חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:00 זריחה: 6:50 כ"ג בתשרי התש"פ, 22/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 717 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת אחרי / שבת הגדול, י"ג בניסן ה'תשס"ח (18/04/08)

נושאים נוספים
התקשרות 717 - כל המדורים ברצף
אמונה וביטחון מעוררים את ההבטחה הנצחית
בדורנו הדבר תלוי רק בנו!
סיפור מרבותינו נשיאנו בליל הסדר
הגדה של פסח
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 717, ערב שבת-קודש פרשת מצורע, ו' בניסן ה'תשס"ח (11.4.2008)

 

 דבר מלכות

אמונה וביטחון מעוררים את ההבטחה הנצחית

כיצד יש לתווך בין שני הפירושים ב"והיא שעמדה" * למרות מצבם של בני-ישראל במצרים היו בהם הביטחון והאמונה לצאת למדבר ללא חשבונות * זכות הביטחון בלבד היא המעוררת את הבטחת ה' לישראל ולכל יהודי, להשפיע לו מלמעלה את כל הצטרכותו ללא חשבונות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. "והיא שעמדה"1:

הפירוש הפשוט הוא2 – דקאי על ההבטחה שנזכרה לפני זה: "ברוך שומר הבטחתו לישראל", ועל זה נאמר "והיא" – ההבטחה – "היא שעמדה לאבותינו ולנו" בכל דור ודור.

ובספרי קבלה3 מבואר ש"היא" קאי על ספירת המלכות, כוח האמונה. וכפי שרואים במוחש, שהאמונה היא שעמדה לנו בכל דור ודור, שבני-ישראל עמדו בכל הניסיונות ונשארו שלמים, שזהו אך ורק מצד כוח האמונה והמסירות נפש,

– שהרי גם בעלי מוחין עמדו בכל הניסיונות, וכיוון שהניסיון אצל כל אחד הוא בהתאם לענייניו, הרי מובן, שהניסיון אצל בעלי המוחין, שהמוחין שלהם הם בשלימות, אינו בעניין המוחין, אלא בשאר העניינים, ואם כן, עמידתם בכל הניסיונות היא אך ורק מצד כוח האמונה והמסירות נפש –

וכמאמר אדמו"ר הזקן4 שיהודי אינו רוצה וגם אינו יכול להיות נפרד מאלקות.

ויש לומר בתיווך ב' הפירושים:

ידוע מאמר רבינו הזקן5 בפירוש מאמר רז"ל6 "דע מה למעלה ממך", שכל העניינים שלמעלה באים "ממך", על-ידי פעולת האדם.

ובנדון דידן – שמדת האמונה והביטחון שבישראל (פירוש הב') היא המעוררת את ההבטחה שמלמעלה (פירוש הא'), והיינו, שכאשר איש ישראל בוטח בהוי' ללא חשבונות כלל, מבלי להרהר אם הוא ראוי אם לאו, ואפילו אם הוא אינו ראוי, בוטח בביטחון גמור שהקב"ה ייתן לו בני חיי ומזוני, ביודעו ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"7, ולמעלה מזה, "גם זו לטובה"8 – אזי ביטחונו מעורר וממשיך את ההבטחה שמלמעלה9, שגם היא בלי חשבונות, שהרי "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים"10 ו"להחליפם באומה אחרת אינו יכול"11.

ב. ואכן גם בזמן יציאת מצרים היה אצל בני-ישראל ביטחון גמור בהקב"ה (כמבואר גם במכתב לחג הפסח12):

כתיב13 "זכרתי לך חסד נעוריך גו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" – כפי שאמר ירמיהו הנביא בדורו של צדקיהו, דור החורבן, שהנהגתו היתה שלא כדבעי (אף שצדקיהו עצמו היה מלך כשר14), ואף-על-פי-כן, מצא ירמיהו נחמה לישראל בפסוק זה, באומרו, "זכרתי לך חסד נעוריך גו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

והגע עצמך:

בני-ישראל היו בארץ מצרים עליה נאמר15 "כגן ה' כארץ מצרים", היינו, שלא חסר בה דבר, בדוגמת גן עדן שיש בו כל התענוגים; ובזה גופא – לא כארץ-ישראל ש"למטר השמים תשתה מים"16, היינו, שזקוקה לגשמים, שלפעמים עלולים להיעצר כו', אלא "כגן ה'", בדוגמת גן עדן, שהתענוג שבו הוא תמידי ואינו שייך שיופסק כלל. ובארץ מצרים גופא – היו בני-ישראל בארץ גושן, "מיטב הארץ"17.

ומשם יצאו בני-ישראל והלכו למדבר שמם, "ארץ לא זרועה", והרי זוהי המעלה הגדולה ביותר בעניין הביטחון, שעוזבים מקום שיש בו כל טוב כדי ללכת למקום ריק ושומם כו' (כמבואר במפרשים18).

ויתירה מזה – "וגם צידה לא עשו להם"19, "מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צידה, אלא האמינו והלכו, הוא שמפורש בקבלה זכרתי לך חסד נעוריך כו'"20, והיינו, שהטעם שלא עשו להם צידה אינו לפי שלא הספיק הבצק להחמיץ, דאם כן, מהו "שבחן של ישראל", אלא בגלל ש"האמינו והלכו", לפי שחסו על הזמן והיה חבל להם על כל רגע ("אַ שאָד די מינוט"), ורצו להקדים ככל האפשר קיום ציווי ה' לילך למדבר!

[ולהעיר:

העניין ד"לכתך אחרי במדבר" שייך לכאורה לשביעי של פסח (ולא ליציאת מצרים) – כפי שמשמע בזוהר פרשת שלח21 [. .], ששם מסופר שרשב"י ישב עם החברייא בשביעי של פסח, ו"שמעו שירתא דימא . . וכד סיימו ה' ימלוך לעולם ועד22 חמו ד' דיוקנין (מלאכים, שכל אחד מהם מורה על עניין מסוים למעלה) ברקיע, וחד מנייהו רב ועילאה מכולהו", וכל אחד ואחד מהם אמר פסוק בשבחם של ישראל, ואותו שהיה "רב ועילאה מכולהו" אמר את הפסוק "זכרתי לך חסד נעוריך גו'" (שמזה מוכח שזהו השבח הגדול ביותר, שלכן אמרו המלאך שהיה "רב ועילאה מכולהו").

אבל מדברי המכילתא ופירוש רש"י שהביאו את הפסוק "זכרתי לך חסד נעוריך גו'" על מה שכתוב "וגם צידה לא עשו להם" – מוכח, שעניין זה שייך (גם) ליציאת מצרים.

וכן מובן ממה שכתוב23 "נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר", דמשמע שמיד ביציאתם ממצרים היו כבר מוקפים וסגורים ("אַרומגעשלאָסן") במדבר].

וביטחון זה שהיה לבני-ישראל, עורר את ההבטחה שמלמעלה – שאף-על-פי שבני-ישראל היו מושקעים במ"ט שערי טומאה24, ועוד מעט היו שייכים גם לשער הנו"ן25, ועד ש"הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה"26 – אף-על-פי-כן, "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים", ונגאלו ממצרים.

וכן הוא בכל דור ודור, שהביטחון שלמטה מעורר את ההבטחה שמלמעלה, שמביאה את היציאה מהגלות, על-ידי משיח צדקנו.

(משיחת ליל ב' דחג הפסח ה'תשכ"א. 'תורת מנחם – התוועדיות' תשכ"א חלק ב' (ל) ע' 230-233)

__________________________________

1)    ראה גם שיחת יום ב' דחה"פ תשי"ז סי"ב (תו"מ חי"ט ע' 261 ואילך). וש"נ.

2)    ראה גם הגש"פ עם לקוטי טעמים מנהגים ע' כא (פיסקא "והיא").

3)    סידור האריז"ל (במקומו).

4)    אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' שפד (נעתק ב"היום יום" כה תמוז). שם ע' תקמז (נעתק ב"היום יום" כא סיון). ועוד.

5)    סה"ש תש"ד ע' 23. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' שג (נעתק ב"היום יום" יג אייר).

6)    אבות פ"ב מ"א.

7)    ברכות ס, סע"ב. טושו"ע או"ח סוסר"ל. וראה תו"מ ח"ו ע' 126 ואילך. וש"נ.

8)    תענית כא, א. וש"נ.

9)    ראה גם לקו"ש חל"ו ע' 4 ואילך. וש"נ.

10)  קידושין לו, א.

11)  רות רבה פתיחתא ג.

12)  אג"ק ח"כ ע' רד ואילך.

13)  ירמי' ב, ב.

14)  ראה שבת קמט, ב. מו"ק טז, ב ובפרש"י. תוד"ה צדקיהו – שם כח, ב. הוריות יא, סע"ב ובפרש"י.

