מהי המעלה בלימוד דיני "נזיקין", וכיצד רומזים תחילת וסיום מסכת בבא בתרא על סיום הגלות והגאולה? * כמה מענייני הגאולה נרמזים בה * האם צריך להגיה ולתקן בדברי הזוהר המתייחס לבבא בתרא? * ומה בטל בפני מה – היין או הפחד? * רשימה שנייה
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
לקראת שבת קודש פרשת משפטים תשמ"ו הגיה הרבי את שיחת ט"ו בשבט תשמ"ה – סיום מסכת בבא בתרא בבלי וירושלמי (לקוטי שיחות כרך כו עמ' 152-145).
נקודות מהשיחה:
דברי הבבלי ודעת הירושלמי בדין ערב בחנוק ואמר הנח לו אם משתעבד; פירוש הפני משה בדברי הירושלמי; ב' אופנים בטעם שהערב משעבד נפשו בלי קניין; את מחלוקת הבבלי והירושלמי מבאר הרבי ומפרש את דברי הירושלמי, על פי החילוק הכללי שבין בני בבל ובני ארץ ישראל; ערבות בני ישראל זה לזה נפעלה כשעברו את הירדן; ביאור הנ"ל בדרך המוסר ובעבודה הרוחנית, וביאור תחילת וסוף המסכת בנוגע לעניין הגלות והגאולה.
הנה כמה פנינים:
כולה נזיקין: ג' הבבות – בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא – חדא מסכתא היא, הן למעשה ג' בבות של מסכת אחת. "נזיקין" מצביע על הגלות, שאז שולטים המזיקין (דלעומת זה), המפריעים ליהודי בעבודת ה' ומונעים אותו ממנה. מסכת נזיקין, הלכות נזיקין שבתורה, הוא הלימוד המבטל את המזיקין, וממילא מתבטלת על-ידי-זה הגלות ובאה הגאולה.
נזיקין כולל שלוש בבות – שהן כנגד ג' הגאולות, וקשורות בג' בתי-המקדש, שכן ג' בתי-המקדש אינם בתים נפרדים, אלא זה אותו הבית ש"נאבד" והקב"ה מחזיר אותו.
בתחילת המסכת קיים מצב של שותפין שיש מחיצה של הפסק ביניהם – "ביניכם לבין אלוקיכם"; אבל בסיום המסכת מדובר על ערב, אחדות שבין הקב"ה וישראל, המתגלית כשהקב"ה הוא ה"ערב" המקבל על עצמו את השעבוד כביכול, לתת לישראל את הכוחות הדרושים כדי להיפטר מהשעבוד של ה'לעומת-זה'.
עבודה בשותפות עם העולם והגוף
בהזדמנות אחרת (שבת קודש פרשת בלק תשל"ז – שיחות קודש תשל"ז כרך ב' עמ' 260 ואילך) הסביר הרבי את המשנה הראשונה במסכת: "שותפין" – אמור על הגוף והנשמה, ועל הנפש הבהמית והנפש האלוקית. ובאופן כללי יותר: על היהודי והעולם, שהם שותפים. שהרי נדרשת עבודה בעולם ועם הגוף והנפש הבהמית, כשהמטרה היא הגברת הצורה על החומר והרוחניות על הגשמיות.
לפעמים יש מצב של "השותפין שרצו לעשות מחיצה" – היהודי טוען שאין לו רצון להתעסק עם העולם, מכיוון שהוא והעולם הם שני דברים נפרדים, לכן יש זמנים שבהם הוא עוסק בתורה ומצוות, ויש זמנים שהוא כשאר אנשי העולם, וזה היפך הכוונה של "שמים וארץ קניין אחד", שהח' והד' (ח'= ז' רקיעים וארץ וד' = ד' רוחות השמים) גופא יהיו באופן של "אחד".
ועל כך עליו לעשות תשובה – "ישלם שניים לרעהו" (שתי דרגות בתשובה). כלומר, למרות שבתחילת הדרך עליו – בעל התשובה – אכן להתרחק מהעולם באופן ד"אי אפשי", ועבודתו צריך להיות בבחינת "שמאל דוחה", אבל לאחר-מכן, כשכבר נתעלה, עליו להתעסק עם העולם ולרומם את העולם.
מחיצה בין קודש לחול
את שייכותה של מסכת בבא בתרא לסוף זמן הגלות ביאר הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת שמות תשמ"ז (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ז כרך ב' עמ' 299 ואילך). באותה הזדמנות עמד על תחילת המסכת וסיומה, וזו נקודת הדברים בקצרה: המסכת פותחת ב"השותפין שרצו לעשות מחיצה כו'". "שותפין" אמור על הקב"ה וישראל – ב' שותפים שווים, שלכל אחד מהם דעה, שלכן יכול כל אחד מהם לומר שרצונו ב"גוויל, גזית, כפיסין, לבינין".
