זה היה שנים רבות לאחר פטירתו של רבי ישראל מהוסיאטין. לילה אחד פרצו גנבים לביתו בתל-אביב (שבו התגורר לאחר עלותו לארץ בערוב ימיו). בבית התגוררה אז נכדתו הישישה (הרבנית מרים באומינגר). הגנבים נטלו את כל כלי-הכסף שמצאו. ביניהם היו כלים עתיקים שקיבל הרבי בירושה מסבו, רבי ישראל מרוז'ין, ומאביו, רבי מרדכי-שרגא מהוסיאטין, וכמו-כן כלי-כסף יקרים שהעניקו לו חסידיו ומוקיריו.

בבוקר קמה הנכדה לבדוק את היקף הגניבה. בצער גילתה כי הגנבים עשו עבודה יסודית ולא הותירו דבר. מבלי-משים הרימה מגבת מאחת הכורסאות שבסלון ולשמחתה גילתה תחתיה את מנורת החנוכה המפוארת ואת קופסת האתרוג היפהפייה. רק אז נזכרה כי יום קודם לכן הוציאה את שתי אלה מן הארון כדי לנקותן; מכיוון שלא הספיקה להשלים את המלאכה הן נותרו על הכורסה, מכוסות במגבת שבה השתמשה. כך ניצלו מידיהם החמדניות של הגנבים.

השיבה האישה לארון את מנורת החנוכה והתיישבה על הכורסה,  אוחזת בידה את קופסת האתרוג. הקופסה הייתה צרופה מכמה סוגים של כסף, ובה משובצות אבנים טובות.

בעודה מתבוננת בקופסה המהודרת צף ועלה בזיכרונה מעשה שקרה כארבעים שנה קודם-לכן, בהיותה אישה צעירה בבית סבה, הרבי, בווינה. ומעשה שהיה כך היה:

זה היה ביום שישי, באחד מימי החורף הקצרים. אחד מבני-הבית ניגש לארון כלי-הכסף כדי להוציא את הגביעים לקידוש ולהציבם על השולחן. לפתע הבחין בחסרונה של קופסת האתרוג המהודרת. החל לשאול את בני-הבית אם מי מהם הוציאה מהארון או לפחות יודע היכן היא. כל הסובבים הנידו ראשיהם בתימהון והצטרפו מיד לחיפושים אחר הקופסה הנעלמת.

ביום ראשון, לאחר שכל החיפושים בבית העלו חרס, פנה אחד מבני-המשפחה לתחנת המשטרה ודיווח על היעלמותה של קופסת האתרוג היקרה. הוא הביע חשש כי נגנבה.

המשטרה נכנסה לעובי הקורה וביצעה חקירה מעמיקה. העקבות הוליכו אל נערה יהודייה, ממוצא הונגרי, יהודית שמה. הנערה עבדה פרק-זמן מסויים בבית הרבי ולפני ימים אחדים הפסיקה את עבודתה ביוזמתה. בחיפוש שעשתה המשטרה בבית מגוריה אכן נתגלתה קופסת האתרוג, והנערה נלקחה למעצר.

הקופסה הושבה למקומה והרבי ביקש מהגבאי לגשת לתחנת המשטרה ולבקש לשחרר את הנערה לכמה שעות, כדי שתבוא אליו לבירור העניין ולשיחה על המעשה שעשתה. המשטרה ניאותה לבקשה והנערה התייצבה לפני הרבי ברגליים כושלות.

התברר כי הנערה מהגרת מהונגריה, מבית דל וחרב. אביה איננו בקו הבריאות ואף מכור לטיפה המרה. היא ואמה ושתי אחיותיה נאלצו לפרנס את עצמן ממלאכות למיניהן. בראותה כי ההווה אינו מאיר לה פנים והעתיד לוט בערפל, החליטה להיפרד ממשפחתה ולצאת לחפש את מזלה במקום אחר. בדרך-לא-דרך הגיעה לווינה.

לשמחתה מצאה עד-מהרה עבודה בבית הרבי, ובו-בזמן נזדמן לה גם שידוך הגון - צעיר, אף הוא ממוצא הונגרי. אולם שמחתה לקראת החתונה, שכבר נקבע לה מועד, נמהלה בעצב; כי בעוד החתן שולח לה מדי פעם מתנות קטנות, אין בידה מה להשיב לו.

בצר לה החליטה ליטול את קופסת האתרוג ולשגרה לחתנה. מצפונה ייסר אותה קשות על המעשה הנפסד, אך היא האמינה כי בבוא היום, לאחר שתקים את ביתה, תגלה לחתנה את מקור המתנה,  והוא בוודאי ייעתר לבקשתה וישיב את הקופסה לבעליה. לטעמה אין מדובר בגניבה אלא בשאלה שלא מדעת הבעלים. ואולם עתה, לאחר שנתפסה בקלקלתה, מכירה היא בטעותה ומבקשת סליחה ומחילה.

לאורך כל דבריה זלגו מעיניה דמעות. לאחר שתמו דבריה ופסק בכיה, הורה הרבי לגבאי לגשת שוב למשטרה ולבטל את התלונה. אחר-כך הוציא ממגירת שולחנו מעטפה ובה כסף והניחה על השולחן. "כסף זה נתון לך", אמר בפנותו לנערה, "כדי שתוכלי לקנות לחתנך קופסת אתרוג מהודרת. השומעת את? קופסה מהודרת! ונא לא לקמץ בהוצאה".

נבוכה התקרבה הנערה אל השולחן וביד רועדת נטלה את המעטפה. בטרם צאתה הורה לה הרבי לשוב אליו כעבור יום ולהציג לפניו את הכלי הנרכש.

למחרת היום שבה הנערה ובידה קופסת האתרוג שקנתה במצוות הרבי. הרבי התבונן בכלי ובחן אותו מכל עבריו. בעודו מתבונן בקופסה פנה שוב אל הנערה ושאלה: "מדוע לא סיפרת כי עומדת את להינשא ואין בידייך כסף להוצאות?".

שתקה הנערה ושוב החלו הדמעות לזלוג מעיניה. הרבי ביקש ממנה עוד פרטים על החתן ועל מועד החתונה. לאחר שקיבל תשובות לשאלותיו, אמר לנערה: "את כל הנדרש לך תקבלי כאן. בכל נושא ועניין פני לגבאי ר' דוד. הוא יעמוד לימינך ואף ילווה אותך לחופתך כפי שנוהג כל אב בבתו".

פניה של הנערה נהרו משמחה ועיניה היו אסירות-תודה. השיב לה הרבי את קופסת האתרוג והעתיר על ראשה ברכות למזל טוב ולבניין עדי עד.

בסיפור הזה נזכרה נכדתו - שהייתה עדה לכל שלבי ההתרחשות - בשעה שאחזה בידיה את קופסת האתרוג היפה והיקרה שניצלה ממעשה הביזה ונותרה ברשותה.