15)  לך לך יג, יו"ד.

16)  עקב יא, יא.

17)  ויגש מז, ו.

18)  ראה הנסמן במכתב הנ"ל בהערה.

19)  בא יב, לט.

20)  מכילתא ופרש"י עה"פ.

21)  ח"ג קסח, ב.

22)  בשלח טו, יח.

23)  שם יד, ג.

24)  ראה זו"ח ר"פ יתרו.

25)  ראה שיחת ליל ב' דחה"פ תש"כ ס"ג (תו"מ חכ"ג ריש ע' 13). וש"נ.

26)  ראה זח"ב קע, ריש ע"ב. מכילתא בשלח יד, כח. ועוד.

 משיח וגאולה בפרשה

בדורנו הדבר תלוי רק בנו!

הקב"ה הצית את חומות הגלות!

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר כמה פעמים, שתקופה זו היא הזמן האחרון של הגלות, ו"הנה זה – משיח – עומד אחר כותלנו".

והעניין בזה:

"כותלנו" – קאי על הכותל המפסיק בין ישראל לאביהם שבשמים, שנעשה על-ידי העוונות, כמו שכתוב "עוונותיכם היו מבדילים גו'".

וזהו "הנה זה עומד אחר כותלנו" – שמשיח כבר נמצא, אלא שהוא "עומד אחר כותלנו", אחר הכותל שאנו הקמנו (על-ידי העוונות), ועלינו רק לשבור את הכותל המפסיק, ומשיח יהיה אצלנו ("האָבן מיר משיח'ן")!

עניין המשיח – התחיל מיד בזמן החורבן, כמאמר הגמרא שכבר בשעת החורבן "נולד מושיען של ישראל". ומאז – הרי כמעט בכל דור ודור ישנו משיח, אלא שהדור לא זכה שמשיח יתגלה.

ונוסף לזה (שמשיח נמצא בכל דור ודור, אלא שהדור לא זכה שיתגלה) – הרי ישנן בפרטיות שנים מסוימות, שעליהם היו "קיצים", וגם בשנים אלו לא זכה הדור שמשיח יתגלה.

וכידוע שהיה הקץ של רש"י שלא זכו שיתגלה בו משיח, וכן הקץ על שנת ת"ח מהזוהר, שגם בו לא זכו שיתגלה משיח.

ועל דרך זה היה המאורע עם שלמה מולכו, שהיה מקובל גדול, ומסר נפשו להתווכח עם ה"אפיפיור" ברומי, ברצונו להביא את הגאולה. אלא שהדור לא זכה לכך, והוא עצמו זכה להישרף על קידוש השם (שבעל ה"בית יוסף" התפלל כל ימיו שיזכה לזה). ונשאר ממנו ספר, וכן "דגל" שתלוי בבית הכנסת (של המהר"ל) בפּראַג, שזהו חיזוק לעניין הגאולה.

אלא שכל הנ"ל הוא בדורות שלפני זה, אבל עתה עברנו כבר כל עניינים אלו כו', "כלו כל הקיצין", וכפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שעתה הצית כבר הקב"ה את חומות הגלות ("השם יתברך האָט אָנגעצונדן די גלות ווענט").

על כל אחד לדעת שהדבר תלוי בו. ישנם עדיין "פכים קטנים" שצריכים לבררם, ועל כל אחד לדעת שהכוונה היא אליו – שהוא צריך לברר "פכים קטנים" אלו, ועליו מוטל התפקיד להפיץ את מעיינות תורת החסידות.

ופעולות אלו – ישברו את ה"כותל" המפסיק, ונזכה לביאת משיח בגילוי, למטה מעשרה טפחים.

('תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשי"ד חלק ב' (יא) עמ' 160-161)

להזדרז בעבודה בגלות ולהתכונן לעלייה שלא בערך

...עניין "מתניכם חגורים וגו'" בנוגע לכל בני-ישראל – שכל אחד ואחד מישראל עומד מוכן ומזומן ל"שליחות" היציאה מן הגלות אל הגאולה, ובאופן גלוי לעין-כל, עד שאפילו שבעים אומות העולם – שגם ביחס אליהם יקויים היעוד "והיתה לה' המלוכה" – רואים שכל אחד ואחד מישראל הוא "שליח" של עצמות ומהות, "מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו", שנמצא יחד עם כל אחד ואחד בצרת הגלות, "עמו אנכי בצרה", ותיכף ומיד "וגאלם", מכיוון שכבר "דאַלאָי [=קץ ל] גלות"...

ולכן יש להדגיש עוד הפעם את הזריזות המיוחדת בנוגע לסיום העבודה של רגעי הגלות האחרונים,

ולדעת שכל זה אינו אלא הכנה לעבודה אחרת לגמרי [. .] שאז תהיה העלייה האמיתית, שלא בערך לכל ענייני עליות וירידות כו',

כן תהיה לנו – במהרה בימינו ממש, במהרה בימינו ממש, במהרה בימינו ממש.

('תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ח חלק ג' עמ' 76-77)

לא קימעה-קימעה

בנוגע לעצם הגאולה עצמה הרי פשיטא, זהו דבר פשוט כפי שאומרת הגמרא בסיום מסכת סוטה "אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים" . . זהו דבר ברור שהאב מברך בהתאם ל"מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל" . . מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות - הוא מקיים בעצמו.

והוא הבטיח בתורתו ש"קץ שם לחושך" . . וכפי שפסקה הגמרא ש"כלו כל הקיצין" . . וכפי שהרבי הנשיא אומר, ש"הנה זה עומד אחר כתלנו" . . ושנים רבות לפני כן לא נותר אלא מה שצריך היה "לצחצח את הכפתורים" . . הרי דבר פשוט שה"אב מברך" . . ופודה את בנו בכורו מהגלות.

אצל יהודים עניין של גאולה . . היא עצמה גם-כן מצווה . . הרי זהו כפי שהרמב"ם כלל בהקדמתו לפרק חלק בפירוש המשניות . . שביאת המשיח היא גם עיקר...

והגאולה היא כפסק-דין הרמב"ם ש"מיד הן נגאלין", לא קימעה-קימעה, לא שיבקשו את רשותו של אחשורוש, ולא ישאלו אצל מי שיהיה . . אז יהיה "יום השם הגדול והנורא" . . והוא יבוא ויגאלנו...

[וכפי המובא בדרושי אדמו"ר האמצעי שחבלי משיח . . כבר היה . . במידה . . וכביכול למעלה מן המידה...] וזה יירד עד הנאת גוף וגוף בריא ושלם, והיציאה מגלות באופן של נגאלין מיד, על-ידי דוד מלכא משיחא, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש למטה מעשרה טפחים.

(קטעים מתורגמים משיחת י"א ניסן תשכ"ב, הנחה בלתי מוגה; שיחה זו נקטעה בבכיות עצומות)

על-ידי פעולה בזמן הזה - "השתא הכא"...

 ...זהו גם מה שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו תבע וזעק שיש לדבר ולפעול בחיזוק האמונה בביאת המשיח (שזהו חיוב הנכלל ב"אני מאמין").

לכאורה קשה: לשם מה יש לפעול בעניין זה, הרי ממה-נפשך כבר אמרו חז"ל: "זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה", וממילא בעיתה יהיה אף אם לא זכו?!...

אך העניין הוא, שמשהו מוכרחים לעשות - בדומה למה שכתב אדמו"ר הזקן כי דבר-מה צריכים לעשות כדי שהדבר יוכל לחדור בפנימיות...!

הביאור הנ"ל הוא באופן כללי; ובאופן פרטי - נפעל הדבר באמצעות עניין הצדקה כדאיתא במסכת בבא-בתרא, "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה", על-ידי שהוא נותן צדקה לעני, בגשמיות וגם ברוחניות - שהוא מעניק לו דעת - "דעת קנית מה חסרת" וכן להיפך, "אין עני אלא בדעת".

בצדקה קיימות מספר דרגות, עד לאופן הנעלה על הענקת דבר מוכן, כסיפור הגמרא באבא חלקיה וכמבואר שם העניין לגבי תפילות.

כך הוא גם בעניין "כל דכפין" ו"כל דצריך", כשמעניק דבר מוכן - בעניין "גדולה צדקה" כשנותן כסף הרי צריכים ללכת ולקנות, מה-שאין-כן כשנותן דבר מוכן, הרי הדבר באופן של זריזות וממילא הרי זה מקרב את הגאולה יותר. זהו גם העניין שעל-ידי עבודה בעניין ד"השתא הכא", מגיעים אחר-כך למצב של "לשנה הבאה בארעא דישראל".

