מדוע מופיעה פרשת הכיור וכנו לאחר פרשת מחצית השקל, ולא בהמשך אחד עם כלי המשכן? * מחצית השקל – עבודה שווה בכל יהודי מצד נקודת האמונה ומסירות נפש * הכיור מבחין בין הראוי למשכן ובין מה שצריך לדחות ולשטוף * זאת היתה נדבת נשי-ישראל, שבכוח אמונתן גם "נחושת" הבריקה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בפרשת היום – לפי תקנת רבינו ללמוד חומש עם פירוש רש"י בפרשת השבוע, ביום ראשון עד שני וכו' – נכללת גם פרשת הכיור.
ולפני זה נאמרה פרשת "כי תשא את ראש בני-ישראל וגו'"1, שעל זה אמרו רז"ל2: "אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, במה תרום קרן ישראל, אמר לו בכי תשא", והיינו, שמצוות מחצית השקל תפעל נשיאת ראש – "כי תשא את ראש בני-ישראל".
ומבואר בכמה מקומות העניין בזה:
מצוות מחצית השקל כפי שהיא לדורות (מלבד מחצית השקל שנתנו בתחילת נדבת המשכן שממנו נעשו אדני המשכן) היא בשביל קרבנות (ועניני) הציבור3.
ובתור זכר לזה נוהגים בפורים קודם קריאת המגילה ליתן מחצית השקל4. וגודל העניין בזה מובן ממאמר רז"ל5 "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן6 באחד באדר משמיעין על השקלים".
ונקודת העניין בקיצור – שגזירת המן היתה על כל היהודים בשווה (כנ"ל), להיותם בני אברהם יצחק ויעקב, שלכן כופרים הם בעבודה זרה ומודים (בהקב"ה, ובמילא מודים הם) בכל התורה כולה, שבזה שווים כל בני-ישראל. ולכן, ביטול הגזירה הוצרך להיות על ידי עניין שבו שווים כל בני-ישראל – שזהו ציווי מחצית השקל עבור קרבנות ציבור, והרי קרבן ציבור הוא קרבן עבור כל העדה כולה, למקטנם ועד גדולם, כמבואר העניין בארוכה ואין כאן המקום להאריך בזה.
ומיד לאחרי זה נאמרה פרשת הכיור – "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה גו' ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אוהל מועד גו' או בגשתם אל המזבח לשרת גו'"7.
ולכאורה אינו מובן:
כיוון שמטרת הכיור וכנו היא בשביל הכניסה לאוהל מועד – הרי הציווי על עשייתו הוצרך להיות לפני הציווי על עשיית המשכן, הקרשים והיריעות, ושאר כלי המשכן, או לכל הפחות בהמשך לציווי על עשיית המשכן וכליו, ומהו הטעם שציווי זה נאמר לאחרי ההפסק בעניין "כי תשא את ראש בני-ישראל גו' זה יתנו גו' מחצית השקל"?
ועל כן צריך לומר, שעניין הכיור שייך לעניין שנפעל על ידי מחצית השקל, שלכן נסמכו ב' ציוויים אלו.
ב. ענינו של הכיור הוא – שכדי שהכהן יוכל להיכנס בטהרה אל הקודש כדי להקריב קרבן לה'8, או בשביל להשתחוות לפני ה'9 (שהרי ביאה ריקנית אסורה10, כי אם לצורך איזו תכלית), הוצרך לרחוץ תחילה ידיו ורגליו מן הכיור.
ועל זה נאמר "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת" – שהכיור וכנו לא נעשו מזהב או כסף, אלא מנחושת, שהוא הפחות שבמתכות.
מניין לקחו את הנחושת עבור הכיור וכנו? – מ"מראות הצובאות"11, כמסופר בדברי חז"ל12 ש"בנות-ישראל היו בידן מראות [שהיו עשויים מנחושת קלל, והיו מצחצחים ומבריקים אותם עד שהיה נראה בהם מראה הפנים] . . ואף אותם לא עיכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס בהן משה מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה, קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכול, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה . . ונוטלות המראות . . ומשדלתו בדברים . . ומתוך כך מביאות לבעליהם לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות כו'".
