מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1079 - כל המדורים ברצף
	אצלי לא הכול בסדר
	יש חדש
	הקב"ה משתעשע בכל יהודי
	ראש-השנה
	יהי-רצון של רועה
	התרת עגונות
	תשובה לצדיקים
	לא לחזור לתעות
	זעקת ה'אשמורות' בכותל המערבי
	פרוזבול ו'עירוב תבשילין'

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1079, ערב שבת פרשת נצבים-וילך, כ"ד באלול תשס"ז (07.09.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

אצלי לא הכול בסדר

האדם אינו אוהב להרגיש אשם, לבקש סליחה, להתנצל. אנחנו אוהבים להיות צודקים, גאים, לא חייבים דבר לאיש. ובדיוק אל הנקודה הזאת מכוּונת אמירת הסליחות

השאיפה האנושית המקובלת היא שהאדם יהיה מסופק ויגיע לתחושת שביעות-רצון. אם הוא אינו שבע-רצון מעצמו, זו הוכחה שעדיין לא הגיע אל השלמות. אולי חסר לו כסף או שעדיין לא השיג את מכונית חלומותיו. אם הוא חש חוסר סיפוק, אולי עליו לצאת לחופשה או לפנות יותר זמן לתחביבים. היעדרה של שביעות-הרצון נתפסת כתקלה, שהרי השאיפה היא שהאדם יהיה מרוצה מעצמו.

גישתה של היהדות הפוכה לגמרי: אסור לאדם להיות שבע-רצון מעצמו. כשאדם חש שהוא 'בסדר', זו ההוכחה הטובה ביותר כי הוא רחוק מאוד מלהיות 'בסדר'. אם הוא מרגיש שלם עם עצמו, מסופק ומרוצה, זה תמרור האזהרה הגדול ביותר המתריע מפני התנוונות רוחנית. וכפתגמו הידוע של הרבי מקוצק: לב שלם הוא שבור, ולב שבור הוא שלם.

לבוא בלבבות שבורים

כיום בכלל מצאו שיטה מקורית להתמודד עם הקול הפנימי הקורא לנו להשתפר, להתקדם, לתקן את דרכינו. התפיסה החדשה אומרת שצריך להשתיק את קול המצפון. אל תתנצל, אל תניח לעצמך להרגיש רע, אל תקשיב לתחושה הפנימית המנווטת אותך לתיקון עצמי. אם התחשק לך לעשות דבר-מה – זה הדבר הנכון. אם רצונך לבזבז את זמנך לבטלה – אל תחוס על הזמן שאבד. זרום, חיה את הרגע.

אכן, האדם אינו אוהב להרגיש אשם, לבקש סליחה, להתנצל. אנחנו אוהבים להיות צודקים, גאים, לא חייבים דבר לאיש. גם אם שגינו, אנו נוטים לשכנע את עצמנו שבעצם לא נורא, ובכלל, לא צריך לחוש נקיפות מצפון יותר מדיי.

ובדיוק אל הנקודה הזאת מכוּונת אמירת הסליחות. אנחנו, האנשים הגאים והזקופים,  עומדים פתאום בראש מורכן ובלבבות שבורים ופותחים את אמירת הסליחות בהצהרה: "לך ה' הצדקה ולנו בושת-הפנים". בדומיית הליל אנו נאלצים להודות: "לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך".

יש מידה רבה של היטהרות בעצם אמירת הסליחות. הנכונות לבוא לסליחות, להרגיש שאני לא בסדר, להודות שיש לי על מה לבקש מחילה – היא עצמה מורידה במידה מסויימת את רוח הגאווה וגסות-הרוח, ומעניקה מימד מסויים של זוך נפשי.

תכונת 'השמח בחלקו' היא נפלאה בכל הקשור לעולם החומר. ככל שאדם שמח יותר במה שיש לו ואינו שואף לאגור עוד כסף ונכסים – כן גדל אושרו. זה גם העושר האמיתי ("איזהו עשיר? השמח בחלקו"). אך בכל הקשור לנכסים רוחניים – תורה, מעשים טובים, מידות טובות – כאן תכונת 'השמח בחלקו' היא תכונה גרועה מאוד. בעולם הרוח, העדר שביעות-רצון ושאפתנות מתמדת – הן התכונות הנכונות והראויות. בלעדיהן קופא האדם על שמריו, אינו מתקדם, וממילא נסוג.

