מדוע לא שייכת כיום מצוות מחיית עמלק בגשמיות, מדוע זכירת עמלק היא חובה על כל אחד ואחד בכל יום? * הלימוד מ"נזכרים ונעשים": כדי שיהיה כוח ב"עשייה" של מחיית עמלק, חייבת להיות "זכירה" לפני כן – בעבודת התפילה * נגד הקרירות של עמלק אי-אפשר להסתפק במלחמה של אתמול * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. יש1 דיעות שקריאת פרשת זכור היא מדאורייתא2, מצד המצוות עשה ד"זכור את אשר עשה לך עמלק"3.
נוסף להעשה ד"זכור", ישנו גם לאו – "לא תשכח"4. וזהו גם אחד הטעמים לדיעות5 שגם נשים מחוייבות בזכירת עמלק, דכיוון שהן מחוייבות בהלאו, הרי הן במילא מחוייבות גם בהעשה6.
מזה מובן עד כמה נחוץ עניין זכירת עמלק, שהכול מחויבים בו.
ב. מחיית עמלק בגשמיות אינה שייכת עתה.
יש דיעות שהמצווה מוטלת רק על המלך7, שעליו לגייס את ישראל למחות זרעו של עמלק. ואפילו לפי הדיעות שהמצווה מוטלת על כל אחד ואחד מישראל8, הרי גם לפי שיטה זו, לא שייך עתה עניין מחיית עמלק בגשמיות – כי:
א) עניין זה שייך רק בזמן שיד ישראל תקיפה. ב) רק כשיודעים בבירור מיהו מזרעו של עמלק, אבל משבא סנחריב ובלבל את העולם, הולכין אחר הרוב, "וכל דפריש מרובא פריש"9.
ורק כשיבוא משיח, שאז תהיה יד ישראל תקיפה, ויבררו מי מזרעו של עמלק – אזי ימחה מלך המשיח את כל העניינים דעמלק, "מאיש עד אשה וגו'"10.
אמנם, כל זה הוא בגשמיות, אבל בעבודה הרוחנית, ישנו עניין זה גם עתה, שכל ישראל מחויבים בזכירת מעשה עמלק, ואפילו נשים שאינן יוצאות למלחמה, גם הן מחויבות בזה.
ומצוות זכירת עמלק אינה רק פעם אחת בחיים או פעם אחת בשנה11, אלא צריכה להיות בכל יום12, שזוהי הוראה עד כמה נוגע זכירת מעשה עמלק, ברוחניות על כל פנים, בעבודת השם, בכל הזמנים.
ג. ההוראה מהאמור:
בשעה שיהודי מתעורר באהבה ויראה, על-ידי ההתבוננות בגדולת הוי', שהיא הדרך לבוא לידי אהבה ויראה,
– כמו שכתב הרמב"ם13 "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ כו'"; ומאז שנתגלתה פנימיות התורה ותורת החסידות, הרי דווקא על-ידה אפשר לבוא לידי אהבה ויראה –
הרי לאחרי שהתבונן בגדולת הוי' ונתעורר באהבה ויראה פעם אחת, עלול הוא לחשוב שדי בכך.
על כך אומרים לו: "כל יומא ויומא עביד עבידתיה"14. בכל יום יש צורך בעבודה חדשה, וכיוון שבכל יום יש צורך בעבודה חדשה, יש בכל יום גם התנגדות חדשה, באופן חדש ועם תחבולות חדשות כו',
[על דרך מה שכתבו התוספות15 בביאור מאמר רז"ל16 "גדול המצווה ועושה" – "מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו (כי יצר-הרע מתגבר על המצווה להחטיאו)", והיינו מכיוון שהוא מצווה על זה, הרי היצר-הרע מנגד לכך יותר, ובמילא יש צורך בעבודה גדולה יותר כדי לנצחו, ו"לפום צערא אגרא"17],
ולכן אין לו להסתפק בעבודתו ויגיעתו הקודמת, אלא עליו להתייגע בכל יום במיוחד, כדי לנצח את היצר-הרע הממשיך תמיד בהתנגדותו.
