מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג, רב אזורי עומר
באורים כבדו ה'
"נר של בית-הכנסת" מופיע לראשונה בגמרא1 בקשר לברכת "בורא מאורי האש", שיש מקורות שונים אם מברכים עליו. ומחלקת הגמרא, שאם הנר הודלק לכבוד בלבד ולא להאיר, אין לברך עליו. וכן הובא להלכה בשולחן-ערוך2, וכבר הוסיפו הראשונים3, ש"עכשיו דרכנו להדליק בבית-הכנסת אפילו ביום", וזה מדגיש יותר שהנר הוא לכבוד בלבד. ובטור ושולחן-ערוך בהלכות בית-הכנסת4 הובא "ונוהגין5 להדליק בהם נרות לכבדן". ולמרות שאין מנר זה הנאת הגוף, שהרי אינו אלא לכבוד ולמצווה, מותר להדליק נר זה גם ביום-טוב6 "שהרי בהדלקתו יש מצווה לאותה שעה7, אפילו אין שם שום אדם בבית-הכנסת8, מפני שהוא כבוד המקום כשמדליקין נרות לפניו, שנאמר9 'על כן, באורים כבדו ה'"10.
במקורות האמורים לא מפורש שהנר שייך לתפילה או לשליח-ציבור דווקא. אבל בסידור מהרי"ל11 איתא, ש"היה רגיל להיות לו נר שעווה דולק בכל יום בבית-הכנסת בשעת תפילה", ואף "כשהיה מתפלל עם בחורים בחדרו אחר חזרת ההלכה, היה מדליק נר אחד קטן של שעווה (ברוב כתבי-יד: בשעת התפילה; במקום החזן)". הובא גם במקור חיים בהלכות בית-הכנסת שם: "ובפרט בשעת התפילה, וכן נהג מהרי"ל". כמו-כן כתב שם "בקהילות קדושות נוהגין להדליק שני נרות של שמן תמידין בבית-הכנסת לכבודה, כמו שכתוב 'באורים כבדו ה'' וכמו שכתוב12 'והארץ האירה מכבודו', כמו שנוהגין להדליק נר לפני המתפלל במניין אפילו בבית, והירא דבר ה' אפילו כשמתפלל ביחיד ידליק נר לפניו לכבוד השם ברוך הוא, שבזה יתעורר לידע לפני מי הוא עומד". וכבר כתב כן השל"ה13 "מצווה להיות לכל איש נר לתפילה".
בכל-בו14 כתב, שמדליקים נרות בבית-הכנסת לפני שייכנס אדם להתפלל שם, משום דבעשרה "קדמה שכינה ואתיא"15, ועוד "שכן היו עושין במקדש" (אולי הכוונה לנר מערבי שהיה דולק תמיד). במדרש במדבר-רבה16 מסופר על עובד אדום הגיתי17 שהיה מכבד לפני הארון ומדליק לפניו "נר אחד שחרית ונר אחד ערבית"18, הובא בשל"ה שם. ובשו"ת מכתב סופר19 כתב בארוכה בנושא משמעות הנרות (ועוד עניינים) בבית-הכנסת, שהם זכר למקדש. ובקצות השולחן20 כתב שברוב בתי-הכנסת מדליקין נר תמיד משום כבוד שמים, "ויש בזה זכר למקדש, שנר המערבי היה דולק תמיד, ולדעת הרמב"ם ז"ל21 היו מדליקין המנורה ערב ובוקר".
למעשה, מביא בספר שולחן-ערוך הקצר22 , שנוהגים להדליק שני נרות לפני העמוד אם אין השליח-ציבור אָבֵל. ומביא מספר מקוה ישראל23 שכתב בשם הרב הצדיק משינאווא, דבראש-חודש הוסיף נר אחד, ובשבת – עוד אחד "לא פחות ולא יותר". מאידך בדרכי חיים ושלום24 כתב, שבכל יום לתפילת שחרית היה מדליק ארבע נרות.
מנהג חב"ד
בשיחת י"ט כסלו תשי"א25, בלתי מוגה, סיפר הרבי: בפעם הראשונה שראיתי שמדליקים חמישה נרות בעת התפלה ביאָרצייט (וכן בשנת האבלות), כשהייתי אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר בפאריז26, שאלתי אצלו טעם הדבר, ולא השיב. ולאחר זמן אמר, שחמשת הנרות הם כנגד חמשת השמות שהנשמה נקראת בהם, נפש רוח נשמה חיה יחידה27.
