נושאים נוספים
	התקשרות 676 - כל המדורים ברצף
	במסירות-נפשו של צלפחד זכה לבנות ש'כובשות' את הארץ
	שלימות במצב הגלות כהכנה לשלימות שבגאולה
	סיום הרמב"ם ולימוד הלכות בית הבחירה
	הרבי מעניק מתנות
	פרשת פינחס
	"משה קיבל תורה מסיני"
	שמחה המותרת
	ר' פינחס (רייזעס) משקלאוו
	תספורת אחר חצות / תפילה בטלית לבחור
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 676, ערב שבת-קודש פרשת פינחס, כ' בתמוז ה'תשס"ז (06.07.2007)

 דבר מלכות

במסירות-נפשו של צלפחד זכה לבנות ש'כובשות' את הארץ

כאשר "בן אין לו", שאינו מתנהג כאיש ש'דרכו לכבוש', אזי "והעברתם את נחלתו לבתו" – יהיו הבנות מי ש'יכבשו' את הארץ * כיצד התכוון צלפחד לשם שמים בקוששו עצים בשבת, ומאידך לא עבר על איסור תורה? * תפקיד הנשים שבדור אינו רק בדרך טפל אלא בכוחן להוסיף ולפעול בחיזוק התורה והיהדות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ישנו עוד עניין של חידוש בפרשת פינחס – שבה נאמרה פרשת נחלות וירושה:

כאשר בנות צלפחד באו לפני משה ושאלו "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה"¹ – אזי "ויקרב משה את משפטן לפני ה'"²,

– כיוון ש"נתעלמה³ הלכה ממנו, כאן נפרע ("שקליה למטרפסיה כו'"⁴) על שנטל עטרה לומר והדבר⁵ אשר יקשה מכם תקריבון אלי", ועוד זאת, ש"זכו בנות צלפחד ונכתבה (פרשה זו) על-ידן"³ –

ואז נאמרה פרשת נחלות וירושה: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו וגו'"⁶.

ולהעיר, שכללות עניין מתן-תורה על-ידי משה רבינו (עד לשמונה פסוקים האחרונים שהיו בסוף שנת הארבעים), לא היה יכול להסתיים – לב' הדעות במסכת גיטין⁷ אם "תורה חתומה ניתנה" או "מגילה מגילה ניתנה" – עד שבאו הנשים הצדקניות שבאותו הדור (בנות צלפחד) וזכו שעל-ידן ניתנה ונשלמה פרשה זו בתורה.

ב. ויש לבאר העניין בזה – על פי פתגם הבעל שם טוב⁸ שמכל עניין צריך ללמוד משהו בנוגע לעצמו:

בפרשה זו מדובר אודות מצב שיהודי בא ואומר ש"בן אין לו".

ובהקדם החילוק שבין בן ובת – כדאיתא בגמרא במסכת יבמות⁹ ש"איש דרכו לכבוש, והאשה אין דרכה לכבוש".

והעניין בזה¹⁰ – כדאיתא בספרי מוסר שתפקידו של יהודי הוא לכבוש את חלקו בעולם ולפעול בו כל מה שהקב"ה רוצה שיהודי יפעל בעולם, ולזה צריך תוקף הדעת, שלא להתפעל ושלא להתיירא כו', גם כאשר יש צורך במלחמה – שזהו ענינו של איש (בן).

אמנם, כאשר "בן אין לו", כי אם בנות בלבד, היינו, שמאיזה טעם שיהיה לא התעסק בהעמדת איש שדרכו לכבוש – אין לחשוב שעובדה זו פוטרת אותו מכיבוש הארץ; אף אחד אינו פטור מכיבוש הארץ. וגם אם "בן אין לו" – אזי "והעברתם את נחלתו לבתו", היינו, שהעבודה שהיתה צריכה להיעשות על-ידי הבנים, יכולות הבנות לעשותה.

וזהו גם התוכן בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר¹¹: נושאים אנו תפלה להשם יתברך, "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו"¹², הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו – שהרי אין זה אפילו בבחינת "חלא בר חמרא"¹³ [=חומץ בן יין], אלא הרבה למטה מזה.

ועל דרך זה בנדון דידן, שכאשר "בן אין לו" – שזהו על-דרך שנמצאים בדור כזה ש"אבותינו" אינם נשמות בגופים – אזי בהכרח לנצל את הסייעתא דשמיא וברכת ההצלחה באופן שהבנות יכבשו ויירשו את הארץ, מצד חיבת הארץ שיש אצלן¹⁴.

ג. ואצל מי גדלות בנות כאלו – אצל יהודי בעל מסירת-נפש ("אַ מסירת-נפש איד"), יהודי שאינו מתיירא אפילו להפסיד את העולם- הבא:

צלפחד בן חפר – "מקושש עצים היה"¹⁵, ו"לשם שמים נתכוון", שמסר נפשו להיות "מקושש עצים ביום השבת", "כדי שיהרג ויראו אחרים"¹⁶, היינו, שעל-ידו תתגלה ותתבאר הלכה ופסק דין בתורה – מהו דינו וענשו של מחלל שבת רחמנא ליצלן.

והגע עצמך:

לשם מה צריכים לדאוג ("באַוואָרענען") ליהודי מחלל שבת, שיינו יין נסך וכו'¹⁷, ובפרט לדאוג לו על-ידי עשיית מעשה שכל הרואה יאמר עליו שהוא מחלל שבת?!...

– האמת היא שהמקושש עצים לא חילל את השבת, כדאיתא באחרונים, בשו"ת של הרב מלובלין¹⁸ (לא בעל ה"תורת חסד", אלא ר' מאיר מלובלין, בעל התקנה של לימוד דף היומי), שהטעם שבחר במלאכה של מקושש עצים, כיוון שחלוקה משאר המלאכות בכך שחיובה אינו אלא כאשר צריך לעצים, אבל כשאינו צריך לעצים פטור¹⁹, וכיוון שצלפחד עצמו ידע שלא היה צריך לעצים, אלא כל רצונו אינו אלא שיתברר דין בתורה, נמצא, שלאמיתו של דבר לא חילל את השבת.

ומכל-מקום, כיוון ש"האדם יראה לעינים"²⁰, ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"²¹, הרי כאשר באו עדים והעידו שראוהו מקושש עצים [ועל כרחך צריך לומר שגם השתמש בעצים, שאם לא כן, היו העדים מעידים שלא היה צריך לעצים, ובמילא לא היה חייב מיתה, ואז לא היה מתברר הדין של חילול שבת], חייבים בית-דין לדון אותו כמחלל שבת. וכך הצליח לפעול שני העניינים גם יחד: הן בירור דינו של מחלל שבת, והן באופן שידע בעצמו שלא חילל את השבת.

ובכל אופן, כלפי כל הקהל היה זה חילול שבת – נוסף על עניין חילול השם – ומה גם שכיוון שמאורע זה היה מיד בשבת השנייה²², הרי בגלל זה לא היה יכול להיות העניין ש"משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים"²³ (כשם שמצינו גבי לוקטי המן, ש"אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר²⁴ ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט, וכתיב בתריה ויבוא²⁵ עמלק"²³).

אלא שעניין זה היה באופן של מסירת-נפש!

וכאשר נמצא יהודי בעל מסירת-נפש שמאיזו סיבה שתהיה לא זכה לבנים, ל"איש" ש"דרכו לכבוש" – לא הפסיד חלקו בארץ, אלא, הבנות שגידל וחינך זכו שעל-ידן היתוספה פרשה בתורה שבה נתבאר סדר ירושת הארץ, ש"ירושה אין לה הפסק"²⁶.

ד. ועוד זאת, שמעלת הירושה שאין לה הפסק, פועלת גם בעניין המתנה:

ובהקדמה – שמבואר בחסידות²⁷ שלכל לראש ישנו העניין שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, אבל אין זה מספיק עדיין, ולאחרי זה מקבלים מה שהקב"ה נותן בדרך מתנה (שזהו עניין "קוב"ה שריא באתר שלים"²⁸), והיינו, שלאחרי שמקבלים האתערותא דלעילא שבערך האתערותא דלתתא, לפי ערך עבודתו ויגיעתו, אזי נותנים מלמעלה בדרך מתנה באופן נעלה יותר שלא בערך.

ולכאורה: כיוון שמתנה יש לה גריעותא לגבי ירושה, שהרי מתנה יש לה הפסק²⁶ – מהי המעלה שמבקשים שיהיה גם חלק המתנה?

ומבאר הצמח צדק²⁹, שהדין הוא³⁰ שהנותן מתנה למי שראוי ליורשו, אזי יש במתנה זו שתי המעלות: הן המעלה שבירושה והן המעלה שבמתנה.

ובנדון דידן: כיוון שמדובר אודות בני אברהם יצחק ויעקב שהנחילו לכל אחד ואחד מישראל חלק בארץ בגשמיות (כפי שמצינו בנוגע לדין פרוזבול³¹), שזהו לפי שכל אחד ואחד מישראל יש לו חלק בארץ ישראל ברוחניות – הרי גם מה שמקבל באופן של מתנה נעשה באופן שאין לו הפסק.

