בתחילת פרשתנו התורה מספרת, שמשה הקהיל את כל ישראל ולימד אותם את הלכות שבת. חז"ל מציינים את העובדה שזה המקום היחיד בתורה שבו נאמר כי משה הקהיל את ישראל: "מתחילת התורה ועד סופה, אין בה פרשה המתחילה שנאמר בראשה 'ויקהל', אלא זו בלבד".
המדרש אומר שזו הייתה הוראה מיוחדת של הקב"ה למשה: "עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת... מכאן אמרו, משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין בעניינו של יום: הלכות פסח – בפסח, הלכות עצרת (שבועות) – בעצרת, והלכות החג (סוכות) – בחג".
מניעת פירוד
מדוע הקהיל משה את בני-ישראל דווקא כדי ללמדם את הלכות שבת, ולא מיד לאחר מתן-התורה? הדעת נותנת שהפרשה הראשונה לאחר מתן-התורה הייתה צריכה להתחיל ב"ויקהל".
אלא ש'הַקְהָלָה' עניינה חיבור והתאחדות, והיא נחוצה דווקא כשיש מצב של פירוד. במעמד הר-סיני עמדו בני-ישראל בתחושת אחדות מופלאה, "כאיש אחד בלב אחד", ולכן לא היה צורך בפעולה מיוחדת של "ויקהל". רק לאחר שחטאו בחטא העגל, שגרם ירידה רוחנית גדולה ופירוד – היה צורך בהקהלת בני-ישראל ובחיבורם יחדיו.
זהירות מאש
לכן ה"ויקהל" היה דווקא כאשר מסר משה לבני-ישראל את הציווי "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". טבעה של האש לפורר ולהפריד, הפך טבעם של המים לקרב ולדבק, וזה הזמן שצריך להבטיח את האחדות והחיבור.
את האיסור על הבערת אש בשבת יש לפרש גם במובן רחב יותר. האש מסמלת, כאמור, את הפירוד, ואילו יהודי עניינו קדושה. כל מקום שבו יהודי נמצא הוא בבחינת 'שבת', שכן הקדושה שורה בו. לכן יש להיזהר שלא 'להבעיר אש' – שלא ליצור עניינים של פירוד.
תכלית העילוי
אחרי שכבר יש אחדות, כדי לבטל את הפירוד, יש מקום לחשוב שדיי בכך. ממשיך המדרש ואומר: "וכן בימי דוד הוא אומר: 'בישרתי צדק בקהל רב'. וכי מה בשורה היו ישראל צריכים בימי דוד, והלוא כל ימיו מעין דוגמה של משיח היה? אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתם אוזן מעולם".
זה השלב השני שאליו צריך יהודי לחתור אחרי שכבר התגבר על עניין הפירוד – גילוי "דברי תורה שלא שמעתם אוזן מעולם". נמצא אפוא שההקהלה של משה וההקהלה של דוד מייצגות את שני הקצוות – ההקהלה של משה נועדה למנוע את הפירוד, ואילו ההקהלה של דוד מבטאת את תכלית העבודה ושלמותה, כשיהודי מגיע לתכלית העילוי.
(תורת מנחם כרך כז, עמ' 493) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