(משיחת ליל ב' דחג הפסח תשכ"ז, שיחות-קודש תשכ"ז כרך ב' עמוד 41)

 אוצרות דור ודור

סיפור מרבותינו נשיאנו בליל הסדר

זריזות – בהתיישבות, ובלי להאריך

שנת תרמ"ט היתה שנה מעוברת, שאז יום הפסח ארוך יותר משנה פשוטה. זמן הקימה בערב פסח בליובאוויטש היה בשעה חמש, ובשנה מעוברת – בארבע לפנות בוקר.

הנהגתו של כ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרש"ב] בכל זמני השנה, בחול, שבת, ראש חודש ומועדים, היתה בסדר מסודר, בהגבלת זמן בדיוק, תמיד בשווה.

בערב פסח כל מה שעשו היה בזריזות מיושבת, אלא שכל זה היה עד שהתחילו את אמירת ההגדה ב'סדר'. אחרי זה כבר לא מיהרו, אך גם לא האריכו. הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרש"ב] נהג בסדר לספר סיפור מהוד כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים, ברובא דרובא – סיפור שבו הוזכרו גם רבותינו הבעל-שם-טוב, הרב המגיד ממזריטש ואבותינו רבותינו הקדושים נשיאי חב"ד לדורותיהם.

בעל הבית על הזמן

הוד כ"ק רבינו הזקן, קודם שנסע למעזריטש, נהג בערב פסח לקום לפנות בוקר, וכל היום מיהר מאוד כדי לאכול את האפיקומן לפני חצות. לאחר שהוד כ"ק רבינו הזקן הגיע למעזריטש, נהג גם לקום בערב פסח לפנות בוקר, אך לא למהר.

המגיד ממזריטש, בשליחותו ובשמו הקדוש של מורנו הבעל-שם-טוב, בירך את הוד כ"ק אדמו"ר הזקן, שיהיה בעל הבית על הזמן.

להיות בעל הזמן – להיות מסוגל לשמור את הזמן ולהשתמש בו הכול בעתו, רק עבור הראוי, מה שנצרך בכלל ועניני עבודה בפרט – לבד זאת שבכך ממלאים את שליחות הנשמה וירידתה למטה על פי הכוונה העליונה, הרי זה הופך את החיים למתוקים.

אחד – מי יודע

אחד חכם וכו' ואחד שאינו יודע לשאול.

כולם דרגות ב'אחד'. אפילו ה'שאינו יודע לשאול', גם הוא דרגה באחד.

זריזות בהתיישבות, ובלי להאריך

(אחר אמירת שפוך חמתך אמר [כ"ק אדמו"ר הריי"צ]:)

אליהו הנביא הרי הוא שליח להודיע ליהודים על ביאת המשיח. שאכן יבוא בגלוי ויאמר מתי משיח מגיע; הגלות כבר 'נמאסה' גם אצל הקב"ה וגם אצל יהודים.

הקב"ה רוצה את הגאולה השלמה, ויהודים רוצים, אם-כן מי מעכב?...

לשנה הבאה בירושלים

כבר דובר פעם שלשנה הבאה אין הכוונה להמתין עד לשנה הבאה; אלא הכוונה היא, שמשיח יבוא מיד וינהיג את היהודים לארץ-ישראל מיד, ובשנה הבאה נהיה אז ממילא בירושלים.

גאולה על פי טבע

אה! הקב"ה רוצה, יהודים רוצים, ומי מעכב? – אלא באמת, העיכוב האמיתי המפסיק הוא, [הצורך שיהיה] על-פי הטבע. לא בחיל ובכוח, אין הכוונה דווקא לחיל וכוח גשמי, אלא אפילו ברוחניות.   

(ספר השיחות תש"ו-ה'שי"ת, תש"ח עמ' 199-200 - תורגם מאידיש)

מצה לחיילים

בעת מלחמת רוסיה-יפן, בשנים תרס"ד-תרס"ה, עסק הרבי הרש"ב בשילוח מצה לחיילים היהודים בחזית. הוא נפגש אז בפריז עם הברון גינזבורג, וביקש ממנו להשתדל להשיג רשיון ממשלתי עבור משלוח המצות.

ענה הברון: הרי יש ליהודים עצה - פסח שני...

ענה הרבי:

בחזית אין ברונים. החיילים הם יהודים פשוטים שאינם יודעים חכמות. הם זקוקים למצה לפסח.

בסופו של דבר הסכימה הממשלה לרעיון ואף עזרה וסייעה בזה.

בעת עריכת הסדר קיבל הרבי מברק מפטרבורג, ובו נאמר שהכול התנהל כשורה ושהמצות הגיעו ליעדן.

קם הרבי מלוא קומתו ואמר: תודה לא-ל.

(ספר השיחות תש"ב עמ' 89)

וכלים מכלים שונים

אצל הבעל-שם-טוב היו קונים לכבוד חג הפסח כלים חדשים רבים, ביניהם כוסות רבים. לכוסות היו קוראים בשמות תורניות, כגון "כוס של רביעית" וכדומה.

הבעל שם טוב היה מסתכל לתוך הכלים והיה אומר, שכלי זה יועמד על השולחן וכלי זה לא יעמידו. הוא לא היה מסביר את טעם הדבר.

(ספר השיחות תש"ב עמ' 110)

התקבצו מלאכים זה אל זה

ב"יהי רצון" שאומרים לאחר תקיעת שופר נאמר: "שיעלו אלו המלאכים היוצאים מן השופר... ומן קשר"ק... לפני כיסא כבודך, וימליצו טוב בעדנו לכפר על כל חטאתינו".

אמר פעם על כך הרב הקדוש רבי לוי-יצחק מברדיטשוב:

אב חנון, אב רחום! אם המלאכים שיצאו מן השופר שתקע לוי-יצחק בן שרה, חלשים, יבואו נא המלאכים הקדושים והבריאים, שנבראו מעבודתם ויגיעתם של בני-ישראל לפני חג-הפסח, שהם "קראַצען, שאַבען, רייבען, קשר'ן" (=לגרד, לקלף, לשפשף ולהכשיר) את הכלים לכבוד פסח לשם הידור מצווה.

(לקוטי דיבורים א עמ' 258)

סוד הבדיקה

אדמו"ר הזקן, בחזרו בפעם הראשונה מרבו, הרב המגיד ממזריטש, הנה כשהגיע יום י"ג בניסן לא אכל כל היום (לא שהתענה, כי אסור לצום ביום זה, אלא שלא אכל), כי היה טרוד בהכנות לבדיקת חמץ, לוודא אשר כל כוונות הבדיקה שקיבל מרבו ייושמו אצלו בבדיקה בפועל.

הבדיקה עצמה נמשכה כל הלילה, וזאת, למרות שלא היה לו אז יותר מחדר אחד.

אז הרבי פירש את המשנה "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר" בעבודת הבורא.

הבדיקה היא בארבעה עשר, לא בשלושה עשר. י"ג בגימטרייה אחד, הוא עניין הדעת, בזה אין שייך בדיקה (או אין צורך בבדיקה). ארבעה-עשר רומז למידות, שבע מידות של הנפש האלוקית ושבע מידות של הנפש הבהמית, ובמידות יש צורך בבדיקה.

והבדיקה היא לאור הנר - "נר ה' נשמת אדם".

(ספר השיחות תרצ"ו עמ' 265)

 ממעייני החסידות

הגדה של פסח

"ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה"

ויוציאנו ה' אלוקינו – הגאולה באה מצד הקב"ה, אבל ישראל מצד עצמם לא היו ראויים לכך. שכן בהיותם במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה, כך ש"הרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתוקפו".

ביד חזקה – נגד מידת הדין, שטענה שאין ישראל ראויים להגאל.

(ליקוטי-שיחות, כרך יז, עמ' 82)

"ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים"

המפרשים הקשו: והרי הובטחה הגאולה בסוף ארבע מאות שנה?

יש לומר: "אילו לא הוציא הקב"ה", כלומר, אילו לא היתה הגאולה מצד גילוי מלמעלה, אלא רק מצד עבודת בני-ישראל, ייתכן שלאחרי היציאה היו מחליטים לחזור למצרים, באומרם "אהבתי את אדוני... לא אצא חופשי" (והרי אפילו לאחרי שהקב"ה הוציאם רצו לשוב מצרימה), ועד היום הזה היינו משועבדים לפרעה.

(ליקוטי-שיחות, כרך יז, עמ' 82)

"וכל המרבה לספר ביציאת מצרים"

גם מי שמדבר על פרטים שוליים של יציאת מצרים, כגון איזה בגדים לבשו יוצאי מצרים – הרי הוא בכלל "המרבה לספר ביציאת מצרים".

(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 262)

"הרי זה משובח"

"זה" – רומז לעולם הקדושה, ככתוב "הנה אלוקינו זה". מי שמרבה לספר ביציאת מצרים, ה"זה" שלו (דהיינו, צד הקדושה שלו) – משובח.

