מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1073 - כל המדורים ברצף
	ועדה לחקירת פשע הגירוש
	ספרים
	חיים של יהודי – חיים נצחיים
	אין עוד מלבדו
	לא לראות
	אם ה' לא ישמור
	שני ממדים לנחמה
	את מי אוהבים
	הקיבוצניק שיעזור לכם להקים בית
	ריצה בשבת

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1073, ערב שבת פרשת ואתחנן / נחמו, י"ב במנחם-אב תשס"ז (27.04.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

ועדה לחקירת פשע הגירוש

לא היו כאן טעות בשיקול-הדעת או היערכות כושלת, אלא ביצוע מכוּון של מהלך שאין בו שום תועלת ושום היגיון, בניגוד לכל האזהרות וההתרעות המקצועיות

שנתיים חלפו מאז הרס חבל היישובים הפורח ברצועת עזה ובצפון השומרון, והשערורייה זועקת מכל היבט אפשרי. המצב האומלל שבו שרויים כעשרת-אלפים התושבים, שגורשו מבתיהם ועדיין חיים בתנאים מחפירים במעונות ארעיים – אינו אלא השתקפות של כל תכנית ההתנתקות, מעשה אכזרי, נטול היגיון ותכלית.

זוכרים את הסיסמה "יש פתרון לכל מתיישב"? זה מה שהבטיחה הממשלה למתיישבים שגורשו מבתיהם. עכשיו ברור שזו הייתה הונאה בכוונה תחילה. הממשלה ידעה שאין פתרון לשום מתיישב, שכן יישובים חדשים אינם מוקמים בתוך כמה חודשים. רשויות המדינה ידעו שאי-אפשר לתת פתרונות מהירים לחקלאים, שנותקו מאדמתם, ולאלפי עובדים שמקור פרנסתם חרב. נציגי היישובים זעקו בקול ניחר ערב הגירוש שאין הם מקבלים תשובות אמיתיות לשום שאלה. אבל את מי עניינה האמת, כאשר השקר וההונאה היו שם המשחק.

הונו את כולנו

כשם שהונו את תושבי היישובים, כך רימו את כולנו. הבטיחו לנו שבתמורה לנסיגה מחבל עזה ומצפון השומרון יחוזקו גושי היישובים ביהודה ושומרון. הבטיחו? אז מה. כבר אסור להבטיח? בינתיים אין לא דובים ולא גושים. שאלו את ראשי ההתיישבות ביהודה ובשומרון, והם כבר יספרו לכם איזה 'חיזוק' הממשלה עושה בגושי ההתיישבות.

הבטיחו שאם אחרי ההתנתקות יעזו לשגר טילים מרצועת עזה, תגובתנו תהיה קשה כפי שלא הייתה מעודה. אם זה לא היה עצוב כל-כך, זה היה יכול להיות מצחיק מאוד. מאז הנסיגה מחבל עזה נהפכו חיי תושבי שדרות וכל מערב הנגב לגיהינום – והתגובה היא 'איפוק' ועוד הפעם 'איפוק'. חייל ישראלי חטוף נמצא בשבי כבר יותר משנה, וכל מה שהממשלה ה'חזקה' שלנו יודעת לעשות הוא לבשל 'עסקה' שכל-כולה כניעה מוחלטת לטרור.

הרמטכ"ל הזהיר בשעתו כי תכנית הנסיגה תיתן רוח-גבית לטרור, ודוברי הממשלה לעגו לו. עינינו הרואות מי צדק, אנשי הביטחון המקצועיים או אמני השקר וההונאה. מאז נסוגונו מחבל עזה, קיבל הטרור העזתי עוצמות שלא היה יכול לחלום עליהן. במקום ארגוני טרור נרדפים, קיבלנו מדינת טרור, עם צבא מאומן וצמא-דם, על מפתן דלתנו ממש.

היה ברור לגמרי שביצוע התכנית יעניק תחושת הישג אדירה למחבלים ויזמין את הטרור להיות כאן לנצח, כי אנו-עצמנו הוכחנו למחבלים שהטרור משתלם ומשיג את יעדיו. היה ברור לגמרי שעקירת גוש יישובים פורח ומשגשג היא תקדים שמגביר את הלחץ הבין-לאומי לעקירת גושי יישובים נוספים. היה ברור לגמרי שהקרע שייווצר בעם יפגע פגיעה קשה בחוסנה של החברה היהודית.