בעולם הרוח אין דבר מסוכן משביעות-רצון עצמית. זה המתכון הבטוח לאובדן היוזמה והחיוּת. התורה מציבה לפנינו רף גבוה כל-כך של שאיפות ויעדים, שלעולם לא נוכל להיות מרוצים. ככל שאנו מתקדמים בחיי הרוח, אנו אמורים להבין ולהרגיש עד כמה עודנו רחוקים מן השלמות ומהזדככות רוחנית אמיתית.

אפשר לעשות יותר

כאשר שנה מתקרבת לסיומה, עוברת תחושת חרדה בלב: מה קורה אצלי? שנה עברה ומה הספקתי? יושב היהודי בפינתו, עורך את חשבון השנה שחלפה, ומגיע למסקנה שאפשר היה לעשות הרבה-הרבה יותר. ואם אפשר היה – צריך היה. ואם צריך היה – יכולים לבוא בדרישה ובתביעה: למה לא עשית כפי הכוחות שניתנו לך?

זו הדרך שבה יהודי מתכונן לראש-השנה, ולאחר הכנה כזאת הוא נכנס ליום-הדין בנפש נקייה יותר ומתוך החלטות תקיפות להשתנות ולהתנהג אחרת בשנה החדשה. כל זה מלוּוה בביטחון כי הקב"ה אכן מקבל את תשובתנו ומעניק לכל אחד ואחת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שנת הגאולה האמיתית והשלמה, על-ידי משיח-צדקנו.

 יש חדש

ברכה לשנה החדשה

לקראת השנה החדשה נוהגים לכתוב 'פדיון-נפש' ולבקש שנה טובה ומתוקה. ב'פדיון-נפש' כותבים את השם הפרטי המלא ושם האם ומציינים את המשאלות הדרושות. רצוי לקבל קודם-לכן החלטה טובה בענייני תורה ומצוות. לאחר מכן נהוג להניח את המכתב באחד מספריו של הרבי מליובאוויטש, ולשגרו כדי להניחו על הציון הקדוש (מס' הפקס': 001-718-7234444).

זינוק ברשת חב"ד

השבוע נפתחה שנת הלימודים, ומהנתונים עולה כי רשת החינוך של חב"ד, רשת אהלי יוסף-יצחק ליובאוויטש, רושמת השנה זינוק חד. מספר התלמידים הלומדים בבתי-הספר היסודיים (תלמודי-תורה ובתי-ספר ממלכתיים-דתיים) של חב"ד עלה השנה בשמונה אחוזים (!), והמספר הכולל של התלמידים מגיע ל-10900. על אלה יש להוסיף אלפי ילדים הלומדים בגני חב"ד ברחבי הארץ. רבים מהתלמידים באים מבתים שבהם עדיין אין שומרים תורה ומצוות, ובכל-זאת ההורים מעוניינים להעניק לילדיהם חינוך יהודי ברוח חסידות חב"ד. טל' 9606889-03.

'דבר בעתו' תשס"ז

לוח-השנה הפופולרי של הרב מרדכי גנוט, 'דבר בעתו', מופיע זו השנה ה-23. בלוח כל המידע הדרוש לכל יום: השיעורים היומיים, הלכות, מנהגים, זמנים, קורות העיתים, מידע אסטרונומי ועוד. בלוח החדש 1430 עמודים, ונלווה לו לוח זמני היום לערי ארץ-ישראל וחו"ל. הפצה: טל' 057-3133833.

היום הרת עולם

הופיע תקליטור ובו קטעי חזנות מתפילות ראש-השנה בנוסח יהודי תימן, מפי הרב שלום טובי, ששימש חזן במשך ארבעים שנה ברמת-גן. טל' 3050975-054.

 שלחן שבת

הקב"ה משתעשע בכל יהודי

בשבת שלפני ראש-השנה קוראים את הפסוק "אתם ניצבים היום כולכם". מסביר הבעש"ט, ש"היום" הוא ראש-השנה, ועל-ידי שכל בני-ישראל עומדים באחדות, "כולכם" – הם "ניצבים" וזוכים בדין.