ה. ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"³²:

פרשה זו בתורה היתוספה על-ידי הנשים צדקניות שבאותו הדור, שפעלו עניין כזה שעד אז לא פעל מישהו אחר – "ויקרב גו' משפטן לפני ה'".

ועניין זה מהוה הוראה – שבכל זמן ובכל מקום שנמצאים, צריכות הנשים שבאותו הדור לידע שאינן רק טפל בלבד, ועליהם לעשות רק את העניינים המיוחדים אליהן ותו לא מידי, אלא יכולות הן להוסיף; כאשר תגשנה לקבל על עצמן הוראה מנשיא הדור, שזהו כ"ק מו"ח אדמו"ר, כפי שסידר את העבודה – אזי "ויקרב גו' משפטן לפני ה'", ואז מוסיפות הן עניינים של נחלה שאין לה הפסק, שאף אחד מלבדן אינו יכול לפעול, ואחר כך מקימות הן בתים בישראל, ומהן למדים כמה וכמה דינים, הן בנגלה שבתורה והן בפנימיות התורה.

וכאמור לעיל – יש לפרש כל עניין בפשטות:

הנשים ובנות של דורנו זה צריכות לידע את היכולת הגדולה שיש להן לפעול בחיזוק והפצת היהדות, הן בבית שלהן, והן בסביבתן, ואפילו במקומות הרחוקים.

וכיוון שיש להן היכולת – הרי מובנת האחריות שמוטלת עליהן, והזכות שיש להן כאשר ממלאות את רצון הקב"ה להרבות חלק בתורה, להנחיל ולהקים משפחות בישראל שיהיו אחר כך למופת ולתפארת.

(מהתוועדות יום א' פרשת פנחס י"ג תמוז ה'תשט"ו. 'תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ו ב (יד), עמ' 208-212)

_______________

1)    כז, ד.

2)    שם, ה.

3)    פרש"י עה"פ.

4)    לשון חז"ל – פסחים נז, ב. יבמות קה, ב.

5)    דברים א, יז ובפרש"י.

6)    שם, ח.

7)    ס, סע"א.

8)    ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרכ"ג ואילך. וש"נ.

9)    סה, ב.

10)  ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 153. וש"נ.

11)  לקו"ד ליקוט לז – י"ל לג' תמוז שנה זו (תשט"ו). – לקו"ד ח"ד תרצא, ב ואילך. ולאח"ז בסה"ש תרפ"ז ע' 169 ואילך.

12)  מלכים-א ח, נז.

13)  לשון חז"ל – חולין קה, א.

14)  ראה פרש"י כו, סד. כז, א.

15)  פרש"י שם, ג.

16)  תוד"ה אפי' – ב"ב קיט, סע"ב.

17)  ראה חולין ה, א. וש"נ.

18)  שו"ת אור המאיר סי"ב. – וראה לקו"ש חכ"ח ע' 94 ואילך. וש"נ.

– כ"ק אדמו"ר אמר, שאומר עניין זה "בשם אומרו", כיוון שצריכים להביא את המשיח ("כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – אבות פ"ו מ"ו. וראה גם שיחת י"ב תמוז תש"ח סכ"א (סה"ש תש"ח ע' 245)).

כ"ק אדמו"ר אמר גם שנמצא כאן בהתוועדות מחסידי לובלין.

19)  ראה לקו"ש שם הערה 14. וש"נ.

20)  שמואל-א טז, ז.

21)  סנהדרין ו, סע"ב. וש"נ.

22)  פרש"י שלח טו, לב.

23)  שבת קיח, ב.

24)  בשלח טז, כז.

25)  שם יז, ח.

26)  ב"ב קכט, ב. קלג, סע"א.

27)  ראה לקו"ת שה"ש כב, ב ואילך. ובכ"מ.

28)  ראה זח"ג צ, סע"ב.

29)  ראה אוה"ת תשא ס"ע א'תתקע ואילך. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"י ע' 104 ואילך. וש"נ.

30)  שם קל, רע"א (במשנה).

31)  ראה לקו"ש ח"כ ע' 309. וש"נ.

32)  שבת סג, א. וש"נ.

 משיח וגאולה בפרשה

שלימות במצב הגלות כהכנה לשלימות שבגאולה

עשה כאן ארץ ישראל

...הלימוד מזה בעבודת האדם במקום וזמן זה, בהתאם להוראת הצמח-צדק (. . בנוגע לאותו יהודי שרצה לעלות לארץ ישראל ולשקוד שם בתורה ועבודה) – "עשה כאן ארץ ישראל":

אף-על-פי ש"כאן" (חוץ לארץ) אינו ארץ ישראל, והעבודה בחוץ לארץ ובזמן הגלות היא הכנה לשלימות העבודה בגאולה האמיתית והשלימה בארץ ישראל (כפי שבני ישראל מתפללים בכל יום) – אך מכיוון שהיותנו בגלות בחוץ לארץ בודאי אינו 'מקרה נקרית' חס-ושלום, אלא בהשגחה פרטית, ו"איני מבקש כו' אלא לפי כוחן" – ישנה כוונה ותכלית במקום ומצב זה עצמו, שקשור ומעין כללות הכוונה והעניין (ארץ ישראל) שלשמו העבודה בגלות היא הכנה.

ולכן צריך יהודי לעבוד עבודתו "כאן" במקום ומצב זה – בתכלית השלימות . . במחשבה ודיבור ומעשה, כ"פנימי" ששקוע לגמרי בעבודה בה הוא מתעסק עכשיו (ואינו חושב בשעת מעשה אודות עבודה אחרת שתבוא לאחרי זה);

ומהו תוכן הכוונה בעבודתו "כאן" – לעשות דירה לו יתברך בתחתונים. ובלשון הצמח-צדק: "עשה כאן ארץ ישראל", לעשות מהמקום (והזמן) ארץ שבה ניכר בגלוי יהדות (ישראל). היות שיהודי הוא "ישראל" בכל מקום שהוא – יש בכוחו לעשות מהמקום בו הוא נמצא (דוגמת) "ארץ ישראל", ובפרט בבתי כנסיות ובתי מדרשות בחוץ לארץ (בבל) שעתידין שיקבעו בארץ ישראל.

ויתירה מזה: דווקא על-ידי זה שעושים את העבודה בשלימות "כאן" (במקום וזמן הגלות), ששקוע לגמרי בעבודה במחשבה דיבור ומעשה שלו – הרי זה גופא מרגיל את האדם ומביא אותו לתכלית (שלשמה הוא עושה את העבודה "כאן") – העבודה בארץ ישראל כפשוטה בגאולה האמיתית והשלימה. על-דרך מאמר חז"ל שהמצוות בזמן הזה הם "ציונים", ש"כשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים".

הכנה לגאולה כ"פנימי"

ובפרט שמדובר על הכנה לגאולה האמיתית והשלימה, שעניינה הוא כשמה: אמת ושלימות בכל העניינים, בכל פרטי מציאות האדם והעולם. ומזה מובן, ששלימות הגאולה (שעניינה הוא גילוי השלימות בכל פרט, גם בעניינים שהם רק הכנה לדבר אחר) תלויה בזה גופא שבהיותנו "כאן", תהיה עבודת האדם בשלימות מחשבה דיבור ומעשה שלו "עשה כאן ארץ ישראל" (ולא באופן שניכר שהוא מתכונן לדבר אחר) – והרי בזה גופא תלויה שלימות הגאולה; ודווקא העבודה בשלימות "כאן" (עד כמה שרק יכולים לעשות שם העבודה בשלימות), מרגילה את האדם (ומביאה אותו) לשלימות העבודה בארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה.

ועל פי זה מובנת ההוראה "עשה כאן ארץ ישראל": הגם שנמצאים בגלות וברגע לאחרי זה באה הגאולה והולכים לארץ ישראל – א) צריכה להיות העבודה ברגע זה ובמקום זה "כאן" – להיות בשלימות על פי המצב העכשווי והמקום הנוכחי. ב) העבודה צריכה להתבטא ב"עשה כאן ארץ ישראל", להכניס ב"כאן" (מקום וזמן זה) "ארץ ישראל", שלימות מצב הגאולה – על-דרך "פנימי" שמכניס שלימות בכל פרט בעבודתו (גם בעניינים שהם רק הכנה לדברים אחרים). ג) זה גופא מרגיל את היהודי לגאולה עד שזה מביא את הגאולה השלימה כשכל בני ישראל חוזרים לארץ ישראל כפשוטה, ו"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" (על-ידי העבודה של "עשה כאן ארץ ישראל") עכשיו.

(שבת פרשת פינחס תנש"א. התוועדויות תנש"א חלק ד ע' 59-60)

 המעשה הוא העיקר

סיום הרמב"ם ולימוד הלכות בית הבחירה

גם מי שלא למד ישתתף בסיום הרמב"ם

יש להמשיך ולעורר על-דבר עריכת "סיומים" על הרמב"ם, בכל אותם מקומות שבהם למדו את ספרו של הרמב"ם, ומאיזה סיבה שהיא עדיין לא ערכו "סיום" על לימוד הרמב"ם.

