פני השמים קדרו. מיום ליום התקבלו ידיעות נוספות על אימי המלחמה, ועל צבאותיו של הצורר הנאצי המתקדמים במהירות ומאיימים לכבוש את כל אירופה. "הפתרון הסופי" כבר לא היה מליצה, אלא מעשים שבכל יום.
משפחת סופר גרה בבלגיה. אבי המשפחה שימש קצין בצבא הבלגי ונפצע מיד בפתיחת הקרבות. הוא הועבר למרכז רפואי מרוחק, בלי שבני משפחתו ידעו דבר על מצבו. האם והבת נותרו אפוא לבדן, והחליטו להימלט לצרפת.
לא עבר זמן רב ושוב מצאו את עצמן בעול הכיבוש הנאצי, הפעם בצרפת. האם, פריידה, הצליחה למצוא מחסה לבתה, שרה, במשפחת איכרים צרפתית, בעיירה קטנה, פוֹ שמה. הללו, שהיו מ'חסידי אומות העולם', גידלו אותה עם ארבע בנותיהם, ואף דאגו לה למזון כשר והקפידו שלא תיאלץ לחלל שבת. לכולם סיפרו כי היא בת-דודתם.
חלפו כמה ימים והאם נלקחה אל היעד הנורא – מחנה אושוויץ. במחנה חולקו האסירות לצריפים. בכל צריף נבנו דרגשים, כמו מדפים, זה על זה, והם שימשו מיטות. דברים סותרים נאמרו להן באשר לעתידן, כמו העבודות שיישלחו לעבוד בהן, אך האמת כבר לא הייתה בגדר סוד.
בכל יום עברו חיילים נאצים ו'אספו' אנשים ונשים, ואלה נצטוו לעמוד בתור ל'מקלחות', כדי שיוכלו לעבור למקום אחר, כביכול. כל האנשים הללו לא נראו עוד. גם העשן המיתמר בדרך קבע מעל הקרמטוריום לא הותיר ספק בדבר מהותן האמיתית של ה'מקלחות'. אך ברירה אחרת לא עמדה לפני האסירים, ובינם לבין עצמם גם לא ידעו מה טוב יותר.
תורה של הגב' סופר הגיע. יום שלם המתינה עם קבוצת אסירים. הקבוצה קטנה והלכה בכל שעה, אך עדיין התור היה ארוך. באותו יום אירעו כמה וכמה תקלות, ועם רדת הערב נותרה היא בין היחידות שלא הספיקו להיכנס ל'מקלחות'. בנדיבות מרושעת פנה אליהן הקצין ואמר: "מאחר שהמתנתן כל היום, מחר תהיו הראשונות להיכנס...", ושילח אותן בחזרה לצריפיהן.
לימים נשאלה הגב' סופר מה עשתה אותו לילה ומה הרגישה, כאשר ידעה כי מחר יהיה הבוקר האחרון לחייה. היא ענתה: "שרנו, אני וחברותיי, שירת 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח', עד שציוו עלינו להפסיק"...
היא לא נרדמה באותו לילה. הרהורים נוגים ומחשבות מייסרות חלפו בראשה. פתאום נכנס לצריפה קצין נאצי בכיר, והחל לשוטט בין שורות הנשים הישנות, מאיר בפנסו על פניהן. בעברו לידה הביט לרגע בפניה ושאל בגרמנית: "את גברת סופר?".
היא התחלחלה. "מה רוצה הנאצי הזה ממני?", עברה בה המחשבה. אך למודת ניסיון מהמקום הנמהר הזה, שבו אסור לשאול שאלות, ענתה בשפה רפה: "כן".
הקצין סימן לה באצבעו ופקד: "בואי אחריי". בלי לדעת לאן פניה מועדות, מצאה את עצמה הולכת אחריו. הקצין יוצא מהצריף וחולף ליד משמרות הנאצים. הללו מביטים בהם בלי לשאול דבר, כאילו זה דבר מובן מאליו. ה'טיול' הלילי הזה נמשך זמן-מה, לנגד עיני החיילים הנאצים השורצים בכל פינה. משום-מה, מראה האישה הנשרכת אחר הקצין באמצע הלילה אינו תופס את תשומת-ליבו של איש מהם.
בתוך כך הגיעו לשער המחנה. הקצין פותח את השער, פונה אליה שוב ואומר לה: "בואי אחריי". כהלומת רעם היא הולכת אחריו, עד תחנת הרכבת שליד המחנה. הוא עובר איתה את כל המחסומים, ואין איש שואל דבר. בתחנה עומדת רכבת המתכוננת לצאת לדרכה. הקצין אומר לה: "עלי לרכבת. חכי שם ואל תרדי". הוא עמד שם עוד רגע, מוודא שהיא אכן נכנסה, והלך.
הרכבת יצאה לדרכה, והגב' סופר יושבת בקרון לבדה, נבוכה ותוהה. היא חוששת לצאת מהקרון, אך לאן היא נוסעת? מה היא אמורה לעשות ברכבת הדוהרת?
כמעט שלושה ימים עברו עליה ללא מזון ושתייה ובלי להבין מה עובר עליה. ביום השלישי החלה להתעשת. היא לא ידעה היכן הרכבת נמצאת, אך החליטה שבתחנה הבאה תרד.
כשעצרה הרכבת, ירדה ממנה והחלה לשוטט ברחובות. פחדה היה גדול. מה יקרה אם תפגוש שוטר או פקח ויתברר שהיא נמצאת כאן ללא שום מסמכים מזהים? ופתאום... כמעט התעלפה. היא רואה מולה לא פחות ולא יותר – את בתה, שרה, רצה לקראתה וזועקת בקול: "אימא!". בדמעות של אושר נפלו האם והבת זו בזרועותיה של זו.
ההשגחה העליונה גרמה לה לרדת מהרכבת בדיוק באותו מקום שבו שהתה בתה באותה שעה. אך מי היה אותו קצין נאצי, שהוציא אותן מתוך התופת? – עד סוף ימיה נשאר הדבר חידה ללא פתרון.
כשהיו שואלים את הגב' סופר איך אפשר להאמין אחרי השואה, הייתה עונה: "כיצד אפשר שלא להאמין אחרי השואה!".
היא תמיד סיפרה, כי גם ברגעים האפלים ביותר שאבו היא וחברותיה עידוד מהאמונה בביאת המשיח. האמונה הזאת היא שתעמוד לנו גם עתה, לזכות לבואו בפועל, בקרוב ממש.
(מפי הרב זושא זילברשטיין, שליח חב"ד במונטריאול, קנדה, נכדה של הגב' סופר, שמסר לנו את הסיפור כפי ששמעו מסבתו) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
