בהעלותך את הנרת (ח,ב)
נרות – רומז לנשמות ישראל, ככתוב (משלי כ) "נר ה' נשמת אדם".
"בהעלותך את הנרות" – על אהרן הוטלה המשימה של העלאת נשמות ישראל עד שתתעורר בהן רשפי אש האהבה להקב"ה.
ושבעת הנרות רומזים לשבע מידות בעובדי ה', בהתאם לשבעת כוחות הנפש.
חסד – אהבת ה'. גבורה – יראת ה'. תפארת (רחמים) – התבוננות בגדולת הבורא, שבאמצעותה מכיר האדם את גודל הרחמנות שעל נפשו האלוקית, איך שירדה פלאים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. נצח – התגברות וניצחון על כל דבר המונע עבודת ה' גם לאחר התפילה, שאז כבר לא מורגשת האהבה שהתעוררה בעת התפילה. הוד – הודאה במוח שצריכים לירא את ה', אף שאין יראה זו מורגשת בלב. יסוד (התקשרות) – התקשרות אמיתית למידת האהבה או היראה. מלכות – קבלת עול מלכות שמים מתוך הכנעה ושפלות.
(אור התורה במדבר עמ' שכט)
וזה מעשה המנורה מקשה זהב (ח,ד)
עשת של כיכר זהב היתה ומקיש בקורנס... לפשט איבריה (רש"י)
"וזה מעשה המנורה" – מי שרוצה לעשות מעצמו 'מנורה', צריך לפעול שיהיה "מקשה" – עליו לשבור ולבטל ("מקיש בקורנס") את מידותיו הטבעיות.
(לקוטי תורה במדבר עמ' לב)
עד ירכה עד פרחה מקשה הוא (ח,ד)
כנסת ישראל היא "מקשה אחת", ולכן ישנו העניין של "עליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה". והיינו, שלפעמים הרע שאדם טוב עושה יורד למטה ונכנס באדם רע; ולאידך, לפעמים קורה שהמצווה שעושה אדם רע עולה למעלה ואחר נוטלה.
לכן, כאשר אדם רואה חסרון ורע בזולתו – עליו לחשוב שמא זה הרע שלו, שירד ונתלבש בזולתו; ואילו לגבי הטוב שמצוי בו עצמו – עליו לחשוב שמא הוא מזולתו, שעלה למעלה והתלבש בו.
(לקוטי תורה במדבר לג, א)
איש-איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה' (ט,י)
מפרש הרב המגיד ממזריטש:
"איש-איש כי יהיה טמא לנפש" – אם יש יהודי שנכשל בחטא וטימא את נפשו,
"או בדרך רחוקה" – הוא התרחק מדרך הישר,
"לכם" – הסיבה לכך היא ההתמסרות לתענוגי העולם. או: הוא עובד את ה' מחמת דאגתו לעצמו בלבד ("לכם"), דהיינו מתוך יראת העונש.
"או לדורותיכם" – עסקו בתורה ובמצוות אינו לשם שמים אלא כדי שיחיו בניו ויעמיד דורות אחריו.
"ועשה פסח לה'" – עליו להתוודות לפני הקב"ה על חטאיו (פסח – פה סח) ולחזור בתשובה שלמה.
(אור תורה עמ' מה)
ועשה פסח לה' (ט,י)
"פסח", מלשון דילוג וקפיצה, מורה על העבודה של יושבי אוהל, שלמעלה מהעולם. יהודים אלה, שהם בעלי עסק, טוענים – "למה נגרע"? מדוע נבצר גם מאיתנו לשבת יומם ולילה באוהלה של תורה!
התשובה היא, שדווקא ליהודים אלו ניתן "פסח שני", היינו דרגה עוד יותר נעלית ב"פסח". שכן רק הבעל עסק מסוגל לגלות אלוקות בתוך העולם הגשמי ולעשות ממנו "דירה בתחתונים".
(שיחת ש"פ בהר תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו כרך ג, עמ' 294)
עשה לך שתי חצוצרות כסף (י,ב)
מפרש הרב המגיד ממזריטש:
"שתי חצוצרות" – שתי חצאי צורה. האדם אינו אלא חצי צורה בלבד, ואף הקב"ה אינו צורה שלמה כביכול; ורק בהתחברותם יחד נוצרת צורה שלמה.