לאחרי סיום כללות העבודה (שעל ידה נעשה עניין השותפות) עושים "מחיצה", כלומר, בירור וחלוקת סוגי העבודה, עניני הרשות, ענייני קדושה ומצווה, עד להידור מצווה כו'.
ועד שבאים לעניין "בונין את הכותל... גוויל גזית כפיסין לבינין" האמור על בית-המקדש (כמובן מהמשך סוגיית הגמרא בדף ג' (בבא בתרא) לגבי בית-המקדש), ובסוף זמן הגלות (בבא בתרא) היינו בית-המקדש השלישי, שכבר "בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים".
ובסיום המסכת מודגש מעלת "דיני ממונות", האמורים על כל ענייני העולם, אשר לפני שנעשית בהם העבודה של קיום התורה ומצוות אינם אלא בבחינת "דיני ממונות". ולכן תוכן סיום מסכת בבא בתרא (סוף הגלות) ב"דיני ממונות", להורות שכבר נשלמו כל פרטי העניינים של עבודת הבירורים בענייני העולם ("דיני ממונות"), עד שכל עניינם אינו אלא שעל ידם יתוסף בענייני חכמה, חכמת התורה וכו'.
מסכת שלישית ובית-המקדש השלישי
עוד הוסיף הרבי בשיחת ש"פ משפטים תשנ"ב (שיחות קודש תשנ"ב כרך ב' עמ' 674) בקשר של המסכת עם סיום הגלות: בתחילת המסכת מודגש שלימות היחס שבין אדם לחברו, באופן של אהבת-ישראל דווקא, והרי על-ידי ההנהגה באופן דאהבת ישראל מבטלים כל עניין הגלות, וממילא נעשה "בתרא" וסוף לכל עניין הגלות – בחסד וברחמים, ובאופן דטוב הנראה והנגלה, שאז מתגלה איך שעניין הגלות הוא עניין שבקדושה ועניין שבטהרה.
בעניין נוסף מוצאת הגאולה ביטוי במסכת בבא בתרא – כפי שאמר הרבי בשיחה משנת תשמ"ט (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ט כרך ב' עמ' 302): מסכת "בבא בתרא" דנזיקין היא כנגד גלות האחרון – השלישית. ולכן סיומה קשור עם גאולה השלישית ובית-המקדש השלישי, שעליו (כפירוש הזוהר – ח"א כח,א) נאמר "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" – "פסוק שהובא ונתבאר גם במסכת בבא בתרא".
[וראה ביאור פסוק זה ב'ספר המאמרים מלוקט' כרך ד' עמ' שלג, בארוכה].
לא להאריך ב'סיום' הגלות
בהזדמנות אחת (שבת קודש פרשת וארא תש"נ – תורת מנחם תש"נ כרך ב' עמ' 189) הזכיר הרבי את מאמר רז"ל "הנוטל פרוטה מאיוב מתברך" והעיר:
ולהעיר, שמאמר רז"ל זה הוא במסכת "בבא בתרא", ששייך לזמננו זה – "בבא בתרא" (ואחרונה) דהגלות.
והעיקר – שמסיימים ה"בבא בתרא" דהגלות תיכף ומיד, ולא מאריכים בה"סיום", אלא בהתחלה שלאחרי-זה.
ביאור דברי הזהר בחלוקת הג' בבות
חלק משיחת ש"פ משפטים תשנ"ב (ספר השיחות תשנ"ב כרך ב' עמ' 369 ואילך) הוקדש למסכת בבא בתרא. בהערות שם יש התייחסות מעניינת לקושיית החיד"א על דברי הזוהר (חלק ג' קצח,א). בזוהר נאמר:
"תלת בבי דינין תקינו (רבנן) בסדר מתניתא, חדא קדמיתא בארבע אבות נזיקין השור וכו' תניינא טלית דאשתכח, תליתאה שותפין ורזא דאבידה . . אורח דקרא נקטו דכתיב (משפטים כב, ח) על כל דבר פשע . . על שור על חמור על שה דא בבא קמא, דהכי הוא באינון מלין, על שלמה דא בבא מציעא, על כל אבדה דא בבא תליתאי".
כלומר: לפי הנאמר בזוהר אמורות המילים "על כל אבדה" על מסכת בבא בתרא.
