נושאים נוספים
	התקשרות 668 - כל המדורים ברצף
	כפי שיהודי מתנהג עם רעהו, כך בדיוק מתנהגים עמו מלמעלה
	לעתיד לבוא – צמיחה וגידול אצל כולם בשווה
	ההכנה לקבלת התורה – שלום ואחדות
	מרבה תורה וספרים
	פרשת בהר-בחוקותי
	"ארבע מידות בתלמידים"
	בנוסח 'הקדיש הגדול' / שתיית קצף
	הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

בנוסח 'הקדיש הגדול'

ה'קדיש הגדול' נהוג (גם בין אנ"ש) לאומרו בהלוויות רח"ל¹ (בימים שאומרים בהם תחנון²), מפני שתוכנו מדבר בתחיית-המתים.

קדיש זה נדפס גם בסוף סיומי המסכתות בש"ס וילנה. כפי שסיפר הרה"ח הרב יואל שיחי' כהן, הרבי ציווה להרה"ח הרב מאיר אשכנזי ז"ל לאומרו בסיום הש"ס בכ"ד טבת תשי"ב, במקום 'קדיש דרבנן' שהתחיל לומר אז (כפי שאמרו בליובאוויטש³).

יש בקדיש זה נוסח ספרדי ונוסח אשכנזי. הנוסח הספרדי מופיע בסדר רב עמרם גאון⁴ וברמב"ם⁵, ונזכר ברמב"ן⁶, באבודרהם⁷, בטור⁸, ועוד.

הנוסח האשכנזי נדפס כאמור גם בסיום המסכתות, ואצלנו – בסידור 'תורה אור'⁹. בסידור 'עבודת ישראל'¹⁰ כתב על נוסח זה: "בעלמא די הוא עתיד לאתחדתא – כן בסידורי אשכנז, וכן גרסת הלבוש בי"ד סי' שעו. ובסדר רב עמרם גורס 'בעלמא דהוא עתיד לחדתא'. והרמב"ם גורס 'דעתיד לחדתא עלמא' וכן מנהג הספרדים". ומבאר שבגירסא זו הכוונה שהקב"ה עתיד לחדש את העולם, "ולנוסח שלנו הפועל ב'התפעל' ומוסב על העולם, ש[ל]עתיד יתחדש העולם".

אמנם כתב על זה מו"ר הרה"ג ר' אליהו כ"ץ ע"ה, רבה של באר-שבע, כדלהלן:

בסידור ר' שבתי סופר (כתב יד¹¹) כתב: "יתגדל בעלמא דהוא עתיד לחדתא. כן הוא נוסח הקדיש בטור יורה-דעה סי' שעו, ומורי מהר"ם יפה העתיקו אות באות בספר 'לבוש עטרת זהב' סי' שעו כמו שהוא בטור יורה-דעה בלי תוספת ומגרעת, וכן הוא בספר האבודרהם" עכ"ל. והוסיף על זה בעל-פה:

הרי מעיד לנו תלמידו, שהנוסח שב'לבוש' שלפנינו (שצויין כמקור הראשון לנוסח זה) איננו מבעל הלבושים (שאדרבה העתיק את הנוסח הספרדי במלואו, ללא כל שינוי), אלא מן המדפיסים ש'תיקנו' זאת לפי הנוסח המורגל בין האשכנזים.

ולכן מסיק והנהיג למעשה שצריך לומר זאת בנוסח הספרדי, שהוא בעל מסורת ברורה וגם נזהר בכבוד שמים. ע"כ.

ולהעיר מתרגום אונקלוס על הפסוק "ה' בדד ינחנו"¹², שהגרסה בו בחומשים הרגילים היא: "בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא". שם הנושא הוא ה', ולכן הביטוי "לאתחדתא" דהיינו שהעולם יתחדש – נראה טעות, ואכן בתאג' התימני (וממנו בחומש 'תורת חיים') הגרסה: "בעלמא דהוא עתיד לחדתא".

------------------------

1)   שו"ע (הב"י) יו"ד סי' שעו ס"ד. 'דרכי חסד'  (להרב יצחק דובער אושפאל [ז"ל. דיני ומנהגי חברה קדישא], יצא-לאור ע"י חברה-קדישא של אגודת-חסידי-חב"ד, ברוקלין נ.י. תשל"ה) עמ' עז.

2)   גשר-החיים פט"ז (עמ' קנ). 'דרכי חסד' שם (וצ"ע שנשמטו משם מרשימת הימים שאין אומרים תחנון, י"ט כסלו וי"ב תמוז).

3)   רשימת דברים להרה"ח ר' יהודה חיטריק ז"ל ח"ד עמ' ריט, מכ"ד טבת תרע"ה. זאת כדברי הרה"ג הרה"ח ר' שאול ברוק ע"ה, ע"פ לשון הש"ך יו"ד סי' רמו ס"ק כז. (י"א שגם הרבי אמרו לאחר שהתפלל מנחה ביום כ' מנ"א תשי"א, שסיים את מסכת תענית בקול (ואת ה'הדרן' עליה אמר בערב בהתוועדות), ואחריה אמר את הקדיש דרבנן שאחר התפילה. ואולי כך היה גם בסיום הנזכר באג"ק כרך יד עמ' שעה. ואין זה שייך לסיום הנערך בפני עצמו).

4)   צידוק הדין ד"ה וכשמסיימין לקבור.