אמנם ב'רשימות' של הרבי28, מהתאריך הנ"ל, כותב הרבי: "כ"ק מו"ח אדמו"ר הדליק ה' נרות שידלקו כל המעת-לעת, ואמר: זהו כנגד ה' שמות שנקראו לה (לנשמה). וסיפר, שאדמו"ר [הרש"ב] נ"ע היה מדליק נר אחד – בגלוי, וד' נרות – באופן שלא ידעו.
"הקפיד – מו"ח כ"ק אדמו"ר שליט"א – להדליקם בעצמו. מלבד ה' נרות הנ"ל – דלקו ב' נרות על העמוד".
וצריך-עיון לתווך הדברים: א) ב'רשימות' מופיע להדליקן לכל המעת-לעת, ובשיחה (וכן בספר המנהגים29) – רק לשעת התפילה. ב) בשיחה מסופר שהרבי שאל ואדמו"ר מהוריי"צ לא השיב אלא אמר לאחר זמן, וב'רשימות' משמע שאמר זאת עם ההדלקה.
הוראות נוספות
בספר המנהגים (כמצויין לעיל) ההוראה: "בשעת התפילה מדליקין חמישה נרות" היא רק בעניין אָבֵל ויאָרצייט.
וכן במכתב מיום ח' תשרי תשי"ח30: "במספר הנרות להדליק לפני העמוד, מובן שזהו תלוי במנהגי מקום. ובאם העובר לפני התיבה הוא אָבֵל או יאָרצייט ר"ל, הרי בשעת התפילה כדאי שיהיו דולקים חמישה נרות, וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בזה, שהרי חמישה שמות נקראו לנשמה". בספר המנהגים31 יש תוספת להוראה זו: "ומכאן יש ללמוד גם בהנוגע למנורה החשמלית שנוהגים להעמיד אצל העמוד, שתהיה בת חמישה נרות חשמליות".
למעשה, מסר לנו הרה"ח רי"ל שי' גרונר בשם הרבי כדלהלן:
המנורה החשמלית, בת חמישה נרות, דייק הרבי שתהא דולקת תמיד בכל תפילה.
כשיש 'חיוב' במניין, ואומר קדיש, אף-על-פי שאינו הש"ץ – יש להדליק ה' נרות.
כשאין 'חיוב' במניין זה כלל – יש להדליק רק ב' נרות.
הוראה נוספת מסר הרב גרונר, בעניין החמישה נרות בעת התפילה, שהרבי הורה לו, כי צריכים להדליקם במיוחד בעבור המניין המיוחד של האָבֵל, ולא רק שידלקו נרות שנשארו ממניין קודם.
____________________
1) ברכות נג,א.
2) סי' רחצ סי"א, ובשו"ע אדמו"ר הזקן שם סי"ז. וכן לעניין ברכת האש בהבדלה במוצאי יו"כ, ברמ"א סי' תרכ"ד ס"ה ובשו"ע אדמוה"ז שם ס"ט.
3) רבינו יונה שם (לט,א בדפי הרי"ף) ד"ה כל שמוציאין. רא"ש שם ס"ג, ובשו"ת שלו כלל ה ס"ח. הובא גם בשו"ע אדמוה"ז שם.
4) הב"י, סי' קנא ס"ט. ובביאור הגר"א שם ס"ק כ הביא כמקור את הגמרא הנ"ל.
5) בטור הוסיף "בכל המקומות".
6) שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רעז ("נהגו בו הכל היתר"). רא"ש ביצה פ"ב סכ"ב. טושו"ע סי' תקי"ד ס"ה.
7) שו"ת הרא"ש הנ"ל.
8) מג"א שם ס"ק יד. ומזה מקור ל'נר תמיד' (ראה להלן ממקור חיים ומקצות השלחן), וכן הביא בלקוטי מהרי"ח בשם שלמי ציבור, ועוד כתבו כן, נסמנו בפסקי תשובות סי' קנא אות יט.
9) ישעיה כד,טו. ותרגומו: "באורים – בפנסייא", כמובא ברא"ש יומא פ"ח ס"ט ובשו"ע אדמוה"ז סי' תר"י ס"ד.
10) שו"ע אדמוה"ז סי' תקי"ד סי"ד.
11) עמ' תלט ס"ד-ה.
12) יחזקאל מג,ב.
13) עניני תפילה וקריאה בס"ת, בדפוס אמסטרדם דף רנו סע"א, עיי"ש. ובפסקי תשובות סי' קנא הערה 91 מביא בשם זקנו, שהיה מדליק לפניו שני נרות כשהיה מתפלל ביחידות.
14) סי' יז, בשם רבי אשר. הובא בא"ר שם, ובט"ז סי' קנד ס"ק יא.