הקשה הרב החיד"א בניצוצי אורות שם: "קשה דכל דיני אבידה בבבא מציעא בפרק ב', א"מ". מביא על כך אביו של הרבי ביאור (בלקוטי לוי יצחק לזוהר חלק ג' עמ' תא) ומפרש ש"כל אבדה" אמור על שותפין – כי אשה נקראת אבדה כדאיתא בריש מסכת קידושין (דרכו של איש לחזר על אשה כאדם המחזר על אבידתו), "וכל אבדה" הוא חיבור זכר ונקבה, והיינו שותפין כו' ואחרי אריכות בעניין מסיים: "ועתה מסולק קושיית א"מ שבנצוצי זהר".
[ביאור זה נזכר גם בשאלת הרב מנטליק לגבי בחירת מסכת בישיבות וכן צילום מענה הרבי – הופיעו במדור זה בגיליון הקודם (תש"ז)].
ובהערה בשולי הגיליון בשיחה שם מובאת הגהתו של הגר"א לפיה לשון הזוהר יהיה כך: טלית דאשתכח ורזא דאבידה (- ב'תניינא'), תליתאה שותפין כו' על שלמה על כל אבדה כו' דא בבא מציעא, ו"בבא תליתאי" (היינו) "שותפין", נרמז בסיום הפסוק "עד האלקים יבוא דבר שניהם".
אמנם ממשיך ומבאר בשולי הגיליון שם (וכן נתבאר בהרחבה בשיחת ש"פ בלק תשל"ז), שדוחק גדול להגיה כך בדברי הזוהר – ובשתיים, שינוי הסדר שבזוהר (ושינוי כפול: הן בהתחלת העניין והן בסיומו), והוספת סיום הפסוק שלא נזכר בזהר שלפנינו – בגלל קושיא זו. במיוחד שקושיא זו מתורצת על פי ביאור אאמו"ר שהובא לעיל.
במכוון לא הזכרתי...
לשאלה זו כבר נדרש הרבי על ידי עורכי השיחה לאחר שאמר את "הדרן" על מסכת בבא-בתרא בט"ו בשבט תשמ"ה (הנזכר לעיל), ותוכן שאלתם היה:
הרבי בשיחתו הזכיר את דברי הזוהר (בלק קצח, א) הלומד מן הפסוק "על כל דבר פשע" את שלושת הבבות, בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא.
היות וחלק הפסוק המובא בזוהר על מסכת בבא-בתרא אינו מתאים לה לכאורה (וכקושיית הנצוצי אורות על הזהר), מאידך, יש מקום להסביר זאת כדברי הגר"א הסבור שיש להגיה בזוהר. אמנם, על פי דברי אבי הרבי הרה"ח המקובל וכו' ר' לוי יצחק מתורצת הקושיא מבלי צורך להגיה, ושאלו "האם נכון"?
הרבי השיב על גיליון השאלה במילים האלה (המלים בסוגריים הועברו על ידי הרבי מתוך השאלה):
בכיון [=בכוונה] לא הזכרתי כלל עדמש"כ [=על דבר מה שכתוב] (בזהר שלפנינו: על כל אבדה דא בבא תליתאה) כדי שלא להכנס לכ"ז [=לכל זה].
כלומר: בכוונה תחילה לא הזכיר הרבי את החלק בפסוק הרומז למסכת בבא בתרא כדי שלא להיכנס לשקלא וטריא על כך.
צילום משאלת המניחים ותשובת הרבי על כך בקשר ל"הדרן" על מס' ב"ב שנאמר בט"ו בשבט תשמ"ה.
עוד פנינים רבים (בפנים ובהערות) הקשורים במסכת זו – נאמרו באותה שיחה של שבת פרשת משפטים תשנ"ב – ומהם:
במסכת בבא בתרא (סיום וגמר הגלות) מרומזת גם הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו – בסוגיה הידועה (עד, סוף עמוד ב ואילך) שבה נתבארו כמה וכמה מהיעודים שלעתיד לבוא . . וכן הסוגיה (קכב,א) אודות חלוקת ארץ-ישראל לעתיד לבוא . . נוסף על קירוב הגאולה על ידי מצות הצדקה (יו"ד א) . . ושם (עה,ב) נתבאר ש"משיח" נקרא על שמו של הקב"ה.
ובשיחות-קודש תשנ"ב ח"ב (בלתי מוגה) עמ' 674 איתא: ועל פי זה יש להוסיף (על דרך הרמז) שזהו גם הפירוש ב"בונין את הכותל באמצע", דקאי גם על החומה דלעתיד-לבוא, בקיום היעוד "פרזות תשב ירושלים גו' ואני אהיה לה גו' חומת אש סביב".
הסיפור, ההערה והשאלה שאיננה קשה!...
