סיפורנו מתרחש ברוסיה, בימים שמחלת הטיפוס נחשבה מחלה חשוכת-מרפא. מי שחלו בה ייחלו לנס שיושיעם, שכן לרפואה לא היה אז פתרון למחלה.
מצבם של חולי הטיפוס היה אומלל במיוחד מפני שנגזר עליהם לסיים את חייהם בבידוד מוחלט, בין ארבעת הקירות של 'בית הסגר' שהוקם לשם כך מחוץ לעיר, הרחק ממקום יישוב. אנשים זרים לא הורשו להיכנס לשם, מחשש שיידבקו בעצמם ויפיצו הלאה את המחלה. רק לרופא הותר להיכנס למקום, אחת ליום, כדי לתת לחולים המיוסרים תרופה משככת כאבים.
יום אחד חלה במחלה רבהּ של העיר ניקולייב, הגאון החסיד הרב מאיר-שלמה ינובסקי. מעמדו הנכבד של החולה לא הועיל לו לשיפור תנאי הטיפול בו. ככל יתר החולים, נשלח גם-כן ל'בית הסגר' מיוחד.
כאשר נודע הדבר לידידו הקרוב, החסיד ר' אשר גרוסמן, השוחט בניקולייב, מיהר להגיע ל'בית ההסגר'. על-אף הסיכון הרב הכרוך בכך, ביקש להיכנס פנימה, לשהות לצד חברו הדגול ולתמוך בו בשעותיו הקשות; אולם בקשתו נדחתה על הסף.
ר' אשר לא ויתר ולא אמר נואש. בהבינו כי אי-אפשר להיכנס פנימה בלי רשות, חיפש את החלון הקרוב ביותר למיטתו של הרב מאיר-שלמה, עמד תחתיו, והחל לקרוא בהתלהבות רבה את פרק יא מ'איגרת-הקודש' שבספר ה'תניא' של רבי שניאור-זלמן מלאדי.
האיגרת נפתחת במילים "להשכילך בינה", והיא עוסקת בהסברת העניין ש"אין רע יורד מלמעלה" וכי גם מה שנראה לעין כרע, אינו אלא טוב נעלם וכמוס. ר' אשר קרא את לשון האיגרת בקול רם מאוד, בתקווה שהדברים מגיעים לאוזני חברו.
עמד וקרא: "רק מפני שאינו מושג, לכן נדמה לו רע או ייסורים, אבל באמת אין רע יורד מלמעלה, והכול טוב, רק שאינו מושג, לגודל ורוב טובו. וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם – להאמין דלית אתר פנוי מיניה (=שאין חלל פנוי מהקב"ה), ובאור פני מלך חיים".
קרא והמשיך: "ומי שמתעצב ומתאונן, מראה בעצמו שיש לו מעט רע וייסורין, וחסר לו איזה טובה, (ו)הרי זה ככופר חס-ושלום. ועל-כן הרחיקו מידת העצבות במאוד חכמי האמת. אבל המאמין לא יחוש משום ייסורים בעולם"...
שעה ארוכה קרא ר' אשר את האיגרת כ'קול קורא במדבר', בלי שיזכה לתגובה ובלי לדעת אם קולו מגיע בכלל לאוזני ידידו החולה, הנמק לאיטו בבידוד מוחלט. אף-על-פי-כן התחזק בתקווה שהדברים מגיעים לאוזניים הנכונות ופועלים את פעולתם.
למחרת חזר ר' אשר לאותו מקום, וספר ה'תניא' בידו. שוב קרא בקול רם ובהדגשה את דברי האיגרת הנזכרת. כך הוסיף החבר הנאמן לעשות יום אחר יום, שבוע אחר שבוע.
כל אותה תקופה ידע ר' אשר בבטחה רק דבר אחד – שחברו עודנו בין החיים. מלבד זאת לא ידע דבר – מה מצבו האמיתי ואם הוא בכלל שומע אותו.
חלפו כמה שבועות ואירע הנס: הרב מאיר-שלמה הצליח להתגבר על המחלה האיומה, החלים ממנה ושוחרר מ'בית ההסגר'.
עם התפרסם דבר הבשורה המשמחת מיהרו יהודי ניקולייב לפקוד את בית רבם ולברכו על החלמתו. הראשון להגיע לבית הרב היה – כמובן – ר' אשר.
בראות הרב את חברו המסור, חיבק אותו באהבה עצומה. "ר' אשר, אתה הצלת אותי ממוות!", קרא אליו בהתרגשות רבה. "קריאתך ולימודך ליד החלון של אותם דברי אלוקים חיים, בלי לדעת אם מישהו שומע אותך, הם שנסכו בי כוחות מחודשים, ומילאו את ליבי תקווה ואמונה כי בעזרת ה' אצליח להתגבר על מחלתי ואשוב לאיתני. הם שעודדו את רוחי המדוכאת וסייעו לגופי להתגבר על המחלה".
ר' אשר חיבק ונישק בגיל את חברו, והפטיר כמה מילים מצטנעות.
את הסיפור הזה סיפר ה'משפיע' הנודע הרב מנחם-מענדל פוטרפס. כשסיפר זאת היה מוסיף לכך ספיח:
כעבור שנים, בי"ח בניסן תרס"ב, התקיימה בביתו של רב העיר ניקולייב ברית-מילה של נכדו מנחם-מענדל (לימים, הרבי מליובאוויטש). עם הנוכחים במקום נמנה גם השוחט, ר' אשר, שמתוך החמרתו שלא לאכול דבר מחוץ לביתו בחג הפסח, נמנע גם מלהשתתף בסעודת הברית.
כשהבחין בכך רב העיר פנה אליו ב'תוכחה מגולה מאהבה מסותרת' ואמר: "האמת היא שמגיעה לך נזיפה הגונה על התנהגותך; מה זאת אומרת לא לאכול בבית המרא-דאתרא?!... אך מה אעשה ואיני מסוגל לנזוף בך, שהרי אתה הצלת את חיי, כשעמדת מתחת החלון והקראת לי שוב ושוב את דברי-הקודש המאירים של רבנו הזקן".
(לרגל שמחת בר-המצווה של ישראל גוטליב, בנו של הרב הנוכחי של ניקולייב, הרב שלום גוטליב) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