האחדות הזאת אינה פשוטה. בהמשך הפסוקים מפורטים הסוגים המגוּונים הקיימים בעם-ישראל, מ"ראשיכם שבטיכם" ועד "חוטב עציך ושואב מימיך". האחרונים מוזכרים בפסוק אחרי הגרים, משום שאין מדובר בסתם בעלי-מקצוע. חוטבי העצים ושואבי המים היו הכנענים שבאו להתגייר בימי משה, "ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים", והיו אסורים לבוא בקהל. איך תיתכן אפוא אחדות שלמה בינם ובין "ראשיכם"?

מפסיק מעיסוקיו

העניין יובן על-פי סיפור מעשה שהיה בבעש"ט. פעם אחת הגיע ליישוב ודיבר לפני התושבים על אהבת-ישראל. המשיל להם הבעש"ט משל מיהודי תלמיד-חכם עצום, בקי בש"ס ובמפרשיו, היושב ומתעמק ב'תוספות' סבוך. בתוך כך ניגש אליו בנו הקטן ואומר לו איזו 'חכמה'. הלמדן מתפעל מה'חכמה' ומפסיק מלימודו כדי שיוכל ליהנות ממנה.

המשיך הבעש"ט: גם הקב"ה עסוק כביכול במעמקי התורה, כמו שאמרו חז"ל: "שלוש שעות הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה". אבל כאשר יהודי עושה דבר טוב, הקב"ה מפסיק כביכול מעיסוקיו כדי להתבונן ב'חכמת' בנו, עם-ישראל.

התשובה למלאכים

וסיים הבעש"ט: כאשר הודיע הקב"ה למלאכים על רצונו לברוא את האדם, טענו המלאכים "מה אנוש כי תזכרנו". הראה להם הקב"ה כיצד היהודי טרוד כל היום בטרדות הפרנסה, ובכל-זאת מניח את כל עסקיו ורץ להתפלל מנחה בבית-הכנסת ושומע שיעור תורה.

אמר הקב"ה למלאכים: אתם, מלאכים, אין לכם שום טרדות, ואילו האדם "רֵחיים על צווארו", שהרי אני ציוויתיו לפרנס את משפחתו – ובכל-זאת ראו איך הוא מתנהג! הקב"ה מתפאר אפוא לפני המלאכים במעשיו הטובים של יהודי.

יוקר של יהודי

כאן רואים את היוקר של כל יהודי אצל הקב"ה. גם מי שנמצא בדרגה של "חוטב עציך ושואב מימיך" הוא יהודי, שהרי בכל-זאת התגייר וקיבל עליו עול תורה ומצוות. עצם העובדה שהוא חייב במצוות מעידה על הקשר הפנימי והעמוק שלו עם הקב"ה בכבודו ובעצמו, שהלוא זה עניינה של מצווה, היוצרת 'צוותא' בין יהודי לקב"ה.

מי שיתבונן בדברים לא יזדקק לקבלת-עול ואפילו לא להבנה רוחנית מיוחדת, כדי לחוש את מעלתו של כל יהודי. אפילו הנפש הבהמית של יהודי מבינה שהיהודי השני, תהיה דרגתו אשר תהיה, יקר מאוד בעיני הקב"ה, וממילא אין שום קושי להתאחד עמו, ועד לדרגת "לאחדים כאחד".

(תורת מנחם כרך כג, עמ' 288)

 מן המעיין

ראש-השנה

בזכות שיברון הלב

רבי אלימלך מליז'נסק היה מתאנח ואומר: באילו פנים אבוא לפני המקום ביום הדין, הלוא עבֵרות רבות עברתי. והיה מחשב ומונה אותן בפרוטרוט, כדרכו בקודש. בסוף אמר: אם-כן, שיברון ליבי הוא שיעמוד לי ביום הדין.

צריך לתקן

בראש-חודש אלול עמד רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב ליד החלון. עבר שם סנדלר אחד ופנה אל הצדיק: "האם אין לך דבר-מה הטעון תיקון?". ישב הצדיק על הקרקע ובכה בכייה גדולה ואמר: אוי לי ואבוי לנפשי, יום הדין ממשמש ובא ועדיין לא תיקנתי את עצמי.

ראש מתוק

אדמו"ר הזקן אמר: כשלומדים ומתפללים בכוונה בששת ימי השבוע – השבת נעימה. כשעוברים את חודש אלול וימי הסליחות כראוי – או-אז ראש-השנה הוא ראש מתוק של השנה.