ג. והעניין בזה בעבודת כל אחד ואחד מישראל:
ובהקדמה – ש"היד שנשתלחה במקדשך"13 היתה רק בנוגע לבית-המקדש הגשמי, אבל בית-המקדש שבלבו של כל אחד ואחד מבני-ישראל, עליו נאמר "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מישראל – הרי זה תלוי בו בלבד, ואם רק משתדל ועוסק בזה, אזי יש לו מקדש בנוי על תלו (כמדובר כמה פעמים14).
אמנם, "משכן" זה צריך להיות נלקח מענייני העולם – כמו המשכן כפשוטו שנעשה מ"זהב וכסף ונחושת וגו'", י"ג או ט"ו דברים (כב' הגירסאות15), והיינו, שצריך לעשות מענייני העולם דירה לו יתברך, וכאמור לעיל (סכ"א) בארוכה שזוהי תכלית התורה – לעשות מהעולם מקום קדוש, "בית מקדש".
ולכאורה אינו מובן:
כיוון שעוסקים בענייני העולם, הרי לא יתכן שלא ידבק משהו כו'. וכפי שרואים בטבע בני אדם, שהמתאבק עם מנוול, נדבק בו אבק ועפר ואפילו רפש וטיט ("בלאָטע"). ובמצב כזה הרי לא שייך להיכנס חס ושלום לבית המקדש, וכדאיתא במשנה16 שאפילו להר הבית אסור להיכנס באבק שעל רגליו?
והעצה לזה – שקודם הכניסה לבית המקדש צריך להיות עניין של רחיצה.
ומה צריך לרחוץ? – את חלקי הגוף שעל ידם הוא עיקר העסק בענייני העולם, שהם הידיים והרגלים – "ורחצו גו' את ידיהם ואת רגליהם":
הרגלים – מביאים את האדם בעולם, והיינו, שמצד עצמו היה צריך להיות ב"בית-המקדש", בד' אמות של תורה או בד' אמות של תפלה, אלא שרגליו מובילים ומביאים אותו בעולם הזה הגשמי, ובפועל, הרי הרגלים הם העומדים ישירות על הארץ והעפר הגשמי.
והידיים – הם הכלים הממוצעים בין האדם לעולם, שעל ידם נוטל דברים מהעולם ועל ידם נותן דברים בעולם,
וכידוע הפירוש17 בדברי המשנה18 "העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים וכו'", ש"בעל הבית בפנים" קאי על הקב"ה, ו"העני בחוץ" קאי על איש ישראל שצריך למלא את שליחותו בעולם הזה הגשמי, וישנו העניין ד"פשט בעל הבית את ידו לחוץ כו'", שזהו על דרך מה שכתוב19 "דודי שלח ידו מן החור", וכמו כן ישנו העניין ד"פשט העני את ידו לפנים כו'", להכניס מרשות הרבים לרשות היחיד.
וחלקים אלו שבאים במגע עם עניני העולם – הרגלים, שמביאים את האדם בעולם, והידים, שבאמצעותם נוטל דברים מן העולם או שמכניס בעולם דברים שלמעלה מהעולם – צריך לרחוץ אותם.
כיצד היא הרחיצה? – הנה רחיצה על-פי דין בנגלה שבתורה היא על ידי זה שנוטלים מים ושופכים על הידיים והרגלים, שאז, הידיים והרגלים עצמם (העור והבשר והעצמות) נשארים במקומם, ואילו האבק ורפש וטיט שנדבק עליהם, הולכים ונשטפים על ידי המים (אם הם רק במידה המספיקה) ששופכים עליהם.
וענינו בעבודה – כמו שכתב הרמב"ם20 ש"רמז יש בדבר . . הביא נפשו במי הדעת הטהור", ידיעת אלקות, "דע את אלקי אביך"21, שזהו עניין תורת החסידות, וטבע הדברים הוא שבכוח "מי הדעת הטהור" לרחוץ את הידיים והרגלים, חלקי הגוף שבאים במגע עם העולם, ולשטוף מהם את "הנחות העולם", ולחזק את ה"נפש השנית בישראל" ש"היא חלק אלקה ממעל ממש"22.