(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 225)

"והיו מספרים ביציאת מצרים"

אותם חכמי ישראל האירו אור ("מספרים" לשון ספירות ובהירות) כדי לצאת מהמיצרים והגבולים של הטבע.

(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 262)

"כל אותו הלילה"

חסיד אחד הקשה: מדוע נאמר "אותו" ולא "אותה"? ותירץ, שאצלם היה "לילה" בבחינת "זכר", בחינת משפיע. "לילה" רומז לגלות, והם ראו בגלות את המתיקות של גילוי המשיח.

כשחזרו על הקושיה והתירוץ לפני כ"ק אדמו"ר הרש"ב, אמר על כך: הקושיה אינה קושיה, שכן "לילה" הוא לשון זכר, אבל התירוץ – שבמרירות הגלות מרגישים את נועם הגאולה – יש בו טוב-טעם עמוק.

(ספר-השיחות תש"ג עמ' 71)

"עד שבאו תלמידיהם ואמרו, רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית"

על-ידי הסיפור ביציאת מצרים האירו התנאים את חשכת הלילה (מספרים מלשון אבן ספיר), עד שהרגישו התלמידים באור זה, כאמרם "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".

ונשאלת השאלה: אם הצליחו התנאים הללו להאיר אור לתלמידיהם, ודאי שאצלם היה אור, ומדוע הוזקקו להודעת התלמידים?

אלא האור שהמשיכו התנאים הספיק לתלמידיהם; לפי ערכם ומדרגתם אכן נהיה "אור". לעומת זאת, לגבי התנאים עצמם – לא היה זה מספיק אור; הם היו עדיין עסוקים ביציאה מהמיצרים והגבולים.

באו התלמידים ואמרו: רבותינו, נכון אמנם כי מצד דרגתכם הנעלית עדיין אוחזים אתם באמצע יציאת מצרים, אבל את החושך שלנו כבר הצלחתם להאיר, ואם כן יכולים גם אתם לקרוא "קריאת שמע של שחרית".

הווי אומר: מי שמסייע לזולתו לצאת מה"מצרים" שלו – זוכה ויוצא אף מה"מצרים" שלו עצמו.

(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 540)

"הרי אני כבן שבעים שנה".

כתוב בסידור האריז"ל, שרבי אלעזר בן עזריה היה גלגול של שמואל הנביא, שחי נ"ב שנה, ובצירוף שנותיו, שהיה אז בן י"ח, היה כבן שבעים שנה.

הלקח המתבקש:

רוב הנשמות בדור שלנו כבר באו לעולם בגלגול קודם. לכן כשמזדמן לאדם עניין כלשהו בעבודת ה' שנדמה לו שהוא אינו מסוגל לבצעו, יש לדעת כי ניתן לגלות ולצרף אף את הטוב מגלגול קודם, והדבר מסייע בביצוע המשימה.

אך רק הטוב של הגלגול הקודם מצטרף, לא הרע. שכן טוב הוא מציאות נצחית, ואילו רע איננו בגדר של מציאות כלל – אלא הוא העלם והסתר בלבד, ולכן על-ידי תשובה או עונש (הממרק את החטא) מתבטל הרע ואינו עוד.

(ליקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 246)

"ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות".

על-אף גדלותו בתורה, לא התבייש רבי אלעזר בן עזריה לומר "לא זכיתי".

"זכיתי" משמע "ביררתי" (זכיתי מלשון זיכוך). "לא זכיתי" – לא ביררתי. רבי אלעזר ידע היכן הוא מצוי בעבודתו, כלומר מה כבר הצליח לברר ומה לא.

עובד השם צריך לדעת תמיד היכן הוא אוחז בעבודתו. אסור לו להטעות את עצמו, לא ב"זכיתי" ולא ב"לא זכיתי". שני הקווים צריכים להיות נהירים לו באופן יסודי.

לרבי אלעזר בן עזריה כאב מאוד ה"לא זכיתי", והוא הסביר לעצמו מדוע, בכך ש"הרי אני כבן שבעים שנה", ולא בן שבעים ממש.

פירוש: השלימות של בירור שבע המידות היא כאשר כל מידה כלולה מעשר, שאז מספרן הוא שבעים. מכיוון שאני (רבי אלעזר בן עזריה) רק "כבן שבעים" בלבד ולא שבעים ממש, על-כן לא זכיתי לשלימות המידות.

(ספר-השיחות תש"ג, עמ' 71)

"ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – להביא הלילות"

המילה "להביא" מתייחסת גם לימים וגם ללילות, כאילו נאמר "ימי חייך להביא הימים, כל ימי חייך להביא הלילות".

להביא" משמעה להכניס. "להביא הימים" – יש להכניס חיות "(חייך") בימים, שהימים יהיו ימים יהודיים. "להביא הלילות" – יש להכניס חיות בלילות, שהלילות יהיו לילות יהודיים.

ימי חייך העולם הזה – יש להכניס חיות בענייני העולם, ש"העולם הזה" יהיה יהודי.

(ספר-השיחות תש"ג עמ' 72)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת אחרי
י"ד בניסן, שבת הגדול – ערב פסח

* לפני כניסת השבת יש לבדוק אם אכן בוצעו כל ההכנות הנחוצות בקביעות זו לשבת ולליל-הסדר (שפורטו בגיליון הקודם).

'שבת הגדול' לפי שנעשה בו נס גדול... 'למכה מצרים בבכוריהם'. וקבעו נס זה לזיכרון לדורות בשבת שלפני הפסח וקראוהו 'שבת הגדול' מפני שהיתה בו "התחלת הגאולה והניסים".

השמחה בשבת הגדול, וכל ענייניה: ההכנה לפסח כמו לימוד הלכות הפסח, הכנת הילדים ל'ליל הסדר', שיידעו את ארבע הקושיות ושאר ענייני הסדר וכו' – צריכים להיות אצל כל אחד ואחת מישראל באופן של גדלות.

תפילת מנחה – כרגיל: הודו, פתח אליהו וכו'. קבלת שבת – כרגיל: מתחילים 'לכו נרננה', ואומרים 'גם ברינה ובצהלה'.

סעודות השבת: הערב ומחר בבוקר מומלץ לאכול חמץ שאינו מתפורר (כמו פיתות וכדומה). את התבשילים מעבירים מכלי-פסח לכלים חד-פעמיים, ואז אין חשש גם אם יפלו לשם פירורים. יש האוכלים את הפת במרפסת או בחצר (בליל שבת רצוי שיראו משם את הנרות), ושבים הביתה לאכול את שאר הסעודה, בכלי הפסח (יש להקפיד להתנקות מהפירורים). את ברכת המזון יש לברך במקום שאכלו פת.

שחרית: השבת משכימים להתפלל (בשנת תשל"ד נכנס הרבי לתפילת שחרית בשעה 7:15), ויש להזכיר לשליחי-הציבור, בעל-הקריאה והגבאים שלא להאריך בתפילה.

הפטרה: "וערבה לה'" (מלאכי ג,ד-כד).

מעלות השחר אסור מן הדין לאכול מצה. ומנהגנו שלא לאכול היום מכל המינים הנכנסים בחרוסת [לא כולל שקדים, שאינם בחרוסת לפי מנהגנו] ומרור, וזאת עד אחר ה'כורך' בליל הסדר.

* מותר לאכול חמץ עד סוף שעה רביעית (באזור המרכז: 10:39 שעון קיץ), ויש לנקות ולטאטא הכול, להשליך את הפירורים לאסלה או להוציאם מחוץ לרשותנו, ואם נשאר חמץ ברשותנו (כולל הנשאר דבוק בכלים או בפח-האשפה, אם יש לנו בו חלק), יש לפוגמו כליל על-ידי אקונומיקה או סבון-נוזלי, לפני השעה 11:44, שעון קיץ.

לאחר ניקוי וכילוי החמץ אומרים "כל חמירא" (השני), ובו מבטלים את כל החמץ, שמצאנו ושלא מצאנו.

מותר לאכול פירות וירקות, בשר ודגים – כל היום. אך משעה עשירית (באזור המרכז 3:58 אחה"צ) ואילך, אסור לאכול מהם כמות המשביעה.

מנחה: קוראים בתורה בפרשת קדושים. אין אומרים 'צדקתך'.

אחר תפילת מנחה אומרים את ההגדה, מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו". הרבי נהג לאומרה עם הציבור, בישיבה על מקומו.

אחר-כך – קודם השקיעה – אומרים את סדר קרבן פסח (הרבי אמר זאת בחדרו).

אסור להכין מאומה עבור סדר הפסח לפני צאת השבת (באזור המרכז: 7:50 שעון קיץ) ואמירת 'ברוך המבדיל בין קודש לקודש'.