...גם אם מאיזו סיבה שתהיה לא למדו ג' פרקים ליום, כי אם פרק אחד ליום, או ספר המצוות, ואפילו אם עדיין לא התחילו ללמוד רמב"ם – יכולים וצריכים גם הם להשתתף ב"סיומים" על הרמב"ם, כי:

לכל לראש – ישנו עניין להשתתף בשמחתו של חבירו . . ודוגמתו בנדון דידן, ההשתתפות בשמחתם של אותם יהודים שלמדו וסיימו את ספר הרמב"ם, ובפרט שעל-ידי השתתפותו נוסף עילוי בעניין של "ברוב עם הדרך מלך".

...והעיקר – שעל-ידי ההשתתפות ב"סיום" יתעורר להצטרף ללימוד ספר הרמב"ם, ואז יזכה לעניין הכי נעלה – לימוד כל התורה כולה, ובפרט, הלכות התורה.

(התוועדויות תשמ"ה חלק ד, עמ' 2070)

כאילו הם עוסקים בבנין הבית

מכיוון שמפקחים על צרכי ציבור בשבת, יש להזכיר ולעורר על-דבר לימוד "הלכות בית הבחירה" (. .) במשך ג' השבועות של "בין המיצרים" – אם בינתיים לא יבוא משיח צדקנו חס-ושלום.

וכמדובר כמה פעמים אודות דברי המדרש: "אמר יחזקאל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית . . וכי יכולים הן לעשות?! . . אמר לו הקב"ה ליחזקאל, ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בניין ביתי בטל? . . גדול קרייתה בתורה כבניינה, לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה . . אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבנין הבית", ולא עוד, אלא שעל-ידי זה אין "ביתי בטל".

...ולכן, במשך ג' השבועות של "בין המיצרים" יש "לקרות צורת הבית בתורה": לכל לראש בתורה שבכתב – ספר יחזקאל, וכן בתורה שבעל-פה – מסכת מדות, עד להלכה בפועל – הלכות בית הבחירה להרמב"ם, שהתחלתו "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות כו'".

...והעיקר – שמלימוד עניינים אלו בתורה, נזכה לקיומם בפועל ממש, בבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו.

(התוועדויות תשמ"ה חלק ד, עמ' 2560-1)

ניצול ימי החופש לתוספת בחינוך

הדגשה מיוחדת בעניין שהזמן גרמא במיוחד בימי הקיץ – לנצל את תקופת החופש שקיימת בפועל בכמה וכמה מוסדות חינוך ל"חופש" מענייני חול, על-ידי ההוספה עוד יותר בכל עניני קודש, אף-על-פי שמצד הנהלת המוסד-חינוך אין חיוב וציווי דשמירת סדרי הלימוד, על דרך "אני איני מצוה לך", כי אם "לדעתך" – לשלוח כל בני ובנות ישראל למחנות קיץ הכשרים, ועד לחינוך על טהרת הקודש, שבהם ישהו תקופה מסוימת במשך כל שעות היום והלילה (ללא הפסק של השפעה אחרת, אפילו שהיא כשרה, כבענייני הרשות בפשטות) באווירה של תורה ויהדות, ובאופן ד"פעולה נמשכת", על ובכל הימים שלאחרי זה.

(התוועדויות תשמ"ט חלק ג, עמ' 394)

 ניצוצי רבי

הרבי מעניק מתנות

תהילים מתאימים לכל נוסח... * התבוננות הילדים באמור בסידור ובתניא יביאו להנהגה טובה וזירוז בקיום המצוות * חלוקת תניא שארכה עד אור הבוקר... * שהתניא יהפוך להיות רכושו ו"חיי נפשו" של כל חסיד * סקירה ראשונה על חלוקת ספרים והדומה לכלל החסידים, בשנים תשל"ב, תשל"ט ותשמ"ב

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

"טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל" – פסוק זה ממשלי צוטט לא-אחת על-ידי הרבי בתוספת הדגשת חז"ל שהפסוק אמור על משה רבינו. הנהגה זו אפיינה כל-כך גם את הרבי.

במשך השנים חילק הרבי פעמים רבות ספרים קונטרסים, ספרי תניא או סידורים, לציבור הכללי וגם ליחידים.

בתקופה הראשונה היו ילדים שקיבלו מהרבי סידור תהילת ה', או ספר תניא, בהיכנסם ל'יחידות'. לפעמים העניק זאת הרבי בתור "דמי חנוכה", וגם מבוגרים זכו לכך. הנה לדוגמה דברים שרשם על סידורו הרב חיים יהודא פלדי (נדפס ב'היכל מנחם' כרך א' עמ' ריט-רכ):

סדור זה זכיתי לקבל אור ליום ר"ח מרחשון תשל"ב אחרי תפילת ערבית מיד קדשו של כ"ק אדמו"ר שליט"א (באמרו)... – " נותן אני לכם סידור זה – אינני יודע באיזה נוסח אתם מתפללים, אך כאן ישנו בסוף – תהילים, וזה מתאים לכל אחד" (דברי הרבי).

הרה"ח ר' עמוס שי' קרניאל, שהיה אז מנהל בית-ספר, נשלח בסיום "יחידות" (בשנת תשל"ו) אל המזכיר הרה"ח ר' בנימין שי' קליין לקבל סידורים, כ"אות תודה" על המכתבים שהילדים כתבו לרבי (שלושה סידורים היו בעלי כריכה בצבע בורדו עבור הבנות, ושני סידורים בעלי כריכה כחולה עבור הבנים), ('משבחי רבי' עמ' 101).

כמו כן, היו ילדים שקיבלו מהרבי עלוני 'קריאת שמע לילדים' ו'ברכות השחר'.

להתרגל להתבונן שה' ניצב עליו

חלוקה מרכזית ראשונה היתה בשנת תשל"ב. הרבי הורה אז להדפיס כמות גדולה של ספרי תניא וסידורי תהילת ה' ולחלקם בשמו לכל אחד ואחת מהתלמידים-ות של מוסדות חב"ד ברחבי תבל, ששלחו לו מכתבי ברכה ליום הולדתו השבעים.

בהוראתו פירט הרבי גם כי "תניא, או סידור – לפי ראות עיני המורה שלו" ('אגרות-קודש' כרך ז"ך עמ' תכ-תכא).

לכבוד חלוקה זו כתב הרבי איגרת מיוחדת ובה שתי נוסחאות (לסידור ולתניא), אשר הודבקה בסוף הסידור או התניא.

בנוסח לסידור נאמר בין השאר:

ויהי רצון מהשם יתברך אשר, על פי המבואר בסידור זה (בתחילתו – "השכמת הבוקר"), תרגיל את עצמך להתבונן לפני מי אתה עומד "לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כמו שכתוב הלא את השמים ואת הארץ אני מלא וכו'", שעל-ידי זה בוודאי תזדרז בלימוד התורה ובקיום מצוותי[ה] ובהנהגה טובה בכלל ובאופן דמוסיף והולך ואור.

בנוסח לתניא נאמר:

על פי המבואר בספר תניא זה (פרק מ"א בתחילתו), תרגיל את עצמך להתבונן בהנאמר אודות כל אחד ואחת מישראל אשר "הנה ה' ניצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי, ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך", בענייני לימוד התורה וקיום מצוותיה.

(הרבי ביקש שיוסיפו לכל תלמיד "האברך.. שי'" ולתלמידות "התלמידה .. תי'" ובמכתבים לבנות "לשנות ללשון נקבה כמובן"). וגם הוסיף בקשר להוראה זו:

מהנכון ביותר שבכיתות המתאימות יוסיפו המורים בעל-פה ביאור בתוכן המכתב (והענין בכלל) ויסיימו במסקנא על-דבר הוספה בהתמדה וכו' וכו'.

תניא וסידור עם חתימת יד קודשו

"השם יתברך ימלא משאלות לבבכם..." – החל הרבי לברך את הנכנסים ל'יחידות בחודש תשרי תשל"ט, ובהמשך אמר: "תיכנסו ל'מזכירות' לקחת מזכרת מחודש תשרי, שנדפס בברוקלין, ושתלמדו בזה".

לרבים מהם הוסיף: "בספר התניא יש ללמוד בשקידה והתמדה", "בזכות לימוד זה יתקיימו כל הברכות..". היה מי ששמע מהרבי (אולי כהוראה פרטית): "ותלמוד ב'אגרת התשובה'..".

לנשים ובנות הורה הרבי: "תיכנסו ל'מזכירות' לקחת מזכרת מחודש תשרי, שנדפס בברוקלין, סידור שבו תתפללו".

על כל אחד מספרי התניא והסידורים חתם הרבי בכתב-יד קדשו. על התניא חתם בסוף הספר, ועל הסידורים – בתחילת הסידור.