15) ברכות ו,א.
16) פ' ד אות כ.
17) שהשאיר דוד המלך ע"ה את הארון אצלו שלושה חודשים, שמואל-ב ו,י-יא.
18) בפירוש מהרז"ו שם כתב, שהכוונה למנורת המשכן (וא"כ זו ראיה לדעת הרמב"ם שהטבת המנורה בבוקר היא גם הדלקתה). אבל א"כ צ"ע מדוע רק נר אחד (ואולי לא היה אפשר לו יותר מזה, עיי"ש).
19) למוהר"ר שמעון סופר מקראקא, ח"ב סי' א.
20) סי' כט ס"ב ובבדי השלחן שם.
21) פ"ג מהל' תמידין ומוספין הי"ב.
22) ח"א ס"פ כד. וראה להלן מה'רשימות'.
23) עמ' עא.
24) מנהגי הרה"צ ממונקאטש (בעל 'מנחת אלעזר') סי' קג.
25) 'תורת מנחם – התוועדויות' ח"ב עמ' 125.
26) "כנראה, בהיארצייט דב' ניסן תרח"צ, שבתקופה ההיא שהה כ"ק אדמו"ר שליט"א במחיצת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בהיותו בבית מרפא בפאריז (ראה ימי מלך ח"א עמ' 485)" – הערת המו"ל שם.
27) בראשית רבה יד,ט. דברים רבה ב,לז. "ראה ס' המאמרים תש"ח עמ' 146 ובהערה 11 שם" [שם העתיק הרבי מנהג וטעם זה, ומשם נעתק לס' המנהגים 'מנהגי יארצייט' שבהערה 29] – הערת המו"ל שם.
28) חוברת קפג עמ' 11. מה שכתב הרבי מופיע במודגש, והוספת המו"ל להבנת העניין – באות רגילה.
29) עמודים: 8 (אבל ויארצייט), 77 (אבל), 79 (יארצייט), 95 (יו"ד שבט). השלישי והרביעי נכתבו ע"י הרבי עצמו.
30) אג"ק כרך טז עמ' יב.
31) עמ' 8 בהערה, והמקור – "הוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א".
נרות במוצאי-שבת-קודש
בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן (סי' ש ס"ב) כתב : "ולכן ["כדי ללוות את השבת ביציאתו דרך כבוד, כמו בכניסתו"] יש נוהגים להרבות נרות במוצאי שבת יותר משאר לילות החול". בסקירת הנושא ב'התקשרות' גיליון שלא עמ' 15, הובא בשם הרה"ח רי"ל שי' גרונר, שהרבי לא נהג במנהג זה (ויש לבדוק, כיוון שכאן העיקר היא התוצאה – להוסיף אור, אולי הוסיף משהו בתאורה הרגילה).
ולהעיר ממכתב הרבי (מי"ד מרחשוון תש"כ, אג"ק כרך יט עמ' מא) ל"משתתפים בסעודת מלוה מלכה":
"וסיפרו רבותינו נשיאינו אשר הבעל-שם-טוב "האָט ליב געהאַט ליכטיקייט" [=אהב אור], ועד כפשוטו, וכידוע הסיפור איך שהבעל-שם-טוב ותלמידיו הרבו בנרות במוצאי שבת קודש".
בפנים כתוב "כידוע", אבל המוציא-לאור לא ציין על זה מאומה. ובהוספות לספר 'כתר שם טוב' מהדורת תשס"ד סימן רנ, מביא בשם כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' שהבעל-שם-טוב אהב אור, ובהערה מביא את המופת שדלקו אצלו 'נרות' של קרח, וציין את המקורות בכתבי רבותינו לעניינים אלו (בכולן לא נזכר מוצאי שבת קודש), וגם את המכתב הנ"ל, אבל לא העתיק הנהגה זו (למרות שהכותרת לאותו פרק היא "מנהגי והנהגות הבעל-שם-טוב").
הערת המערכת
באחד הסיפורים שסופרו על הרבנית נ"ע (לא זכור המקור כרגע) בשם אחד מהמשמשים בקודש – שבמוצאי שבת היתה הרבנית מדליקה את כל אורות הבית (ואמרה שבמוצאי-שבת יש להרבות באור). היודע את מקור הסיפור מוזמן לפרסם.
