נהגו באה"ק לתיתו ללוי (ויש מקילין בזה), ו"מעשר עני" חייבים לתיתו לעני (או לגבאי צדקה).

* מי שיש ברשותו מטבע של נטע-רבעי או מעשר-שני, יחללנו על מטבע קטן (10אג' ומעלה) ויקלקל את המטבע. [ככלל, רצוי שלא להחזיק מטבע, אלא להיות מנוי באחת מ'קרנות המעשרות'].

* באין-ברירה, יפקיר את הטבל בפני שלושה מאוהביו, וכשיזכה בו יקיים מייד דיני ביעור מעשרות.

* אין אומרים את נוסח ה'וידוי'.

__________________________________

1)    ראה המשך תרס"ו ס"ע שפז. ומש"כ בזה בשם הרבי בס' פסקי תשובות סי' תמד ע"י ציון 85, צ"ע מקורו. ואולי נפלה שם טעות.

2)    ב'התקשרות' גיליון תשטו ("שואלין ודורשין-א").

*)    [לבני חו"ל: יום ב' דפסח. הדלקת נרות (בברכת "של יו"ט" ו"שהחיינו") אחרי זמן צאת יום א' דיו"ט. ערבית דיו"ט. הלל שלם. קדיש תתקבל. ספירת העומר. עלינו ק"י. הנולד והנחלב ביום א' דיו"ט מותר ביום הב'. בקידוש: יין, קידוש, זמן. הגדה כדאתמול, ואומרים כרגיל: מן הזבחים ומן הפסחים (בסדר השני אין מקפידים לאכול האפיקומן קודם חצות (אבל במדינות הצפוניות יש להיזהר שלא יאכלו אחר עלות השחר, שהוא קרוב לחצות הלילה לפי סידור אדמוה"ז)). קריאת שמע שעל המיטה כמו בכל יו"ט. שחרית: כדאתמול. בס"ת הראשון קוראים לחמישה עולים בפ' אמור "שור או כשב", ובשני מפטיר כדאתמול. הפטרה: "וישלח המלך..."].


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)