סידור לכל ילד – שיבקשו דברים טובים

בהתוועדות ערב חג השבועות של אותה שנה (תשל"ט), לאחר שהקדים הרבי במעלת ההתוועדות, העומדת בסימן חז"ל על ערבות הילדים לקבלת התורה ("בנינו עורבים אותנו"), בישר הרבי כבר בשיחה הראשונה, כי בסיום ההתוועדות תתקיים חלוקת סידורים וצדקה לכל אחד מהילדים הנוכחים בהתוועדות. בדבריו הדגיש הרבי, שבסידור נכללים לא רק תפילות אלא גם ענייני תורה, כ'קריאת שמע'; 'איזהו מקומן' ו'פרקי אבות'. לאחר השיחות, אמירת מאמר חסידות וסיום מסכת סוטה, אמר הרבי ('שיחות-קודש' תשל"ט כרך ג' עמ' 57):

עכשיו ישתדלו שכל הילדים שהם קודם בר-מצווה (ואחר-כך הילדות שלפני גיל בת-מצווה) יעלו למעלה, ויעניקו להם סידורים וכסף, כמדובר לעיל בארוכה.

בתום חלוקת הסידורים (שבתוך כל אחד היה גם מכתב), וכן שטרות בני דולר, לבנים, ואחר-כך לבנות – אמר הרבי:

נבקש מהורי הילדים (או אח, אחות מבוגרים) שירשמו (אחר הקדמת "לה' הארץ ומלואה" – ראה גם 'לקוטי שיחות' כרך יד עמ' 279) שם הילד על המכתב שהודבק בסידור . . ושעוד בערב חג-השבועות קודם שקיעת החמה יתנו הכסף או חילופו לצדקה, והשם יתברך יעזור שכולם יגדלו לתורה חופה ומעשים טובים מתוך הרחבה...

בהמשך הוסיף הרבי:

הסידור מתנת ה' הוענק לילד/ה כ"נחלת עולמים" כדי שיבקשו בהם כל הדברים הטובים, וכפי שרשם כ"ק מו"ח אדמו"ר בסידורים שהעניק במתנה שיתקבלו כל תפילותינו – אמן כן יהי רצון.

[אגב נושא הסידורים, חשוב לציין כי בשיחת הרבי לילדי מחנות קיץ שי' ב' אלול תשל"ז ('ליקוטי שיחות' כרך יד עמ' 279), הורה הרבי שלכל ילד או ילדה יהיה סידור משלו, ועל הדף (שלפני תחילת הסידור) יהיה רשום "לה' הארץ ומלואה".

באותה שיחה הציע הרבי לילדים גם להשפיע על ילדים בני-גילם ללבוש טלית קטן – "ואם יש צורך בכך – שיעניק לו במתנה טלית-קטן"].

שהתניא יהפוך ל"חיי נפשו" של כל אחד

בי"א ניסן תשמ"ב, קרוב לסיום ההתוועדות, בישר הרבי ('התוועדויות תשמ"ב' כרך ג' עמ' 1245) על חלוקת ספרי תניא (בהוצאה מיוחדת שבה נדפסו "דפי השער" של ספרי התניא שנדפסו בכל קצוי תבל) וכן שטר של דולר – לכל אחד ואחת מהמשתתפים בהתוועדות – בתור הכרת תודה למשתתפים בהתוועדות זו.

הרבי ציין אז:

וכאשר ספר תניא זה יהיה רכושו ונכסיו של כל אחד ואחת מהנמצאים כאן, ובאופן שזה יהיה "חיי נפשו" – תיווצר אחדותם של כל בני ישראל באופן עמוק ופנימי ביותר.

ועוד והוא העיקר: ללמוד בספר התניא בריבוי כל כך עד שהספר יתבלה מרוב שימוש, ויצטרכו להדפיס ספרים חדשים באופן ד"זה א-לי ואנוהו" – בדפוס נאה כו'.

אחרי "ברכה אחרונה" החל הרבי לחלק את הספרים (אחרי שעמד על כך שהסדר יושב על כנו, בסדר מסודר ללא דחיפות), ספר התניא ושטר של דולר.

לאחר החלוקה לאנשים – החל הרבי לנגן "כי בשמחה תצאו", והורה בידו הקדושה שכל הגברים יצאו מבית-הכנסת. כשיצאו כולם – נכנסו הנשים, וכל אחת קיבלה ספר תניא ושטר של דולר.

החלוקה לכל הקהל, אנשים נשים וטף, נסתיימה לאחרי אור הבוקר!

כאמור, בתשמ"ב חילק הרבי בעצמו, ולא באמצעות המזכירים וכדומה. אולם כעבור שנתיים, בי"א ניסן תשד"מ, כאשר ביקש הרבי שוב להעניק במתנה ספרי תניא – הפעם היה הדבר באמצעות חברי הכולל שליד המזכירות.

 ממעייני החסידות

פרשת פינחס

פרשת פינחס

פרשתנו נקראת תמיד לפני ימי בין המצרים או מיד בתחילתם. בקריאה זו יש משום הקדמת רפואה למכה, שהרי "פינחס זה אליהו" (ילקוט שמעוני), מבשר הגאולה.

(משיחת ש"פ מטו"מ תשכ"ו)

פרשת פינחס

הרבי הריי"צ נכנס לבריתו של אברהם אבינו ביום ב' פרשת פינחס. פעם התבטא (ספר השיחות ת"ש עמ' 158), שרוב מאורעות חייו נרמזים בפרשה זו.

אומר על כך כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

פינחס פעל על פי ההלכה של "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו", שאינו חיוב, שהרי "הבא לימלך אין מורין לו" (סנהדרין פד); וכן גם הרבי מסר את נפשו על החזקת היהדות גם בדברים כאלו שאין האדם מצוּוֶה למסור את נפשו עליהם.

זאת ועוד – שני שמותיו של הרבי שייכים לפינחס. יוסף – פינחס היה מזרעו של יוסף (רש"י וארא ו,כה). יצחק – פינחס עולה ר"ח (208), כמנין יצח"ק.

(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 320)

והרי רמזים נוספים:

א) בשיעור של יום ב' פרשת פינחס, משני עד שלישי, נאמר (פסוקים כח-לז) "בני יוסף למשפחותם... אלו בני יוסף למשפחותם", וכן (פסוק לג) "וצלפחד בן חפר לא היו לו בנים כי אם בנות" (לרבי היו רק בנות). ב) בסוף פרשתנו נאמר "ביום השמיני עצרת תהיה לכם", ומבואר בזוהר (ח"א רח) ששמיני עצרת הוא כנגד יוסף.

זאת ועוד: "עצרת", לשון מעצר, רומז למאסרו הקשה של הרבי בשנת תרפ"ז (נגזר עליו אז עונש מות ר"ל).

(שיחת ש"פ פינחס תשכ"ז)

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה,יא)

פינחס הוא אליהו (ילקוט שמעוני)

הילקוט אינו אומר "אליהו הוא פינחס" (אף שפינחס קדם לאליהו), כי מבואר בזוהר (ח"א מו) שאליהו היה בעולם כבר בתחילת הבריאה, ככתוב (בראשית א) "ועוף יעופף על הארץ" (היינו כמלאך, לא כילוד אישה).

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 343)

זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני (כה,יד)

במקום שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי (רש"י)

כנגד מה שטענו השבטים שזמרי עשה כאן מעשה חסד (בעבורם), ופינחס עשה מעשה אכזריות, באה התורה ומייחסת כאן את פינחס לאהרון איש החסד. ללמדנו, שפעולתו של פינחס, שנראתה כפעולה של גבורה, לא היתה אלא מעשה של חסד, פעולה שהביאה להצלת העם.

באותה מידה בקצה ההפוך לגמרי, "במקום" זה, מתואר זמרי כנשיא שבט שמעון, שעליו נאמר (ויחי מט) "כלי חמס מכורותיהם". לומר לך, כי למרות שעשה מה שעשה כדי להציל את בני שבטו מעונש מיתה (רש"י סוף פרשת בלק), היינו מעשה של חסד, הרי לאמיתו של דבר זו היתה פעולה אכזרית, שכן במקום להוכיח את בני שבטו על מעשיהם, הצטרף אליהם, וכך מנע מהם מלחזור בתשובה.

(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 169)

לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו... אך בגורל יחלק את הארץ (כו,נד-נה)

גורל מורה על בחינה על-שכלית ועל-טבעית – "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו" (משלי טז). ואילו "לרב תרבה... ולמעט תמעיט" רומז לבחינה הגיונית וטבעית. העובדה שבחלוקת הארץ היו שתי הבחינות יחד מלמדתנו, שאף בעבודת האדם יש לחתור למיזוג הטבע עם הלמעלה מהטבע.

כלומר: מצד אחד יש לעבוד ולפעול בדרך הטבע, ואין סומכים על הנס; אך עם זה חייבים לגלות שגם הטבע הוא הנהגה אלוקית, כשם שניסים הם הנהגה אלוקית. ובלשון החסידות: ש"הטבע עצמו הוא למעלה מן הטבע".