(הדבר נרמז במילת "אדם": האדם כשהוא לעצמו אינו אלא "דם", ורק בצירוף הא', אלופו של עולם יתברך, הוא נעשה דבר שלם, "אדם").
"כסף" – מכיוון שהקב"ה וישראל הם "שתי חצאי צורה" חייבת להיות ביניהם אהבה עזה ("כסף" מלשון "נכסוף נכספתי"). וכפי שהוא באב ובן, ששניהם "עצם אחד" וכל אחד ואחד לבדו אינו אלא "חצי צורה".
(אור תורה עמ' מה)
מוסיף כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק":
זהו שנאמר (שופטים יח) "תמים תהיה עם ה' אלוקיך": אדם אינו צורה שלמה ("תמים") אלא כאשר הוא מתייחד עם הקב"ה ("עם ה' אלקיך").
(יהל אור עמ' שס)
וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם (י,ט)
"ארצכם" רומז לזמן התפילה, שהוא "ארץ ישראל" הרוחני של כל יהודי. דווקא בעת התפילה בא היצר הרע, "הצר הצורר אתכם", ומבלבל את האדם במחשבות זרות ובדברים בטלים.
העצה היעוצה לכך היא "והרעותם", לזעוק אל ה' ולבקש רחמי שמים, ואז "ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם".
(שיחת ש"פ בהעלתך תשכ"ז)
מחנה בני דן מאסף לכל המחנת (י,כה)
שבטו של דן... היה נוסע באחרונה, וכל מי שמאבד דבר היה מחזירו לו (רש"י)
"וכל מי שמאבד דבר" – רמז למי שאיבד את הביטול לאלוקים, שניתן לכל יהודי, כנרמז במאמר רז"ל (חגיגה ד) "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו" ("מה" רומז לביטול).
בני דן ויתרו על טובתם האישית ונסעו באחרונה, כדי להחזיר ליהודי שאיבד את ה"מה", את אבידתו.
(לקוטי שיחות כרך א עמ' 103)
שטו העם ולקטו (יא,ח)
רשעים שטו ולקטו (יומא עה)
לחם סתם רומז לחלק הנגלה שבתורה (ראה שבת קכ), ואילו המן, לחם מן השמים, רומז לפנימיות התורה.
העובדה שהמן ניתן גם לרשעים מלמדת, כי יש להביא את מעיינות פנימיות התורה גם לרשעים; אין לך יהודי שאינו ראוי ללמוד חלק זה בתורה. וכבר אמרו רז"ל (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז): "המאור שבה (רמז לסודות החכמה, קה"ע) מחזירו למוטב".
(לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1039)
ויתנבאו במחנה (יא,כו)
שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ (רש"י)
בפרשת שמות (ב) נאמר "ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו". ויש לדקדק בזה: מדוע לא נאמר בקצרה "כי ממים משיתיהו", והיינו חוסכים את הנ' של תיבת "מן" ואת הה' של תיבת "המים"?
אלא שבת פרעה לא רצתה להשתמש בתיבת "ממים", שהיא ראשי תיבות משה מת יהושע מכניס.
זהו "ויתנבאו במחנה": כשנמחוק את האותיות נ' ה' מן "מן המים" ("מחנה" – מחיית נ' ה'), נשאר "ממים", ראשי תיבות משה מת יהושע מכניס.
(אור תורה עמ' מו)
והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (יב,ג)
נאמר במדרש, שמשה רבנו ראה את ספרו של אדם הראשון, שבו רשומים דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו. בין השאר ראה שם משה, שבעקבות משיחא יהיה דור של נשמות נמוכות, שתורתן ועבודתן אינה נחשבת לכלום, ובכל-זאת ישמרו על התורה מתוך מסירות-נפש בפועל ממש, למרות הקשיים שבדבר, ובכך יגרמו נחת רוח גדולה למעלה. משה התפעל ביותר מעבודתן של נשמות אלו, והחזיק את עצמו קטן מהן.
זהו "מכל האדם אשר על פני האדמה" – לרבות הדור האחרון שלפני ביאת המשיח.
(ספר המאמרים תש"י עמ' 237) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
