איך אומרים ש"דוד מלך ישראל" גם עתה?

מלכות דוד היא מלכות נצחית, "עד עולם" - כפסק דין הרמב"ם: "כיוון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם, שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם: "מלכי בית דוד הם העומדים לעולם... אבל אם יעמוד מלך משאר שבטי ישראל, תיפסק המלכות מביתו", מכיוון שעיקר עניין המלכות שייך לבית דוד.

ולכן, גם בגאולה העתידה לבוא, גאולה נצחית, גאולה שאין אחריה גלות - תהיה המלכות של בית דוד, כפסק הרמב"ם "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה", "יעמוד מלך מבית דוד", וכפי שמאריך הרמב"ם על-דבר הקשר ד"שני המשיחים, משיח הראשון שהוא דוד... ומשיח האחרון שעומד מבניו כו'", ובלשונו בפירוש המשניות: "מבית דוד ומזרע שלמה בלבד", ולא עוד, אלא שמצינו במדרשי חז"ל שמלך המשיח הוא דוד המלך: "דוד שמיה" ("דוד בעצמו"), ובלשון הידוע: "איש צמח שמו הוא דוד בעצמו".

ועד כדי כך, שגם בזמן שבינתיים, בזמן הגלות - "דוד מלך ישראל חי וקיים", כפי שאומרים ב"קידוש לבנה".

וכמדובר כמה פעמים שאין הכוונה לומר ש"חי וקיים" לעולם הבא - דאם כן: (א) אין זה עניין מיוחד אצל דוד המלך, שהרי "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", (ב) אין זה עניין השייך ל"קידוש לבנה"...

הכוונה היא, איפוא, ש"חי וקיים" גם עתה, ולא עוד, אלא ש"חי וקיים" בתור "מלך ישראל", הכולל את כל בני ישראל, "ראשיכם שבטיכם... טפכם, נשיכם... מחוטב עציך עד שואב מימיך", ולכן, שייך הדבר (א) לדוד המלך, כאמור, שמלכות דוד היא "עד עולם", (ב) ל"קידוש לבנה" - "שהם (בני ישראל) עתידים להתחדש כמותה", בגאולה העתידה לבוא על-ידי דוד מלכא משיחא!...

קיום מצוות בגלל הציווי ומתוך תשוקה לגאולה העתידה

כתב הרמב"ן: "אמרו בספרי ...אף-על-פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינין במצוות שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים... וכן אמר ירמיהו הציבי לך ציונים, אלו המצוות שישראל מצויינין בהם... כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'".

כלומר, קיום המצוות בזמן הגלות אינו אלא בבחינת "ציונים" (סימנים) לקיום המצוות בשלימות - בגאולה העתידה, שאז יהיה קיום המצוות "כמצוות רצונך".

ומכיוון שכן, מובן, שכאשר יהודי מקיים מצווה בזמן הזה, הרי (בד בבד עם קיום המצווה מפני ציווי הקב"ה, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", הרי) ביודעו שציווי הקב"ה על קיום המצוות בזמן הגלות הוא בבחינת "ציונים", "כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ" - אזי קיום המצווה הוא מתוך תשוקה וגעגועים לזמן שבו יזכה לקיים מצווה זו בתכלית השלימות, "כמצוות רצונך", בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

(קטעים משיחת ליל ז' במרחשוון ה'תשמ"ו, 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ו
 כרך א עמ' 525-527 - בלתי מוגה)