ומה התועלת? איזה הישג היינו אמורים להפיק מביצוע תכנית אומללה זו? מה התמורה שעם-ישראל היה אמור לקבל בעבור מחיר יקר כל-כך? – על כך לא הייתה תשובה. אחרי הגירוש הודו כמה מתומכי המעשה כי הם רואים בעקירת יהודים מבתיהם מטרה כשהיא לעצמה, כדי שיהיה אפשר לחגוג על חורבנם. אכן מטרה ראויה להתכבד.

הנסיגות מרחיקות את השלום

ועדת החקירה הבודקת את מלחמת לבנון השנייה מחפשת מחדלים. אם תקום ועדת חקירה לבדיקת תכנית ההתנתקות – היא לא תצטרך לחפש מחדלים אלא פשעים. לא היו כאן טעות בשיקול-הדעת או היערכות כושלת, אלא ביצוע מכוּון של מהלך שאין בו שום תועלת ושום היגיון, בניגוד לכל האזהרות וההתרעות המקצועיות.

את המחיר הנורא משלמים לא רק אלפי המגורשים, אלא כולנו. שוב ושוב מתברר, כי כל נסיגה מרחיקה את השלום ומגבירה את סכנות המלחמה. אין לנו אלא להתפלל שלפחות עכשיו, לאחר שאנו רואים את פירות הבאושים של תהליכי הנסיגה, ייפקחו העיניים. עד שנזכה לנחמה הגדולה, "נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם".

 ספרים

אני מאמין
מאת הרבי מליובאוויטש
בהוצאת תורה אור

לקט מאיגרותיו של הרבי בנושאי אמונה – מ'מאמינים בני מאמינים', דרך 'אמונה ומדע' ו'אמונה בעת צרה', ועד 'אמונה בביאת המשיח'. האיגרות הובאו כלשונן, בתוספת כותרות. 572 עמ'. טל' 08-8602399.

היכל הנגינה
מאת הרבי מליובאוויטש
בהוצאת קה"ת

בספר נערכו אמירותיו של הרבי על עולם השירה והניגון. מעניין לגלות כי גם בנושא זה יש חומר רב כל-כך. יש כאן דברים על עצם הניגון והשירה, ביאורים של ניגונים, הריקוד ומעלתו ועוד. 390 עמ'. טל' 03-9606018.

הכתב והמכתב
מאת עובדיה חן
בהוצאת המחבר

הכתיבה התורנית אף היא תורה ולימוד היא צריכה. המחבר מגיש ספר הדרכה לעוסקים בכתיבה תורנית, ומביא אוסף של מקורות, ציטוטים ודברי מליצה. 284 עמ'. טל' 057-3172415.

המרדף
מאת שמואל ארגמן
בהוצאת דני ספרים

עוד ספר מתח, בעל מוטיבים יהודיים מובהקים, מאת סופר הילדים והנוער. הספר מספר על אב ובנו, בעלילה המתחילה ערב המרד בהונגריה, חוצה ארצות, ומסתיימת בירושלים. 368 עמ'. טל' 08-6812225.

 שלחן שבת

חיים של יהודי – חיים נצחיים

משה רבנו אומר בפרשתנו לבני-ישראל: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום". משמעות הדברים היא, שעל-ידי הדבקות בקב"ה זוכים להגיע לסוג אחר של חיים, חיים נצחיים, שאין להם הפסק.

הדבר הזה דורש הסבר: הלוא אנחנו רואים שהדבקות בקב"ה ושמירת התורה והמצוות אינן מצילות את האדם מן המוות. אפילו צדיקים גמורים, שאין ספק כי דבקותם בקב"ה מלאה ושלמה, נפטרים מן העולם. מהי אפוא המשמעות של "חיים כולכם היום"?

התערבות צדדית

את כללות העניין של העדר-החיים אפשר לראות בשתי דרכים: האחת –  החיים נסתיימו ונגמרו, ולמעשה התבטלה מציאות החיים הזאת. השנייה –  החיים נמשכים, אלא שיש דבר-מה המפסיק בין הגוף לבין חייו. בדרך השנייה מציאות החיים נשארה בתוקפה, אלא שלפי-שעה יש משהו שמפסיק בינה לבין הגוף.