(שיחת ט"ו תמוז תשמ"ו. תורת מנחם התוועדויות תשמ"ו כרך ד, עמ' 70)

ואמרת אלהם... ואמרת להם (כח,ב-ג)

"ואמרת אליהם" – קאי על בחינת המחשבה והדיבור שבקרבנות. מחשבה – עבודת התפילה (תפילה במקום קרבנות תקנום), שהיא עבודה שבלב; ודיבור – הדיבור בדיני והלכות הקרבן.

"ואמרת להם" – קאי על בחינת המעשה, הקרבת הקרבן בפועל.

(לקוטי תורה במדבר עמ' עה)

את קרבני לחמי (כח,ב)

מדוע נמשלו הקרבנות ללחם? כי האוכל ממשיך ומוריד את חיות הנפש לתוך הגוף, וכן עבודת הקרבנות ממשיכה שפע אלוקי לעולמות.

(לקוטי תורה במדבר עמ' מא)

את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (כח,ד)

גם בתקופות של "בוקר" בחיים, תקופות מאושרות, וגם בתקופות של "בין הערבים", תקופות קשות – יש להתמיד בעבודת הקרבנות, קירוב לה' ודבקות בו יתברך.

(שיחת י"ב תמוז תשד"מ. תורת מנחם התוועדויות תשד"מ כרך ד, עמ' 2182)

ריח ניחוח לה' (כח,ח)

נחת-רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני (רש"י)

מדוע נאמר עניין זה אצל קרבנות דווקא? והרי כל מצווה גורמת נחת רוח למעלה.

אלא: כל המצוות מביאות גילוי אור בנשמה, ואין גילוי זה נראה וניכר בעולם. יתרה עליהם מצוות הקרבנות, שגרמה לירידת אש מן השמים, גילוי שנראה במוחש בעולם, על המזבח. זהו "ונעשה רצוני" – הקרבנות מגלים את הרצון העליון בעולם העשייה הגשמי.

משום כך אי-אפשר להקריב קרבנות אלא בבית-המקדש, שכן גילוי נעלה זה היה אפשרי רק במקדש.

(לקוטי תורה במדבר עמ' עה)

על עולת התמיד יעשה ונסכו (כח,טו)

אין ונסכו מוסב על השעיר, שאין נסכים לחטאת (רש"י)

קרבן חטאת מורה על עבודת התשובה, ואילו נסכי יין, המשמח אלוקים ואדם, רומז לשמחה. לכן אין נסכים לחטאת, שכן עבודת התשובה חייבת להיות מתוך מרירות, לא בשמחה (אמנם יש כאן שמחה, אבל זו שמחה פנימית, לא שמחה גלויה וניכרת).

(אור התורה במדבר עמ' א'קפז)

פר אחד איל אחד (כט,לו)

כבנים הנפטרים מאביהם, והוא אומר להם: קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד (רש"י)

לכאורה היה לו לומר "קשה עלי פרידתנו", ומהו "פרידתכם"?

אלא הפירוד בין ישראל לקב"ה, "פרידתנו", אינו נובע אלא מ"פרידתכם". שכן פירוד לבבות בין איש לרעהו מפריד ח"ו אף בין ישראל לאביהם שבשמים, כמאמר "ברכנו אבינו (רק כאשר) כולנו כאחד".

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 433)

 פרקי אבות

"משה קיבל תורה מסיני"

משה קיבל תורה מסיני . . (פרק א, משנה א)

ביאור כ"ק אדמו"ר:

ההוראה מאופן נתינת התורה במעמד הר סיני, שעל זה אמרו חז"ל "מה להלן כו' אף כאן כו'":

אף-על-פי שהתורה ניתנה לכל שישים ריבוא בני-ישראל, ועד שאיתא במדרש שאילו היו ישראל שישים ריבוא חסר אחד לא היתה ניתנת התורה אפילו למשה רבינו, מכל מקום, "משה קיבל תורה מסיני" באופן ש"אתה (משה) מחיצה לעצמך", היינו שישנו עניין של הבדלה בין משה רבינו לכל בני-ישראל, מכיוון שמשה רבינו צריך למסור את דבר ה' כמו שהוא, מבלי להתחשב איך יתקבלו הדברים אצל השומעים.

וזהו גם שבמעמד הר סיני היו מסתכלים למזרח ושומעין את הדיבור יוצא "אנוכי גו'", וכן לארבע רוחות ולמעלה ולמטה, היינו, שמכל הצדדים היה אך ורק גילוי אלוקות כמו שהוא לאמיתתו.

ובהתאם לכך צריכה להיות גם הנהגתם של רבנים ומורי הוראה – לומר את האמת של התורה כמו שהיא, ללא פשרות, ולא לנסות להתאים את התורה לפי רוחם של הבעלי-בתים שומעי לקחם, בגלל שחוששים שאם לא יהיו הדברים לפי רוחם, לא יקבלו את הדברים, ובמילא יתמעט הכבוד שרוחשים לרבנים, מפני שיחשיבום ל"בטלנים"...

וכאמור, שאצל כל בני-ישראל צריכה להיות ההנהגה על-פי מאמר המשנה "הוי מתלמידיו של אהרון . . אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", "שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'", ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר אודות רבנים ומורי-הוראה, שתפקידם לקרב את בני ישראל לאביהם שבשמים.

(שיחת יום ב' חג השבועות ה'תשי"ז. תורת מנחם-התוועדויות תשי"ז חלק ג (כ) עמ' 63)

ידוע ומבואר בספרים בדקדוק הלשון בכמה מקומות שקבלת התורה היתה "מסיני" – "משה קיבל תורה מסיני", "הלכה למשה מסיני" – שלכאורה הווי ליה למימר "הלכה למשה ממתן-תורה", "משה קיבל תורה מהקב"ה" וכיוצא בזה, ומה נוגע כאן הענין ד"סיני"? – ומבואר בזה, שקבלת התורה אצל משה היתה על-ידי זה שלמד מאופן ההנהגה ד"סיני":

הטעם שהר סיני זכה שעליו ניתנה תורה, הוא – לא מפני היותו גבוה מכל ההרים, אלא אדרבה – להיותו "מכיך מכל טוריא".

ועניין זה שהר סיני היה נמוך מכל ההרים, אינו מפני שמצד עצמו לא היו בו מעלות שבשבילן יהיה גבוה – שהרי איתא במדרש "וסיני מהיכן בא . . מהר המוריה נתלש כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו", מהמקום שבו ייבנה בית-המקדש ושבו היתה המסירות-נפש של אברהם ויצחק; ואף-על-פי-כן נשאר הר-סיני בתנועה של עניוות "מכל טוריא", מהר תבור והר כרמל כו' שנקראו "הרים גבנונים", ובזכות עניוות זו זכה שעליו ניתנה תורה.

ועל-דרך-זה בנוגע למשה רבינו – שלמרות כל מעלותיו, שהיה משבט לוי, ובשעה שקיבל את הנבואה בפעם הראשונה היה ראוי להיות כהן גדול, שהוא "קודש הקדשים" מכל ישראל – היה "עניו", ולא "עניו" סתם, אלא "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". היינו, שבכל מקום שבו ישנו אדם מישראל, מזמן משה ועד הדורות האחרונים, "עד היום האחרון", עומד משה בתנועה של ענוה ושפלות ("אַראָפּגעפאַלנקייט") לגביו! ובזכות הנהגה זו – שלמד משה רבינו "מסיני" – קיבל את התורה.

ולכן מי הוא ה"תלמיד ותיק" ש"עתיד לחדש" – מי שיזכור שהתורה ניתנה "למשה מסיני", עם כל העניינים שהיו שם: הביטול של הקדמת נעשה לנשמע, והעניין ש"מכיך מכל טוריא".

(שיחת ליל ג' חול המועד סוכות, ה'תשט"ז. תורת מנחם-התוועדויות תשט"ז חלק א (טו) עמ' 96)

 דרכי החסידות

שמחה המותרת

חכמה ושמחה

הרבי [=רבינו הזקן] אמר: קיבלתי מהסבא – מורנו הבעל שם טוב נ"ע – ששטות, לא רק רוח שטות אלא שטות, מה שאנשים קוראים אדם לא-חכם; עצבות, והרגש מעלת עצמו – הם אצל חסידים עבירות מהתורה.

חכמה, מה שאנשים קוראים חכם; שמחה – על-ידי שמוצאים בכל דבר את הטוב שמשמח, וזריזות במתינות – הן אצל חסידים מצוות מהתורה.

(ספר השיחות קייץ ה'ש"ת ע' 52)

שמחה של מצווה

וזהו הנקרא שמחה של מצווה, שהוא עיקר עבודת האדם בעולם הזה. ועל זה נאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב כו'" – כי מאוד צריך להיות שמחה וטוב לבב בשמחה עזה, מהמשכת עצמיות אור אין סוף ב"ה על-ידי המצוות, שאין כל העולמות ערך אליו כלל כו'.

ולכן אף שיהיה בעיניו כרשע, וידע שיקבל עונש בגיהינום עבור זה או ייסורי עולם הזה, אף-על-פי-כן יהיה שמח וטוב לב משמחה של מצווה.