בשנת תשי"ט פורסם בחוברת "תוכן עניינים בדא"ח" [תחת שם זה הופיעו לראשונה שיחותיו של הרבי שנדפסו לאחר-מכן בארבעת כרכי ליקוטי שיחות הראשונים] סיפור על אדמו"ר הצמח-צדק, שבשנים הראשונות לנשיאותו ישב והתוועד עם חסידים, ואחרי שתייתו כמה כוסות של משקה חזק ביותר העביר ידו על מצחו, והכול היה כלא היה ולא ניכר בו מאומה משתייתו. אחר-כך הסביר הצמח צדק כי התבונן בגדלות ה' ונפל עליו פחד גדול, ומאחר ש"יין קשה פחד מפיגו" – ביטל הפחד את השפעת ה'יין'.
בהערה לביטוי "יין קשה פחד מפיגו" מצוין על אתר: ראה בבא בתרא י, א – וצריך עיון קצת". [ונדפסו הדברים ב'לקוטי שיחות' כרך א' עמ' 32].
פירוש ההערה:
בגמרא שם מפורש פחד קשה יין מפיגו וכו' היינו, שהיין חזק מן הפחד ומפיגו, ולא כדברי הצמח-צדק שהיין פג מפני הפחד החזק ממנו!
אם כן, נשאלת השאלה מאידך: מדוע כתב הרבי כי "צריך עיון קצת".
עשרים שנה לאחר שנדפסה השיחה, בשנת תשל"ט, נערכו דיונים בנושא זה מעל במת "הערות התמימים ואנ"ש" שהופיע ב-770 (גליונות ק, קב, וקו), עד שאחד מאנ"ש שי' חשף (בגיליון קד שם) מכתב מרתק שכתב הרבי בנושא סיפור זה והשיחה.
מסתבר, שכבר באותה שנה שאל השואל, לאחר ששמע בעל-פה את הסיפור מהצמח-צדק, שהובא בשיחה על ידי הרבי, ומיהר להקשות. הרבי כתב לו בתגובה (כ"ח טבת תשי"ט):
..במענה למכתבו מכ"ה טבת, בשאלתו בתוכן הענינים לפרשת חיי שרה, היוצאים לאור על ידי צעירי אגודת חב"ד . . וכנראה אשר לא היה תוכן הענינים תחת ידו, שהרי על אתר שם צויין בהערה..
ולגוף הענין, הנה אדמו"ר הצ"צ לא אמר המאמר בשם רז"ל כי-אם ביאר את אשר קרה, אשר אף שהיה יין קשה ובכל זאת הנה פחד ה' מפיגו. ואף-על-פי-כן צויין שם בהערה, כנ"ל כיון ששטחי[ו]ת הלשון במסכת בבא בתרא משמע שיין קשה יותר מפחד ולא להיפך.
אבל מובן שאין זה קושיא, שהרי אית פחד רגיל ואית פחד ועד בדוגמת המסופר בשמות רבה (פרשה כד, ד) ונשרו כו' [=פעם אחת עבר אדם בתוך מדבר כוב זה, וראה נחש אחד ישן, והיה בו כקורת בית הבד. וראה את הנחש, והוא לא ראהו. ומרוב שנכנסה בו חרדה, נתבהל ונשר שערו"]. והרי זה באין ערוך – בהתבוננות השלימה – לגבי פחד ה' והדר גאונו. וק[ל] ל[הבין].
ובאותו ענין יש להעיר גם כן מקהלת רבה (פרשה ז, כו) אשר נמנים שם י"ד דברים קשים, ועוד כמה שינויים ממאמר-רבותינו-זכרונם-לברכה במסכת בבא בתרא, ובהם – שיין גובר ומשכח צרה (דיש לומר שהיא קלה מן הפחד מפני הצרה, וק[ל] ל[הבין])".
לאחר מכן נדפס המכתב ב'לקוטי שיחות' כרך כה עמ' 499 [וראה הנאסף בכל זה ב'כרם חב"ד' גליון 2 (ניסן תשמ"ז) עמ' 88-87].
* * *
בשנת תשנ"ט הופיע כרך ראשון בסדרת "לקט חידושים וביאורים במסכת בבא בתרא – בנגלה ובחסידות – מתורתו של כבוד קדושת אדמו"ר". בספר בן 433 עמודים נלקטו הביאורים על כ"ה הדפים הראשונים של המסכת. תורה משובחת בכלי נאה, בסיועו של הרה"ג הרה"ח ר' אברהם יצחק ברוך גערליצקי מניו-יורק. מלאכת הליקוט והעריכה על-ידי הת' אברהם הכהן שי' הענדל.
צילום דף שער הספר | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