בגמרא יש ביטוי: "אריה הוא הרובץ עליו". הביטוי הזה בא לבטא סוג של כפייה חיצונית, שלכאורה חזקה מאוד (כאריה הרובץ על האדם), אבל עדיין זו כפייה חיצונית ולא מציאותו של האדם עצמו. אם נסלק את הכפייה החיצונית, יתגלה רצונו האמיתי של האדם.

חיים שאינם נפסקים

כך יש לראות את עניין המוות – הוא כעין כפייה חיצונית, התערבות של דבר צדדי שמפסיק לפי-שעה בין האדם ובין מקור חיותו, אבל אין הוא מבטל את עצם חייו. החיים הם המציאות האמיתית שלו, גם כשיש דבר צדדי שאינו מאפשר לחיים לבוא לידי ביטוי ממשי בעולם הזה.

זו משמעות דברי חז"ל "צדיקים במיתתם קרויים חיים". במאמר זה עצמו נאמר שזה מצב של מיתה ("מיתתם"), ובכל-זאת הם נקראים 'חיים'. שכן החיים של הצדיקים הם חיים נצחיים, שאינם יכולים להיפסק. העובדה שכרגע זה מצב של מיתה אינה משקפת את מהות החיים עצמם, אלא זו תוצאה של דבר צדדי שכרגע מפסיק בין החיים ובין הגוף.

יחזרו לחיים

זה החידוש בפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום" – כל יהודי ("ועמך כולם צדיקים") קשור עם הקב"ה, ועל-ידי כך הוא זוכה שחייו יהיו חיים שאין בהם הפסק. אמנם הוא חי בעולם הזה הגשמי, שבו קיימת הגזֵרה "אל עפר תשוב", אבל אין זה אלא עניין זמני, הנובע מדבר צדדי – מהירידה לעולם הזה הגשמי. אולם מצד העצם, מצד אמיתת המציאות – מציאות החיים של יהודי היא נצחית.

כלומר, חייו של יהודי, מעצם מהותם, אינם חיים מדודים ומוגבלים שיכולים להסתיים בשלב כלשהו, אלא "חיים כולכם היום" – אלה חיים שאינם יכולים להיפסק. המוות אינו אלא עניין זמני, הנובע מהתערבות של דבר צדדי, וכאשר תוסר הפרעה זו – יחזור היהודי ויחיה גם בעולם הזה הגשמי. זו מהותה של תקופת תחיית המתים, שבה "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ולא תהיה עוד הפרעה להתגלות החיים, ולכן נצחיות חייו של יהודי תבוא לידי ביטוי מלא גם בחיים הגשמיים, בעולם הזה הגשמי.

(תורת מנחם כרך לא, עמ' 190)

 מן המעיין

אין עוד מלבדו

גם הטבע הוא אלוקות

"וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד,לט). גם שם 'א-להים', שהוא בגימטרייה 'הטבע', הוא בעצם שם 'הוי-ה', שהוא למעלה מהטבע. שכן גם הטבע הוא אלוקות, אלא שהדבר מוסתר ונעלם.

(ספר המאמרים קונטרסים)

ביטול מוחלט

ביטול העולם לה' אינו כביטולו של הגוף לנפש. הגוף הוא טפל לנשמה, אבל העולם בטל לגמרי לה', עד שאינו יכול להיחשב אפילו כבחינת טפל לה'. זאת, משום שהנשמה אינה  מהווה את הגוף, אלא מחיה אותו בלבד, ואילו הקב"ה מהווה את העולם בכל רגע ורגע  מאַיִן ליש.

(תניא)

לחדור ללב

ידיעה לבד אינה מספיקה, אלא צריך ש"וידעת" יחדור ל"והשבות אל לבבך". הידיעה צריכה לחדור ללב פנימה, שהרצון והמידות שבלב יתאמו לידיעה שאין עוד מלבד ה'.

(רבי ישראל מסלנט)

מתוך חיי היום-יום

המתבונן בחיי היום-יום רואה את השגחת ה' עליו, וכמה ניסים נסתרים נעשים עם כל אחד ואחד. מזה יגיע האדם להכרה כי "ה' הוא האלוקים". זהו "וידעת היום" – מתוך חיי היום-יום אפשר לבוא לידי הכרה ש"ה' הוא האלוקים אין עוד".