(קיצורים והערות לתניא ע' מו. מאמרי אדמו"ר הזקן ענינים ע' ריא ואילך)

מעבירה באונס לא צריך לשמוח

הרב מבאַרדיטשוב ציווה לתלמידיו שלא יחבשו כובע עם קאַזיראָק [=מצחייה], מפני שכשמביטים השמימה זו סגולה ליראת שמים, שכך הוא דרך כל ישראל שהוא מביט השמימה ומתוך כך נזכר על השם יתברך, וקאַזיראָק מונע מזה, על כן ציווה שלא יחבשו עם קאַזיראָק.

פעם אחת יצאה גזירה מהמלך ני­קאָלאַי שיחבשו כובעים רק בקאַזיראָק.

...מה היו עושים, כשהיו הולכים בחוץ היו הולכים בכובע עם קאַזיראָק והיו מחביאים השטריימלאך, וכשהיו באים למקום שלא היו יראים היו לובשים השטריימלאך.

גם בבאַרדיטשוב, כאשר יצאה ה­פקודה לבשו כובעים עם קאַזיראָק. פעם פגש הרב מבאַרדיטשוב חסיד שהיה חובש כובע עם קאַזיראָק, והיה החסיד שמח מזה. אמר לו אקשה לך קושיא, מפני מה באמצע התוכחה כתיב "תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה כו'", מקודם תוכחה ואחר-כך תוכחה: לומר, שאפילו אם נוטים מדרך הישר ח"ו מחמת אונס, אבל שמחה אין צריך להיות מזה.

(ספר השיחות תר"פ-תרפ"ז, שמח"ת תרפ"ו, ע' 97)

להתחיל לשמוח כמו בזמן העתיד לבוא

איתא בספרים שחודשי תמוז ואב מחודשי הקיץ היו צריכים להיות זמן שמחה, להיותם לאחרי זמן מתן תורתנו, אלא שמצד ענייני החטאים גרמו שבחודשים אלה יהיו "צום הרביעי וצום החמישי".

וכיוון שהכוונה בכל עניין של קלקול היא שעל-ידי תיקון הקלקול יתוסף עילוי גדול יותר, באופן של "כפליים לתושייה", כמו בלוחות שניות שלאחרי חטא העגל – הרי מובן שלעתיד לבוא יהיו חדשי תמוז ואב זמן שמחה, ושמחה גדולה ביותר.

ואחת ההכנות לזה, שכאשר נמצאים בזמן הגלות, שזוהי הדרך שבה הולכים מבית שני, שלא נתקיים לעד, להיותו בידי אדם, לבית שלישי, שיהיה קיים, לעד כיוון שיהיה בניין בידי שמים, והרי אני מאמין שיבוא בכל שעה – עושים כבר עניין של שמחה [שמחה של מצווה בכלל, ובפרט התוועדות של שמחה לחיזוק היהדות] בתקופת תמוז ואב – כפי שנפעל על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר לקבוע את ימי י"ב-י"ג תמוז לימי שמחה – וזו ההכנה לגאולה, וייתן השם יתברך שתהיה הגאולה למטה מעשרה טפחים על-ידי משיח צדקנו במהרה בימינו, בשנה זו ממש.

(שיחת יום ג' פ' פינחס, י"ב תמוז ה'תשי"ד. תורת מנחם-התוועדויות (יב) תשי"ד חלק שלישי ע' 115)

 דמויות חסידיות

ר' פינחס (רייזעס) משקלאוו

בור סוד

הגאון הצדיק ר' פינחס, בן הגאון ר' הענעך שיק¹ – הנקרא ר' פינחס רייזעס – סיפר בהתפעלות רבה, על 'תורה' שהוד כ"ק רבינו הזקן אמר בבית-המדרש "ממעמקים" הגדול בשקלאוו, לפי בקשת גדולי הגאונים, לאחר הפלפול הגאוני-הלמדני.

את ה'תורה' הזו אמר רבינו הזקן בחוץ, באידיש, בקול אדיר שכל מילה נשמעה ברור. רחבת בית-המדרש הגדול הייתה מלאה אדם, והיה שקט עד שהיה אפשר לשמוע את צפצוף הציפורים הקטנות.

הגאון ר' חנוך הענעך שיק היה בעל חושים נפלאים, ובעת אסיפת הגאונים וזמני הירידים היה משתבח בכך, שעל בנו הגאון ר' פינחס אפשר לומר את המעלות שהמשנה אומרת על מי שאפשר לגלות לו רזי תורה: חכם ומבין מדעתו – חב"ד.

הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק צמח-צדק אמר על ה'הנחות' שלו: בור סוּד שאינו מאבד טיפה. הוד כ"ק אדמו"ר האמצעי היה קורא לו בשם התואר: המצביא החסידי.

(ספר השיחות תש"ו-ה'שי"ת, תש"ח עמ' 246)

רעיון מתוק

חסידים מספרים שרבינו הזקן היה מבקש מהחסיד ר' פינחס רייזעס, שהיה מראשי החוזרים, לחזור לפניו את המאמר (שלו), ולפעמים היה רבינו הזקן מפטיר על עניין מסוים ששמע בחזרת המאמר: "אַ געשמאַקער עניין" [=רעיון משובב-לב]...

(תורת מנחם – התוועדויות תשי"ב חלק ב עמ' קכד)

עסקה חסידית

בפורים תרצ"ו דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר גם אודות החסיד ר' פינחס רייזעס, וסיפר הטעם שנקרא על שם חותנתו (ששמה רייזע), ולא על שם אביו שהיה מגאוני שקלאוו:

חותנתו של הר' פינחס היתה עשירה מפורסמת בשקלאוו, והיו לה שלושה חתנים. ובעקבות ביקורו של רבינו הזקן בשקלאוו, שפעל עליה רושם אדיר,

– באמרה, ראו זה פלא: בא איזה "מגיד" מסביבות ויטעבסק (רבינו הזקן היה נקרא אז "המגיד מליאוזנה"), ודיבר בתורה עם גאוני שקלאוו, על כל מה ששאלו אצלו, השיב בטוב טעם, ומה ששאל אצלם, על דבר אחד השיבו, ועל שלושה דברים לא השיבו –

אמרה לחתניה, שמי מהם שיסע ללמוד תורה אצל המגיד מליאוזנה, תיתן לו את כל רכושה.

ואז נסע חתנה הר' פינחס לרבינו הזקן, והיה אצלו ג' חדשים. וכשחזר לעירו והביא מכתב שלמד אצל רבינו הזקן – נתנה לו כל כספה וזהבה.

הר' פינחס חזר לליאוזנה והביא את כל הכסף לרבינו הזקן. ובירכו רבינו הזקן שתהיה אצלו תורה וגדולה. הר' פינחס ביקש עוד דבר, ועל זה לא ענה רבינו הזקן.

וממשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר לספר, שהר' פינחס היה חוזר ורושם הנחות על מאמרי רבינו הזקן – נוסף על אדמו"ר האמצעי, אחיו ר' משה, ודודם מהרי"ל.

הנחות של הר' פינחס הם בדקדוק גדול ביותר, כי היה דייקן גדול, ודקדק לרשום התיבות כלשון אדמו"ר הזקן ממש, ועד כדי כך, שאם אדמו"ר הזקן היה אומר איזה דברים פעמיים (בעת התלהבות ודביקות בקודש), בא גם הכפל בהנחת הר' פינחס. וכאשר אדמו"ר הזקן היה מתגלגל על הרצפה בעת אמירת המאמר מרוב דביקותו, היה הר' פינחס מתכופף ומרכין את ראשו לשמוע התיבות שיוצאים מפה קדשו, ובמקום שלא שמע איזה תיבות, היה משאיר מקום חלק, להורות שכאן חסר משהו.

ולכן, בין ההנחות על מאמרי אדמו"ר הזקן – סומכים ביותר על הנחות הר' פינחס.

(תורת מנחם – התוועדויות (כב) תשח"י חלק ב, עמ' 186)

____________________

1)    ראה אודותו בהוספות למאמרי אדמו"ר הזקן — הנחות הר"פ ז"ל ע' קצא. וש"נ. ספר השיחות תרצ"ו­ חורף ה'ש"ת ע' 55. שם ע' 126. ספר השיחות תש"ח ע' 74. ע' 154. ע' 245 ואילך. ע' 258. ועוד.

 בירורי הלכה ומנהג

תספורת אחר חצות / תפילה בטלית לבחור

הרב יוסף-שמחה גינזבורג, רב אזורי עומר

תספורת ערב שבת קודש אחר חצות*

א. באגרות קודש¹ דן הרבי בשני נושאים של הכנות לשבת-קודש שיש קשר ביניהם, וזה לשונו:

"בשאלתו הוראה:

א) בזמן קריאת שנים-מקרא-ואחד-תרגום – וראה שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן² : "יש נוהגין מטעם הידוע להם לגמור כל הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום ערב שבת אחר חצות³, ויש נוהגין לגמור כולה ערב שבת שחרית אחר התפילה⁴". והנה בספרי כללי הפוסקים – [ישנן] ג' דעות בכגון דא, הכרעה כמי?⁵ [=בשאלה כיצד יש להכריע במצב כזה, כשפוסק הזכיר שתי דעות מבלי לגלות העדפה ביניהן]. אבל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב – במודעתו הידועה על דבר קריאת התורה⁶ – אחז כדעת אלו דנקטינן כסברא שניה. אבל בנוגע לפועל [בענייננו] – ראה 'היום יום' ד' טבת תש"ג⁷... [=אחר חצות].