מה עושים

שנה אחת, בערב ראש-השנה, שאל הרבי הריי"צ מליובאוויטש את אביו, הרבי הרש"ב, מה צריכים לעשות עכשיו. ענה לו אביו: בערב ראש-השנה צריכים כל היום לומר תהילים, לעשות תשובה על הדברים הלא-טובים שעשו במהלך השנה שעברה, כדי שלקראת ערבית של ראש-השנה יהיה האדם נקי וזך מכל ההרגלים הלא-טובים של השנה שעברה.

החלטה להוסיף

הרבי הריי"צ מליובאוויטש כותב: בכל שנה בראש-השנה צריך אדם לקבל עליו להוסיף בשלושת הדברים הבאים: הידור במצוות-עשה, זהירות ממצוות לא-תעשה, ותוספת הנהגה טובה.

עבודת הערב

הרבי הרש"ב מליובאוויטש היה מאריך מאוד בתפילת ערבית בלילה הראשון של ראש-השנה. תפילתו ארכה לא פחות משלוש או ארבע שעות. בסעודת החג היה מקצר מאוד, ואת קריאת שמע שעל המיטה היה קורא במשך ארבע שעות.

פתיחת הלבבות

"תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה" (ראש-השנה כט). בתקיעת שופר התקיעה אינה העיקר, אלא העיקר הוא ה'חכמה' – לפתוח את הלבבות ולעורר את השומעים לתשובה.

(רבי בונם מפשיסחה)

השופר מעלה

"שופר" ראשי-תיבות: "שורש פורה ראש ולענה". ללמדנו שאפילו יהודי השקוע במ"ט שערי טומאה, יכול להתעלות על-ידי תקיעת השופר.

(היהודי הקדוש)

 אמרת השבוע

יהי-רצון של רועה

רבי משה-לייב מסאסוב יצא לערוך גלות ונדד בעיירות ישראל. פעם אחת, כשהלך בין ההרים, שמע קול מתוק של אמירת תהילים. הלך בעקבות הקול וראה רועה-צאן יהודי אומר תהילים במתיקות רבה. כשסיים קרא: "יהי רצון מלפניך, ריבון העולמים, שכשם שאני רועה באמונה את צאני, כך תרעה אתה באמונה את צאנך ישראל".

אמר לו הצדיק, שיש בסוף התהילים תפילת 'יהי רצון' מיוחדת, ובה נוהגים לסיים את אמירת התהילים. אמר הרועה שמעתה יקרא את הנוסח המודפס.

לא הספיק הצדיק להתרחק, שמע בת-קול מכרזת ואומרת: "חזור ואמור לרועה להוסיף לסיים את אמירת התהילים שלו ב'יהי רצון' שלו, החשוב בעיני ה' כתהילות דוד בן-ישי".

 מעשה שהיה

התרת עגונות

הפתעה גדולה ציפתה לחסיד עם התקרבו לעיירה ליובאוויטש: לידו חלפה עגלה רתומה לסוסים ובה הרבי עצמו, המהר"ש (רבי שמואל). בגלל מצב בריאותו הורו לו הרופאים לצאת לעיתים קרובות לטיול באוויר הצח סביב העיירה.

כשראה הרבי את החסיד, הזמינו לנסוע עמו, והחסיד נענה ברצון. הוא חש כי זו הזדמנות פז לבקש ברכה עבור מכרים הזקוקים לישועה.

הוא נזכר במשרתת העובדת בביתו. בעלה גויס למלחמה בין רוסיה לטורקיה (ב-1877) ומאז לא נודעו עקבותיו, והאישה נותרה עגונה. המשרתת ביקשה מאוד להזכירה לפני הרבי.

פנה החסיד אל הרבי וסיפר את סיפורה של האישה האומללה. נענה הרבי: "אבי (ה'צמח-צדק'), כוחו היה יפה בדברים כאלה. אני איני יודע כלום. אך אספר לך סיפור שקרה אצל אבא".

והרבי החל לספר:

לאימי הייתה קרובת משפחה שבעלה עזב אותה. באין לה מושיע באה האישה לביתנו, ואימא לקחה אותה לעוזרת-בית. ביקשה האישה את אימי שתבקש מאבי, הרבי, עליה.