(רבי יהושע מקוטנה)

קשור בה' אחד

"ומי  כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמואל-ב ז,כג). עם-ישראל, גם כשהוא שקוע בארציות העולם, עדיין קשור בה' אחד. השם יתברך יוצר מהרוחניות גשמיות, ואילו עם-ישראל יוצר מהגשמיות – רוחניות.

(אדמו"ר הזקן)

אילו ניתנה רשות

אין שום מציאות חוץ מהבורא יתברך. העולם בטל לגמרי לאור האלוקי השופע בו. אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיוּת ורוחניות שבכל נברא, לא היה גשמיות הנברא וממשו נראה כלל לעינינו, בגלל שהוא בטל במציאות ממש לגבי החיוּת והרוחניות שבו, מאחר שבלעדי הרוחניות היה אַיִן ואפס ממש.

(תניא)

כקודם הבריאה

המשמעות הפנימית של המושג 'אחדות ה'' היא – לדעת, שכשם שקודם בריאת העולם היה  ה' לבדו, ללא שום מציאות זולתו, כך גם היום, לאחר בריאת העולם, "אין עוד מלבדו".

(דרך מצוותיך)

נקודת ה'אחד'

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול" (הגדה של פסח). בכל יהודי, אפילו מי שהוא בבחינת 'רשע' יש 'אחד' – נקודת היהדות. עלינו רק לעוררה ולגלותה אצלו.

(הרבי הרש"ב מליובאוויטש)

 אמרת השבוע

לא לראות

רבי אהרן-משה, תלמידו של ה'חוזה' מלובלין, היה חושש לשבת במחיצתם של עוברי עבֵרה, שכן היה רואה ללבב והיה יודע את כל חטאיהם. פעם אחת נזדמן עם רבי יהושע-השיל מאפטה, המכונה 'אוהב ישראל', והתאונן לפניו: "מה אעשה שאני רואה למסתרי הלב?".

השיבו הצדיק:

"ר' אהרן-משה, בצעירותנו אף אנחנו ראינו דברים. כשבא לפנינו איש, מיד ידענו מה הוא ומה מעשיו, כמה גלגולים עברו עליו ומה פגם בכל גלגול. אחר-כך הגענו להבנה שאין זה ראוי להסתכל במסתרי הלב של יהודי כדי לראות דברים לא-טובים. התפללנו אפוא לקב"ה שייטול מאיתנו יכולת זו, ומאז כשבא לפנינו יהודי, אנו רואים רק את התיקונים והמעשים הטובים שעשה בכל גלגול. בקשו אף אתם כך מהקב"ה, ולא תראו עוד מה שאין צריכים לראות".

 מעשה שהיה

אם ה' לא ישמור

התלמיד יצא לדרכו נחוש ונמרץ למלא את השליחות שהוטלה עליו. לא בכל יום מטיל הבעל-שם-טוב שליחות אחראית כל-כך על אחד מהחבריא.

"עליך לנסוע לבסרביה הרחוקה, הידועה בכרמי היין המהוללים שלה, ולהביא משם יין טוב שנוכל לקדש עליו בשבת ובחג", ציווה הבעש"ט, והוסיף: "שים ליבך להשגיח על היין בשמירה מעולה מרגע הייצור, ולשומרו בכשרות מהודרת בכל הדרך עד שובך לכאן".

זה היה בעונת הקיץ. התלמיד הגיע לעיר טלינשט שבבסרביה, לאחר הדרך הארוכה והמייגעת, ומיד פנה לבצע את השליחות שהוטלה עליו. חודשיים תמימים התרוצץ במקום כדי לפקח על ייצור היין, מבציר הענבים, דריכתם וסחיטתם בגת, ועד מזיגת היין לתוך החביות. כל אותה עת השגיח בקפדנות מרבית, ולא הסיח דעתו אף לרגע, כדי שהיין יהיה כשר למהדרין מן המהדרין.

החודשים נקפו, החורף התקרב, אך התלמיד נאלץ להמתין עד שתסתיים תסיסת היין. רק אז יוכל למלא ביין המהודר את החבית הקטנה שהכין מראש ולצאת לדרכו.

בעיצומו של החורף עלה סוף-סוף בשנית על עגלה רתומה לסוסים ופניו אל מז'יבוז', עירו של הבעש"ט, ובעגלה היין השמור. שמחה מילאה את ליבו. הנה, בקרוב יעמוד לפני רבו ובפה מלא יוכל לומר: "רבי, מילאתי את השליחות כהלכה".