אין נוהגים לטבול אחר-הצהריים במקווה כהכנה לחג-הפסח (כיוון שיום-טוב הוא כירידה לגבי שבת, מה שאין כן להיפך1).

ניתן ללבוש לפנות-ערב בגדים יפים יותר (ראה בזה בשו"ע הב"י תקכ"ט סוס"א, אך לא נעתק בשו"ע אדה"ז שם) לכבוד הפסח (כיוון שנהנים מהם גם בשבת-קודש).

יום ראשון
ט"ו בניסן – חג-הפסח

מוצאי שבת-קודש:

* הדלקת הנר: אחר צאת-הכוכבים ואחר תפילת ערבית או אמירת "ברוך המבדיל בין קודש לקודש". אחרי ההדלקה מברכות "להדליק נר של יום-טוב" ו"שהחיינו" (בת המתחילה להדליק נש"ק, רצוי שתתחיל ביום-טוב, כי אז תחול ברכתה 'שהחיינו' גם על ההדלקה).

בני הבית מכינים הכול על השולחן וסביבו (חוץ מסידור הקערה), כולל הצעת המושבים להסבה, בשעה שמתפללים ערבית בבית הכנסת (אחר צאת הכוכבים).

טוב להרבות בכלים נאים בליל-פסח, דרך חירות.

ערבית של יום-טוב. בתפילת שמונה-עשרה מוסיפים הבדלה: "ותודיענו" (אם שכח – אינו חוזר. ואם יצטרך לעשות מלאכת יום-טוב לפני ה'סדר', יאמר: 'ברוך המבדיל בין קודש לקודש'). לאחר מכן – הלל שלם בברכה תחילה וסוף (סדר עניית 'הודו': כופלים 'הודו לה'' אחר כל אחד מהשלושה פסוקים: "יאמר נא... כי לעולם חסדו", וגם ביחיד. דהיינו: הש"ץ מקריא: "הודו..." והציבור [אבל לא הש"ץ] עונים בקול: "הודו", ואומרים בנחת "יאמר נא ישראל..."; הש"ץ מקריא: "יאמר נא ישראל...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא בית אהרון..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא בית אהרון...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא יראי ה'..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא יראי ה'...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...".

לאחר הלל: קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום.

ליל הסדר

מצווה למהר להתחיל את הסדר, בשביל התינוקות שלא יישנו.

מי שגילה בליל הסדר כי שכח להכין מערב שבת מהדברים דלהלן, ינהג כך:

שכח להפריש תרומות ומעשרות מפירות וירקות, או חלה בארץ-ישראל מהמצות – אין תקנה להכשירם לאכילה ביום-טוב.

שכח לטחון את ה'חריין' – ע"פ שו"ע אדמו"ר הזקן (תקד,ד-ה) ניתן לגרר את החזרת רק בסכין ולא במגררת.

 

שכח לצלות את ה'זרוע' – יניחנו מבושל על הקערה, כי למנהגנו שאין אוכלים כלל את ה'זרוע', אסור לצלותו בחג.

שכח לבשל ביצה – יבשל רק את הנחוץ לו לחג (ולא יוסיף עבור חול-המועד, או בחו"ל עבור ליל שני), ובתנאי שיאכלנה היום או למחרת ביום.

שכח להכין חרוסת – יכין בשינוי.

אין לובשים 'קיטל' ל'סדר', וכן אין מקפידים לאיזו מארבע רוחות השמים יהיה מקום מושבו.

סדר כללי – לעולים ולציבור הרחב

* ממכתב הרבי: "נהניתי ממה שכתב אודות עריכת הסדרים בבית-הכנסת, ושלכל קערה היתה מצה שמורה" (וראה דברי הרבי בנדון לרבנים הראשיים2).

* את נר-יום-טוב שמברכים עליו, יש להניח במקום שייראה לעין כל מי שמקדש על היין.

סידור הקערה:

[כמה ממנהגינו בקשר ליין, זרוע, ביצה ושאר רכיבי הסדר, וההידורים למנהגנו, פורטו בגיליונות הקודמים של 'התקשרות'. בנוגע לצבע היין: הרבי לקח את היין אצל אלה שהכינו תוצרת בית, ולפעמים זה היה יין לבן].

* הרבי היה מסדר את הקערה מעומד.

* בשעת סידור הקערה, לפני הנחת כל דבר בקערה, אומר הרבי את הכתוב בסידור בעניין זה, ואחר סידור הקערה אומר את כל סימני הסדר יחד, כפי שהם כתובים בהגדה. וכשמגיע זמנו של כל 'סימן', חוזר ואומר 'סימן' זה לפרטיו. כל אמירות אלו היו בלחש.

* צריך להניח קערה ממש (טס או צלחת) תחת המצות.

* בסידור רבנו הזקן איתא שמסדרים [קודם] הישראל, ועליו הלוי, ועליו הכהן.

* המינים מונחים על המצות המכוסות, ולא בתוך קעריות נפרדות. מייבשים את המרור במפיות, למניעת חשש 'שרויה'. אם חוששים שאחד המינים אינו יבש דיו, ניתן להניח תחתיו כמה מפיות.

* כל המינים הנאכלים בליל-הסדר נלקחים מעל הקערה עצמה, ולא כנוהגים להשאירם על הקערה ולאכול מהמונח על השולחן.

* הרבי דקדק שלא לשבור את קליפת הביצה, אף שקשה להעמידה על מקומה כמות שהיא.

* הרבי מדד ארבע כפות גדולות מלאות 'חריין' טחון, סחט אותן היטב בידו, והכין ממנו עיגול קרוב לגודל ביצה. אחר-כך עטף זאת מכל צד בעלי חסה (שניים גדולים או שלושה קטנים), ובנוסף לכך הניח בפנים חתיכת 'חריין' שאינה מפוררת.

* ל'כרפס' שעל הקערה נוטלים חתיכה גדולה של בצל (ופעם אחת לקח הרבי בצל שלם) עם קליפתו, ואוכלים רק מקצתו (הרבי נטל בסכין מחלקו הפנימי).

* מקפידים שתהא 'קערה' לכל בן-מצוות.

* אדמו"ר מהר"ש היה מחלק כרפס ומרור (אך לא מצה) משלו לנשים, גם לקרובות משפחה שהיו סועדות עמהם.

* בנים ובנות קטנים חייבים במצוות הסדר לפי הבנתם (שזהו גדר 'הגיעו לחינוך') בכל אחת מהכוסות בנפרד, ולכן יש להכין בעבור כל אחד מהם כוסות המכילים רביעית. אין רגילים לחנך קטנים לפני גיל מצוות בהסבה.

* יש להכין כלי שבור, כדי לטפטף לתוכו. ודי בשבירה כלשהי (אצל הרבי היתה הצלחת נראית שלמה. אבל היתה צלחת מסוג שלא השתמשו בו למאכל).

* במשך כל זמן הסדר נמצא כוסו של הרבי לימין הקערה.

קדש: אומרים 'אתקינו' דיום-טוב, וקידוש.

* מנהגנו בקידוש ובכל כוס של ברכה, למזוג עד שיישפך מעט החוצה (כבהבדלה), וגם בליל-הסדר יש לנהוג כך.

* הרבי כתב בהגדה "אין מדקדקין שימזוג אחר", ובפועל אף לא הניח לאחרים למזוג לו.

* נוהגים לקדש מעומד, הן בפסח הן בשבת ויום-טוב. וגם השומעים עומדים.

* כוסו של הרבי גדולה ביותר. כשמניח הכוס בימינו אינה מוגבהת טפח, אחר-כך מגביה ידו עם הכוס מעט, אך לא ראו שהרבי הגביה את הכוס שלושה טפחים [אך ההוראה בדפוס ולדורות אינה כן]. בכל פעם שנוטל הכוס במשך הסדר, עושה כסדר הנהוג בהגבהת הכוס לקידוש.

* בשעת ברכת הגפן והקידוש – ייתן עיניו בכוס.

* הפעם מקדשים "יקנה"ז": יין (ברכת הגפן) קידוש (אשר בחר בנו) נר (בורא מאורי האש – מסתכלים בנרות שעל השולחן, ואין מזיזים אותם ממקומם, וללא הבטה בציפורניים ובכפות הידיים. אין מברכים על הבשמים) הבדלה (המבדיל בין קודש לקודש) זמן (שהחיינו).

* אשה ובת שבירכו 'שהחיינו' בהדלקת הנרות ומקדשות בעצמן, לא יברכוה עתה.

* כל אחת מארבע הכוסות ששותים בפסח – כולה ובבת-אחת.

* לא נהוג לנגן 'ניגונים' בשעת הסדר, וכאשר צריכים להמתין זמן מה [וכן 'כדי שלא יישנו התינוקות'] שרים משירי ההגדה, כגון 'ממצרים גאלתנו', 'על אחת כמה וכמה' וכדומה.