ב) זמן קציצת ציפורניים בערב-שבת: במגן אברהם⁸ בשם השל"ה⁹ – קודם [קריאת] שמו"ת, ובפרי-עץ-חיים¹⁰ – לאחר הקריאה.

ולכאורה פשוט שצריך להיות קודם הטבילה, על-פי מה שכתוב בש"ך¹¹.

ועל-פי המובא מהאריז"ל צריך להיות קודם חצות, שהרי כתב¹² בשם האריז"ל לגלח שערות קודם¹³ חצות היום משום 'לא תחסום שור בדישו'¹⁴, וגם בקציצת ציפורנים יש עניין זה, דהרי "בשערוהי ובטופרהי אחידן"¹⁵ (וכן משמע גם מ'מגיד מישרים' משלי, הועתק בסידור הרב רבי שבתי מרשקוב, בעניין נטילת ציפורני ידיו ורגליו ביום אחד. אף ששלילת נטילה זו עצמה לא סבירא ליה להאריז"ל, כמו שכתב בשערי תשובה¹⁶).

אבל בפירוש כתב בשער הכוונות¹⁷: "אחר תפילת מנחה¹⁸, היה מקיים מורי (הוא האריז"ל¹⁹) כו'²⁰, וקוצץ צפרניו וכו'". ומסדר העניינים ב'משנת חסידים' משמע לא כן²¹. ואין כאן מקומו.

הוראה בזה בנוגע לפועל – לא שמעתי". עד כאן לשון הרבי.

ב. בשיחה לא מוגהת, ליל ער"ה תשכ"ג²², הביא הרבי זהירות זו שלא להסתפר אחר חצות היום בפשיטות, כדבר ברור ונהוג.

ג. בקשר להנהגת הרבי בעניין תספורת אחר חצות היום, כתב לי הרה"ח רי"ל שי' גרונר: "בכל פעם שהיה מסתפר – זה היה בלילה²³, לא ביום [אחרי כ"ז אדר תשנ"ב הסַפָּר לא ידע את כל העניין, וסיפר את הרבי גם ביום]".

והנה בשו"ת מנחת אלעזר²⁴ הביא מס' 'בית מועד' שמוהרח"ו היה מגלח בליל מ"ט לעומר, ומוכיח מזה שאפשר להסתפר בלילה. ומבאר שהעניין דדינים שכתב האריז"ל אינו קיים בלילה, עיי"ש, והאריך בזה בשו"ת יצחק ירנן²⁵.

לפני כמה שנים, הבאתי ב'התקשרות'²⁶ זהירות זו דאחר חצות, וכתבתי שאין רגילין בין אנ"ש להיזהר בזה. ובכן, אם רגילות זו נעשתה בגלל הנהגת הרבי האמורה, הרי על פי ה'מנחת אלעזר' מובן שהרבי כן נזהר בזה, אלא שבלילה מותר.

______________

*)    תודה להרב יעקב שי' סנגאוי מקרית-גת על עזרתו בנושא זה.

1)    כרך חי בסופו (עמ' תקס), מכתב משנות תשי"ח-ט ללא נמען ותאריך. כדרכנו, פתחנו ראש-תיבות וקיצורים והוספנו הסברים בסוגריים מרובעים. המקורות שציין הרבי באו בין מרכאות בתוך ההערות.

2)    "או"ח סי' רפה ס"ו".

3)    במהדורה החדשה ציינו לשל"ה מסכת שבת פרק נר מצוה (קלא,א) ד"ה ומקודם הטבילה ופרק תורה אור (קלח,א) ד"ה סוד קריאת, והובא במג"א ס"ק ה.

4)    שם ציינו לשער הכוונות, עניין ליל ו, כמנהג האריז"ל. וכ"כ (שיש לנהוג) במשנת חסידים, מסכת יום השישי פ"ד מ"א ובאור צדיקים סי' כח ס"ד.

5)    "נקבצו בשדי חמד, כללי הפוסקים סי"ג-יד".

6)    נדפסה באג"ק שלו כרך א עמ' קעז, בסידור עם דא"ח עמ' 642 ובסידור תורה אור (תשמ"ז) עמ' 491.

7)    שם מסופר שנשיאי חב"ד העבירו פרשה אחת או שתים בליל שישי, וביום שישי אחר חצות התחילו שוב מההתחלה והעבירו את כל הסדרה עם ההפטרה.

8)    "סימן רפה" סוף ס"ק א.

9)    מסכת שבת, פרק נר מצוה, ד"ה סוד נטילת ציפורניים, בהגה"ה.

10)  "שער השבת פ"ג", בשם החברים [=גורי האריז"ל], מייד לאחר הקריאה.

11)  "יורה דעה סי' קצח ס"ק כה" שהציפורן עצמה חוצצת בטבילה, ולא רק הלכלוך שבה. - מכאן שעל-כל-פנים על-פי קבלה יש להימנע מחציצה גם בטבילת גברים בערב שבת. במטה אפרים סי' תרו ס"ח הובא (וציינו מקור בשם השל"ה רכח,א הובא בא"ר אות יד. ועיי"ש בנו"כ המטה-אפרים) להחמיר בזה רק בערב יום-הכיפורים. בשו"ע רבינו לא הובא עניין חציצה בטבילה זו,  גם לא בערב יוהכ"פ. בשו"ע הקצר ח"א פי"ט הערה 29 הביא בעניין זה כמה דעות לכאן ולכאן.

12)  בנדפס (וכן במקורו בלקוטי שיחות כרך כד עמ' 342) הוא חסרון דמוכח: מי כתב? בשער המצוות פרשת קדושים (כד,א)  כתובה הוראה זו ללא טעם. בס' טעמי המנהגים (ס"ע קכב) הביא את הטעם שכתב הרבי בשם ס' "לחם מן השמים להאריז"ל" (והוא מהרב יעקב צמח בעהמח"ס נגיד ומצוה והגהות בכתבי האריז"ל, מתלמידי גורי האריז"ל), גם על עש"ק.

13)  כן הוא בלקוטי שיחות שם, וכן העתיקו משם בשערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' קל, ולא כפי שנדפס בטעות באג"ק "אחר חצות".

14)  ודלא ככף החיים שהעתיק זאת (בסי' רלב ס"ק טו) בקשר לאיסור להסתפר "סמוך למנחה" (שבת ט,א), וכן בס' 'אבן השהם – שו"ע מכתבי האר"י' (בהערותיו 'פתוחי חתם' סי' רנא ס"ק א) כתב, שזה כדעת הרי"ף (שם, רמז רעח) הרמב"ם (הל' תפילה פ"ו ה"ה) והשו"ע (סי' רלב ס"א), דלא כהרמ"א בשו"ע שם שהיקל בזה עד סמוך למנחה קטנה.

15)  גם ב'היום יום' (כב אלול), הלשון: "בטופרהא אחידן". ולע"ע מצאתי בזוהר ח"ג ס,ב. ע,ב – "בזוהמא דטופרי אחידן". ולגבי שערות בח"ג מח,ב - "דדיני תתאי מתאחדן ומתחברן בשערוי".

16)  "סי' ר"ס ס"ק  ב, הביא משער הכוונות, סדר שבת ד"ה אח"כ היה, שרבינו האר"י ז"ל יום השישי היה נוטל ציפורני ידיו ורגליו.

17)  שער ו (דף נב).

18)  שזמנה החל מחצי שעה אחר חצות היום. אגב, בשער המצוות פ' תצא כתב, שהאריז"ל היה מתפלל מנחה בקביעות קרוב לשקיעת החמה, וכנראה (ראה גם בשער הכוונות הנ"ל) הכוונה גם לערב-שבת-קודש.

19)  זאת הבהרה שהוסיף הרבי.

20)  = מצות העירוב.

21)  שם במסכת יום הששי פ"ה מ"ב (בדפוס ירושלים תשנ"ח עמ' של), כתב: "וקודם חצות... יגלח ראשו". ובמ"ו: "וצפרניו שנתגדלו... יחתכם באיזה סדר שירצה...". ובפ"ז מ"א: "ומאחר שכבר קרא הפרשה ועבר מהיום עד שעה חמישית, יש יכולת לקבל... תוספת שבת... לפיכך, להסיר ממנו בגדי חול... ילך לטבול, אלא שאין לטבול כי אם אחר חצות".