אך מזג-האוויר לא הניח לו להשתעשע במחשבות כאלה. מטר עז ניתך ארצה ורוחות זועפות טלטלו את העגלה. האדמה נעשתה בוצית ולא היה אפשר להמשיך בנסיעה הרגילה.

כדי להקל מעל מעגלה נאלץ התלמיד לרדת מהעגלה ולבוסס בבוץ לצידה, מתלכלך כולו בבוץ וברפש. אך עם זה לא גרע את עיניו אף לרגע אחד מחבית היין. "לא אכפת לי לסבול ולהתלכלך, ובלבד שהיין הטוב והמהודר בכשרותו יגיע בשלמותו למורי ורבי", אמר בליבו.

בינתיים התבהרו השמים, שוב עלה התלמיד על העגלה להמשך דרכו. ימים רבים של עמל ויגיעה, קשים מנשוא, הגיעו לקיצם. המסע הסתיים, הנה הוא כבר רואה את בתיה של העיר מז'יבוז'.

בהגיעו לעיר לא התעכב ובזריזות פנה לביתו של הבעש"ט, כדי לבשרו על הצלחת השליחות ולהביא לפניו את היין שהצדיק חפץ בו כל-כך.

כאשר עצרה העגלה, ועליה חבית היין, ליד ביתו של הבעש"ט, אירע דבר מפתיע: קצין משומרי העיר, שהוטל עליו להשגיח לבל יכניסו למדינה משקאות חריפים מתוצרת חוץ, עבר במקום. לרגע נפל מבטו על היהודי וחשד התעורר בליבו.

הקצין קרא לעבר היהודי: "עצור! ודאי אתה מחביא בעגלתך משקאות חריפים אסורים... ברגע זה העגלה מוחרמת לטובת המושל".

חרדה גדולה נפלה על התלמיד. הוא החל להתחנן לפני הקצין, מנסה להסבירו שלא מדובר במשקה חריף כלל וכלל, אלא ביין בסרבי טהור. אולם הקצין אטם את אוזניו ולא הסכים להאמין לדבריו. הוא החליט לבדוק את תכולת החבית בעצמו.

חיש-מהר קפץ מסוסו, שלף פגיון מנדנו וניגש לחבית היין אשר בעגלה. הוא פתח את פתח החבית והחדיר לתוכה את הפגיון. קשקש בה מעט, ואף טעם בעצמו מהיין. כאשר נוכח שאכן אין זה משקה חריף וחשדו לא היה מוצדק, פנה לדרכו והסתלק ללא אומר.

התלמיד נותר המום. לשונו כאילו ניתקה ממנו. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער ועוגמת-נפש. היין שהגוי טעם ממנו נאסר עכשיו לשתייה. כל היגיעה העצומה וההידורים המיוחדים ירדו עכשיו לטמיון.

במר-נפשו פנה לבית הבעש"ט, ומיד כשנכנס פרץ בבכי מר: "רבי, למה?!... מאמין אני כי צדיק ה' בכל דרכיו, אבל למה מגיע לי עונש כבד כל-כך?... הלוא כל החודשים הללו מסרתי את נפשי לקיים את השליחות שהוטלה עליי, והנה עתה, ברגע האחרון לפני סיום שליחותי, קרה לי המאורע הקשה הזה, וכל טרחתי הייתה לשווא".

הביט הבעש"ט ברוֹך בתלמידו העומד לפניו. עיניו הטובות בחנוהו באהבה רבה. ממבטו נשקף היטב רצונו להגביה את תלמידיו לפסגה רוחנית אחרת, אשר מעבר למחשבות של מקום וזמן. חפץ הוא ללמדו דרך חדשה בעבודת ה', המפיקה הוראה מכל מאורע המתרחש בחיי האדם.

ואז פנה אל התלמיד ואמר:

"רוצה אני להזכיר לך את דברי חנני הרואה אל המלך אסא, כאשר לקח לו לעזר את חיל ארם להושיעו מידי בַּעְשָׁא מלך ישראל (דברי-הימים-ב טז,ז) : 'בהישענך על מלך ארם ולא נשענת על ה' אלוקיך, על-כן נמלט חיל מלך ארם מידך... כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ, להתחזק עם לבבם שלם אליו'...

