אף-על-פי שההידרדרות מקיפה את כל התחומים, החמורה מכולם היא המדינית-ביטחונית. ראשית, מפני שהיא גורמת שפיכות-דמים והפקרת חיי יהודים, ופיקוח-נפש דוחה את כל התורה כולה. שנית, התורה מלמדת אותנו ש"וימאסו בארץ חמדה" הוא החטא שגרר את העונש המר והקשה ביותר.

בני-ישראל התמרדו נגד הקב"ה כמה וכמה פעמים לאחר יציאתם ממצרים. הם רצו לשוב למצרים, עשו את העגל, התאוננו, התאוו תאווה לבשר, כשלו ב'בעל-פעור' ועוד. אפילו אחרי חטא העגל נתרצה הקב"ה, סלח לעם-ישראל, והוסיף להוליכם לארץ-ישראל. אולם בחטא המרגלים, כאשר הוציאו דיבה על הארץ, נגזר עליהם למות במדבר, והכניסה לארץ-ישראל נדחתה בכארבעים שנה.

כשהקב"ה מחזיר את העם היהודי לארץ-ישראל, מחולל להם ניסי-ניסים, משחרר בעבורם את ירושלים וחברון, ואילו הם מתעקשים לדחות את מתנת ה' ולמסור במו-ידיהם את ארצם לגרועים שבאויביהם - זו כפיות-טובה וחילול-השם שאין כמותם. מדיניות זו המיטה עלינו את התוצאות הקשות, שכולנו עדים להן.

גם המשבר הכלכלי והמצוקה הפוקדת מוסדות תורה ומשפחות ברוכות-ילדים הם תולדה ישירה של "וימאסו בארץ חמדה". הסכמי אוסלו האומללים הם שהקימו בלב ארצנו את מדינת הטרור הזוועתית, שפגעה לא רק בנפשות יקרות, אלא מוטטה את הכלכלה, הרסה את התיירות, שאבה תקציבי-ענק לצורכי הביטחון ויצרה גירעון שחייב את הקיצוצים בבשר החי.

בדיוק לפני עשר שנים, כשהחלו ניסיונות למסור לסוריה את רמת-הגולן, הלכה קבוצת רבנים מרמת-הגולן אל האדמו"ר מגור, בעל 'פני מנחם'. האדמו"ר הוסיף לסכנות הביטחוניות גם צד ערכי חשוב, והביע חשש מפני השפעת הוויתורים על תחושת הזהות היהודית. לדבריו, הנכונות לוותר על נתחים מארץ-ישראל מדאיגה מאוד, שכן רבדים רחבים בחברה הישראלית התרחקו מאמונה ומקיום תורה ומצוות, והחוט היחיד כמעט הקושר אותם ליהדות הוא הזיקה לארץ-ישראל. אם גם חוט זה ייקרע - הם עלולים לאבד לגמרי את תחושת הזהות היהודית.

מכאן מתחייבת הזהירות שלא לחזור חלילה על חטא המרגלים. פרשת השבוע מדגישה את הצורך לחזק את אהבת הארץ, להבין את יוקרתה ואת קדושתה, לטפח את הזיקה לארצנו ולנחלת אבותינו. שומה עלינו להבהיר לכל מוציאי דיבת הארץ רעה, כי המוני בית-ישראל אינם נוהים אחריהם וכי נאמנותנו לארץ-ישראל אין לערער אותה. או-אז ניווכח כי אף-על-פי ש"עת צרה היא ליעקב", ממנה דווקא תצמח הגאולה והישועה – "וממנה ייוושע".