אימי ביקשה כמה פעמים, ואבי השתמט מלהשיב. פעם אחת, לפני הימים הנוראים, הפצירה אימי מאוד ואמרה: "אם אין אתה יכול לעזור לאנשים, אמור להם שיפסיקו מלבוא אליך. ואם אתה עוזר לכולם, מדוע אינך יכול לעזור לקרובת משפחתנו?!". לבסוף הבטיח לה אבי, שבמהלך החגים יראה מה לעשות.

באחד מימי עשרת-ימי-תשובה הורה הרבי לגבאי שכאשר יגיע לכאן החוכר ממחוז אורשה, כדרכו בחול-המועד סוכות, יורה לו להיכנס אליו מיד.

החוכר הופיע כמצופה והתייצב לפני הרבי. אמר לו הרבי: "בקשה לי אליך. קח מכתב זה ומסור אותו ליהודי ושמו חייקל, המתגורר כעשרים מילין מביתך. אך עליך לצאת לדרך מיד".

החוכר נדהם. הלוא הוא טרח ועשה דרך ארוכה כדי לשהות במחיצת הרבי עד אחרי שמחת-תורה, והנה הרבי שולחו בחזרה. אך נאמנים עליו דברי הרבי וקיבל עליו את השליחות.

קודם צאתו מהחדר, חזר הרבי ואמר: "זכור ואל תשכח את שליחותך". "חס ושלום", הספיק החסיד להשיב, "ודאי אקיים אותה כראוי".

חבריו, ששמעו על ההוראה המיוחדת, עודדוהו באמירת "לחיים" באומרם, כי זכות גדולה היא לו לקיים את שליחות הרבי.

זה היה ערב הושענא-רבה. החוכר יצא לדרך במרכבתו, עם משרתו הנוכרי. לא הרחיקו בנסיעה וגשם עז ניתך עליהם, גשם בלתי-פוסק שליווה אותם עד הגיעם לביתו של החוכר. היהודי ומשרתו ירדו מן העגלה רטובים עד לשד עצמותיהם, החליפו את בגדיהם, והחוכר עלה להתחמם ליד התנור.

לא עברה שעה קלה והמשרת נכנס והודיע שאחד הסוסים מת. "נו, יהיה כפרתי", השיב החוכר. עבר עוד זמן, והמשרת נכנס שוב להודיע כי גם הסוס השני מת. הצטער החוכר אך לא ייחס לכך משמעות. כאשר שב המשרת בבהלה לספר שהרֵחיים עלו באש, נזכר פתאום האיש במכתבו של הרבי, וצעק: "אוי לי, המכתב של הרבי!".

"עתה מבין הנני מדוע באו עליי הצרות הללו", אמר החוכר. "מעלתי בשליחותי וכמעט שכחתי". מיד ציווה את משרתו לקחת סוס חדש, למהר לעיירה הסמוכה ולמסור את המכתב לחייקל.

למכתבו של הרבי צירף החוכר מכתב משלו, ובו הוא מזהיר את חייקל לקיים את דברי הרבי בדיוק, כי הוא-עצמו כבר נכווה כאשר לא קיים את שליחותו מיד.

חייקל, שהיה בעל מטחנה, קיבל את מכתבו של הרבי בהתרגשות. במכתב ביקשו הרבי לשלוח אליו עוד היום את הטוחן שמועסק אצלו בטחנה. שלח חייקל לקרוא לטוחן, וכשהלה הגיע, סיפר לו על בקשת הרבי.

הטוחן, שהיה איש פשוט, סירב לנסוע. "מה יש לי אצל הרבי, ומה רוצה הרבי ממני?", אמר. אך בעל הטחנה ציוה עליו לנסוע, ואיים לפטרו ממשרתו אם לא יציית להוראה. האיש נסע ליובאוויטש והגיע בהושענא-רבה.

מיד כשנכנס תפסו הרבי ואמר: "איש צעיר, מדוע עזבת את אשתך כבר שלוש שנים?!". האיש נבהל וענה בשפה רפה: "רבי, אין לי במה לפרנס אותה".

"אכתוב לבעל המטחנה שיוסיף לך על משכורתך ותוכלו לחיות שניכם ברווח", ענה לו הרבי.

"רבי, היא מרשעת!", ניסה האיש לטעון.

"למה אתה אומר כך, כי לא הכינה לך ארוחה טובה?!", הגיב הרבי. "תן לה יותר כסף בעבור הקניות בשוק, ואז ודאי תכין לך ארוחה טובה.

