שעת לילה מאוחרת במרכז הרפואי בבוסטון. כל החולים נמים את שנתם. הרופא התורן עובר במסדרון ומופתע לראות אור חזק בוקע מאחד החדרים. הוא מוצא שם אישה המפעילה ממיטת חולייה משרד שלם. היו עמה טלפון, מכונת כתיבה, קלסרים עמוסים, וכל הנדרש לניהול עבודה משרדית. האישה יושבת מרוכזת בעבודתה.
הרופא מתנצל על ההפרעה, ושואל את האישה לפשר עבודתה בשעה כזאת. האישה, חנה ליליאן כהן, מסבירה לרופא, כי היא עובדת בניהול יחסי-הציבור של ישיבת ליובאוויטש המקומית, ואושפזה בשיא ההכנות לערב התרמה שייערך בקרוב. "לכן נאלצתי להביא את ה'משרד' לכאן, כדי לבצע את כל המוטל עליי", אמרה.
אזכור המילה 'ליובאוויטש' הצית זיק בעיניו של הרופא. הוא הרהר רגע ואמר: "אם את עובדת במוסד של ליובאוויטש, אספר לך סיפור מפתיע שקרה לי עם הרבי מליובאוויטש". והוא החל לספר:
"אני יהודי, אך לא קיבלתי חינוך לאמונה דתית. שנים הייתי רופא-קצין בחיל-הים האמריקני, שם צברתי ניסיון רב ברפואה.
"יום אחד קיבלתי טלפון ממשרדי פיקוד הצי, באי גוואם שבאוקיינוס השקט. הקצין, מעברו השני של הקו, סיפר על התפרצויות חוזרות ונשנות של הרעלות קיבה ומחלות מעיים, שפשטו בין החיילים המשרתים באזור, ועד כה לא נמצא מקורן. 'יש לפנינו שתי אפשרויות – או שנאתר במהירות את הסיבה לתופעה ונטפל בה, או שניאלץ לשחרר את כל החיילים לבתיהם. האם תהיה מוכן להתייצב למילוי משימה זו?', סיים הקצין את בקשתו.
הסכמתי. ראיתי בכך אתגר מכובד. פונים דווקא אליי כדי לפתור בעיה שהרופאים האחרים לא הצליחו לפותרה.
"קודם נסיעתי הלכתי לבקר את אמי. היא ניהלה חנות מצליחה, ונהגה לתרום סכומים הגונים מרווחיה לצדקה. את הכסף הייתה שולחת אל הרבי מליובאוויטש, שיחלקוֹ על-פי הבנתו. כאשר סיפרתי לה כי לצורך הנסיעה עליי לעבור בניו-יורק, ביקשה שאהיה שליח להעברת הכסף. סביר יותר שרצתה להפגישני עם הרבי...
"את התור לפגישה עם הרבי קבעה אימא בעצמה. הפגישה נקבעה למחרת בלילה, בשעה שלוש לפנות בוקר.
"נכנסתי לחדרו הצנוע של הרבי. הרבי לחץ את ידי ואני הנחתי את הכסף על השולחן. הוא הביט בי במבט שלא אשכח לעולם, והתעניין בי ובמטרת נסיעתי. הרבי שמע ממני על פרשת ההתפרצות המוזרה, ועל התקווה בפיקוד הצי שאני אמצא את סיבתה.
"פני הרבי הרצינו. הוא לחץ על הזמזם שתחת שולחנו, וכעבור רגע נכנס המזכיר. הרבי ביקשו להביא סרגל, דף משבצות ומפת אזור גוואם. בתוך זמן קצר היו כל אלה מונחים לפניו.
"הרבי הוציא מאחד המדפים העמוסים בספרים חוברת של האקדמיה של חיל-הים האמריקני, חוברת שהייתה מוּכרת היטב לכל רופא בצי. לאחר דפדוף קל מצא את טבלת זמני הזריחה והשקיעה באותו אזור, ושעות הגאות והשפל במשך היממה.
"הרבי הביט בי במבטו החודר ואמר: 'אומר לך מה תוכל לעשות בקשר למחלה, אך אינך צריך לפרסם את מקור המידע שלך'.
"בעזרת המפה והסרגל ערך הרבי מדידות של קווי אורך ורוחב על הדף, ורשם את התוצאות בפתק. לאחר מכן שרטט כמין מפה, הקיף נקודה אחת, ואמר:
"'כשתגיע לגוואם, חפש את המקום הזה. המקום נמצא על שפת קו המים, וכדי להגיע אליו יש לבוא בשעת בוקר מוקדמת מאוד, כאשר מפלס המים הוא הנמוך ביותר. קח דגימות מחול הים ובדוק אותן במעבדה. ייתכן שעל-ידי כך תגיע לפתרון התעלומה'.
"הייתי מופתע למדיי, ואולי גם השעה המאוחרת עשתה את שלה. עצתו של הרבי נראתה לי תמוהה. לקחתי את הפתק בנימוס והכנסתיו לכיסי. הפגישה הסתיימה, הרבי לחץ את ידי במאור-פנים ובירכני לשלום.
"מיד בהגיעי לגוואם השתלבתי בצוות המחקר, והתחלתי לנסות את כוחי בעיבוד הנתונים ובחיפוש מקור ההתפרצויות. עבר שבוע שבו ערכנו בדיקות מקיפות ביותר, ושום פתרון לא נראה באופק. באין-ברירה שוּלחו רוב החיילים לבתיהם.
"לפתע נזכרתי בפגישה עם הרבי. מיהרתי לבדוק בכיסי ומצאתי שהפתק שמסר לי עדיין אצלי. 'כדאי לנסות', אמרתי בליבי. עוד באותו לילה יצאתי לעבר הנקודה המדוייקת בחוף הים והמתנתי לשעת השפל. ואכן, כפי שהצביע הרבי, המים הגיעו אז למפלס התחתון. מיהרתי לקחת דגימות מחול הים.
"החול נבדק במעבדה ופתאום החל להיראות קצה חוט. העמקנו את הבדיקות והגענו למסקנה חד-משמעית: התברר כי הגורם להתפרצויות הוא חומר המופרש על ידי צידפות-הים בשעת השפל, כאשר המים אינם מכסים אותן. נמצא קשר ישיר בין החומר הזה לבין הרעלות הקיבה שבהן לקו החיילים, ובהמשך הבדיקה גילינו איך הגיע החומר למזונם של החיילים".
הרופא סיים את סיפורו: "על הגילוי הזה קיבלתי תעודת הוקרה רשמית מהפיקוד הבכיר של חיל-הים האמריקני, אך בעבורי הייתה לסיפור הזה משמעות עמוקה יותר – נהפכתי ליהודי מאמין...".
(סופר מפי הגב' חנה ליליאן כהן ז"ל, שהייתה מנהלת המרכז לקידום העיוור בצפת) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