ורחץ: הרבי קרא לפני נטילה זו גם את האמור בסידור על 'כרפס'.

כרפס: שיעורו: פחות מ-17 גרם. מטבילים ואחר-כך מברכים, כדי לתכוף הברכה לאכילה ככל האפשר. ומכוונים להוציא גם המרור וגם הכורך. נוהגים לאוכלו שלא בהסיבה. לאחר מכן אין מחזירים את הנותר ממנו לקערה (ואף אם נשאר, מסירים ממנה).

הרבי הטבילו ג' פעמים במי מלח.

יחץ: פורסים את המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה. פורסים את המצה לשני חלקים: האחד גדול והשני קטן ממנו. את החלק הגדול מניחים לאפיקומן, והקטן מניחים במקומו, בין שתי המצות.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ומהוריי"צ נ"ע היו שוברים את האפיקומן לחמש חתיכות. פעם נזדמן שנשבר לשש חתיכות, והניח אחת הצידה.

מצפינים את האפיקומן בין שני כרים, ולא תחתיהם. "אין נוהגים בחטיפת ['גניבת'] האפיקומן בבית הרב".

מגיד: "בבית הרב אין מגביהים הקערה, ורק מגלים מקצת המצות".

הרבי היה נוהג לגלות מקצתן של כל ג' המצות, גם הפרוסה, ויש אומרים שהיה מסבב אותה, שיהיה הצד השלם שבה מגולה כלפי חוץ.

"איתא בכתבי האריז"ל שצריך לומר את ההגדה בקול רינה ובשמחה".

הניקוד: "הֵא לחמא עניא" (אף-על-פי שהכוונה היא כאילו אומרים בקמץ, היינו 'זה', ולא 'הנה'). אומרים זאת פעם אחת, ובישיבה.

"לשנה הבאה בארעא דישראל" – מטעימים ב'מלעיל' (לשון עבר), ואילו "לשנה הבאה בני חורין" – מטעימים ב'מלרע' (לשון עתיד).

* אחרי 'הא לחמא' מסלקים הקערה עם המצות לצד אחר (הרבי רק הסיטה קמעה), אך המצות נשארות מגולות.

* אין צורך לשטוף ולהדיח את הכוס לפני המזיגה, שהרי שטפוה והדיחוה קודם הקידוש.

מה נשתנה: שואלים בשפה המדוברת (בבית רבינו – אידיש [התרגום המלא לאידיש – בהגדת הרבי הוצאת 'היכל מנחם', וב'שבח המועדים', מהדורת תשנ"ג עמ' 207]), וגם המדברים בלשון-הקודש מפרטים ומפרשים את השאלות על-פי המפורט בביאורי הרבי להגדה.

לפני "והיא שעמדה" מכסים את המצות ורק אחר-כך מגביהים את הכוס. והיא שעמדה – בישיבה.

הרבי לא היה מניח את הכוס מידיו, עד שמקריא ההגדה סיים את הפסקה בקול רם.

שפיכת יין מהכוס: נוהגים לשפוך יין מהכוס: שלוש פעמים באמירת "דם, ואש, ותימרות-עשן"; עשר פעמים בכל אחת מן המכות; ושלוש פעמים נוספות באמירת הסימנים "דצ"ך, עד"ש, באח"ב".

אין מטיפים יין על-ידי אצבע, אלא שופכים על-ידי הכוס עצמה.

בבית הרב נזהרים שלא לשפוך את היין לכלי כשהוא על השולחן אלא כשהכלי התחתון הוא על-גבי קרקע. וכן אין מעבירים על-גבי השולחן (כשמעבירים מאחד לשני) את הכלי עם היין השפוך.

מילוי הכוס מחדש: הרבי ממלאה עד שנשפכת על גדותיה (כמו לקידוש), וממלאה שוב ושוב – ג' פעמים.

דיינו: אין מפסיקים בתוך אמירת הארבעה עשר 'דיינו'. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לא היה אומר ביאורים באמצע ה'דיינו', אלא לפני תחילתם או לאחרי סיומם.

"רבן גמליאל...":

* באמירת 'פסח שהיו...' לא הביט אדמו"ר מהוריי"צ על הזרוע.

* במילים "מצה ומרור" הביט הרבי במינים שבקערה.

* 'מצה זו' – מנהג בית הרב לאחוז את המצה השנייה והמצה השלישית יחד על-ידי המפה שעליהן, עד "על שום" השני.

* 'מרור זה' – מנהג בית הרב להניח (שתי) הידיים על המרור והכורך – עד "על שום" השני.

* לפני 'לפיכך' מכסים את המצות, ואחר-כך מגביהים את הכוס. אוחזים את הכוס עד "ונאמר לפניו הללוי-ה", ומעמידים אותה על השולחן, לאמירת שני פרקי ההלל הראשונים, וחוזרים ומגביהים אותה לברכת "אשר גאלנו".

* אין מברכים על ה'הלל' שבסדר. וקוראים אותו מיושב, דרך חירות.

* השנה (מוצאי שבת-קודש) אומרים בברכת 'אשר גאלנו': "מן הפסחים ומן הזבחים".

* לפני 'רחצה' אמר הרבי בפיו בלחש את כל הדינים שבסידור, מ'רחצה' עד 'כורך'.

מוציא מצה

* כל בני הבית חייבים במצוות אלו. ידי חובת 'לחם משנה' יוצאים על-ידי ראש המשפחה, אך כל אחד ואחד מברך לעצמו.

* "ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך 'המוציא'".

"ולא יבצע מהן, אלא יניח המצה השלישית להישמט מידו. ויברך על הפרוסה עם העליונה טרם ישברם, ברכה זו. ויכוון לפטור גם-כן אכילת הכריכה שממצה השלישית, וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו – 'על אכילת מצה'".

* הרבי בירך את כל הברכות הללו מיושב. נוטל בשתי ידיו את שלוש המצות, כשאצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך המוציא. אחר-כך הניח למצה התחתונה להישמט מידיו, ובירך על אכילת מצה ושבר מהן – בהיותן מכוסות – לפרוסות קטנות כדי צורכו. סדרן זו על גבי זו ואכלן יחד בשתי ידיו. לא הכניסן לפיו בבת-אחת. ניכר היה שלא בלע ה'זיתים' בשלמותם.

* שיעור כזית: המקובל הוא, ששיעור 'כזית' במצה הוא 27 גרם, כשליש מצת-יד. יש מקום לומר, שהואיל ושיעור ה'כזית' הוא מידת נפח, הרי 27 סמ"ק במצת-יד (בלי דחיסה) אינם יותר מאשר 11 גרם (כשביעית מצת יד קטנה). במקום הצורך יש לסמוך על זה, ובוודאי ב'זיתים' שמדרבנן שאחרי הכזית הראשון.

* חלוקת המצה לבני הבית מיד אחר הברכה אינה בבחינת הפסק. והמחמירים בזה, הנה לאחר ברכת המוציא ומצה, לוקח בעל הבית את ה'כזיתים' לעצמו, ומוסר לזוגתו או לאחד המבוגרים להכין ולחלק לכל השאר כדי שלא יהיה לו הפסק, וכל אחד מברך ואוכל כשמקבל.

* מסיימים אכילת כל 'כזית' (גם במרור ובכורך) לכתחילה עד 4 דקות, ובלבד שלא ייכנס לחשש 'אכילה גסה'.

מרור

* מרככים מקצת מהחרוסת שעל הקערה ביין שבתוך הכלי שבתחתית הכוס. טובלים מקצת המרור בחרוסת. מנערים את החרוסת, שלא יתבטל טעם המרירות. ואז מברכים "על אכילת מרור", ומכוונים לפטור בזה גם את המרור שב'כורך', ואוכלים שלא בהסיבה. לועסים היטב כדי להרגיש את טעם המרירות.

* החסה וה'חריין' מצטרפים יחד ל'כזית' מרור.

* הרבי נהג לאכול גם חלק מראש התמכא, לא-טחון. אכל שיעור גדול במיוחד. אך הזהיר בשם אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שאין יוצאים ידי חובה במרור שאין יכולים לסובלו מחמת חריפותו.

* לפי ספר 'שיעורי תורה' – שיעור כזית מרור 19 גרם. אולם אם אוכלים קלח (שהוא כבד יותר), דרוש להוסיף עוד 2 גרם, וכן עבור מה שנשאר דבוק בין השיניים.

הרבי לקח כשיעור ביצה של ימינו. את קלחי החסה לא אכל.