"בוא-נא עמי", ציווה הרבי. הפגישו עם אשתו, ואמר: "הנה אשתך קח ולך, ומעתה תחיו כדת משה וישראל בשלום". ואכן, חזרו שניהם לביתם וחיו בשלום ובאהבה.

"מבין אתה?", סיים המהר"ש את סיפורו לחסיד, "זאת יכול היה אבי לעשות, אני לא".

"ובכן, מה אומר לאישה המסכנה?", הפציר החסיד.

"שיכתבו למטה הצבא הראשי בפטרבורג, לחקור מה עלה בגורלו של בעלה", ענה הרבי.

כך עשו, ולאחר זמן נתקבלה תשובה רשמית, שהאיש מת במלחמה. המסמך הזה נתקבל לפני הדיינים שדנו את דין העגונה. הם פטרו אותה מכבלי העיגון והתירוה להינשא.

(ה'צמח-צדק', השלישי לשושלת נשיאי חב"ד, נולד בערב ראש-השנה תקמ"ט).

 לומדים גאולה

תשובה לצדיקים

הזוהר (חלק ג, קנג,ב) אומר שמשיח צדקנו יחזיר את הצדיקים בתשובה: "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא" (=המשיח בא להשיב את הצדיקים בתשובה). לכאורה יש כאן סתירה פנימית – אם הם צדיקים, מדוע עליהם לעשות תשובה; ואם יש להם חטאים ועוונות, שעליהם יידרשו לשוב בתשובה, איך אנו קוראים להם צדיקים?

ברור שאין הכוונה לומר כי הצדיקים יידרשו בבוא המשיח לשוב בתשובה על חטאים ועוונות. אם התורה קוראת להם צדיקים, פשיטא שהם אכן צדיקים גמורים, בלי חטא ועוון. החזרת הצדיקים בתשובה פירושה, שבביאת המשיח יזכו גם הצדיקים במעלתם של בעלי-תשובה, ובכך ישיגו את שתי השלמויות – גם השלמות של צדיקים וגם השלמות של בעלי-תשובה.

מעלת בעלי-תשובה

בעבודתם של הצדיקים יש יתרון גדול וחשוב, שלכן נדרש כל יהודי להיות צדיק ולא לחטוא – יתרון הדרך הישרה. צדיק הוא יהודי ההולך בדרך ה' ואינו סוטה ממנה. זה יהודי שכל חייו קודש לה', לתורתו ולעבודתו. זה יהודי שמעולם לא זז מתחום הקדושה. זה יהודי שמגלם באישיותו ובמעשיו את רצון ה' – כך רוצה הקב"ה שיהודי יתנהג.

לעומתו, גם לבעל-התשובה יתרון גדול ומיוחד, ולכן נאמר: "במקום שבעלי-תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם". מעלתם של בעלי-התשובה היא, שהם הופכים את החושך לאור. דווקא משום שסרו מדרך הישר וסטו לדרכים עקלקלות, הרי כשהם שבים לעבודת ה', בכך הם מוכיחים שהאמת האלוקית פורצת גם מתוך החושך עצמו. ויתרון נוסף – בעלי-התשובה, שהיו רחוקים מאור ה', צימאונם לדבוק בה' חזק ועצום הרבה יותר מצימאונם של הצדיקים. צימאון זה ממלא אותם אהבה עצומה לקב"ה, עד שמחמתה גם זדונותיהם בעבר נהפכים לזכויות.

רק המשיח יכול

אך איך יכולים הצדיקים לזכות במעלתם של בעלי-התשובה? הלוא הם לא סרו מעולם מדרך הישר, וממילא אין בהם אותו צימאון עצום ואהבה עצומה לה', שיש לבעלי-התשובה.

מוסבר על כך, שגם הצדיקים נדרשים לעורר בעצמם בחינה של תשובה. אין זו תשובה על חטאים, אלא תשובה במובן של התעלות למדרגות נעלות לאין-ערוך. הצדיקים צריכים להגיע להכרה, שכל עבודתם עד כה הייתה בדרגה נמוכה ביותר לעומת עוצם ההתקשרות והדבקות הנדרשת מול אין-סופיותו של האור האלוקי, ועל-ידי כך יתעורר בהם צימאון עצום, בדוגמת צימאונם של בעלי-התשובה.

