הכוח לגאולה ניתן מיד עם הבריאה, כפי שאומרים חז"ל על הפסוק "ורוח אלוקים מרחפת על-פני המים" - "זה רוחו של מלך המשיח". אולם כוח זה לא התממש בבריאה עצמה, והמשימה הוטלה על האדם, שדווקא הוא יכין את העולם לקליטת אור הגאולה. נשאלת אפוא השאלה, למה לא ברא הקב"ה מלכתחילה עולם של גאולה?

ההסבר הוא, שהקב"ה רוצה דווקא בדבר שנראה סתירה פנימית: מצד אחד שזה יהיה עולם גשמי וחומרי, שמרגיש את עצמו כמציאות עצמאית, ובה בשעה יאיר בו האור האלוקי העליון ביותר. זו משמעות המאמר "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" - מצד אחד זה יהיה עולם תחתון, ומצד שני יהיה העולם 'דירה' לו יתברך.

לכן הוטלה המשימה הזאת על האדם, שאף בו יש ניגודים שלכאורה אינם יכולים להתיישב יחדיו. בזה כוחו וייחודו של האדם, שעליו נאמר "הן האדם היה כאחד ממנו".

גוף – מעפר; נפש – חלק מהקב"ה

כל הברואים נבראו בבת-אחת מהמאמר האלוקי. כאשר אמר הקב"ה: "ישרצו המים שרץ נפש חיה" - נבראו מיד כל יצורי המים, גופם ונפשם כאחד; וכך גם בבריאת העופות וחיות היבשה. אבל בבריאת האדם אנו רואים הבחנה ברורה בין הגוף לנפש. תחילה נעשה הגוף: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה" - גולם נטול חיות, ורק אחר-כך נפח בו נשמה.

כאן בולטים שני קצוות מנוגדים: גוף האדם נברא מהדבר הנחות ביותר שבבריאה - עפר דומם, ואילו נשמתו באה על-ידי פעולה מיוחדת של הקב"ה - "ויפח באפיו נשמת חיים", שעל זה אומר הזוהר: "מאן דנפח, מתוכיה נפח" (=הביטוי 'נפח' אמור על דבר שבא עמוק מבפנים). כלומר, הנשמה באה מדרגה עליונה ביותר, "מתוכיותו ומפנימיותו" של הקב"ה, כביכול.

פער זה בין גוף האדם לבין נפשו משקף את שני הקצוות המנוגדים שבאישיותו. מצד גופו, יש בו נטיות מהשפלות שבבריאה - עד לדרגת עפר ממש. כשאדם הולך אחר נטיות גופו, הוא עלול להידרדר למטה הרבה מדרגת חיה טורפת, ולהגיע לתהומות של אכזריות ומידות רעות שאפילו אצל חיה אי-אפשר למצוא כמותן. מצד שני, יש בו נשמה רוחנית נאצלת ביותר, שבמהותה העצמית היא מעל כל הבריאה וגדריה, ועל-ידה האדם יכול להגיע לרמות מופלאות של רוחניות וטוב.

חיבור הניגודים

החיבור בין גוף האדם לבין נפשו הוא פלא תמידי, שרק הקב"ה יכול לחוללו. אך בחיבור זה ניתן לאדם הכוח להשליט את הנפש על הגוף, ולכוון את התנהגותו של הגוף השפל והנחות על-פי דרכה של הנשמה. תכלית חיי האדם היא, שאף הוא, בהתנהגותו ובאורח-חייו, יחבר 'מעלה' ו'מטה' - יחדיר את הקדושה העליונה ביותר בתוך המציאות הנחותה ביותר.

דבר זה מסביר למה היה גוף האדם צריך להיעשות דווקא מן העפר, מהדבר הנחות ביותר. הואיל וייעוד-חייו של האדם הוא לרומם את העולם ולהחדיר בו קדושה, על-כן צריך היה שגם בו עצמו יבואו לידי ביטוי כל חלקיו של העולם. לו היה האדם נברא מחלקיו הנעלים יותר של העולם, לא היה יכול להרים את חלקיו התחתונים. לכן נברא גופו מעפר הארץ, מהרובד הנמוך ביותר של הבריאה, כדי שבהתרוממותו ירים גם את העולם מלמטה.

נמצא אפוא שנחיתות גופו של האדם היא דווקא ממעלותיו, שעל-ידי כך יוכל לרומם אף את דרגת ה'דומם' לקדושה. כשיהודי אוכל לשם שמים ומשתמש בגופו לעבודת ה' - הוא מעלה לקדושה לא רק את עצמו, אלא את העולם כולו, מחלקיו הנמוכים ביותר ועד הדרגות הגבוהות ביותר, ובכך הוא מכשיר את העולם כולו לקבלת אור הגאולה (ראה תורה-אור בראשית ג,ד. תורת-חיים בראשית).