כורך

לוקחים כזית מהמצה התחתונה וכזית מרור משני הסוגים. מניחים מעט חרוסת יבשה (מהקערה) על המרור, ומנערים אותה מיד אחר-כך (הרבי מרח חרוסת – אולי כשנפלה החרוסת שטבל בה מהתמכא – על התמכא ולא על העלים. בסוף ה'כורך' היה טובל את חתיכת התמכא השלמה בחרוסת, ואוכלה עטופה בעלי החסה – ולא ניער). כורכים אותם יחד, אומרים "כן עשה הילל..." ואוכלים ביחד ובהסיבה.

שולחן-עורך:

* אוכלים שלא בהסיבה.

* מתחילים באכילת הביצה שעל הקערה. הרבי לא בדק ולא פתח כלל את הביצה לפני אכילתה. טבל אותה תחילה ג' פעמים במי-מלח. במשך הסעודה טובל את המצה ג' פעמים במלח ואוכלה.

* למים אמצעיים ואחרונים אין להעביר האצבעות על השפתיים, בכל שבעת ימי הפסח.

* ניתן לשתות יין בסעודה, אך אין נוהגים לומר 'לחיים', שלא ייראה כמוסיף על הכוסות.

* הרבי שתה מכוסו במשך הסעודה, ולפני מזיגת כוס שלישי מסרה לשוטפה.

צפון:

לפני אכילת האפיקומן יש לשתות באופן שלא יבואו לידי צימאון אחר כך.

בסוף הסעודה מוציאים את האפיקומן, מחלקים לכל אחד ואחת כזית. טוב לאכול שני 'כזיתים', אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו. יש לאכול את כולו במקום אחד. אוכלים בהסיבה, ויש לסיימו קודם חצות (באזור המרכז: 12:40 שעון קיץ).

ברך:

* הרבי מזג כוס של אליהו תמיד קודם ברכת המזון, ואחריו מזג לעצמו כוס שלישי.

* הרבי השתמש בכוס זכוכית לכוסו של אליהו, ובדקה תחילה בשוליה אם היא חלקה בלא פגם.

* מקריא ההגדה הוא המזמן.

* כל אחד מהמסובים אוחז בידו את הכוס עד אחרי 'בונה ירושלים'.

שפוך חמתך: אחר שתיית כוס שלישי מוזגים כוס רביעי, לוקחים מנורת נרות דולקים והולכים לפתוח את כל הדלתות שבין מקום עריכת הסדר לבין רשות הרבים (או החצר). אומרים "שפוך חמתך" בישיבה ואין צריך לעמוד. כל המסובים אומרים זאת במקומם, ורק השלוחים אומרים אותו אצל הדלת.

שעת פתיחת הדלת היא עת רצון רבתי, ויש לבקש בה (במחשבה) על עניינים רוחניים.

הלל – נרצה:

כשהשלוחים חוזרים, מתחילים "לא לנו".

גם אורחים שאינם מסובים לסדר, עונים 'הודו' כסדר הנהוג בבית-הכנסת בעת אמירת הלל (פורט לעיל בתפילת ערבית).

ב'הלל הגדול' – "הודו... כי לעולם חסדו": מכוונים באותיות שם הוי"ה כנדפס בסידור.

לשנה הבאה: שלא כב'הא לחמא עניא' (ראה שם), כאן אין מדקדקים בהטעמה מלעיל-מלרע. כי העיקר שתבוא הגאולה השלמה מיד, וממילא יהיה 'לשנה הבאה בירושלים'.

* מנהג בית הרב: אחר אמירת "לשנה הבאה בירושלים", האדמו"ר [מוזג מעט יין מהבקבוק לכוס, לתקן 'פגימתו'] מחזיר ושופך היין מכוסו של אליהו לבקבוק, וכל המסובים מנגנים בשעה זו הניגון "א-לי אתה ואודך" – מעשרת הניגונים של רבנו הזקן.

* בבית הרב אין נוהגים לומר פזמונים (המובאים בשאר סידורים והגדות-של-פסח).

* אין אומרים "חסל סידור פסח".

קריאת שמע שעל המיטה: נוהגים לקרות רק פרשת 'שמע' וברכת 'המפיל'.

* * *

תפילת שחרית: הלל שלם, קדיש תתקבל. שיר של יום, קדיש יתום. הוצאת שני ספרי-תורה, שלוש-עשרה מידות (פעם אחת), ריבונו-של-עולם, בריך שמיה וכו'.

בספר-התורה הראשון קוראים לחמישה עולים בפרשת בא (שמות יב,כא-נא): "משכו וקחו". מניחים את הספר השני על הבימה ואומרים חצי קדיש, הגבהה וגלילה. בספר-התורה השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס (במדבר כח,טז-כה): "ובחודש הראשון". הגבהה וגלילה. הפטרה. אשרי. יהללו. חצי קדיש.

קודם מוסף מכריז הגבאי "מוריד הטל", ובתפילה זו מפסיקים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". (אמר 'מוריד הגשם', אם נזכר טרם שסיים ברכת 'מחיה המתים' – חוזר ל"אתה גיבור" [ולא מהני לומר מיד 'מוריד הטל'. ובדיעבד שתיקן כך וכבר סיים הברכה, כ' המשנ"ב (קיד,יט) שאינו חוזר], נזכר אחר שאמר "ברוך אתה ה'", יסיים 'למדני חוקיך' ויתחיל "אתה גיבור", נזכר אחר-כך (אף כשהגיע זמן מנחה קטנה) – חוזר לראש תפילת מוסף (שו"ע אדה"ז סו"ס רפו. כה"ח שם ס"ק לו). עבר היום – אין תשלומין לתפילת מוסף (שו"ע אדה"ז קח,י). שכח במנחה ועבר זמנה – משלים בערבית. אמר "משיב הרוח ומוריד הטל" אינו חוזר, והמסופק – עד שלושים יום, חוזר. שמע הכרזת 'מוריד הטל' קודם שהתפלל שחרית – אם אינו מתפלל במניין אחר – יאמר גם בשחרית 'מוריד הטל').

בחזרת הש"ץ – תפילת טל. ברכת כוהנים בניגון הידוע ואמירת "ריבונו של עולם כו'".

לאחר אמירת תהילים, אומרים שש זכירות.

בקידוש: 'אתקינו', 'אלה מועדי', ו'בורא פרי הגפן'.

אכילת מצה: "צריכה להיות [על-פי חסידות] אכילת מצה גם בהשישה ימים, ויש בזה קצת מצווה".

שמחת יום-טוב: חייבים בה מדאורייתא, וחייבים לשתות רביעית יין בכל יום ביום-טוב וחול-המועד (אם כי יוצאים ידי-חובה זו גם ביין הקידוש); ועם-כל-זה, כדברי הרמב"ם, "לא יימשך ביין".

יום שני
ט"ז בניסן, א' דחול-המועד*

מוצאי יום-טוב:

ערבית: בתפילה הראשונה של חול-המועד יש לזכור לומר ארבעה דברים אלו: א) מוריד הטל; ב) אתה חוננתנו; ג) ותן ברכה; ד) יעלה ויבוא.

שכח אחד מהם, ונזכר אחר שסיים תפילתו:

א. אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" – יחזור לראש התפילה.

ב. שכח לומר "אתה חוננתנו" – לא יחזור (אם צריך לעשות מלאכה לפני הבדלה, יאמר אחרי שמונה-עשרה: "ברוך המבדיל בין קודש לחול").

ג. אמר 'ותן טל ומטר' – יחזור לראש התפילה.

ד. שכח 'יעלה ויבוא' – יחזור לראש התפילה.

קדיש תתקבל.

ספירת העומר

* מברכים וסופרים בעמידה, אחר צאת הכוכבים. ולכתחילה צריך לדעת את הספירה של הלילה בשעת הברכה. אחרי הספירה (והנוסח שלאחריה): עלינו, קדיש יתום.

למנהגנו גם הנשים סופרות (למרות משמעות הזוהר ח"ג ברע"מ צז,א, ראה שו"ע הזוהר תפט ס"ק טז), ובברכה.

* בנוגע למנהגו של הרבי בכוונות ספירת העומר (ראה 'התקשרות' גיליון רמה עמ' 15) – "זה מה שראינו: לפני אמירת הברכה, היה מסתכל על הנדפס באותו יום. ונראה היה שהביט לא רק על היום, אלא גם על הכוונות של אותו יום. אחר-כך, בעת אמירת 'למנצח' ו'אנא בכוח', היה מדגיש הכוונה של אותו יום, ולפעמים היה שוב מביט – בעת אמירת הנ"ל – בהנדפס לאותו יום" (ממכתב הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

* סדר הכוונות: הספירה, התיבה מ'אנא בכוח', התיבה מ'למנצח' והאות מ'ישמחו'.

* השומע ספירת-העומר מאחרים קודם שספר בעצמו, טוב שיכוון במפורש שאינו רוצה לצאת עתה ידי-חובה כלל.