"אכן קיימת את כל אשר ציוויתיך. את שליחותך מילאת בנאמנות ראויה לשבח, ושמרת על היין בחירוף-נפש. אך האם לא שכחת את השמירה העיקרית? שמא סמכת על עצמך ונשענת על כוחך וכישרונותיך, ולא שפכת את ליבך בתפילה לה' שיהיה בעזרך, להצליח את דרכיך שיישמר היין כראוי?

"כאשר שכחת את שמירתו של הקב"ה, נתקיים בך הכתוב 'אם ה' לא ישמור עיר – שווא שקד שומר'".

 לומדים גאולה

שני ממדים לנחמה

השבת שלאחר תשעה באב היא הראשונה משבע שבתות הנחמה, ובה קוראים את ההפטרה הפותחת במילים: "נחמו נחמו עמי". חז"ל מסבירים (איכה רבה ספ"א) מדוע נאמרה הנחמה בלשון כפולה ("נחמו נחמו"): "חטאו בכפליים... לקו בכפליים... ומתנחמים בכפליים". במקום אחר (ילקוט שמעוני איכה רמז תתריח) אומרים חז"ל: "לפי שמצוותיה כפולות, נחמותיה כפולות".

הכפל הזה דורש ביאור: מהו חטא כפול, עונש כפול ונחמה כפולה? אפשר לדבר על חטא קטן וחטא גדול, עונש קטן ועונש גדול, אבל מהו חטא כפול ועונש כפול וממילא גם נחמה כפולה? ועוד, מה פירוש המושג "מצוותיה כפולות"?

גשמיות ורוחניות

כשהתורה מדברת על כפל, הכוונה היא לשני ממדים. ואכן, הדבר שמאפיין את חיי היהודי, את התורה ומצוותיה, את החורבן ואת הנחמה, הוא שני הממדים שיש בהם – המימד הגשמי והמימד הרוחני.

יהודי מורכב משני הממדים הללו – מגוף ומנשמה. שניהם יחד יוצרים מציאות אחת של יהודי. שלמותו היא כאשר שני הממדים הללו שלמים – כשהוא עובד את ה' הן בגופו הן בנפשו. גם במצוות קיימים שני הממדים האלה: בכל מצווה יש הצד הרוחני – הכוונה והרגש; והצד הגשמי – הדרך שבה מקיימים את המצווה בפועל.

זו כוונת דברי חז"ל: "מצוותיה כפולות". בכל מצווה יש תוכן כפול – צד רוחני וצד גשמי. כאשר חז"ל אומרים שבני-ישראל חטאו בכפליים, הכוונה שהם חטאו בשני הממדים הללו – הן בצד הגשמי של התורה והמצוות הן בצד הרוחני-ערכי שבהן.

לפיכך גם העונש היה כפול, והחורבן התבטא אף הוא בשני הממדים הללו – חורבן גשמי וחורבן רוחני. יכול היה להיות מצב של חורבן גשמי, אבל ברוחניות היה נשאר האור והגילוי; אולם הם "לקו בכפליים" – לא רק בחורבן הגשמי, אלא גם בהסתר רוחני.

גם בבית-המקדש היו שני הממדים האלה. מצד אחד, היה המקדש בניין גשמי, בעל מידות מוגדרות ומוגבלות; ומצד שני האיר בו אור אלוקי אין-סופי. החורבן פגע לא רק בבניין הגשמי, אלא גם בהארה הרוחנית, ולכן זו מכה כפולה. וכאשר תבוא הנחמה, תהיה אף היא כפולה – לא רק שלמות של הבניין הגשמי, אלא גם שלמות של ההארה האלוקית הרוחנית.

ט"ו באב

שבת נחמו חלה סמוך לט"ו באב, שעליו נאמר (תענית כו,ב): "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב (וכיום-הכיפורים)". מעלתו של ט"ו באב על שאר החגים היא בהיותו חל מיד לאחר האֵבל והצער של תשעה באב. בכך הוא מבטא את העלייה שבאה בעקבות הירידה – את הגאולה שנולדת מתוך החורבן.

