כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ולא המדרש עיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא (פרק א משנה יז)
ביאור כ"ק אדמו"ר:
שלושת החלקים שבמשנה מבארים את החיסרון של דיבור, ומבאר התנא את החיסרון בשלוש דרגות:
בחלק הראשון הוא אומר, שאין דבר טוב משתיקה. ומזה משמע שיש עוד טוב לגוף אפילו כמו שתיקה, אבל לא יותר טוב משתיקה.
בחלק השני הוא אומר, "ולא המדרש עיקר אלא המעשה", היינו, שדיבור – "מדרש" – הוא למטה ממעשה, ובמילא – גם משתיקה (שהרי מעשה אינו טוב משתיקה).
ובחלק השלישי הוא אומר יתרה מזו – שלא זו בלבד שדיבור אינו עיקר, אלא יש לו עוד חסרון אמיתי – שהריבוי בזה מביא לידי חטא.
בפשטות משמע (כמובא במפרשים), שבחלק הראשון והשלישי מדובר על דיבור של דברי הרשות, והתנא מזהיר, שיש להשתדל להמעיט בדיבור, כי "המרבה דברים מביא חטא", ולכן אין טוב יותר משתיקה; ובחלק השני מדובר בדיבור של מצווה ותורה, ועל דיבור זה אומר התנא, שהגם שיש בו צורך, מכל-מקום, לא זה הוא העיקר. התכלית היא – להביא את הדיבור ב"מעשה", בפועל.
ואינו מובן:
א) מדוע קבע התנא את "לא המדרש עיקר כו'" – המדבר בדברי תורה ומצווה – בין החלק הראשון והשלישי, ששניהם עוסקים בדברי הרשות?
ב) מהו החילוק בין החלק הראשון לשלישי – שבראשון מבאר רק את מעלת השתיקה, ובשלישי גם על החיסרון של הדיבור?
ג) בנוגע לכל דברי הרשות, הרי ממה-נפשך: אם עושים אותם לשם שמים – הם נעשים קדושה, ואם אינם לשם שמים – יש בהם לא רק החיסרון שיכולים להביא לידי איסור, אלא הם עצמם שלא כדבעי. וכן הוא גם בדיבור: אם האדם מדבר בדברים הנוגעים לפרנסתו וכדומה, עניינים על-פי תורה – הרי הוא צריך לדבר בהם, וצריכים רק לדרוש ממנו לעשות זאת לשם שמים; ואם הוא דיבור שאין לאדם צורך בו, ויכול להתקיים גם בלעדיו – הרי דיבור זה לא רק "מביא חטא", אלא על-ידו גופא הוא עובר איסור: "ודיברת בם ולא בדברים אחרים"?
יש לבאר זאת:
לכל לראש – "ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה", גוף כפשוטו וגוף – של העולם. העבודה ב"גוף" יכולה להיות בשני אופנים: א) העולם תופס מקום אצלו, אבל העיקר הוא אלוקות (יחודא תתאה), גילוי בחינת הדיבור. או ב) למעלה מהעולם לגמרי (יחודא עילאה). ועל זה אומר "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה". יש זמנים שבהם זקוקים לאופן הא' שבעבודה (ובפרט – בעלי עסק), ואז זו עיקר העבודה. אבל בשביל הגוף, אין דבר טוב יותר משתיקה – ביטול הגוף.
אמנם, כל זה הוא בנוגע לטוב ובנוגע לגוף. אבל העיקר הוא – דירה בתחתונים, עולם העשייה, ועניין זה בא בעיקרו על-ידי עניינים של עשייה בפועל – "לא המדרש עיקר אלא המעשה", ובתורה – הרי זה גליא דתורה.
ומסיים, "וכל המרבה דברים מביא חטא": הגם שהמעשה הוא העיקר, מכל-מקום, אם הוא מרבה דברים (וגילוי), שעומד בתנועה של התפשטות כו' – מביא חטא, (מלשון) חיסרון, שחסר בזה גילוי העצמות, ולכן מוכרח להיות הביטול שבא על-ידי עבודת התפלה, ובתורה – על-ידי לימוד פנימיות התורה.
('תורת מנחם – התוועדויות תשי"ט חלק ב' (כה) עמ' 259,265) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