* מי שלא ספר בלילה, יספור ביום בלא ברכה, ובשאר הלילות יברך. ואם דילג פעם אחת שלא ספר גם ביום – יספור בשאר הלילות בלא ברכה, ויכול לצאת ידי חובתו בשמיעה מאחרים. ובספק אם דילג יום – סופר בברכה.

* המתפללים ערבית בעוד היום גדול וקוראים אחר-כך קריאת-שמע בזמנה, יספרו גם את ספירת-העומר בזמנה. המתפללים ערבית וספירה בעוד היום גדול, יש לסדר שיספרו עוד פעם למחרת בעת תפילת שחרית, כמובן בלא ברכה. רצוי להכריז את הספירה בכל בוקר מימי ספירת-העומר אחרי סיום תפילת שחרית בבית-הכנסת, כדי להזכיר ולהוציא ידי-חובתו את מי ששכח לספור.

* כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היה נוהג לציין ולשרטט סימן בסידורו לאחרי הספירה של כל לילה.

* המסופק באיזה יום לספירה עומד, וסופר מספק שתי ספירות, צ"ע אם יכול לברך על ספירתו (לכאורה באג"ק חי"ז עמ' קנג כתב הרבי שא"א לברך ואילו בעמ' רסה כתב שניתן לברך. וע"ע).

* קטן שהגיע למצוות באמצע ימי הספירה, ממשיך ספירתו בברכה. ואף גדולים, כשיבוא משיח צדקנו באמצע ימי הספירה, ימשיכו ויספרו מן התורה, כיוון שהספירה הקודמת גם היא מציאות של תורה ו'מצוותיה – אחשביה'.

* נוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה – נוסף על השיעורים הקבועים – דף ליום.

בדבר חלוקת מ"ח דפי מסכת סוטה למ"ט ימי הספירה, הורה הרבי: "התחלת המסכת, דף ב', לומדים ביום ראשון של חול-המועד [בחו"ל], יום ב' דספירת העומר (ולא ביום שני של יום-טוב שהוא יום ראשון דספירת העומר), וביום שני של חול המועד לומדים דף ג', וכן הלאה, עד לערב שבועות שבו לומדים דף מ"ט, סיום המסכת". והסביר זאת, שביום הראשון לומדים את 'דף השער' שכולל את שם המסכת, ומחליטים ללמוד ממחר ואילך דף ליום.

הבדלה: גם במוצאי-יום-טוב מתחילים את ההבדלה מ"הנה א-ל ישועתי". אין מברכים על הנר ולא על הבשמים.

חול-המועד:

בעניין שמחה ביין – ראה לעיל יום א' דחג-הפסח.

לימוד תורה

"...מכיוון שהקביעות דשנה זו היא שכל ימי חול-המועד רצופים הם... הרי זו הוראה על תוקף החיוב של לימוד התורה, ביתרון מיוחד, בימים אלה... ובהמשך למדובר על דבר "כיבוש" כל העולם כולו על-ידי הוספה ויגיעה בלימוד התורה וביתר שאת וביתר עוז – מהראוי ונכון וטוב אשר בימי חול-המועד פסח יוסיף כל אחד ואחד בעסק התורה, הן בלימודו הוא והן בנוגע לזולת: להשתדל עם כל מי שיכול לפעול עליו, שגם הוא יוסיף אומץ בלימודו בימים אלו ובהתאם להנ"ל. ופשיטא שעניין הנ"ל שייך במיוחד לתלמידי הישיבות, דגם בשאר הימים הרי "תורתם קבע" היא גם במובן כמות הזמן – עליהם מוטל חיוב מיוחד לנצל את כל ימי חול-המועד פסח הבא עלינו לטובה להוסיף בלימוד התורה ביתר שאת וביתר עוז".

חינוך: כ"ק רבותינו, אדמו"ר מוהריי"צ והרבי נשיא דורנו, הורו שעל המורים/ות לשמור קשר עם התלמידים/ות בימי חול-המועד.

מותר (ומצווה) לפתוח בית-ספר, ואם יש צורך – גם לכתוב, כדי להעסיק את התלמידים שלא יסתובבו ויבלו את זמנם בחוצות בימי חול-המועד.

שחרית: אין מניחים תפילין. אין אומרים 'מזמור לתודה' (בכל ימי הפסח). יעלה ויבוא. חצי הלל, קדיש תתקבל. שיר של יום, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת אמור 'שור או כשב' (ויקרא כב,כו – כג,מד. מיקום ההפסקות – כפי קריאת כהן, לוי, ישראל שבסידורנו ליום-טוב, והישראל קורא עד גמירא), הגבהה וגלילה, ובשני יעלה הרביעי בפ' פינחס (מן המפטיר דאתמול) 'והקרבתם', חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון גואל. יהללו. חצי קדיש. תפילת מוסף.

טוב לעשות בסעודה איזה דבר (דהיינו הוספה: באכילה, בניגון, ב'לחיים' או בכולם) זכר לסעודת אסתר שהייתה ביום זה, שבו נתלה המן.

יום שלישי
י"ז בניסן – ב' דחול-המועד

בספר-התורה הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת בא (שמות יג,א-טז): "קדש לי...", ובספר-התורה השני עולה הרביעי כדאתמול.

יום רביעי
י"ח בניסן – ג' דחול-המועד

בספר-התורה הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת משפטים (שמות כב,כד – כג,יט): "אם כסף...", ובספר-התורה השני עולה הרביעי כדאתמול.

יום חמישי
י"ט בניסן – ד' דחול-המועד

בספר-התורה הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת תשא (שמות לד,א-כו): "פסל לך...", בספר-התורה השני עולה הרביעי כדאתמול.

יום שישי
כ' בניסן – ה' דחול-המועד

בספר-התורה הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת בהעלותך (במדבר ט,א-יד): "וידבר... במדבר סיני", ובספר-התורה השני עולה הרביעי כדאתמול.

היום זמן 'ביעור מעשרות' (ראה בשו"ע אדה"ז סו"ס תל):

מי שיש ברשותו גידולי קרקע של ארץ-ישראל או מוצריהם החייבים (אפילו מספק) בהפרשת תרומות ומעשרות (הפעם ייתכנו פירות טריים, שאין בהם קדושת שביעית, או שימורי ירקות מהשנים שעברו) חייב להפרישם. בספק-טבל כשהגיע זמן הביעור ויש חשש הפסד לפתוח את כל הקופסאות, מותר להפריש גם על קופסאות סגורות (על כל מפעל בנפרד), אף שאין זה 'מן המוקף'.

* כמו-כן חייבים לתת את המעשרות (הוודאיים בלבד) "מעשר ראשון" נהגו באה"ק לתיתו ללוי (ויש מקילין בזה), ו"מעשר עני" חייבים לתיתו לעני (או לגבאי צדקה).

* מי שיש ברשותו מטבע של נטע-רבעי או מעשר-שני, יחללנו על מטבע קטן (10אג' ומעלה) ויקלקל את המטבע. [ככלל, רצוי שלא להחזיק מטבע, אלא להיות מנוי באחת מ'קרנות המעשרות'].

* באין-ברירה, יפקיר את הטבל בפני שלושה מאוהביו, וכשיזכה בו יקיים מייד דיני ביעור מעשרות.

* אין אומרים את נוסח ה'וידוי'.

__________________________________

1)    ראה המשך תרס"ו ס"ע שפז. ומש"כ בזה בשם הרבי בס' פסקי תשובות סי' תמד ע"י ציון 85, צ"ע מקורו. ואולי נפלה שם טעות.

2)    ב'התקשרות' גיליון תשטו ("שואלין ודורשין-א").

*)    [לבני חו"ל: יום ב' דפסח. הדלקת נרות (בברכת "של יו"ט" ו"שהחיינו") אחרי זמן צאת יום א' דיו"ט. ערבית דיו"ט. הלל שלם. קדיש תתקבל. ספירת העומר. עלינו ק"י. הנולד והנחלב ביום א' דיו"ט מותר ביום הב'. בקידוש: יין, קידוש, זמן. הגדה כדאתמול, ואומרים כרגיל: מן הזבחים ומן הפסחים (בסדר השני אין מקפידים לאכול האפיקומן קודם חצות (אבל במדינות הצפוניות יש להיזהר שלא יאכלו אחר עלות השחר, שהוא קרוב לחצות הלילה לפי סידור אדמוה"ז)). קריאת שמע שעל המיטה כמו בכל יו"ט. שחרית: כדאתמול. בס"ת הראשון קוראים לחמישה עולים בפ' אמור "שור או כשב", ובשני מפטיר כדאתמול. הפטרה: "וישלח המלך..."].

 


   
תגובות
1.
עדכון זמני אכילת וביעור חמץ
חיים משה-14/04/08 09:43

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)