אפשר למצוא רמז לכך גם באחד המאורעות שאירעו בט"ו באב: הגמרא (שם ל,ב) מציינת, "שכלו בו מתי מדבר". מדי שנה בשנה, בט' באב, מתו במדבר מי שנגזרה עליהם הגזֵרה שלא ייכנסו לארץ. בשנה האחרונה עשו בני-ישראל את ההכנות שהיו רגילים להן משנים קודמות, וכשהגיע ט"ו באב ולא מתו, הבינו שנתבטלה הגזֵרה. אם-כן, הגזֵרה כבר נתבטלה בט' באב, וט"ו באב רק גילה זאת. זו אפוא משמעותו של ט"ו באב: יום זה מגלה, שכל תכלית הגלות והחורבן היא לצורך העלייה של הגאולה השלמה. לכן הוא יום-טוב ש"לא היו ימים טובים לישראל" כמותו.

עלייה גדולה וכפולה זו תושג על-ידי המלך המשיח, שנשמתו היא הנשמה הכללית והכוללת של כל הנשמות, נשמה שיש בה כל השלמויות. לכן המשיח יביא נחמה כפולה ושלמות בכל המובנים, ומזה תבוא השמחה הגדולה והשלמה של הגאולה, שתבוא בקרוב ממש.

 פתגם חסידי

את מי אוהבים

רבי דובער מרדושיץ שימש בצעירותו מלמד בביתו של כפרי. אשת הכפרי שאלה אותו פעם אחת: "האם אתה אוהב פלפל?". השיב לה: "את הקב"ה אני אוהב. פלפל אני אוכל"...

 חיים יהודיים

הקיבוצניק שיעזור לכם להקים בית

השיחה עם שמעון אקוקה מתקיימת ביום שישי אחר-הצהריים. ברקע נשמעת תכונת ההכנות לשבת. "הערב יסבו עמנו עשרים אורחים לסעודת שבת", הוא אומר, "רובם חברי משלחת ארכיאולוגית מארה"ב". זה נשמע מרשים, אבל לא יוצא-דופן. אלא שזה קורה בקיבוץ הסוללים, קיבוץ של 'השומר הצעיר'.

שמעון, רעייתו רחלה, ושבעת ילדיהם, הם המשפחה היחידה השומרת מצוות בקיבוץ, אבל היחסים עם שאר חברי הקיבוץ מצויינים. "הקיבוצניקים כאן הם אנשים מקסימים, ואנחנו מסתדרים מצויין", אומר שמעון. בליל שבת הוא מתפלל ביחידות, בהעדר בית-כנסת בקיבוץ. ביום שבת הוא צועד כחמישים דקות, ליישוב שמשית הסמוך, להתפלל בבית-הכנסת. "ההליכה הזאת היא בדיוק המרחק שמותר ללכת בשבת, אחרי הנחת 'עירוב'", הוא מבהיר.

מצטרפים לקיבוץ

שמעון נולד בנצרת-עילית, למשפחה מסורתית. בצה"ל שירת ביחידה מובחרת. לאחר השחרור מילא תפקידים רגישים במשרד הביטחון. בתפקידו זה עשה הרבה בחו"ל, באירופה ובארה"ב, ושם התוודע לשלוחי חב"ד: "בכל מקום שבו שהיתי פגשתי את שלוחי הרבי, שהניחו לי תפילין והזמינו אותי לשבתות בבית-חב"ד. באותם ימים לא ייחסתי לקשר הזה חשיבות יתרה, אבל מתברר שכאן התחילה התקרבותי ליהדות".

הוא חוזר לארץ, לנצרת-עילית, ועובד במחלקת ההדרכה של מגן-דוד-אדום. נוצר קשר בינו ובין חסידי חב"ד בעיר, והוא מתחיל להשתתף בשיעורי תורה. כאן הוא מגלה את דמותו המיוחדת של הרבי מליובאוויטש, ונכבש באורה. בשנת תנש"א הוא מתחתן עם רעייתו, רואת-חשבון בתפקיד בכיר במס-הכנסה. לפרנסתו הוא משמש מורה נהיגה. הזוג מחליט להצטרף לקיבוץ הסוללים, השוכן בצומת המוביל.

מאתיים איש ביום-הכיפורים

במרוצת הזמן הם מתחזקים בשמירת המצוות. חבריהם בקיבוץ מקבלים את השינוי הזה בכבוד, אולי משום שמעולם לא ניסו לכפות דבר על איש, ונשארו חברים של כולם. יותר מזה: שמעון נהפך למי שדואג לכל הצרכים הדתיים של הקיבוץ – לתפילות הימים הנוראים, לאווירת החגים. "ביום-הכיפורים האחרון השתתפו כמעט מאתיים איש בתפילות, ולא היה מקום לזוז", הוא אומר.

