הצדיק רבי נחמיה-יחיאל מבחיווה נשא את עיניו מתוך הספר והביט באיש העומד בפתח. האיש, שלא נראה שונה משאר עוברי-אורח עניים המתארחים בעיר, בא ככל הנראה לבקש את ברכת הרבי.
בדרך-כלל היה הצדיק מקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות, מקשיב למצוקותיהם ומברכם. הפעם, עוד בטרם הספיק האיש להיכנס, הפטיר הצדיק לעברו בכאב, כי לא יוכל לעזור לו. נדהם ומופתע יצא הלה, בלי להבין על מה ולמה דחהו הצדיק.
חלפו כמה שעות ובלב האיש התחזקה המחשבה, שככל הנראה חלה כאן טעות ומן-הסתם הצדיק החליפו במישהו אחר. הוא החליט לנסות שוב, אולי יתרכך הרבי ויבוא לקראתו. ליבו נשבר בקרבו ובעמדו לפני הצדיק פרץ בבכי, אולם פניו של רבי נחמיה-יחיאל נותרו חתומות.
האיש לא היה יכול לשאת את העובדה שהצדיק אינו מקבלו – אך לשווא. נראה שהצדיק יודע היטב מיהו ומתכוון דווקא אליו, ואינו מוכן לקבלו.
בצר לו פנה היהודי אל אימו של הצדיק, אשת 'היהודי הקדוש', בבקשה להשתדל בעבורו. לאחר התערבותה של האם ניאות הצדיק לקבלו, ובהיכנסו שאלו: "התכירני?".
"לא", השיב האיש, והוסיף: "זו לי הפעם הראשונה אצל הצדיק". הצדיק שאלו שוב, אולי בכל-זאת הוא מזהה אותו, והאיש השיב בשלילה.
"אספר לך סיפור", אמר לו הצדיק, "ואז תבין את פשר התנהגותי", והחל לגולל לפניו סיפור שאירע עמו בילדותו.
כאשר רבי נחמיה-יחיאל היה ילד בן תשע, ניחן בטהרתו ובקדושתו בכוח מיוחד לראות על כל אדם את כל מה שעשה מיום היוולדו ועד עתה. הוא הבין שמתנה זו ניתנה לו מלמעלה כדי שיוכל לעזור לאנשים, אך הוא לא חפץ בה, והתפלל שייקחו ממנו כוח זה.
ביודעו שבעיר לא-רחוקה מתגורר הצדיק רבי ישראל מרוז'ין, חש משיכה עזה להגיע אליו ולבקשו להתפלל עליו שיקבלו את משאלתו. ידע הילד שמשפחתו לא תאפשר לו לצאת לדרך ארוכה כזאת, ויצא לדרך בלי להודיע לאיש, ובתרמילו מעט לחם, סידור ותהילים.
הילד הספיק להרחיק מעיירתו, פשיסחה, מרחק ניכר, עד שרגליו כשלו. באין בו עוד כוח, התיישב בצד הדרך והחל לשפוך את מרי-שיחו באמירת תהילים. אז הבין בליבו הטהור כי טרם הגיע זמנו להגיע לרוז'ין וכי עליו לחזור לביתו.
בלי יכולת לשוב בכוחות עצמו, בגלל חולשתו הרבה, נאלץ להמתין עד שאנשים טובים ירחמו עליו וייקחוהו עמהם. לשמחתו ראה מרחוק מרכבה מפוארת רתומה לסוסים אבירים, האומרת כולה עושר והדר. כשהתקרבה, הבחין כי האדון היושב בעגלה הוא יהודי.
קם הילד והושיט את ידו לעבר העגלה. כאשר עברה העגלה לידו קרא בקול אל האדון: "התוכל לקחת אותי עמך? חלש אני ואיני יכול ללכת לבדי".
עצר האדון את המרכבה, בחן את הילד בעיניו, ולמרבה אכזבתו קרא לעברו בזלזול: "נראה שאתה גנב קטן". למראה ספר התהילים שבידו הוסיף בגיחוך: "ואם אתה אומר תהילים, הרי אתה 'גנב טוב'".
שוב ושוב התחנן הילד באומרו כי כבר יומיים כמעט לא אכל, וכי הוא חלש ועייף, ואין בכוחו לשוב לביתו בכוחות עצמו. אך האדון חזר על דבריו, התיישב בנוחות במושבו והמרכבה המשיכה בדרכה.
שבור ומדוכא התיישב הילד על הארץ ופרץ בבכי תמרורים. מה יעשה? השמש נוטה לשקוע, ועלול הוא להישאר כאן לבד בלילה החשוך. בשפתיו רחש תפילה ובליבו קיננה התקווה כי הקב"ה יהיה בעזרו.
ואכן, אחרי זמן לא-ארוך עבר במקום יהודי שהלך ברגליו לביתו שבכפר הסמוך. בראות האיש את הילד שוכב על הארץ חסר-אונים, נכמרו רחמיו עליו, הרימו בזרועותיו ונשאו עד שהגיע לביתו. שם הגיש לילד ארוחה חמה, בגד חם ומיטה לישון.
"למחרת בבוקר, כאשר רצה האיש להחזירני לביתי", ממשיך הצדיק בסיפורו, "נאלצתי לגלות לו מי אני. מיד שכר הכפרי עגלה והביאני לבית אחי בפשיסחה.
"שאלו אותי מן השמים איזה עונש אבחר עבור האדון. השבתי כי איני רוצה שיהודי ייענש בגללי, אך מן השמים אמרו, שמוכרח הוא להיענש ועליי להחליט.
"באין-ברירה לקחתי את העושר מהאדון העשיר, והעברתיו אל היהודי הכפרי שריחם עליי. ואכן, בתוך זמן קצר ירד האיש מנכסיו לגמרי, והכפרי נעשה עשיר גדול.
"וכעת אמור לי", פנה הצדיק במבט חודר אל האיש, "התדע מי היה אותו אדון עשיר?"...
חיוורון כיסה את פני האיש. הוא הודה מיד כי הוא האיש, וכי הוא זוכר היטב את פרטי המקרה.
הצדיק, שביקש להביאו לידי תשובה שלמה, המשיך ואמר: "הלוא תראה כי מן השמים רצו להענישך, כדי שהעוני יהיה כפרה על מעשיך. מדוע תבוא עכשיו לבקש את ברכתי?!".
האיש פרץ בבכי קורע לב, הביע חרטה עמוקה על מעשהו, ובלב נשבר ובתחנונים ביקש מהצדיק כי יעתיר בעדו.
כשראה הצדיק כי האיש מתחרט באמת, אמר לו: "אפעל בשמים להעביר את עונש הדלות מעליך. אמנם עשיר לא תהיה, אך אברכך בפרנסה טובה". יצא האיש מחדרו וכדברי הצדיק כן היה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:43
זריחה: 5:35