השלמות ל'תיקון עירובין'
א. בהמשך לסקירה "תיקון עירובין בצינעא ובפרהסיא" (שנתפרסמה ב'התקשרות' גיליון תרס"ה עמ' 16):
למסופר שם אודות עירוב במלבורן, הגיע לידינו מענה הרבי מ(שילהי?) שנת ה'תשמ"ב לרבני מלבורן, בנוגע לתיקון עירוב בעיר זו, שנדפס בקונטרס ERUV IN MELBOURNE" AN" (מלבורן, ה'תשמ"ח), ומשם ל'צדיק למלך' כרך ז עמ' 226:
מפורסמת דעתי, שבדורנו זה, איש או ארגון שמתחשבים איתו, העושה עירוב, ויודע שסוף סוף יתפרסם הדבר – הרי זה תקלה איומה, כי אי אפשר שלא יארע שבת קודש אחד והעירוב פסול – ועל-פי טבע, [כ]שיתרגלו פעמים אחדים בהוצאה בשבת קודש, לא תועיל כל הכרזה והודעה שהעירוב נפסל ואסור [לטלטל] וכו' [כדי] שיפסיקו להוציא.
ואין לעשות עירוב אלא בסודיות.
ב. ב'צדיק למלך' באותו עמוד לפני הנ"ל, נדפס המענה האחרון המופיע בסקירה הנ"ל – מצילום האגרת, והוא להרב מו"ה גבריאל ציננער, בעהמח"ס נטעי גבריאל.
רשת חב"ד, מורים טובים ו'מעשר כספים'
מספר המחנך והמנהל הוותיק, הרה"ח ר' אהרן-מרדכי שי' זילברשטרום:
הבעיה העיקרית בבתי-הספר לא היתה יחסם של משרד החינוך והרשויות המקומיות. אלה היו בדרך כלל בעיות שניתן להתגבר עליהן. הבעיה העיקרית היתה – העדר מורים מעולים. היתה תחרות קשה על כל מורה טוב.
מנגדינו שמו פתגם בפי ההורים, ש"בחב"ד יושבים כל היום על הכיסא ואומרים תהילים". הפתרון ללעז זה יכול היה לבוא רק על-ידי מורים מעולים.
המצב לא היה קל, כי גם לאחר שאישר משרד החינוך את בתי הספר, היתה מלחמה על כל תקן בנפרד. למשל, אישרו רק 25 שעות מתוך 32 שעות עבודה של המורה.
ה'רשת' התחייבה כלפי המורים לתוספת, אך מחוסר תקציב לא עמדה בהתחייבויות. יש מנהלים שהצליחו לגייס כספים בעצמם, וזה הביא להם הצלחה גדולה בתחום האמור.
בשל כך היתה הצעה כעין הוראה "מלמעלה" בשנת תשכ"ג בערך, שמי שיכול לעשות זאת, עליו להוסיף למורים 10% מעל השכר המגיע להם ממשרד החינוך. וזאת – הן כדי שהמורים ירגישו שמעריכים את עבודתם, והן כדי למשוך מורים טובים לבתי-הספר של ה'רשת'.
כשהגעתי לרבי בפעם הראשונה, לחודש תשרי תשל"ב, נכנסתי אל הרה"ח רחמ"א חודקוב ז"ל בין כסה לעשור, ואמר לי: הבעיה שלנו איננה כסף ולא מלחמות, על הכול נתגבר בעז"ה, הבעיה היא שמורים טובים אינם צומחים על העץ. יש מורים טובים שאינם באים לחב"ד. צריך לעשות תנועה שירצו לעבוד בחינוך. גם בין האברכים שלנו, אלה שאינם מתכוננים לפנות לרבנות או לדיינות, יש לשאוף שיצאו לבנות את החינוך. לא לשכנע ישירות, כי זה יצליח רק עם מעט אנשים, אלא ליצור אווירה כזאת שהם ירצו להיות מורים, ויראו בזה כבוד ולא השפלה ח"ו.
בנוגע ל'מעשר כספים' של המורים, סיפר המחנך והמפקח הוותיק, הרה"ח ר' נפתלי שי' הכהן רוט, שבמשך שנים רבות התנדבו המורים לתת שעות נוספות כ"מעשר" עבור בתי הספר. לגבי ה'מעשר' עצמו, מסר הרב זילברשטרום, שמעולם לא הכריחו את המורים להתחייב לתת אותו ל'רשת' (כפי שעשו אחרים), אבל היתה הצעה "מלמעלה", שאלה שנוהגים להפריש 'מעשר', עדיף שיתנו אותו ל'רשת', לשפר את מצבה.
וראה באגרות קודש כרך כ ס"ע שה (מענה מי"א מנחם-אב תשכ"א): "במענה לשאלתה – צדקת המעשר תפריש מחציתה לב[ת]י-ספר הרשת, ומחציתה – לשאר צדקות...". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