בשנה האחרונה הוא שקוע במיזם שהוא רואה בו שליחות-קודש: "עם השנים התוודענו, אני ורעייתי, לקשיים העצומים שבהם נתקלים מתקרבים ובעלי-תשובה בבואם להקים בית בישראל. הלב נקרע כשאתה שומע את סיפוריהם ואת התלאות שהם עוברים. החלטנו להקים מאגר נתונים ארצי ודיסקרטי, שכמותו עדיין לא קיים".

מאגר נתונים ענק

וככה המיזם פועל: אנשים נרשמים, באמצעות אתר האינטרנט או בטלפון. המעוניינים מזומנים לפגישה אישית, שבה הם מוסרים את פרטיהם ואת תצלומם. עכשיו נכנסים לפעולה רכזים שעובדים בהתנדבות או שדכנים מקצועיים, והם נעזרים במאגר הנתונים הגדול. "אנחנו פועלים לשם שמים", מסביר שמעון, "אבל שדכנים מקצועיים גובים את התשלום הנהוג אצלם, וכל פונה בוחר במי להיעזר".

לדבריו, המיזם, שהתחיל במקורו בעבור מתקרבים, משרת כיום את כל מגזרי הציבור הדתי והחרדי, מכיוון שהוא מציע מאגר הצעות שאין דומה לו בהיקפו. עד היום עבר שמו מפה לאוזן, וכבר נרשמו בו אלפים. צוות המיזם מתכנס אחת לשבוע, ומנסה למצוא התאמה על בסיס אמיתי. "אני מאמין שזה ייתן פתרון לאלפי גברים ונשים שממתינים לזיווגם", אומר שמעון (כתובת האתר: www.orsimcha.co.il. טל' 1599-55-1010).

שמעון בקיבוץ הסוללים: מיזם לשם שמים

 פינת ההלכה ומנהג

ריצה בשבת

שאלה: האם מותר לרוץ בשבת?

תשובה: הנביא מזהיר: (ישעיה נח,יג): "אם תשיב משבת רגלך... וכיבדתו מעשות דרכיך". חז"ל למדו מזה "שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול", כי בימות החול דרך האדם למהר ולרוץ לעסקיו. מכאן למדו שבשבת אסור לרוץ, לקפץ (=עקירת שתי הרגליים בבת אחת), לדלג (=עקירת הרגל השנייה קודם שהראשונה הונחה על הקרקע), או לפסוע 'פסיעה גסה' (=ארוכה מ'אמה', שהיא כחצי מטר), אלא יש להלך בנחת.

ריצה למטרה: מותר, ואף מצווה, לרוץ לצורך מצווה, כגון להגיע לבית-הכנסת, לשיעורי-תורה וכדומה.

מותר לאדם לרוץ כדי לראות אירוע שהוא נהנה ממנו, בתנאי שאין שום איסור באירוע עצמו.

אדם שנתקל בשלולית ולפניו ברירה להקיפה או לקפוץ מעליה – עדיפה הקפיצה מההקפה, שבה מרבה בהילוך בשבת. אם הדבר בלתי-אפשרי, מותר להקיף את השלולית.

בריחה: מותר לרוץ כדי להינצל מגשם וכיוצא בזה, או כדי שלא להתלכלך בבוץ. כמו-כן מותר לרוץ כדי להימנע מלשמוע או מלראות דברים אסורים, או דברים הגורמים צער.

ריצה לשמה: מי שנהנה מריצת בוקר, או נערים הנהנים מעצם הריצה והקפיצה, או כאשר הריצה היא חלק ממשחק, כמו 'תופסת' ו'מחבואים' – מותר לעשות זאת בשבת. אולם אם ניכר שהאדם עושה זאת לצורך רפואי, אין היתר, אלא אם-כן הוא לפחות בגדר 'חולה שאין בו סכנה', שחייב לעשות זאת היום (בדרך-כלל לא נגרם נזק, גם למי שעושה זאת בכל יום, אם הוא מדלג על יום אחד).

מקורות: שבת קיג, סע"א. שו"ע או"ח סי' שא ס"א-ג ונו"כ, ושו"ע אדמו"ר הזקן שם. שמירת שבת כהלכתה פכ"ט סעיפים ג-ו, וש"נ.