חומש ויקרא
חומש ויקרא הוא חומש כללי, שכן בהיותו הספר האמצעי, הוא מכיל את שאר החומשים (כידוע שהקו האמצעי כלול מקו הימין ומקו השמאל). וכך בשם ויקרא נרמזת מעלתה של כללות התורה:
ב"ויקרא אל משה" לא נאמר מי הקורא, שכן הקריאה באה ממהותו ועצמותו יתברך, שלמעלה מכל תואר ושם. וכאן נרמזת מעלת התורה – שבאמצעותה ניתן להתקשר עם עצמות הבורא. וכמבואר בתניא (פרק מז), שהקב"ה הלביש בתורה את רצונו וחכמתו, המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך, ומכיוון שכן, "הרי זה כאילו נתן לנו את עצמו כביכול".
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא ה'תשל"ב)
פרשת ויקרא
בשמה של הפרשה – ויקרא – טמונה הוראה בעבודת האדם לקונו:
בכל עת ובכל שעה 'קוראים' לכל יהודי מן השמים ודורשים ממנו: התעלה! לך מחיל אל חיל בעבודתך!
שתי פנים לקריאה זו: לבעל מדרגה גבוהה, זוהי קריאת אתגר – אסור לך להסתפק בהישגיך שעד עכשיו, אלא עליך לחתור להגיע להישגים נעלים יותר. ואילו לאדם שנמצא בשפל המדרגה זו קריאת עידוד – אל לך להתייאש, שכן למרות הכול תמיד בכוחך להתעלות ממצבך הירוד ולצאת מאפילה לאורה.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא ה'תשמ"ב. תורת מנחם תשמ"ב כרך ב, עמ' 1107)
* * *
בסוף הפרשה הקודמת, פרשת פקודי, למדנו על גילוי אור גדול שהיה במשכן – "וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד גו'", שזהו גילוי שבא מלמעלה; ואילו בפרשתנו מדובר בגילוי מועט, הנרמז באל"ף הזעירה של 'ויקרא', והיינו אור שבא מלמטה, על-ידי העבודה בענייני העולם – צאן ובקר גשמיים.
אך למרות הירידה שבפרשתנו לגבי פרשת פקודי, הרי לפי סדר התורה עולים ובאים מפרשת פקודי לפרשתנו. שכן התכלית והמטרה אינה גילוי האור שבמשכן, אלא הגילוי בתוך העולם, והגילוי הנעלה של פרשת פקודי אינו אלא הכנה והקדמה להגילוי שבפרשתנו.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי ה'תשכ"ד)
וסמך ידו על ראש העולה (א,ד)
הסמיכה בכלל – כגון סמיכת ידיו של יעקב אבינו על בני יוסף, או סמיכת יהושע על ידי משה – עניינה המשכה מבחינת עשר ספירות, שראשיתן היא ספירת החכמה. וכידוע, שעשר אצבעות הידיים הן כנגד עשר הספירות.
אף לגבי סמיכת הקורבן כך:
האדם (בגימטרייה מ"ה) ממשיך אור עליון משם מ"ה על הבהמה (בגימטרייה ב"ן, השם שהוא מקור לעולמות), ובכך מאפשר לה להתעלות על-ידי עבודת הקרבן.
(ספר המאמרים-קונטרסים א, עמ' 376)
ושחט את בן הבקר (א, ה)
אין ושחט אלא ומשך (חולין ל)
השחיטה "מושכת"' ומעלה את הבהמה או את העוף ממצבם הנוכחי ומכשירה אותם לאכילה, שיוכלו להתעלות מדרגת "חי" ל"מדבר", כאשר הם נעשים דמו ובשרו של האדם האוכלם.
אף ב"שחיטת" הנפש הבהמית כך: יש "למשוך" ולהעלות אותה עד שתתכלל בקדושת הנפש האלוקית.
(ליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1294)
ונתנו בני אהרון הכהן אש על המזבח (א,ז)
אף על פי שאש יורדת מן השמים מצווה להביא מן ההדיוט (יומא כא)
"מצווה להביא מן ההדיוט" – אפשר לעורר אהבת ה' באמצעות "הדיוטותו" ושפלותו של האדם. כלומר: כאשר אדם עושה חשבון-צדק מכל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, ומתבונן בשפלותו ופחיתות-ערכו – הוא מתמרמר מאוד ממצבו השפל, וצועק אל ה' בצר לו, ואז מתעוררת בליבו אש התשוקה והצימאון לה'.
אהבה זו, שהיא בבחינת "אש של מטה", היא הכנה והכשרה לאהבת ה' הבאה מלמעלה, "אש של מעלה".
(ליקוטי-תורה – דברים, עמ' עט)
וכי תקרב קרבן מנחה מאפה תנור (ב, ד)
"וכי תקרב" – כשאדם רוצה להתקרב אל השם יתברך ("תקרב" חסר יו"ד כתיב),
"מאפה תנור" – עליו לעורר בליבו רשפי אש האהבה לה' באמצעות התבוננות בגדולת הבורא.
וכשם שאש התנור מפרידה את הלחות מן העיסה, כך אהבה זו מפרידה את האדם מהתמסרותו לגשמיות העולם ומביאה אותו לידי דבקות בהקב"ה.
(ליקוטי-תורה – ויקרא, עמ' מ)
ונסלח לו על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה (ה, כו)
יש קשר בין תחילת הפרשה לסיומה.
"ויקרא אל משה" – היינו קריאה של חיבה שקדמה לכל ציוויי התורה, כלומר: חיבתו העצמית של הקב"ה לישראל, הקיימת אף לגבי יהודי שעבר על מצוות התורה.
"ונסלח לו" – אהבה זו באה לידי ביטוי בכך שהקב"ה נותן יד לשבים וסולח ומוחל להם.
(ליקוטי-שיחות, כרך ז, עמ' 24) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