5)   סדר תפילות כל השנה שבסו"ס אהבה (אצלו זהו נוסח כל 'קדיש דרבנן').

6)   תורת-האדם, שער האבל, עניין ההתחלה ד"ה (מח) ובמסכת.

7)   סדר תפילות התעניות (במהדורת ירושלים תשכ"ג עמ' רמט, רנו) ועוד.

8)   יו"ד סי' שעו.

9)   עמ' 402, וצילום מזה בספר 'דרכי חסד' עמ' עדר.

10) לר"י בער, עמ' 588.

11) לר' שבתי בן יצחק סופר, כת"י בהמ"ל נ.י. 4465 מס' 13482 "הגהות על הסידור: עם ברורי הלכות תפילה", שנתנו עליו 'הסכמות', שם, בין השאר: רבינו נתן בן שלמה שפירא (בעל 'מגלה עמוקות') ורבינו ישעיה בן אברהם הורוביץ (בעל השל"ה).

12) דברים לב,יב.

שתיית קצף שעל-גבי משקה

בגמרא¹ אמר אביי, שהוא היה סבור שמה שאין נוהגים לשתות את הקצף² שעל-גבי משקין כמו מים, יין ושיכר, הוא משום שהדבר מאוס לאנשים, אבל רבה אמר לו שסיבת הדבר היא משום ש"קשה לכרסם"³. וממשיכה הגמרא להתייחס לפתרונות אפשריים לזה: "מינפח ביה (לנפוח בו ברוח, כדי להסירו מהכוס) – קשיא לרישא (גורם לחולי הראש). מדחייה (פירש"י לדחותו בידו לצדדין) – קשיא לעניותא (גורם לעניות). מאי תקנתיה? לשקעיה שקועי" (פירש"י לשקעו בתוך המשקה, עד שיכלה מאליו). ע"כ.

והובא להלכה בשו"ע אדמו"ר הזקן⁴. אך את הסיום "לשקעיה שקועי" לא הביא שם, וגם לא בכף-החיים, שהביא זהירות זאת להלכה⁵. וצ"ע הטעם. ואולי סברו שהדבר מובן מאליו.

כן הביאו האחרונים⁶ מהשל"ה⁷, שרתיחה היא רק מה שעולה מתסיסת המשקה עצמו, אבל מה שנעשה כששופך משקה ועל-ידי-זה מעלה רתיחה אינו בכלל זה ("זה האופיא הוה משקה"), ומכל-מקום יש להחמיר גם בזה, ע"כ.

והנה למעשה, שתיית משקאות קלים וחריפים, שצפה עליהם שכבת-קצף, היא דבר מקובל ורגיל ביותר, ואף גדולי הרבנים שותים 'סודה', 'בירה' ושאר משקאות מוגזים (ללא קשית⁸) ואינם מקפידים להמתין לשקיעת הקצף.

אלא שאם הקצף נוצר רק על-ידי חשיפת המשקה לאוויר, עוברים לכאורה רק על חומרת השל"ה דלעיל. ומאידך, הקצף המיוצר עם המשקה עצמו – לרוב הוא מעורב היטב עם המשקה, ולא מעליו; ולכאורה אינו נכלל בהגדרת הגמרא "שעל-גבי משקין". וצ"ע.

ואולי גם על זה צריך לומר "כיוון דדשו בה רבים – שומר פתאים ה'"⁹. "ולא יהיה קצף על בני ישראל".

--------------------

1)   חולין קה,ב.

2)   בלשון הגמרא "אופיא". וראה ערוך השלם ערך 'הפיא'. בשו"ע אדמוה"ז הלשון "רתיחה העולה על-גבי משקה".

3)   ופירש"י רירין הבאין מן החוטם. ורגמ"ה פירש, מי שאינו יכול להוציא ניעו. ובערוך ערך 'ברסם' – דלקת קרום החזה.

4)   הלכות שמירת גוף ונפש ס"ט. בהוצאת קה"ת תשכ"ח חלק ה-ו עמ' 1774, ובמהדורה החדשה חלק ו עמ' קמה.

5)   או"ח סי' קע ס"ק פב ויו"ד סי' קטז ס"ק רד.

6)   א"ר סי' קע ס"ק כד, כף-החיים הנ"ל ולקוטי מהרי"ח דף קיב ע"ב – הובאו בס' 'שמירת הגוף והנפש' סי' מא.

7)   שער האותיות אות ק. בדפוס אמשטרדם, דף פ רע"א.

8)   לעצם עניין השתייה בקשית, בשו"ת משנה הלכות ח"ו סי' לו ורבבות-אפרים ח"א סי' קלא כתבו, שהשותה בקשית חייב לברך על שתייתו (ומציינים בזה גם לשו"ת אבני-חפץ סי' לו, חסד-לאברהם (תאומים) סי' כה, ושבט-הלוי ח"ד סי' כא).

9)   "וכמאמר רז"ל שבת קכט,ב ובמקומות שנסמנו בשו"ת צמח-צדק חלק אה"ע סו"ס יא" – כפי שכתב הרבי באג"ק ח"ב עמ' קמד – 'שערי הל' ומנהג' חיו"ד עמ' מ. וראה שם ההבדל בזה באם הסכנה טבעית או סגולית. וצ"ע לאיזה סוג שייכות סכנות אלו. עכ"פ "קשה לעניות" הוא ודאי סגולי.