מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

"במענה לשאלתו: יכול להתפלל בהברה ספרדית או אשכנזית, אבל לא לערב. זאת אומרת שצריך להיות כל התפלה בהברה אחת" (אגרות-קודש כרך כ עמ' רסא. ליקוטי-שיחות כרך יט עמ' 463. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' נא).

לצערנו, אין בידינו תוכן השאלה. אבל שמעתי מכמה מאנ"ש, שהתשובה באה לשלול את מה שהנהיגו כמה רבנים בין בני ובנות אשכנז, המתפללים במבטא הנהוג בארה"ק, שיאמרו ('לפחות') את שם א-דני במבטא אשכנזי, על-פי דברי רבינו בחיי ריש פרשת וירא בזה (ראה שו"ת 'הר צבי' או"ח ח"א סי' ד, ובספר 'תפילה כהלכתה' פ"ד הערה לה בשם החזו"א). ומסתבר שטעם השלילה הוא, כיוון שאין במציאות מבטא כזה, ממילא אין זה בכלל מה ש"כל בני עירו קוראין כך" (ראה בשו"ע אדה"ז סי' קכח סעיף מח, בברכת כהנים שמדאורייתא צ"ל בלה"ק דווקא, וק"ו לתפילה).

והנה שאלה זו עולה לרוב אצל שלוחים המשמשים בקודש כרבנים, גבאים וכיו"ב בקהילות שאינן מכירות את המבטא האשכנזי שלהם, והם ממלאים את חובתם להזכיר לציבור להתפלל כהלכה, ובפרט - כשהציבור הוא בעל ידע מצומצם ביותר, כמו כשהם מתפללים בלחש - להתחיל בקול רם אמירת: מוריד הגשם, אתה חוננתנו, יעלה ויבוא, טל ומטר וכו'; או כשאומרים הלל עמהם, לומר בקול רם "הודו" בין "יאמר נא... יאמרו נא...", לפי שרבים אינם יודעים מהנהגה זו כלל. ומכיוון שצריך לומר זאת במבטא המוכר לציבור, נמצא שבכך הם "מערבים הברות בתפילה". לפיכך חשוב לשים לב להנ"ל ולהימנע מעירבוב הברות.