וכאשר הידיים והרגלים נעשים נקיים, אזי יכול האדם למלא תפקידו בעולם – לעשות מענייני העולם, זהב וכסף ונחושת, משכן ומקדש לו יתברך.
ד. ועל זה באה ההוראה – שאין צורך במי שהוא בעל שכל גדול זך ונעלה ביותר דווקא; אין צורך בדבר שנעשה מזהב או מכסף דווקא; יכול להיות גם דבר שנעשה מנחושת, הפחות שבמטלטלין, אלא שנתינת הנחושת היתה באופן ש"כל נדיב לבו יביאה"23, בלב שלם – הרי כיוון שדבר זה בא מלב יהודי זך ("אַ ריינער אידישער האַרץ"), בכוחו לשטוף את האבק ורפש וטיט שנדבק על ידיו ורגליו.
והתורה מספרת דבר חידוש – שהכול ידעו שעניין זה נעשה על ידי נשי-ישראל:
לכאורה, הרי ענינה של האישה הוא באופן ש"כל כבודה בת מלך פנימה"24, ואילו העסק עם עניני העולם נעשה על ידי הבעל.
אך היא הנותנת:
מצד זה שהבעל נמצא כמה וכמה שעות בענייני עולם הזה – הנה לאחרי זה קשה לו יותר להבחין ולברר מהו "דבר זר" עבורו, ומהו דבר השייך אליו ("אַ אייגענע זאַך");
ואילו האישה שנמצאת בבית, "כל כבודה בת מלך פנימה", ו"חכמת נשים בנתה ביתה"25, להעמיד את ביתה על יסודי התורה והמצווה – הנה אף שלכאורה "נשים דעתן קלה"26, הרי להיותה בת שרה רבקה רחל ולאה, בכוחה וביכולתה – מצד כוח האמונה, אמונה פשוטה, שישנה אצל נשים יותר מאשר אצל אנשים27 – להבחין ולברר שעניין פלוני שייך לעולם הזה החומרי ובמילא צריכים לשטפו, ועניין פלוני שייך לחלק העולם שיכולים לעשות ממנו משכן ומקדש לו יתברך.
ובכוחן של הנשים ליתן אפילו עניין של נחושת, שהוא הפחות שבמיטלטלין, אבל, הנתינה היא מתוך חביבות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בצחצוח והברקת הנחושת להיות דבר הנוצץ, שאז יהיו משתקפים במתכת – פני אדם.
ועד כדי כך, שאפילו עניין כזה שאצל האנשים יכול להידמות שזהו עניין של לעומת-זה, עניין של תאווה – הנה מצד האמונה פשוטה של הנשים, בכוחן לפעול שעל ידו יעמידו ויגדלו צבאות השם!
ולהעיר:
אדמו"ר הזקן כותב בספר התניא28 ש"העיקר תלוי שיקדש עצמו בשעת כו'", "משום שאין לך נפש רוח ונשמה שאין לה לבוש מנפש דעצמות אביו ואמו, וכל המצוות שעושה הכול על ידי אותו הלבוש . . ואם יקדש את עצמו ימשיך לבוש קדוש כו'".
וכיוון שהעמידו "צבאות השם", "זרע ברך ה'"29, שיצאו "מארץ מצרים על צבאותם"30, ונכנסו אחר כך לארץ-ישראל, והם אלו שממלאים את שליחותו של הקב"ה בעולם הזה הגשמי והחומרי – הרי מזה מוכח, שהלבושים שלהם היו כדבעי למהוי, כיוון שהקידוש היה כדבעי למהוי.
ונמצא, שכללות העניין ד"מראות הצובאות" שעל ידן "משדלתו בדברים", היה עניין של קדושה.
ה. וזהו סדר הדברים בפרשה:
לכל לראש באה ההודעה שהענין ד"תשא את ראש בני-ישראל" נעשה על ידי זה שבני-ישראל מתאחדים בלב אחד ובנפש אחת להקריב להקב"ה קרבן ציבור כולם יחד, באופן שכולם שווים – מצד נקודת היהדות וכוח המסירות נפש שאצל כל היהודים בשווה – שלכן צריכה להיות נתינת מחצית השקל באופן ש"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"31.