אולם גם כשהצדיקים אכן עוסקים בעבודת התשובה, ומגיעים לתחושה של תשובה וצימאון לה', עדיין אין צימאונם ותשובתם מגיעים לדרגת התשובה של בעלי-תשובה כפשוטם של דברים. בכל-זאת הללו היו בתוך הרע ממש, וממילא צימאונם ודבקותם גדולים לאין-ערוך מהצימאון שצדיקים יכולים לעורר בנפשם על-ידי התבוננות ומחשבה בגדולת ה'.

וכאן בא תפקידו של המלך המשיח. הוא שיעלה וירומם את הצדיקים למעלת בעלי-תשובה ממש. כאשר הוא יפקח את עיניהם לראות את הגילוי האלוקי העצום של תקופת הגאולה, יחושו אז הצדיקים כבעלי-תשובה ממש. כל עבודתם עד כה תיראה לפניהם כאין וכאפס מול עוצמת האמת האלוקית, והם יחושו צורך לעשות תשובה ממש, על שלא עבדו את ה' כראוי. ואז יגיעו גם הצדיקים למעלת בעלי-התשובה, ובכך יתחברו שתי השלמויות הללו (ראה ליקוטי-תורה דברים צב,ב; שיר-השירים נ,ב; ועוד).

 פתגם חסידי

לא לחזור לתעות

שאלו את רבי חיים מצאנז איך עושים תשובה. אמר: אדם אחד תעה ביער ופגש שם אדם. שאל אותו: "איך יוצאים מכאן?". השיב השני: "איך יוצאים אינני יודע, אבל בדרך שבה הלכתי – אל תלך".

 חיים יהודיים

זעקת ה'אשמורות' בכותל המערבי

יום חמישי, שלוש בלילה, הכותל המערבי. אם נזדמנתם למקום, לא תוכלו להתעלם מקולות הבכי הנשמעים למרחוק. בכי חזק מעומק הלב. אם תתקרבו למקור הבכי, בקשת וילסון שבמנהרת הכותל, תגלו המון רב עומד ובוכה: יותר משבע-מאות איש, מבני עדת תימן, אומרים 'סליחות' במקום, בבכי ובתחנונים.

המראה חוזר ונשנה שנה בשנה, מאז שוחרר הכותל בשנת תשכ"ז, בכל יום חמישי בחודש אלול. היוזמה התחילה ממניין מצומצם וכיום היא מקיפה המונים, מטף ועד זקן, המדידים שינה מעיניהם ונוהרים לשריד בית-המקדש מכל קצות הארץ. רמקולים מעבירים את אמירת הסליחות, וחזנים ידועי-שם יורדים לפני התיבה, לצד בחורים צעירים.

מורה מירושלים

הם עומדים שם, בידיהם ספרי הסליחות התימניים, 'אשמורות', וזועקים בבכי מר: "ה' ה' א-ל רחום וחנון..." וקול השופרות מהדהד ברקע. בסיום הסליחות, לפני הנץ החמה, הם מתעטפים בטלית, מניחים תפילין, וביראת קודש מתחילים את התפילה בנחת ובקול רם.

את המניין הענק הזה מארגן הרב אריה סיאני, מורה בתלמוד-תורה בירושלים, שמקדם כל אחד ואחד מהבאים בברכת שלום עליכם ובכיסא לשבת. מי שאין ספר סליחות בידו, הוא מביא לו אחת ממאות ה'אשמורות' שהוציא במיוחד לערב הזה.

שמירת המסורת

הרב סיאני ממשיך מסורת שהתחיל אביו המנוח, הרב שלמה סיאני. "באותן שנים", הוא מספר, "חשו רבני וזקני תימן שהדור הצעיר מאבד את דרך האבות. עולם הישיבות טרם התפתח, מוסדות תימניים לא היו קיימים כלל, והייתה הידרדרות רוחנית גדולה. הוחלט לארגן מניין סליחות בכותל, על-פי נוסח בני תימן, ביום חמישי בלילה. באותם ימים ההגעה לכותל לא הייתה פשוטה, ואבא ארגן הסעות ומימן אותן. לאחר התפילה היה מחלק עוגות ועוגיות, ומשלם לכל מי שהגיע במונית את דמי הנסיעה.

"הדור הצעיר אכן בא, ואבא עודד בחורים צעירים לעבור לפני התיבה וללמוד את הנעימות. כך שימר את הנוסח, המנהגים והמסורת. כמה מאותם צעירים הם כיום בעלי-תפילה מבוקשים בקהילות תימן בעולם. עכשיו כבר מגיעים בניהם של אותם צעירים".