ד. עניין זה הוא גם בנוגע לעבודה של זכירת עמלק בפרט:
ענינו18 של עמלק ברוחניות הוא: "אשר קרך בדרך"19, שמקרר – כפירוש המדרש20 – בדרך התורה והמצוות. ונגד הקרירות של עמלק יש לנהל מלחמה בכל יום. לא די בכך שאתמול התחמם בלימוד התורה ובעבודת התפילה. גם היום עליו להמשיך ולנהל מלחמה נגד הקרירות של עמלק.
בכל יום, עוד לפני היציאה להתעסק עם עניני העולם, יש להתחמם ולנהל מלחמה נגד עמלק. ועניין זה צריך להיות בשעת התפילה21. על-ידי ההתלהבות בתפילה יהיה בכוחו לנהל מלחמה עם עמלק בשעה שמתעסק בענייני העולם22.
וזוהי הכנה למחיית עמלק גם בגשמיות, שתהיה בביאת מלך המשיח במהרה בימינו.
* * *
ה. קריאת פרשת זכור היתה צריכה להיות ביום הפורים עצמו, שהרי הנס דפורים קשור עם המן שהוא מזרעו של עמלק (כפי שמונה בפרטיות ב"תרגום שני"23 את הדורות שבינתיים). והטעם שקורין פרשה זו בשבת שקודם פורים הוא – כמו שכתוב24 "נזכרים ונעשים", שמזה למדים שהזכירה (קריאת פרשת זכור) צריכה להיות קודם לעשייה (שהיא בפורים)25.
ואף-על-פי-כן, אין קורין פרשת זכור כמה שבתות לפני פורים, אלא דווקא בשבת שקודם פורים – כיוון ש"סמכו עניין לו"26, שהזכירה צריכה להיות סמוך לעשייה. ולכן קורין פרשת זכור בשבת שקודם פורים, שיש לה כבר שייכות ליום הפורים, שהרי "מיניה מתברכין כולהו יומין"27.
ונמצא, שבעניין הזכירה ישנם שני תנאים: א) קודם העשייה דווקא, ב) סמוך לעשייה דווקא.
ו. והעניין בזה:
עיקר עניין מחיית עמלק יהיה בביאת המשיח, והיינו, שאז יהיה עניין העשייה, מה שאין כן עתה אין אלא זכירה בלבד, שהרי עניין מחיית עמלק בגשמיות אינו שייך עתה כלל, ואילו עניין מחיית עמלק ברוחניות אינו אלא זכירה לגבי העשייה דלעתיד.
וכיוון שכן, יש מקום לטעון: לשם מה זקוקים אנו עתה לעניין הזכירה – הרי אפשר להסתפק בעניין העשייה, מחיית עמלק שתהיה לעתיד?
והמענה לזה – שהזכירה צריכה להיות קודם העשייה דווקא, כי, עניין העשייה ("ונעשים") גופא בא על-ידי זה שקדם לו עניין הזכירה ("נזכרים").
לאידך גיסא, יש מקום לטעון: מהו הצורך שיהיה עניין הזכירה היום – יכולים להסתפק בעניין הזכירה שהיה אתמול ושלשום, ויתירה מזה, יכולים להסתפק בעניין הזכירה שהיה לפני כמה דורות, ולשם מה צריך להיות עוד הפעם עניין הזכירה גם היום?
ובפרט על-פי מאמר הגמרא28 "אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו'" (כהמשך וסיום הדברים) – הרי הזכירה שבדורות הקודמים היתה בודאי במדריגה נעלית יותר ובעומק יותר ("אַ העכערע און טיפערע"), ומה יש בכוחה של הזכירה דעתה להוסיף בזה?!
והמענה לזה – שהזכירה צריכה להיות סמוך לעשייה דווקא, ד"סמכו עניין לו", ולכן אין להסתפק בהזכירה בדורות שלפני זה, אלא עניין הזכירה צריך להיות בדור זה דווקא, הדור הסמוך לביאת המשיח, "דרא דמלכא משיחא"29.
והראיה לדבר – מזה גופא שעדיין לא נתקיים עניין ה"ונעשים": כאשר ישנו עניין ה"נזכרים" כדבעי – בודאי שהדבר יביא לידי עניין ה"ונעשים", בביאת המשיח (ועל דרך הא ד"איתא בתיקונים30 שאפילו אם היה צדיק אחד חוזר בתשובה שלימה בדורו היה בא משיח"31). ובמילא, כיוון שרואים שהזכירה ("נזכרים") שהיתה עד עתה עדיין לא הביאה לידי "ונעשים" – הרי זה גופא ראיה שיש צורך להמשיך בענין ה"נזכרים" ("עס דאַרף זיין דער נזכרים ווייטער און ווייטער"), עד שיביא לידי "ונעשים".