ולאחרי זה נתבאר, שאי אפשר להתחיל לבנות משכן ומקדש מהעולם, אלא צריכים להכין תחילה את העולם שיוכל להיות משכן ומקדש – להבחין ולברר איזה עניינים אינם שייכים ליהודים, ואיזה עניינים יכול יהודי לברר ולזכך, ועל זה ניתנה האמונה פשוטה לנשים הצדקניות שבאותו הדור, שנותנות אפילו את ה"מראות" כדי לבנות כלי שממנו ירחצו את האבק רפש וטיט של העולם, ועל ידי זה תהיה ההכשרה לבוא אל הקודש ולהקריב קרבן לה'.
ו. והנה, אמרו רז"ל "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים"32, ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"33, שגם הגאולה העתידה לבוא בעגלא דידן על ידי משיח צדקנו, תהיה "בשכר נשים צדקניות שיש בדור"34.
ועניין זה נעשה על ידי עבודתן של הנשים הצדקניות להעמיד את ביתן על יסודי התורה והמצווה, להכניס בו כמה עניינים, אבל, להבחין ולברר מה צריך לשטוף ולזרוק החוצה, ומה צריך להישאר בבית, ואחר כך לפעול בבית את עניין "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
וזו תהיה ההכנה לבית המקדש השלישי, שעומד בנוי ומשוכלל ויתגלה וירד35 למטה מעשרה טפחים,
ובו תהיה העבודה באופן ש"רחצו אהרן ובניו גו' את ידיהם ואת רגליהם", ויקריבו את קרבנות הציבור על ידי זה ש"תשא את ראש בני-ישראל גו' זה יתנו גו' מחצית השקל",
במהרה בימינו, על ידי משיח צדקנו.
(מהתוועדות פורים ה'תש"כ. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תש"כ ח"א (כז) ע' 470-475)
____________________
1) ר"פ תשא.
2) ב"ב יו"ד, ב.
3) רמב"ם הל' שקלים רפ"ד.
4) רמ"א או"ח סתרצ"ד ס"א.
5) מגילה יג, סע"ב.
6) ריש שקלים.
7) ל, יח ואילך.
8) ראה פרש"י עה"פ.
9) ראה אנציק' תלמודית ערך השתחואה ס"ד (כרך יא ע' רלג ואילך). וש"נ.
10) ראה אנציק' תלמודית ערך ביאת מקדש בתחלתו (כרך ג' ע' קב ואילך). וש"נ.
11) ויקהל לח, ח.
12) פרש"י עה"פ. וראה תנחומא פקודי ט.
13) נוסח תפלת מוסף דיו"ט.
14) ראה גם תו"מ חי"ח ע' 14. וש"נ.
15) ראה לקו"ש חכ"א ע' 153. וש"נ.
16) סוף ברכות.
17) ראה "כתבי הרח"א ביחובסקי" (ברוקלין, תש"נ) ע' צט ואילך – מה ששמע אדמו"ר הזקן מהרב המגיד.
18) ריש שבת.
19) שה"ש ה, ב-ד.
20) בסוף הל' מקוואות.
21) דברי הימים-א כח, ט. וראה תניא קו"א קנו, ב. ועוד.
22) תניא רפ"ב
23) ויקהל לה, ה.
24) תהלים מה, יד. וראה רמב"ם הל' אישות פי"ג הי"א.
25) משלי יד, א.
26) שבת לג, ב. וש"נ.
27) ראה אוה"ת נ"ך ח"ב ע' תתקכז. יהל אור לתהלים ע' תלה. מאמרי אדה"ז ענינים ע' שפג ואילך. וראה גם אוה"ת תשא ע' א'תתקפה ואילך.
28) ספ"ב.
29) ישעי' סא,ט.
30) בא יב, נא.
31) תשא ל, טו.
32) סוטה יא, רע"ב.
33) מיכה ז, טו.
34) יל"ש רות רמז תרו (בסופו).
35) ראה פרש"י ותוס' – סוכה מא, סע"א. ועוד. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