בנוסף, מביא ב'אבן השהם' הנ"ל (סי' רס ס"ק יג): ובפרי-עץ-חיים (הנ"ל) כתב בשם החברים, שייזהר להקדים קציצת הציפורניים קודם זמן מנחה קטנה. [וסיים:] אבל בדברי מוהר"ר חיים וויטאל (בשער הכוונות) לא משמע כן [ולא פירש. אולי מפני שכתב בשער הכוונות שהיה קוצץ אותן אחרי תפילת מנחה. ובמ"א נאמר שהיה מתפלל בקביעות תפילת מנחה קרוב לשקיעת החמה, ראה ב'אבן השהם' סי' רלד ס"ט משער המצוות פ' תצא], עכ"ל.

22)  'תורת מנחם – התוועדויות' (לד)  תשכ"ב ח"ג עמ' 320 הערה 66 (שהיא מגוף השיחה).

23)  הרב מיכאל אהרן שי' זליגזאן בירר וכתב לי, שבדרך-כלל היה הרבי מזמין את הספר ביום רביעי בלילה.

24)  ח"ג סי' סה, בסופו.

25)  ח"ב סי' טו.

26)  גיליון רעו עמ' 18.

תפילה בטלית לבחור

בהיותי תלמיד בישיבה הגדולה חב"ד בקריית-גת, פניתי אל הרבי בשני עניינים:

ביקשתי את הסכמתו להתחיל בהנחת תפילין דרבנו-תם (לפני פורים תשל"ו¹ התחילו להניח תפילין דרבנו-תם רק באישור הרבי).

[עד אז, הייתי מתעטף בטלית רק כאשר התפללתי עם אבי ע"ה, כמנהג עדתו. ברוב הזמן, כשהייתי בישיבה וכו', התפללתי ללא טלית] שאלתי האם להתפלל בטלית גדול כרצון אבי.

ונעניתי² במכתב, בעניין רבנו-תם: "נכונה סברתו להניח (גם) תפילין דרבנו-תם".

[ולשאלה:] הימשיך להתפלל בטלית גדול[?] – "על-פי הוראת רב בסביבתו".

פניתי בשאלתי אל הרב שלום דרמר ע"ה, רב העיר קריית-גת. כאשר ראה הרב את המענה הראשון על הנחת תפילין דרבנו-תם, אמר לי כי לא ניתן לנהוג בעניין אחד כמנהג חב"ד ובעניין שני כמנהג אחר. לכן הורה לי לנהוג כמנהג חב"ד גם בנוגע לטלית גדול, דהיינו שלא להתעטף בה קודם הנישואין.

לימים, נתבקשתי לקרוא בתורה בבית-הכנסת דבו התפלל הרב דרמר, וכמנהג המקום, דרשו הגבאים שאתעטף בטלית בשעת הקריאה. שאלתי שוב את הרבי, ונעניתי (בשולי מכתב מיום ט"ו אדר תשכ"ח):

בנוגע לטלית גדול – מכבר עניתיו, שיעשה כהוראת הרב שיחיה.

בשעתו הבנתי לתומי את הכוונה, שגם בעניין זה עלי לנהוג כמנהג חב"ד שלא להתעטף בטלית, וזה סותר לכאורה את המענות שבהן כתב הרבי³ שאם יש חשש למחלוקת – יש ללבוש טלית. אבל ייתכן שכוונת הרבי היתה לשאול שאלה זאת עצמה אצל הרב, האם במצב כזה יש מקום ללבוש טלית כדי למנוע מחלוקת.

אחד מאנ"ש, כפר חב"ד

______________

1)    ראה שערי הלכה ומנהג או"ח ח"א סי' כט.

2)    כהרגלנו, נפתחו ראשי-תיבות וקיצורים, ונוסף פיסוק להקל על הקורא.

3)    שערי הלכה ומנהג שם סי' נז. וצע"ק מה פשר ההבדלים שבין המענות שם: במענה הראשון (בירושלים, בתפילת שחרית) והשני - שולל לבישת טלית אלא במקום שיש חשש מחלוקת; בשני, המדבר בעטיפה, משמע שבמקום חשש מחלוקת ניתן להתעטף גם במנחה וערבית, ולא סייג זאת; במענה השלישי -  גם במקום חשש מחלוקת כתב "ויהיה הטלית גדול מורד על הכתף דווקא", ובמענה האחרון שם - שולל לגמרי טלית בקבלת שבת, אפילו במקום חשש מחלוקת, כשבשערי תשובה שציין שם מדובר רק על "להסירו מעל ראשו אחרי שקיעת החמה". ואם כי הלשון שם הוא "להתעטף", הרי במקור השאלה והמענה (באידיש, באג"ק ח"ה עמ' צא) מדובר כללית על ללבוש ולהתפלל בטלית ולא על עטיפה (אגב, ראה דיון נרחב ומקורות בעניין טלית בקבלת שבת, בסידור 'צלותא דאברהם – ש"ק' ח"א עמ' דש ואילך).

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת פינחס¹
כ"א בתמוז

בשבתות של בין-המצרים יש להישמר מעניינים של חשש אבלות, יותר מאשר בשאר שבתות השנה, כדי שלא לתת מקום לחשש אבלות בשבת².

הפטרה: "דברי ירמיהו" (ירמיהו א,א – ב,ג), הנדפסת בחומשים בסוף פרשת מטות.

פרקי-אבות – פרק א.

________________

1)    ברוב המקורות הישנים (כמו: סה"מ תרס"ט, עת"ר, אעת"ר, עטר"ת, המשך תרס"ו, המשך תער"ב, סה"מ תרפ"ז, תש"ב, היום יום, לקוטי שיחות א-ד. וראה גם חי"ג עמ' 256 הע' 1. חכ"ג עמ' 397 בגוף המכתב) – 'פנחס' חסר יו"ד. במענה משנת תשכ"ב (אג"ק חכ"א עמ' עח) לשאלת הנמען מדוע כתב הרבי את שמו חסר, הביא הרבי את דברי מהרש"ל, "דרובן כותבין חסר", והוסיף: "(כנראה הכוונה במקום שאינו נוגע לדין). וכן הוא בש"ס בשמות דרבי פנחס בן יאיר וכיו"ב". לראשונה מופיע 'פינחס' מלא בלקוטי שיחות חי"ג עמ' 93, ושם בהערה 1 ציין הרבי מקורות לזה. להלן הערה מחלק ח"י עמ' 318: "4) מלא - ראה בית שמואל הל' גיטין, שמות אנשים. שי למורה שם. ובטיב גיטין שם. ועוד. וראה בעניין פינחס מלא בזוהר חלק ג (נז,ב. ריג,ב. רכ,א. רלו,ב) מנחת שי ריש פרשתנו..."

בשיחת ש"פ בלק תשט"ז סכ"ד ('תורת מנחם – התוועדויות' חי"ז עמ' 97) הסביר הרבי, שהעניין ד'מלא' הוא על-דרך מה שכתוב "אלה תולדות פרץ" תולדות מלא, ששייך למשיח, שאז יהיה באופן כפי ש"עולם על מילואו נברא", עיי"ש. ואולי זו הסיבה שהרבי (החל מהשיחה דחי"ג הנ"ל) דייק לכתוב תמיד בשיחותיו באופן זה. וראה גם תורת מנחם ח"א עמ' 144.

2)    לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1091. ומציין לחגיגה (יח, סע"א) – שגם איסור התירו שם מטעם כעין זה. והיו שנים שבהן הקפיד הרבי להתוועד בכל אחת משבתות בין-המצרים. והנה בהלכות אבל (שו"ע יו"ד סי' ת) נפסק שיש אבלות בשבת, ורק אבלות דפרהסיא אסורה אז. על-כן אין לתמוה על שלמנהגנו אין מברכים שהחיינו בשבת שבין המצרים, שהרי אין זה 'בפרהסיא'. אמנם בכמה שיחות הלשון היא שבשבת "אין בכלל אבילות":

* לקו"ש ח"ב, 358 - מש"פ מטו"מ תשט"ו. (ההנחה - תו"מ יד, 223) אין עצבות, וכדי למנוע כל ספק, צ"ל בשמחה יתירה, כסעודת שלמה בשעתו.

* לקו"ש ח"ד, 1090 ('שערי המועדים - תמוז' סי' מה. ראה תו"מ ח"כ עמ' 195 וש"נ לעוד שיחות) "אין בה אבילות".

* תורת מנחם ח"כג עמ' 201 - שכל ענייני בין המצרים אינם שייכים בשבת.

* סה"ש תש"נ ח"ב עמ' 566 ששבת הו"ע הקדמת רפואה למכה, כי שבת שייכת לגאולה.

ולכאורה כל זה הוא רק מצד העניין הרוחני של ש"ק, ועל-דרך האמור בלקוטי-שיחות ח"כ, ס"ע 354 מס' פלח הרימון בשם אדה"ז, שלפני נשמות הגבוהות כרשב"י לא הי' חורבן, ואעפ"כ [כמו שבלקו"ש ח"ה, עמ' 149 בהערה מזכיר הרבי שאעפ"כ נחבא הרשב"י במערה] חייבים הם בכל דיני האבילות דבין המצרים.