ז. הוראה נוספת משני העניינים האמורים, שהזכירה צריכה להיות קודם העשייה וסמוך לעשייה – גם בנוגע לעבודה של "נזכרים ונעשים" בזמן הזה גופא:
דובר לעיל (ס"ד) שבכל יום צריך להיות עניין ההתלהבות בתפילה, כדי שיהיה אפשר לאחרי זה להלחם בעמלק, שבא לקרר את האדם בענייני התורה ומצוות בשעה שעוסק בענייני העולם.
ושני עניינים אלו (ההתלהבות בשעת התפילה, והמלחמה בעמלק בשעת העסק בענייני העולם) הם ב' העניינים דזכירה ועשייה, "נזכרים ונעשים":
עניין העשייה – הוא לאחר התפילה דווקא, בשעה שעוסק בעניינים גשמיים, או אפילו כשלומד תורה שהתלבשה בדברים גשמיים, שאז שייך שיבוא אליו עמלק ויקרר אותו [וכדיוק הלשון: "אשר קרך בדרך" – שעניין הקרירות הוא דווקא כשנמצאים "בדרך", בענייני העולם32], ואז מוחה את עמלק, בעשייה בפועל. מה שאין כן בשעת התפילה – הרי זה עניין של זכירה בלבד.
ואם כן, יכול אדם לחשוב: כיוון שהעיקר הוא בשעה שנמצא בעולם – לשם מה זקוק הוא להכנות קודם לזה בשעת התפילה? לאחר שיצא לעסוק בענייני העולם, ויבוא אליו עמלק – או אז יתבונן, יתעורר בהתלהבות ובאהבה ויראה, ואז ינצח את עמלק וימחה אותו!...
והמענה לזה – שלאחרי שעמלק כבר מגיע, אזי כבר...33 אלא בהכרח שיהיה קודם לזה עניין ה"ונזכרים", ורק על-ידי זה באים לידי "ונעשים".
ולאידך גיסא, יכול אדם לחשוב שמספיק בעניין ה"נזכרים" שהיה אתמול. והמענה לזה – שהזכירה צריכה להיות בסמיכות לעשייה, והתפילה אתמול אינה מספיקה בשביל המלחמה עם עמלק היום.
והטעם לזה: אף שאתמול אמנם עמד בתנועה של התלהבות – הרי זה גופא שהיום לא עמד בתפילתו באותה תנועה של התלהבות, יש בזה כבר משום "אשר קרך", שנתקרר מההתלהבות דאתמול. ומצד קרירות זו – בל ימלט, שלאחרי כן, בבואו לעסוק בענייני העולם, לא יוכל לעמוד כנגד עמלק, והדבר עלול לגרום לתוצאות מבהילות.
וזוהי ההוראה מב' העניינים האמורים שב"נזכרים ונעשים" – הן בזמן הזה גופא, והן בכללות הזמנים, דקאי על הזמן דעתה והזמן דלעתיד – שהזכירה שבזמן הזה תפעל את עניין העשייה, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ח. [. .] מה34 שנוגע לפרסם35 – שמלחמת עמלק צריכה להיות בכל דור ודור ובכל יום ויום, ואי-אפשר להסתפק במה שהיה לפני כן.
אין להסתפק בכך שאביו וסבו היו כדבעי ("ער האָט געהאַט אַ שיינעם זיידן, אַ שיינעם טאַטן"), או שגם הוא עצמו היה פעם "אַ שיינער איד"... אלא עליו לנהל מלחמה בתמידות נגד הקרירות דעמלק – כי מצד זה שיש אצלו עניין "הנחשלים", יכול "להתגנב" עמלק ו"ויזנב בך כל הנחשלים אחריך"19,
עד שנפעל בביאת המשיח את עניין "תמחה את זכר עמלק", ו"מחה אמחה את זכר עמלק"36, בקרוב ממש.