גיש וזאלבייה

אחרי הסליחות והתפילה נהנים הבאים מכוס 'גיש', קפה תימני שמפיקים מקליפות של פולי הקפה, ומ'זאלבייה', לביבה תימנית. הרב סיאני אינו משנה ממסורת אביו, וכפי שהוא דואג שאשתו תכין את הכיבוד, כך כל מי שמגיש קבלה של מונית מקבל מיד את תמורתה. את המימון הוא משיג בעמל רב מנדיבי-לב.

למניין הייחודי השפעה רבה, אומר הרב סיאני ומספר: "פעם אחת נקלעתי להלוויה בכפר-סבא. ניגש אליי אדם בעל חזות של שומר מצוות, חיבק אותי ואמר: 'בזכותך כל הרחוב הזה התקרב לדת'. התפלאתי, שכן אינני גר במקום ואיני מכיר את תושביו. האיש סיפר, שנקלע לילה אחד לכותל המערבי, ופתאום שמע קול שופרות מהדהדים ברקע ועמם קריאת י"ג מידות. כשהתקרב וראה את מאות המתפללים, חש זעזוע בליבו. הוא סיפר על כך לחבריו בשכונה, ובשבוע שלאחר מכן הצטרפו אליו לנסיעה לכותל. כך התחילו גם החברים לחזור לשורשים". בזכות הסליחות.

הרב סיאני. שבע-מאות זועקי סליחות

 פינת ההלכה ומנהג

פרוזבול ו'עירוב תבשילין'

שאלה: איך עושים השנה פרוזבול ועירוב תבשילין בערב ראש-השנה?

תשובה: פרוזבול: מדין התורה, שנת השמיטה משמטת את החובות ואסור למלווה לגבות אותם. אולם כשראה הילל הזקן שנמנעו העם מלהלוות זה לזה, ועברו על האיסור להימנע מלהלוות בגלל שנת השמיטה, תיקן למסור את כל החובות לבית-דין, על-ידי נוסח 'פרוזבול', ובכך נחשבים החובות כגבויים ומותר למלווה לגבותם כשיגיע זמנם.

לדעת כמה וכמה פוסקים, ובהם שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן, "זמן הפרוזבול הוא לכתחילה בסוף השישית, לפני ראש-השנה של שביעית". לכן ראוי לעשות זאת לפני ראש-השנה.

את הפרוזבול עורכים בערב ראש-השנה, מיד אחרי 'התרת נדרים'. יש לומר לשלושה אנשים: "הריני מוסר לכם כל החובות שיש לי, שאגבה אותם כל זמן שארצה". אף רצוי שכל אדם ילווה לזולתו סכום כלשהו, כדי שיוכל לקיים זאת. ראוי שכל רב, ראש-ישיבה וכיוצא-בזה יצרף אליו עוד שני אנשים, ויפיץ נוסח פרוזבול שעליו יוכל כל אדם לחתום, או אף להיכלל בו בהודעה טלפונית.

עירוב תבשילין: כדי שיהיה מותר לבשל בחג השני של ראש השנה לצורך השבת, תיקנו חז"ל את התקנה הנקראת 'עירוב תבשילין'.

מכינים בערב החג חתיכת בשר (או תבשיל אחר) בנפח 27 סמ"ק לפחות, וכן חתיכת לחם בנפח 54 סמ"ק לפחות, ומניחים אותן בצד. בזמן שמייחדים אותן למטרה זו מברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב", ומוסיפים: "בעירוב הזה יהיה מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולתקן ולעשות כל צרכינו מיום-טוב לשבת".

את הלחם והתבשיל יש לשמור במקרר לפחות עד שמסיימים לעשות בחג את כל ההכנות לשבת.

מקורות: פרוזבול: שביעית פ"י מ"ה, משנת יוסף שם וש"נ. שו"ע אדמו"ר הזקן, הל' הלוואה סל"ה-ל"ו. בן-איש-חי ש"א פ' תבא. שערי הלכה ומנהג חו"מ סי' יב. עירוב תבשילין: ביצה טו,ב. פסחים מו,ב. רמב"ם הל' יו"ט פ"ו. טושו"ע ושו"ע אדמו"ר הזקן סי' תקכז.