(התוועדות שבת תצווה, פרשת זכור ה'תשט"ז. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ז ח"ב (טז) עמ' 109-116)
__________________________
1) מכאן עד סוס"ב – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 387. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) שו"ע או"ח סתרפ"ה ס"ז.
3) תצא כה, יז.
4) שם, יט.
5) ראה מנחת חינוך מצוה תרג (ובס' שנסמנו בארחות חיים (החדש) סתרפ"ה).
6) ועד שיש סברא שמחוייבות גם בקריאת פ' זכור (ראה בס' שנסמנו בהמועדים בהלכה (לרש"י זעווין) ע' קצב) – שכן, החידוש ד"זכור" לגבי "לא תשכח" הוא הזכירה בפה, כדאיתא בספרי (עה"פ. וראה מגילה יח, א. תו"כ ר"פ בחוקותי) "זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכיחת לב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהי' שונה בפיך", והזכירה בפה היא ע"י הקריאה בתורה (מהנחה בלתי מוגה).
7) ראה פירוש ר"י פערלא לסהמ"צ להרס"ג עשין נט (דף רסב) ומנין הפרשיות פרשא סא (דף ריח).
8) ולא רק על הציבור (מהנחה בלתי מוגה).
9) ברכות כח, א. וש"נ.
10) שמואל-א טו, ב.
11) שמטעם זה קוראים בכל שנה פרשת זכור. ויתרה מזו – כפי קביעות הפרשיות קורין מעשה עמלק ד' פעמים בשנה: פרשת זכור, פרשת תצא, פורים ופרשת בשלח (מהנחה בלתי מוגה).
12) ראה שו"ע רבנו הזקן חאו"ח ס"ס ס"ד (וראה גם לקו"ש חי"ט ע' 221. וש"נ).
13) הל' יסוה"ת פ"ב ה"ב.
14) זח"ג צד, רע"ב.
15) ד"ה גדול – ע"ז ג, א (לגירסת התוס' בע"י). וראה גם תוד"ה גדול – קידושין לא, א. הובא ונת' באוה"ת מסעי ע' א'תיג ואילך.
16) קידושין וע"ז שם. וש"נ.
17) אבות פ"ה מכ"א.
18) מכאן עד סוף הסעיף – המשך השיחה המוגהת דלעיל (הערה 1).
19) תצא כה, יח.
20) תנחומא ס"פ תצא. פסיקתא דר"כ פ' זכור. הובא בפרש"י עה"פ.
21) אם בברכת "אהבת עולם" (ראה שו"ע אדה"ז שבהערה 12), ואם באמירת "שש זכירות" (מהנחה בלתי מוגה).
22) ועד"ז כאשר יוצא "מבית הכנסת לבית המדרש" (ברכות בסופה. וש"נ) ללמוד תורה – הרי כיוון שהתורה נתלבשה בענינים גשמיים עד לטענות של שקר, כמו "שנים אוחזין בטלית כו'" (ב"מ בתחלתה), ו"המחליף פרה בחמור כו'" (שם ק, א במשנה) – יש ביכלתו של עמלק להאחז שם ("אַריינכאַפן זיך דאָרטן"), ומצד הענין ד"אשר קרך" יכולים לבוא תוצאות מבהילות (מהנחה בלתי מוגה).
23) אסתר ג, א.
24) שם ט, כח.
25) ראה מגילה ל, א. ירושלמי שם פ"ג ה"ד. לבוש או"ח סתרפ"ה ס"ב. ט"ז שם סק"א.
26) ל' חז"ל – ברכות כא, ב. וש"נ. וראה פרש"י מגילה כט, א.
27) ראה זח"ב סג, ב. פח, א.
28) ע"פ שבת קיב, ב (וראה לקו"ש חט"ו ע' 281 הערה 14. וש"נ).
29) ראה תיב"ע ס"פ בשלח.
30) ראה ז"ח ס"פ נח (כג, רע"ד).
31) מאמרי אדה"ז הקצרים ע' תג.
32) ראה גם "רשימות" חוברת קי ע' 8 ואילך.
33) חסר כמה תיבות (המו"ל).
34) סעיף זה הוא המשך השיחה המוגהת דלעיל (הערה 1).
35) כפי שנעשית הרגילות "לקחת" מההתוועדות ענין כדי לחזור בבתי הכנסת (מהנחה בלתי מוגה).
36) בשלח יז, יד. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
